בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6978/96
וערעור שכנגד
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
המערערת
והמשיבה
בערעור
שכנגד: סמדר עמר (קטינה)
נ
ג ד
המשיבה
והמערערת
בערעור
שכנגד: קופת חולים הכללית של ההסתדרות
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.8.96 בת"א 284/83 שניתן על
ידי כבוד השופט א' ריבלין
בשם
המערערת: עו"ד ישראל וינברג
בשם
המשיבה: עו"ד עמיר אלמגור
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. עקב רשלנות מצד רופאי המשיבה נולדה המערערת,
ביום 30.5.80, כשהיא נכה בשיעור 100%. היא סובלת משיתוק בכל ארבעת גפיה. האחריות
של המשיבה לנזקי המערערת בעת הלידה נקבעו בערעור שהוגש לבית משפט זה (ראה ע"א
789/99 סמדר עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו(1) 712),
והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת גובה נזקיה של המערערת. בפסק דינו מיום
2.8.96 קבע בית המשפט המחוזי (בהרכב אחר מזה אשר דן בשאלת האחריות) את גובה נזקיה
של המערערת. על פסק דין זה הוגשו הערעור של המערערת וערעור שכנגד של המשיבה, בהם
עלינו להכריע בפסק דין זה.
2. באשר לפגיעה של המערערת עקב התאונה וצרכיה
לעזרת הזולת, קובע בית המשפט המחוזי:
"התובעת
מרותקת לכיסא גלגלים, היא אינה מסוגלת ללכת וגם כאשר היא יושבת היא נתמכת בחגורות
וברצועות. אין היא מסוגלת לדבר ותנועותיה הן בלתי רצוניות. היא תלויה לחלוטין
בזולתה והיא זקוקה להשגחה במשך כל שעות היממה ולסיוע פעיל במשך שעות מסויימות.
היקף
הסיעוד שהתובעת תזקק לו בביתה ישתנה בהגיעה לגיל 18. עד אותו מועד תמשיך התובעת
לבקר בבית הספר המיוחד בו היא לומדת ושם היא גם מטופלת. שעות השהייה בבית הספר הן
בכל ימות השבוע מבוקר ועד השעה 16:00, וביום השישי עד שעות הצהריים.
לאחר
הגיעה לגיל 18 ועד היום בו תעבור למוסד תשהה התובעת בביתה במשך כל שעות היממה.
במהלך שעות היום היא זקוקה, לעיתים מזומנות, לטיפול פעיל הכולל רחצה, החלפת בגדים
והאכלה. התובעת אוכלת בקושי, פולטת מזון וריר; תהליך ההאכלה ממושך מן הרגיל.
בשעות
הלילה היא בדרך כלל ישנה, אך עיתים היא מתעוררת בשל מצוקה כלשהי ולמשמע זעקותיה על
המשגיח להתעורר ולחלצה ממצוקתה הרגעית. התוצאה היא, כי התובעת נזקקת למטפל או
מטפלת שישהו במחיצתה במשך כל שעות היממה אך יטפלו בה באופן פעיל בשעות היום".
בין בעלי הדין היתה מחלוקת לגבי מנת המשכל של
המערערת. בית המשפט המחוזי קבע, על סמך ראיות שבאו בפניו, שלמערערת פוטנציאל
אינטלקטואלי תקין, במסגרת הנורמה.
3. קודם הדיון בפרטי הנזק השונים, נדרש בית המשפט
להכריע בשלוש מחלוקות עקרוניות אשר נפלו בין בעלי הדין, מחלוקות אשר הינן
אופייניות לתביעת נפגעים אשר נגרמה להם בתאונה נכות קשה. המחלוקת בשאלות אלה חוזרת
ומועלית גם בטיעון בפנינו.
השאלה הראשונה היתה, אם כתוצאה מנכותה
עקב התאונה קוצרה תוחלת חייה של המערערת. בית המשפט ענה על כך בחיוב, ועל סמך
עדויות מומחים וראיות שבאו בפניו קבע, בדרך אומדן, שתוחלת חייה התקצרה ב10%-.
בהתאם לכך, קוצרה תוחלת חייה מגיל 78 שנים לגיל 70 שנים. בית המשפט מפרט בהרחבה את
השיקולים שהביאוהו למסקנה אליה הגיע, ואין עילה להתערב בקביעתו.
השאלה השניה היתה, אם יש להעדיף את
שהותה של המערערת בביתה ולחשב את נזקיה בהתחשב בנתון זה, או שמא יש לצאת מהנחה
שתשהה במוסד כלשהו ובהתאם לכך יש לקבוע את שיעור הנזקים.
עד מועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי שהתה
המערערת בבית הוריה, וכפי שמציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו:
"הנתבעת,
בהגינותה הרבה, הסכימה כי התובעת מקבלת טיפול מסור, חם ואוהב בביתה, בקרב בני
משפחתה. אין מחלוקת - כך הסכימה - כי בשלב זה, כל עוד ניתן הדבר, מקומה של התובעת
בביתה".
המחלוקת בין הצדדים היתה אך זו, אם המערערת
תוכל לשהות בקרב בני משפחתה לאורך כל ימיה. כל עוד אמה בכוחותיה, לא היתה מחלוקת
כי כך יהיה. אך האם גם לאחר שזו תגיע לגיל זיקנה תשהה המערערת בביתה בקרב בני
משפחתה, או שמא אז תדרוש טובתה, ובפועל כך יהיה, שהיא תאלץ לעבור להתגורר במוסד
מתאים?
בית המשפט הגיע למסקנה, שבהגיעה אמה של
המערערת לגיל שבעים תעבור המערערת למוסד, שכן אחיה - שלושה במספר - יתקשו לשאת
במעמסת הטיפול בה, טיפול הדורש, בשל מצבה הקשה של המערערת, כוחות פיזיים ותעצומות
נפש לא קלים. בית המשפט הגיע בעניין זה למסקנה, כי:
"ההנחה
כי במטלה קשה ושוחקת כזו ישאו אחיה או אחיותיה של התובעת במשך כל ימי חייה אינה
מסתברת ואינה מתיישבת עם צפייתם הלגיטימית של הראשונים לקיים אורח חיים רגיל
משלהם".
מכאן הגיע בית המשפט למסקנה, שעד הגיע אמה של
המערערת לגיל שבעים שנים תמצא בבית משפחתה, ובמועד זה, בו תהיה המערערת בת 39
שנים, "לא יהיה מנוס מלהעבירה אז למוסד".
ממסקנתו זו של בית המשפט נגזרה תשובתו לשאלה
השלישית אשר במחלוקת: האם יש לפסוק למערערת פיצויים בתשלום אחד, או שמא יש
לפסוק לה תשלומים עיתיים. לאור מסקנתו האמורה, החליט בית המשפט לפסוק למערערת
פיצוי בסכום אחד לגבי התקופה עד הגיע המערערת לגיל 39 שנים, ומגיל זה ואילך, כך
פסק, ישולמו לה תשלומים עיתיים.
לא הובאו בפני בית המשפט ראיות לגבי עלות
השהות במוסד, ועל כן קבע שבמועד הגיע המערערת לגיל 39 שנים, תוכל לפנות לבית משפט
ולהמציא ראיות לגבי עלות זאת, ואז יפסק גובה התשלום העיתי. בית המשפט גם קבע איך
ייקבע התשלום העיתי אם בכל זאת לא תעבור המערערת להמצא במוסד ותמשיך להתגורר
בביתה.
4. טענתה העיקרית של המערערת בערעורה היא, שהיה
על בית המשפט לקבוע שטובתה של המערערת היא שהיא תמצא בבית בקרב בני משפחה, וכי
במסגרת זו היא עתידה לבלות את שארית ימיה. כן טוענת היא, שהיה מקום לפסוק את מלוא
הפיצויים המגיעים לה בתשלום אחד, ולא היה מקום לפסוק לה פיצויים בתשלומים עיתיים
עבור נזקיה החל מהמועד בו תגיע לגיל 39 שנים.
בית או מוסד
5. השיקולים הצריכים לעניין ההחלטה אם יש לפצות
ניזוק בנכות גבוהה של 100%, אשר רתוק למיטה ואינו מסוגל לשרת את עצמו, בהנחה שישהה
בביתו או שמא בהנחה שישהה במוסד, נדונו בהרחבה בע"א 357/80 נעים ואח' נ'
ברדה ואח' (פ"ד לו(3) 762), וכן לאחרונה בע"א 2934/92 סורוקה נ'
הבאבו (פ"ד נ(1) 675). בענייננו מתעוררת השאלה לגבי התקופה החל מיום בו
תגיע המערערת לגיל 39 שנים.
דין הוא, שקביעת הפיצוי בנזיקין תעשה על יסוד
בחינת מצבו של הניזוק העומד בפני בית המשפט ומתוך ניסיון לקבוע את הדרך הנכונה
לפיצויו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, כשלנגד עיני בית המשפט עומדת המטרה להשיב את
המצב לקדמותו. אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את מצבו לקדמותו בצורה
הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פיתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת
משמעותית למזיק. במסגרת זו, יתן בית המשפט את דעתו גם לכך ששהות הניזוק בבית תאפשר
לו נגישות רבה יותר אל אחרים, דבר אשר יאפשר לו לשמור על אורח חיים התואם את מצבו,
ומאפשר לו גירוי אינטלקטואלי ואפשרות להנות מאותם עיסוקים ומגע עם אחרים אשר הוא
מסוגל להם בנכותו. יש להעדיף את הטיפול בבית על זה שבמוסד, גם במקרה שהטיפול בבית
יש בו להגדיל את תוחלת החיים של הניזוק (לשיקולים אלה ראה ע"א 357/80
וע"א 2934/93 הנ"ל).
6. אם מיישמים עקרונות אלה על ענייננו, דומה
שמתבקשת המסקנה שהמערערת תשהה בביתה עד סוף ימיה ולא במוסד, ואת הפיצויים המגיעים
לה יש לחשב בהתאם לכך. הנסיבות והשיקולים המצדיקים מסקנה זו יפורטו להלן.
הן המערערת והן בני משפחתה מעוניינים בכך
שהמערערת תמצא בבית ולא במוסד. מבחינתה של המערערת רצוי לה הדבר כדי להימצא בסביבה
תומכת, אוהבת ומתחשבת. ניסיון העבר הראה עד כמה מיטיב עמה הדבר ואין על כך מחלוקת.
יש להדגיש בהקשר זה, שאצל המערערת קיימים הבנה והתמצאות בכל הקורה בסביבתה, עמה
היא גם מסוגלת לקיים מגע. החזקתה במוסד לנכים קשים, בו מרבית המאושפזים אינם
נמצאים במצב כזה, ולמעשה אינם מתקשרים עם סביבתם, תגרום לה לפגיעה ביכולת ההנאה
המוגבלת אשר נותרה לה בנכותה.
נכון יהיה, על כן, לומר, שהחזקתה בבית תשמר את
אותה יכולת הנאה אשר נותרה לה בצורה טובה יותר מאשר אם תשהה במוסד, הן בשל קרבתם
ותשומת ליבם של אנשים קרובים לה, והן בשל שמירה טובה יותר על קשר עם אחרים מאשר
במקרה שתאושפז במוסד. בנסיבות אלה, אין הצדקה לשלול מן המערערת את מנת האושר של
מגורים בקרבת בני משפחה אוהבים ומסורים, אחת מהמעטות שנותרו לה בשל נכותה הקשה, רק
כדי להקטין את הפיצוי בו תחוייב המשיבה. מה גם, שלא הוכחה בפני בית המשפט העלות
במוסד ובכמה, אם בכלל, זו קטנה מהחזקתה בבית.
אין ספק, שאמה של המערערת תהיה מוכנה להמשיך
ולהחזיקה בביתה, ולדעתי, אף לאחר הגיעה לגיל שבעים שנה. בחקירתה חזרה האם והדגישה
את כוונתה לטפל במערערת כל ימיה, וניסיון העבר של שש עשרה שנות טיפול מסור במערערת
מלמד על רצונה זה. אם נזכור, שאין נדרש מהאם לבצע את כל אותן פעולות הסיעוד
הפיסיות הדרושות למערערת - אלה תבוצענה על ידי אחרים במימון אשר המערערת זכאית לו
מהמשיבה - איני רואה על שום מה לא תוכל המערערת להמשיך ולהתגורר עם האם כאורך חייה
של האם. גם האחים של המערערת מעוניינים בהחזקתה בבית. הם מכירים את המערערת
בנכותה, ומלווים אותה מגיל צעיר, כשהיא חלק מהנוף המשפחתי. מעדות האם עולה, שהם
שותפים לעזרה ולסיעוד המוענקים למערערת, וכי המשפחה כולה מאוחדת ברצון שהמערערת
תמשיך לשהות בבית ולא במוסד. אם נזכור, שגם האחים לא יידרשו לבצע את פעולות הסיעוד
הרבות בעצמם, ותפקידם יהיה פיקוח על הקורה עם המערערת והקניית יחס טוב, חיבה
והרגשה טובה וחמה למערערת, דומה שהמסקנה של בית המשפט המחוזי, שלא יהיה מנוס
מלהכניס את המערערת למוסד בגיל 39 שנים - אינה יכולה לעמוד.
נימוק בעל חשיבות נמצא בקביעת בית המשפט,
ששינוי בטיפול הטוב שמקבלת המערערת כיום - כשהוא מרמז לתקופה בה תהיה המערערת
במוסד - עלול להביא לשינוי בתוחלת חייה על ידי קיצורה. כפי שציין בית המשפט,
הטיפול המיוחד שמספקים למערערת בבית משפיע גם לטובה על מצב בריאותה. הנה כי כן,
העברתה של המערערת למוסד עלולה להביא לקיצור בתוחלת חייה ואף זה שיקול שלא להעבירה
למוסד אף בהגיעה לגיל 39 שנים.
אפילו יהיה על המערערת בתקופה מסויימת של חייה
לקבל עזרה וסיעוד רק ממי שאינם בני משפחתה, והיא לא תתגורר עם בני משפחתה, עדיין
עדיף מבחינת טובתה ומוצדק יהיה שתשהה בבית ולא במוסד. עובדה זו, והחשש של פגיעה
בתוחלת חייה אם תאושפז במוסד - כל אלה תומכים בכך שתשהה בבית ולא במוסד (השווה
לפרשת סורוקה, ע"א 2934/93 הנ"ל).
על סמך כל האמור, היה על בית המשפט לצאת מהנחה
שהמערערת תשהה בבית ולא במוסד עד אחרית ימיה, ולחשב את הפיצויים המגיעים לה בהתאם
לכך.
7. נוכח נתון זה, נשאלת השאלה אם לא היה ראוי
לפסוק למערערת את הפיצויים המגיעים לה בדרך של תשלום אחד ולא בדרך של תשלומים
עיתיים, גם לגבי התקופה ממועד הגיעה לגיל 39 שנים. אף כי היו לי היסוסים בתחילה,
באתי למסקנה כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, על סמך מספר נימוקים ושיקולים.
ראשית, אחד השיקולים להעדפת תשלומים
עיתיים, אולי העיקרי שבהם, הוא שסכום הפיצויים יישאר צמוד למגבלותיו והפסדיו של
הניזוק, כשניתן להתאימו מידי פעם למצבו הרפואי והתיפקודי של הניזוק על ידי שינוי
גובהו של התשלום העיתי. אלא שבענייננו, לאחר ניתוח העובדות והמסקנות הרלבנטיות,
נראה שאין קומפננטים החשובים לעניין חישוב הפיצויים אשר הינם נעלמים. כך ביחס
למקום בו תשהה המערערת, כפי שקבענו לעיל. כזו היתה מסקנת בית המשפט המחוזי ביחס
לקיצור תוחלת החיים, וכך ביחס לכושר השתכרותה של המערערת ואורך תקופת ההפסד של
כושר זה.
שנית, השיקולים התומכים בתשלום חד פעמי
מתקיימים, כמעט כולם, בענייננו. שיקולים אלה המצוטטים מע"א 2300/92 רחמים
נ' גנדלר (דינים עליון מ' 407), הם:
"פסק
הדין מביא במקרה זה לסופיות של הדיונים. אין צורך לחזור ולפנות אל בית המשפט כל
אימת שמי מהצדדים מבקש להביא שינוי בסכום התשלום העיתי שנקבע, ובכך נחסכים זמן
וממון בגין התדיינויות חוזרות ונשנות. הנפגע יודע מה סכום הפיצוי הכולל העומד
לרשותו, ועומד לרשותו סכום המאפשר לו לתכנן את עתידו. הנפגע גם אינו סמוך עוד אל
שולחן הדיונים כדי לקבל את המגיע לו ואינו נדרש להוכיח את נכותו ומוגבלותו מחדש.
יש בכך תמריץ לשיקומו. נמנע גם החשש הקיים במקרה של תשלומים עיתיים, שמא בשל מעמדו
הכלכלי של הנתבע יועמד המשך תשלומם של התשלומים העיתיים בסכנה".
ברוח השיקול האחרון בציטוט זה, בא כוח המערערת
מעלה את החשש ליציבותה הכלכלית של המשיבה, על רקע העובדה שיש להבטיח את הפיצוי
בדרך תשלומים עיתיים לתקופה של למעלה מחמישים שנים. הוזכרו בעניין זה קשייה של
המשיבה בעבר, אשר אין להתעלם מהם, גם אם ניתן להתגבר עליהם בדרך של מתן ערבויות
מתאימות, אם המשיבה היתה מוכנה לתיתן בהתחשב בעלות הנוספת הכרוכה בכך.
שלישית, וזאת יש להדגיש, בבית המשפט
המחוזי תמכו שני בעלי הדין בפסיקת תשלום חד פעמי ולא בפסיקת תשלומים עיתיים.
להסכמה זו בין הצדדים יש לתת משקל. עיון בפסק הדין גם מלמד, שאחד השיקולים שהביאו
את בית המשפט המחוזי לפסוק למערערת החל מגיל 39 תשלומים עיתיים, היתה העובדה שלא הובאו
בפניו ראיות בנושא העלות של אישפוז במוסד. עתה, משקבענו שיש לחשב את הפיצויים
המגיעים למערערת בהנחה שתשהה בבית ולא במוסד, אין כל מניעה לעשות שימוש בקביעותיו
של בית המשפט המחוזי לעניין שהות בבית עד הגיע המערערת לגיל 39 גם לעניין הפיצוי
עבור התקופה המאוחרת יותר, עד לאורך חייה של המערערת.
הגענו, אם כן, למסקנה שיש לחשב את נזקיה של
המערערת בהנחה שתשהה בביתה, וכן שיש לפסוק לה את כל המגיע לה מהמשיבה בסכום חד
פעמי. כיצד משפיע הדבר על פסק הדין נשוא הערעור? להלן אתייחס לשינויים הנדרשים עקב
כך בשני פרטי נזק: הפסד כושר השתכרות בעתיד וסיוע בעתיד.
הפסד כושר השתכרות
8. עקב התאונה נמנע מהמערערת כליל להתפרנס
למחייתה. בית המשפט חישב את הפסדיה על פי ההנחה שכושר השתכרותה לולא התאונה היה
השכר הממוצע במשק - 4,490 ש"ח. את הפסדיה לעתיד חלק בית המשפט לשלוש תקופות:
התקופה הראשונה, בין גיל 18 שנים ל20- שנים, תקופה בה היתה משרתת בצבא לולא
התאונה. עבור תקופה זו קבע לה בית המשפט הפסד של 68,920 ש"ח, ובסכום זה אין
עילה להתערבותנו. התקופה השניה היא מגיל 20 שנים של המערערת עד הגיעה גיל 39 שנים,
תקופה בה תשהה בביתה. עבור תקופה זו פסק לה סכום של 692,590 ש"ח (לאחר היוון
כפול). התקופה השלישית היא ממועד הגיעה לגיל 39 שנים עד הגיעה לגיל 65 שנים.
בתקופה זו, על פי הערכת בית המשפט, תשהה במוסד ושם תקבל את עיקר צרכי קיומה. עבור
תקופה זו נפסקו לה 30% מכושר השתכרותה, בסכום כולל של 151,616 ש"ח (לאחר
היוון כפול).
נוכח הקביעה שהמערערת תשהה בביתה ולא במוסד,
היה מקום לחשב את הפסד כושר השתכרותה לפי הפסד מלא ממועד הגיעה לגיל 20 שנים ועד
הגיעה לגיל 65 שנים. הסכום המתקבל הוא (במעוגל) 1,181,900 ש"ח, לפי החישוב
הבא: משכורת חודשית (בסך 4,490 ש"ח) X
מקדם היוון לתקופה של 45 שנים (296.129) X
מקדם היוון כפול (8.8889). סכום זה יבוא במקום שני הסכומים שפסק בית המשפט עבור
תקופה זו, וביחד עם הסכום של 68,920 ש"ח הנ"ל, נקבע בזה שבגין הפסד כושר
השתכרות תשלם המשיבה למערערת סכום כולל של 1,250,820 ש"ח. סכום זה יבוא במקום
הסכום של 844,206 ש"ח, אשר נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, דהיינו תוספת
של 416,614 ש"ח.
סיעוד בעתיד
9. לאור האמור לעיל, יש לחשב את הנזק שנגרם
למערערת עבור התקופה מיום פסק הדין, מועד בו היתה המערערת כבת 16 שנים, עד הגיעה
לגיל 70, דהיינו עבור תקופה של 54 שנים. בתקופה הראשונה בת שנתיים ימים תשהה בבית
ספר מיוחד, ועל כן הסיעוד שידרש לה יהיה קטן יותר. לאחר מכן תשהה כל היום בביתה,
והסיעוד שיידרש לה יגדל. בית המשפט העריך את עלות הסיעוד בתקופה של השנתיים
הראשונות בסכום של 8,000 ש"ח לחודש, ואת הסיעוד בתקופה שלאחר מכן ב11,000-
ש"ח לחודש.
נוכח כלל הראיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי
בנושא זה, אין להתערב בקביעות אלה. עם זאת, בשל הצורך לקבוע פיצוי למערערת בפרט
נזק זה עד הגיעה לגיל 70 שנים, משתנה הסכום הכולל אותו יש לפסוק לה בפרט נזק זה.
בתקופה הראשונה בת שנתיים ימים ייפסק לה הסכום אותו קבע בית המשפט, דהיינו 186,125
ש"ח. עבור התקופה השניה בת חמישים ושתיים שנים (מגיל 18 שנים עד גיל 70 שנים)
מגיע למערערת הסכום של 3,273,867 ש"ח, לפי החישוב הבא: עלות חודשית (11,000
ש"ח) X מקדם היוון ל52- שנים (315.7818) X מקדם היוון כפול (0.9425).
הסכום הכולל עבור סיעוד בעתיד מגיע, אם כן,
לסכום של 3,459,992 ש"ח. סכום זה יבוא במקום הסכום של 2,122,731 ש"ח,
אשר נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, דהיינו, תוספת של 1,337,261 ש"ח.
10. עד כאן דנו ביחס לתיקון בשני פרטי הנזק של הפסד
כושר השתכרות בעתיד ועזרת הזולת בעתיד, בעקבות קביעתנו שיש לפסוק למערערת פיצוי
גלובלי חד פעמי לפיצוייה על כל נזקיה. עתה אעבור לדון במספר פרטי נזק נוספים ביחס
אליהם נטענו טענות בערעור או בערעור שכנגד, המצדיקות התייחסות.
נזק לא ממוני
11. בדונו בנזק הלא רכושי - כאבים, צער וסבל - אשר
נגרם למערערת, מתאר בית המשפט כך את מצבה וסבלותיה של המערערת:
"התובעת
נפגעה בלידתה באופן קשה וחמור. היא משותקת למעשה בכל גפיה ויחד עם זה סובלת
מתנועות בלתי רצוניות של כל אברי הגוף. היא אינה מסוגלת להוציא דברים מפיה, ויחד
עם זה היא נהנית מרמת משכל רגילה. כל חייה הם מאבק בלתי פוסק לשלוט בתנועות הגוו
וליצור תקשורת אנושית עם בני האדם הסובבים אותה. היא אינה שולטת על הסוגרים והיא
תלויה לחלוטין באחרים. אין היא אוכלת לבדה, אין היא מתרחצת לבדה ואין היא מתלבשת
לבדה. היא פולטת ריר שלא ברצונה. היא משמיעה קולות בניסיון להביע את עצמה כבת
אנוש, והתיסכול הנובע מן הפער שבין הרצון המודע לבצע פעולות אנושיות לבין חוסר
היכולת הפיזית הוא קשה מנשוא".
בהתחשב בנתונים אלה, וכן בקיצור תוחלת החיים
שנגרם למערערת, פסק לה בית המשפט פיצוי בסך 400,000 ש"ח.
המשיבה מערערת על גובה הסכום שנפסק, ואילו
המערערת קובלת על כך שלא הוספה לסכום שנפסק לה ריבית מחושבת מיום היווצר העילה.
12. את ערעור המשיבה יש לדחות. הסכום אשר נפסק
למערערת אינו חורג מפיצוי הולם נוכח מגבלותיה וקשייה של המערערת עקב התאונה, כפי
שתוארו בבהירות על ידי בית המשפט המחוזי. נזכיר, שסבלה של המערערת מתקיים ועוד
צפוי להתקיים במשך כל תקופת חייה, מעת שנולדה ועד הגיעה לגיל 70 שנים. נמנעים
מהמערערת מרבית הנאותיו של בן אנוש, כשהיא מודעת לכך ואין סיכוי לשינוי המצב.
הפיצוי שיש להעניק בגין נזק לא ממוני צריך להלום את נסיבותיו האינדבידואליות של כל
מקרה (ע"א 357/86 הנ"ל וכן ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות
הכללית נ' ציון, טרם פורסם), ונסיבותיה של המערערת קשות הן.
אכן, קביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני
קשה היא. קיימת מחלוקת לגבי הבסיס האינטלקטואלי לפיצוי זה וקיים קושי להעריך
בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. עם זאת, על פי כל קנה מידה, הנזק שנגרם
למערערת גדול הוא, ולטעמי, הפיצוי שנפסק לה אין בו לכסות נזק זה. אכן, הגיעה השעה
לבדוק אם אותם סכומים שנפסקו בפרט נזק זה עד היום עונים על הנזק אותו הם באו
לפצות. ניצנים לשינוי מגמה בכיוון הגבלתם של הסכומים ניתן למצוא בפסיקת בית משפט
זה לאחרונה (ראה ע"א 398/99 הנ"ל).
מאידך גיסא, יש ממש בטענת המערערת. אין הסבר
בפסק הדין למה לא נפסקה ריבית על סכום הנזק הלא ממוני, ולכאורה לא היתה לכך הצדקה.
יתכן ובית המשפט התכוון שחיובו את המשיבה בריבית "בגין הנזק שכבר התגבש כמפרט
בפסק הדין" מתייחס גם לריבית בגין הנזק הלא ממוני. מכל מקום, על מנת להבהיר,
נקבע בזה שהמשיבה חייבת בתשלום ריבית חוקית על הסכום של 400,000 ש"ח מיום
30.5.80.
הוצאות רפואיות בעתיד
13. המערערת קובלת על כך שלא נפסק לה פיצוי בגין
הוצאות רפואיות צפויות בעתיד. בית המשפט הזכיר בפסק דינו, שהמערערת זכאית לקבל
טיפול רפואי מהנתבעת על פי "סל הבריאות", אשר לפי חוק ביטוח בריאות
ממלכתי, תשנ"ד1994-, ובסופו של דבר, חייב את המשיבה לספק למערערת בעתיד
"את כל הטיפולים הרפואיים אשר יידרשו לה עקב נכותה נשוא תובענה זו". על
פי חיוב זה, חבה המשיבה במתן טיפולים רפואיים למערערת ככל הנדרש לה עקב התאונה ללא
הגבלה ל"סל הבריאות". היה ולא תעמוד המשיבה בהתחייבותה זו, תעמוד
למערערת עילה לתבוע מהמשיבה כל עלות שתהיה לה עקב כך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.
בקביעות בית המשפט המחוזי בנושא זה, אשר יש בהן להבטיח למערערת את הטיפול הרפואי
שיידרש לה - אין להתערב.
סיעוד בעבר
14. המערערת טוענת גם נגד מיעוט הסכום שנפסק לה
בגין סיעוד בעבר. הסכום שנפסק לה הוא 400,000 ש"ח, כולל ריבית מחושבת עד יום
פסק הדין. אם ננטרל את הריבית הנכללת בסכום זה, ונזכור את התקופה הארוכה של 16
שנים עבורה הוא נפסק לה, הסכום ששולם מגיע לתשלום של פחות מ1,500- ש"ח לחודש.
לא היו למערערת קבלות מסודרות על מה ששולם למטפלת, ועיקר הטיפול בה היה על ידי
אמה. חלק מהטיפול של אמה היה מוענק לה בכל מקרה בתקופת קטנותה, ויש לייחס חלק
מטיפול זה ליחסי אם-בת, ללא קשר לנזק נשוא תביעה זו. אך גם בהתחשב בנתון זה, נראה
הסכום שנפסק בגין פרט נזק זה נמוך במידה ניכרת מהראוי ומצדיק התערבות, נוכח הטיפול
הרב והמיוחד לו נזקקה המערערת בנכותה. בדרך אומדן, הייתי מכפיל את הסכום ופוסק
למערערת סכום נוסף של 400,000 ש"ח, כשהסכום הכולל של 800,000 ש"ח בפריט
זה כולל גם ריבית מחושבת עד יום פסק הדין בבית המשפט המחוזי.
15. בכל יתר פרטי הנזק אין עילה להתערבות ערכאת
הערעור.
16. התוצאה היא, שהערעור שכנגד נדחה, והערעור מתקבל
כדלקמן:
א. הפיצויים הנפסקים למערערת על פי פסק
דין זה הם לסילוק תביעתה מהמשיבה, והיא לא תהיה זכאית לתשלומים עיתיים. כל ההוראות
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ביחס לתשלומים עיתיים מבוטלות בזה.
ב.
הסכומים שנפסקו למערערת במספר
פרטי נזק יוגדלו כלהלן:
(1)
הפסד כושר השתכרות בעתיד -
הסכום יוגדל (פיסקה 8 לעיל) בסך
416,614 ש"ח
(2)
בגין סיעוד בעתיד -
יוגדל הסכום (פיסקה 9 לעיל) בסך
1,337,261 ש"ח
(3)
בגין סיעוד בעבר - יוגדל הסכום
(פיסקה 13 לעיל) בסך
400,000
ש"ח
סה"כ יוסף לפסק הדין של בית
המשפט המחוזי
(ליום פסק הדין בבית המשפט
המחוזי)
הסכום של
2,153,875 ש"ח
ג. לסכום של 400,000 ש"ח אשר
נפסק למערערת כנזק לא ממוני תצורף ריבית חוקית מחושבת מיום 20.5.80.
ד. שכר טרחת עורך דין אשר על המשיבה
לשלם למערערת בקשר לדיון בערכאה הראשונה בשיעור 20% ומע"מ - יחושב מהסכום
הכולל המגיע למערערת מהמשיבה על פי פסק דין זה (מחושב ליום פסק הדין בבית המשפט
המחוזי).
ה. כדי למנוע אי הבנות, הסכומים
הנוספים על פי פיסקאות ב' וד' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין בבית
המשפט המחוזי ועד לתשלום.
ו. קביעות בית המשפט המחוזי אשר לא
שונו בפסק דין זה - תשארנה בעינן.
ז. המשיבה תשלם למערערת הוצאות ערעור
זה בסכום כולל של 30,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים. ה
נ ש י א
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים. המשנה
לנשיא
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, ו' בכסלו התש"ס (15.11.99).
ה נ ש י
א המשנה לנשיא ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96069780.E12
/עכב