אמנון גור סוכנות לביטוח (2000) בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 69783-08-24 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופטת ברק-ארז כבוד השופטת רות רונן העותרת: אמנון גור סוכנות לביטוח (2000) בע"מ נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. אופקים סוכנות לביטוח כללי בע"מ 3. צביה תבור עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד טומי מנור; עו"ד תמר קרת; עו"ד אלעד לוי; עו"ד ליעד להנר פסק-דין השופטת רות רונן: עניינה של העתירה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 53483-12-22 מיום 15.7.2024, בו התקבל חלקית ערעור המשיבה 2 על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בסע"ש 60863-11-18 מיום 24.11.2022. הרקע הרלוונטי לעתירה המשיבה 3 היא מנהלת תיקי לקוחות (להלן: העובדת), אשר הועסקה בין השנים 2018-2008 אצל המשיבה 2 שהיא סוכנות לביטוח (להלן: החברה). בין העובדת לבין החברה נחתם הסכם (להלן: הסכם העבודה) שקבע את תנאי העסקתה. בכלל זה נקבע כי העובדת זכאית לשכר חודשי קבוע; לבונוס; ולמענק מיוחד. סמוך לאחר התפטרותה מהחברה, החלה העובדת לעבוד אצל העותרת, שהיא סוכנות ביטוח מתחרה. ביום 9.12.2018 הגישה החברה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בין היתר נגד העובדת והעותרת. בכתב התביעה נטען בעיקר כי עוד במהלך תקופת עבודתה בחברה פעלה העובדת להעברת לקוחות באופן פסול אל העותרת; וזאת תוך מתן "רוח גבית" למעשים מצד העותרת. לנוכח האמור, עתרה החברה בין היתר לפיצוי בגין הפרת הסכם העבודה; גזל סוד מסחרי; הפרת חובות אמון ותום לב; וגרם הפרת חוזה. ביום 24.11.2022 קיבל בית הדין האזורי (השופטת מ' קליימן ונציגי הציבור ר' עזר ו-א' ליברובסקי) את תביעת החברה נגד העובדת בחלקה, ודחה את התביעה במלואה נגד העותרת. בית הדין האזורי קבע בין היתר כי רשימת לקוחות אינה סוד מסחרי ולכן אין לקבל את הטענה על אודות גזל סוד מסחרי. כמו כן, נקבע כי בהיעדר אינטרס לגיטימי של המעסיק, אין גם מקום ליתן תוקף לתניית אי-תחרות וסודיות שעוגנה בהסכם העבודה (להלן: תניית התחרות). לפיכך, נקבע כי העובדת לא הפרה את הסכם העבודה. בכל הנוגע לעותרת, ציין בית הדין כי הואיל ולא מתקיימים יחסי עבודה בינה לבין החברה, קיימים סימני שאלה בכל הנוגע לסמכות בית הדין לפסוק סעדים כספיים כנגדה מכוח עילות גרם הפרת חוזה וגזל סוד מסחרי. מכל מקום, נקבע כי לא הוכחה העוולה וכך גם לא הוכח הנזק הבלתי ממוני הנטען. כאמור, ערעור החברה על פסק הדין התקבל בחלקו בבית הדין הארצי לעבודה (השופטים ל' גליקסמן, ח' אופק גנדלר ו-א' סופר, ונציגי הציבור הגב' ר' בנזימן ומר ד' בן חיים). בית הדין הארצי קבע כי הסכם העבודה שנחתם בין העובדת לבין החברה הוא "הסכם משולב דו מהותי"; והבחין בין שני נדבכים בהסכם זה – נדבך בעל אופי תעסוקתי, המסדיר את שכרה החודשי; ונדבך בעל אופי מסחרי. נדבך זה כולל, לשיטתו, את מכירת הגישה לתיקי הלקוחות והמידע האגור בהם לחברה בתמורה למענק המיוחד; וזאת כנגד התחייבותה של העובדת שלא לטפל בלקוחות אלה במסגרת סוכנות אחרת. על רקע האמור, נקבע בין היתר כי תניית התחרות נועדה להגשים את הנדבך המסחרי; כי מדובר בתניה סבירה ותקפה; וכי העובדת הפרה את הסכם העבודה. בכל הנוגע לעותרת, עמד בית הדין הארצי על כך כי בהתאם לפסיקת בית הדין, הוא מוסמך לדון בתובענה שעילתה גרם הפרת חוזה בזיקה ליחסי עבודה, וזאת אף אם מדובר בצד שלישי. לגופם של דברים, נקבע בין היתר כי העותרת גרמה ביודעין להפרת הסכם העבודה של העובדת עם החברה. לפיכך, הוחזר הדיון לבית הדין האזורי לצורך חישוב הנזק הממוני שנגרם לה. על פסק דינו של בית הדין הארצי הוגשה העתירה שלפנינו. בעתירתה, התמקדה העותרת בהבחנה שערך בית הדין הארצי בין נדבכיו של הסכם העבודה. היא טענה כי הואיל ופסק הדין מתמקד ב"נדבך המסחרי" של הסכם זה בלבד, הרי שלא הייתה לבית הדין סמכות לדון בעוולה נזיקית של גרם הפרת חוזה מסחרי. עוד נטען כי פסק הדין עומד בסתירה לכל אחד מיסודותיה של עוולת גרם הפרת חוזה; וכי הוא קובע הלכה חדשה לפיה כל מידע עשוי לזכות להגנה מכוח תניית תחרות. זאת, לטענתה, הואיל ובית הדין לא נדרש לשאלה האם עסקינן בסוד מסחרי, וחלף זאת בחר להתמקד בהוראות הסכם העבודה. לבסוף, טענה העותרת כי שגה בית הדין כשקבע שיש במענק המיוחד שניתן לעובדת כדי להצדיק תניית תחרות; כי הסעדים שהתבקשו בתביעה סותרים זה ואת זה; וכי ממילא לא הוכח נזק ממוני. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובנספחיה הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות הסף, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. ההתערבות בהחלטות אלה תיעשה במשורה, והיא מוגבלת למקרים חריגים שבהם התגלתה טעות מהותית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, וכאשר ההתערבות נדרשת לשם עשיית צדק (בג"ץ 1353/24 מועצה אזורית אל קסום נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (22.2.2024); בג"ץ 4064/23 חלפון נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פסקה 4 (27.11.2023)). עוד נפסק כי אין די בכך שניתן היה להגיע גם למסקנות שונות מאלה שהגיע אליהן בית הדין הארצי, כדי להביא להתערבות בית משפט זה בהכרעותיו. זאת, בשים לב כי רק החלטה מוטעית בעליל תצדיק התערבות כאמור (ראו למשל: בג"ץ 3606/23 יוסף אריה מימן ז"ל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 16 (12.10.2023) (להלן: עניין מימן); בג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה י-ם – הנהלת בתי המשפט, פסקה 22 (24.3.2008); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים 689 (1986)). בענייננו, לאור אמות המידה המחמירות שנקבעו בפסיקה, לא מצאנו כי נפלה בפסק הדין טעות משפטית בעלת השלכות רוחב; לא כל שכן כזו ששיקולי צדק מחייבים את תיקונה. כאמור, טענתה העיקרית של העותרת נגעה לסמכותו העניינית של בית הדין לדון בעילת גרם הפרת חוזה שהועלתה כנגדה על ידי החברה, כאשר לגישתה מדובר בגרם הפרתו של "חוזה מסחרי". ראשית יובהר כי גם כאשר עניינה של העתירה הוא בשאלת הסמכות של בית הדין לעבודה, בית משפט זה עשוי להידרש לה בהתאם לשני המבחנים המצטברים האמורים (ראו: עניין מימן, פסקה 14; והשוו: בג"ץ 3716/13 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקאות 26-25 (3.7.2014); בג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה י-ם – הנהלת בתי המשפט (24.3.2008), בהם נדחו עתירות הנוגעות לשאלת סמכות בית הדין לעבודה, תוך יישום מבחני התערבות אלה). במקרה דנן, קבע בית הדין כי העותרת גרמה להפרת הסכם העבודה בין העובדת לבין החברה. יובהר כי העותרת לא העלתה טענות ביחס לסמכותו של בית הדין לדון ככלל בטענות על אודות גרם הפרת חוזה כנגד צד שלישי שאינו העובד. ואכן, פסיקת בית הדין כבר קבעה בעבר שבית הדין מוסמך לדון בתביעות שעניינן בגרם הפרת חוזה, גם אם בין הנפגע לבין הצד המפר לא מתקיימים יחסי עבודה (ראו: דיון נב/209-3 (ארצי) ארגון מנהלים ומורשי חתימה בנק איגוד לישראל בע"מ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, כד(1) 409, 4013 (1992); בר"ע (ארצי) 65017-09-19 פנחס מולדובן נ' א.מ רכיבים (2005) בע"מ, פסקה 19 (16.10.2019)) מסקנה דומה עולה גם מפסיקתו של בית משפט זה (ראו בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארתי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702 (31.8.1993); והשוו: רע"א 2060/19 בית אריזה לפרחים "אביב" בע"מ נ' פנדלר, פסקה 22 (27.5.2019)). לכן, העובדה שאין יחסי עבודה בין העותרת לבין החברה (אלא בין החברה לבין העובדת) – איננה שוללת כשלעצמה את סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעה בעילת גרם הפרת הסכם העבודה, וכאמור דומה כי אף העותרת אינה טוענת כך. טענתה העיקרית של העותרת הייתה כי לבית הדין לא הייתה סמכות עניינית מאחר שפסק הדין מתמקד ב"נדבך המסחרי" של הסכם העבודה ובגרם ההפרה הנטענת שלו. מטעם זה – כך נטען – לא הייתה לבית הדין סמכות לדון בעוולת גרם הפרת החוזה המסחרי. ואולם, חרף העובדה שבית הדין הארצי התייחס להיבטים המסחריים בהסכם העבודה, אינני סבורה כי הוא עסק בגרם הפרתו של חוזה מסחרי. כך, ההתקשרות נושא הסכם העבודה היא התקשרות אחת – בין עובד (העובדת) למעסיק (החברה); שיש ביניהן הסכם אחד – הוא הסכם העבודה. הסכם זה כולל רכיבים שונים שכולם מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. הן הנדבך שבית הדין כינה אותו "התעסוקתי" והן הנדבך שכונה "המסחרי" הם חלק מהסכם העבודה. נדבכים אלה כרוכים זה בזה, משליכים זה על זה, וכולם נועדו להסדיר את מכלול תנאי העבודה של העובדת בחברה. ככאלה עליהם להיבחן בראי מכלול יחסי העבודה בין הצדדים והסמכות לדיון בכולם היא אפוא של בית הדין לעבודה. הפרדה בין הנדבכים הללו בבחינת הסכם העבודה בכל הנוגע לסמכותו העניינית של בית הדין, אינה אלא הפרדה מלאכותית שאינה אפשרית. מעבר לטענות על אודות העדר סמכות עניינית, גם יתר טענות העותרת אינן מצדיקות התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי בהיותן קביעות בעלות אופי קונקרטי ביחס לטיב מערכת היחסים המסוימת בה עסקינן, אשר אין בהן משום טעות מהותית או חשיבות ציבורית. טענותיה הנוספות של העותרת מתמקדות בעיקרן ביישום יסודות עוולת גרם הפרת חוזה בענייננו; כמו גם באופן שבו בחן בית הדין את תניית התחרות. בחינה זו אינה מהווה "הלכה חדשה" כפי שטוענת העותרת, אלא עיקרה באופן יישומו של הדין (ולעניין זה, ראו למשל: בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, מז(4) 702 (1993); ע"א 6601/96 AES System Inc נ' משה סער, נד (3) 850 (2000); וראו גם: ע"ע 164/99 (ארצי) פרומר וצ'ק פוינט נ' רדגארד בע"מ, פד"י לד 294 (1999); ע"ע (ארצי) 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ - פודליין בע"מ (19.9.2002)). העתירה נדחית אפוא ועמה הבקשה למתן צו ביניים. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, ח' אלול תשפ"ד (11 ספטמבר 2024). ש ו פ ט נעם סולברג ש ו פ ט ת דפנה ברק-ארז ש ו פ ט ת רות רונן