יהודה טייכמן נ. עמיהוד סובול

החלטה בתיק רע"א 6976/14 בבית המשפט העליון רע"א 6976/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר המבקש: יהודה טייכמן נ ג ד המשיבים: 1. עמיהוד סובול 2. גבעת הוד בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 28.09.2014 בה"פ 15066-01-14 שניתנה על ידי כבוד השופט א' יעקב בשם המבקש: עו"ד אריה להב-לוי בשם המשיב 1: עו"ד יורם גרוס בשם המשיבה 2: עו"ד בצלאל גרוס פסק-דין לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' יעקב) בה"פ 15066-01-14 מיום 28.9.2014, במסגרתה קבע בית המשפט כי הדיון בתיק הסתיים לאחר מתן פסק דין בהסכמה ביום 19.2.2014 ודחה את בקשת המבקש להורות לשמאי המוסכם לתקן את חוות דעתו. תמצית הרקע העובדתי 1. המשיב 1 – עמיהוד סובול (להלן: המשיב) הגיש ביום 8.1.2014 המרצת פתיחה לבית משפט השלום בפתח תקווה, במסגרתה עתר להורות על אכיפתו של הסכם שנחתם בינו לבין המבקש – יהודה טייכמן (להלן: המבקש) והמשיבה 2 – גבעת הוד בע"מ (להלן: המשיבה 2), בקשר לדירה המצויה במקרקעין בהוד השרון הידועים כגוש 6455 חלקה 1068 (להלן: ההסכם והדירה בהתאמה). כמו כן עתר המשיב להצהיר כי ההסכם הופר על ידי המבקש והמשיבה 2 ולהורות על מינוי בא כוחו ככונס נכסים לאכיפת ההסכם. בנוסף ביקש המשיב ליתן צו מניעה שיאסור על ביצוע כל דיספוזיציה בדירה עד להכרעה בתביעה. לאחר שהוגשו תשובות מטעם המבקש והמשיבה 2, ולאחר שהמבקש טען לחוסר סמכות עניינית, הועבר הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. 2. ביום 19.2.2014 התקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' יעקב), ובמסגרתו הודיעו הצדדים כי הם מבקשים ליתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו כדלקמן: "השמאי נתן גרשוני...ייתן חוות דעת שמאית באשר לערכה של דירת 4 חדרים בקומה ראשונה הנמצא[ת] בבניה בדרך רמתיים 9 הוד השרון גוש 6455 חלקה 1068. תוך 90 מיום שתימסר חוות דעת השמאי, ישלם המשיב 2 [המבקש] למבקש [המשיב] את מלוא ערכה של הדירה כפי שייקבע השמאי". עוד הוסכם כי הסכום שיקבע השמאי ישא ריבית כנהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ החל מהיום ה-31 לאחר קבלת חוות הדעת, וכי אם הסכום לא ישולם במלואו תוך 90 יום כאמור ישא הסכום ריבית חריגה הנהוגה באותו בנק. לבסוף הוסכם כי שכר טרחת השמאי יתחלק שווה בשווה בין המבקש למשיב. בתום הדיון אישר בית המשפט המחוזי את הסכמות הצדדים ונתן להן תוקף של פסק דין. 3. בהמשך התחלף השמאי המוסכם, כשבמקום מר נתן גרשוני הוסכם על מינויו של מר אשר בן ישי (להלן: השמאי). השמאי השלים את חוות דעתו בתחילת חודש יוני 2014 ושלח אותה בדואר אלקטרוני לבאי-כוח הצדדים. במסגרת חוות הדעת העריך השמאי את שווי הדירה על סך של 1,700,000 ש"ח. כחודש לאחר מכן, ביום 2.7.2014, הגיש המשיב בקשה שכותרתה "בקשה לחתימת פסיקתא", ובמסגרתה ביקש מבית המשפט לאשר כי הסכום שעל המבקש לשלם למשיב הינו הסכום שנקבע בחוות דעת השמאי כאמור לעיל. ביום 3.7.2014 הורה בית המשפט למבקש ולמשיבה 2 להגיב לבקשה לחתימת פסיקתא. ביום 8.7.2014 הגיש המבקש תגובה לבקשה, במסגרתה טען כי חוות הדעת השמאית הומצאה לבא-כוחו באיחור וכי בכוונתו להשיג על חוות הדעת השמאית לנוכח פגמים שנפלו בה לטענתו. המבקש סקר את הפגמים העיקריים אשר לטענתו נפלו בחוות הדעת השמאית: השמאי ביצע תחשיב על פי שווי ממוצע של הדירות בבניין, בעוד שהיה עליו לשום את שוויה של דירת ארבעה חדרים בקומה הראשונה, אשר אין חולק כי ישנה רק אחת כזו בבניין המדובר; השמאי התעלם בחוות דעתו מהבדלי מחירי הדירות בבניין בהתאם למיקומן בקומות השונות; השמאי שגה בחישוב גודל הדירות והתעלם מכך שבבניין קיימות דירות ארבעה חדרים בגדלים שונים; השמאי מפנה בחוות דעתו ל"דירות קרקע" ומשתמש בהן לצורך חישוב שווי דירת ארבעה חדרים, כאשר בפועל אין בבניין דירת קרקע. לנוכח האמור לעיל ביקש המבקש לדחות את בקשת המשיב לחתימה על פסיקתא ולהורות על תיקון חוות הדעת השמאית. 4. ביום 16.7.2014 חתם בית המשפט המחוזי על הפסיקתא, מבלי לדון בטענות המבקש. בסמוך לאחר מכן, ביום 18.7.2014, הגיש המבקש בקשה שכותרתה "בקשה להורות לשמאי שמונה מטעם בית המשפט לתקן חוות דעתו", במסגרתה מנה בשנית את הפגמים שלטענתו נפלו בחוות הדעת. ביום 5.8.2014 הורה בית המשפט למשיב להגיש תגובתו לבקשה זו. המשיב התנגד לבקשה. ביום 28.9.2014 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי כדלקמן: "הדיון בתיק זה הסתיים לאחר מתן פס"ד בהסכמה. שינויו מצריך אף הוא הסכמה. בהיעדר הסכמה כאמור, הבקשה נדחית". כנגד החלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפנַי. תמצית בקשת רשות הערעור ותשובת המשיב 5. המבקש טוען כי יש להורות על ביטול ההחלטה מיום 28.9.2014 ועל החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לדיון בבקשתו לתיקון חוות דעת השמאי. לחלופין טוען המבקש כי יש מקום לאפשר לו למצות את זכויותיו הדיוניות ביחס לחוות הדעת השמאית, לרבות מתן היתר להעביר לשמאי שאלות הבהרה או לחקור את השמאי על חוות דעתו, ולאחר מכן לקבוע אם יש מקום לתקן את חוות הדעת השמאית או לאשרה כפי שהיא. נטען כי כל אפשרות אחרת, ובפרט הותרת המצב המשפטי הנוכחי על כנו, פירושה קיפוח ופגיעה קשה בזכויותיו הדיוניות של המבקש ובזכות הקניין שלו. לטענת המבקש, עצם העובדה שהצדדים הגיעו להסכמות דיוניות אינה טומנת בחובה ויתור של המבקש על זכותו הדיונית הבסיסית להשיג על חוות דעת השמאי, בין בדרך של הצגת שאלות הבהרה לשמאי ובין בדרך של חקירתו על חוות דעתו. המבקש טוען כי זכות זו מוקנית לו, בין היתר, מכוח תקנות 130א ו-134 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). לפיכך נטען כי בטרם אישר בית המשפט את הפסיקתא היה עליו לאפשר למבקש, בהתאם לבקשתו, למצות את זכותו להשיג על חוות דעתו של השמאי באחת הדרכים המנויות לעיל או בכל דרך שימצא בית המשפט לנכון. המבקש מפנה להחלטה אחרת שניתנה על ידי אותו מותב בבית המשפט המחוזי בנסיבות דומות, שבה נעתר בית המשפט לבקשת בעל דין להציג שאלות הבהרה לשמאי מוסכם על חוות דעתו. לבסוף מציין המבקש כי בכדי להוכיח שבקשה זו הוגשה בתום לב ושאין בכוונתו להתחמק מחיובו הוא מצהיר כי בכוונתו לבצע את התשלום של הסכום שאינו שנוי במחלוקת למשיב באופן שרק יתרת הסכום השנויה במחלוקת תהיה פתוחה לדיון. 6. המשיב מתנגד לבקשת רשות הערעור. המשיב מציין כי לא בכדי לא נכללה במסגרת ההסדר הדיוני האפשרות להגיש שאלות הבהרה לשמאי המוסכם לאחר שיגיש חוות דעתו. נטען כי יש להסיק מכך שהצדדים הסכימו כי חוות דעת השמאי היא סופית, וכי שני הצדדים לקחו על עצמם את הסיכון שחוות דעת השמאי לא תמצא חן בעיניהם ובכל זאת תיחשב כסופית. נטען כי הסכמת הצדדים משקפת את רצונם המשותף להגיע להכרעה מהירה וסופית בשאלת שווי הדירה, וכי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי כל שינוי של ההסדר הדיוני צריך להיעשות בהסכמה של שני הצדדים (שאינה קיימת במקרה זה). נטען כי טענתו הנוכחית של המבקש, לפיה יש לו זכות דיונית אינהרנטית לחקור את השמאי על חוות דעתו או להציג לו שאלות הבהרה לגביה, מהווה ניסיון לשנות מההסדר הדיוני הלכה למעשה, וכי משלא בא זכרה של אפשרות כזו בהסדר הדיוני יש לראותו כהסדר שלילי לעניין זה. לפיכך נטען כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי יש לכבד את ההסדר הדיוני כמו שהוא וכי אין לו סמכות לסטות ממנו בהיעדר הסכמה של שני הצדדים. המשיב מדגיש כי גם לשיטת המבקש שווי הדירה אינו נופל מסך של 1,400,000 ש"ח, ומשכך המחלוקת נסבה על 300,000 ש"ח בלבד. לבסוף מתייחס המשיב, מעבר לדרוש לטענתו, לכל אחת מטענותיו השונות של המבקש ביחס לחוות דעת השמאי ומסביר מדוע לשיטתו לא מדובר בפגמים המצדיקים התערבות. בשולי הדברים טוען המשיב כי בניגוד להצהרת המבקש הוא לא שילם עד למועד הגשת התשובה את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, וכי הדבר מעיד על חוסר תום ליבו. ועוד נטען בשולי הדברים כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור כיוון שהיה על המבקש להגישה בתוך שלושים יום ממועד חתימת בית המשפט המחוזי על הפסיקתא (16.7.2014), ולא להמשיך להגיש בקשות נוספות לבית המשפט המחוזי לאחר מכן, שכל מטרתן הארכה מלאכותית של המועד להגשת בקשת רשות ערעור. 7. למען שלמות התמונה יוער כי המשיבה 2 הודיעה כי אין לה עמדה בסכסוך שבין המבקש למשיב, והדגישה כי לשיטתה לא היה מקום לצירופה מלכתחילה להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי ומקל וחומר להליך דנן. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיב, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. לגופו של עניין, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל כך שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת הדיון במחלוקת שנותרה בין הצדדים. 9. כאמור, במהלך הדיון שהתקיים ביום 19.2.2014 בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה כי יתמנה שמאי מוסכם שייתן חוות דעת שמאית בנוגע לשווי הדירה שבמחלוקת וכי המבקש ישלם למשיב בתוך פרק זמן קצוב את התמורה שתיקבע בהתאם לחוות דעת השמאי. בית המשפט המחוזי נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין. בכך הגיעו לכאורה כל המחלוקות בין הצדדים לסיומן, ולכן ניתן היה להניח כי בכך גם הסתיים טיפולו של בית המשפט בתיק. אלא שבדיעבד התברר כי בכל זאת ישנה מחלוקת מסוימת בין הצדדים בנוגע לחוות דעת השמאי, כאשר לטענת המבקש נפלו בחוות דעת השמאי פגמים משמעותיים המצדיקים תיקונה. יודגש, לא מדובר במחלוקת חדשה שהתגלעה בין הצדדים שאינה קשורה למחלוקת הקודמת. אילו זה היה מצב הדברים, הרי שהיה מקום לבררהּ בהליך חדש ונפרד ולא לשוב ולפנות לבית המשפט שדן – ולכאורה גם סיים את הטיפול – בכל המחלוקות הקודמות. אלא שהמחלוקת דנן אינה מחלוקת חדשה ושונה באופייה, שאינה קשורה למחלוקות הקודמות ועומדת בפני עצמה. גם לא מדובר במחלוקת מורכבת במיוחד אלא ב"ספיח" של המחלוקת המקורית בין הצדדים שקשורה במישרין לאופן יישום ההסכמה בין הצדדים שקיבלה מבית המשפט תוקף של פסק דין. לפיכך סבורני כי משהתברר לבית המשפט המחוזי כי המבקש מתנגד לבקשת המשיב לחתימה על הפסיקתא ומעלה טענות בדבר פגמים בחוות דעת השמאי, היה על בית המשפט להימנע מחתימה "אוטומטית" ובלתי מנומקת על הפסיקתא שהגיש המשיב ולהכריע תחילה במחלוקת שהתעוררה בין הצדדים בנוגע לחוות דעת השמאי. בין היתר, סבורני כי היה על בית המשפט להכריע בשלב זה האם מוקנית למבקש בנסיבות העניין – בהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין ובהתאם להוראות הדין והפסיקה – הזכות להעלות טענות כנגד חוות דעת השמאי או שמא אין לו בנסיבות העניין זכות כזו. 10. לאחרונה דנתי, במסגרת רע"א 5284/14 גולר סגנון בע"מ נ' ברוך (17.11.2014) (להלן: עניין גולר) במקרה דומה, שגם בו ביקש אחד הצדדים להעלות טענות כנגד חוות דעת שמאי בנוגע לשווי נכס מקרקעין ואילו הצד השני התנגד לעצם הזכות להעלות טענות כאלה. באותו מקרה דובר אמנם בחוות דעת של שמאי שמונה במסגרת החלק האופרטיבי של פסק דין שהכריע במחלוקת לגופה שלא בהסכמת הצדדים (בניגוד למקרה דנן), אך קביעותיי שם רלבנטיות, בשינויים המחויבים, גם למקרה דנן: "השאלה השנייה הינה מעמדה של חוות דעת השמאי החיצוני, במידה שאחד הצדדים מעלה השגות בנוגע לתוכנה או בנוגע לאופן עריכתה. בית המשפט לא התייחס לשאלה זו בפסק דינו, ככל הנראה כיוון שלא צפה כי תתעוררנה מחלוקות בנוגע לחוות דעתו של השמאי החיצוני. ברי כי אילו היה מדובר במקרה שבו חוות דעת השמאי החיצוני הייתה מקובלת על שני הצדדים כפי שהיא, אזי כלל לא היה מתעורר הצורך לשוב לבית המשפט. אולם, כאשר מדובר במקרה שבו לאחד הצדדים (או לשניהם) יש טענות והשגות כלפי חוות הדעת של השמאי החיצוני – כפי שקרה במקרה דנן – הרי שיש לאפשר לצדדים להעלות טענותיהם לפני בית המשפט, אשר יידרש להכריע בטענות לגופן. בין היתר, איני רואה מניעה עקרונית מדוע לא לאפשר לצדדים להגיש לשמאי החיצוני שאלות הבהרה בכתב בנוגע לחוות דעתו או לחקור אותו על חוות דעתו במסגרת חקירה קצרה בבית המשפט, ובלבד שמדובר בשאלות לגוף חוות הדעת (ולא לגופו של השמאי), ולאחר מכן להכריע בטענותיהם בשים לב לתשובות השמאי החיצוני. למען הסר ספק ראוי להעיר כי הכרעתו של בית המשפט במחלוקות שמתעוררות בין הצדדים בנוגע לחוות דעת שמאי חיצוני כפופה ממילא לאמות המידה המצומצמות הנהוגות בפסיקה ביחס להתערבות בחוות דעת של "שמאי מכריע", ולא בנקל יקבל בית המשפט טענות מסוג זה [ראו למשל: ע"א 4341/11 מזרה נ' דהן (31.12.2012)]". קביעה דומה ברוחה קבע חברי השופט נ' סולברג, אם כי בנסיבות שונות במקצת, ברע"א 3233/14 בראודה נ' פרבר (30.10.2014) (להלן: עניין בראודה). 11. על פני הדברים די בקביעתי בעניין גולר, שנסיבותיו דומות מאד למקרה דנן, וברציונאל העקרוני שעומד ביסוד פסקי הדין בעניין בראודה ובעניין גולר, כדי להוביל לקבלת הערעור גם במקרה דנן. עם זאת, ראוי גם להסב את תשומת הלב לכך שקיים שוני מסוים בין נסיבות המקרה דנן לבין הנסיבות שעמדו ברקע החלטתי בעניין גולר. במקרה דנן השמאי מונה מכוח הסכמת הצדדים, שבמסגרתה נקבע כי התמורה שהמבקש ישלם למשיב תיקבע בהתאם לחוות דעתו בדבר שווי הדירה, ואילו בעניין גולר השמאי מונה על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין שהכריע במחלוקת לגופה שלא בהסכמת הצדדים. במילים אחרות, במקרה דנן קיים שיקול נוסף שיש להביאו בחשבון במסגרת ההכרעה בשאלה האם מוקנית למבקש זכות להעלות טענות כנגד חוות דעת השמאי ושלא היה קיים בעניין גולר: מלבד השאלה האם מוקנית זכות כזו בהוראות הדין והפסיקה מתעוררת השאלה האם מכוח הסכמת הצדדים מוקנית להם הזכות להעלות טענות כנגד חוות דעת השמאי, או שמא דווקא ההיפך הוא הנכון והסכמת הצדדים שוללת מהם זכות כזו, כשכל כוונתם הייתה שחוות דעת השמאי תהווה "סוף פסוק" אשר לאחריה תוגש פסיקתא לחתימה ותו לא. 12. בנסיבות המקרה דנן סבורני כי הסכמת הצדדים אינה טומנת בחובה מענה לשאלה האם התכוונו הצדדים להקנות זכות למי מהם להעלות טענות כנגד חוות דעת השמאי או לא. אילו היו הצדדים מציינים במסגרת הסכמתם, במילים כאלה או אחרות, כי חוות דעת השמאי הינה סופית ומוחלטת וכי לא ניתן יהיה להשיג עליה בשום אופן, אזי הייתי נוטה לקבוע כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין מקום להיעתר בדיעבד לבקשת המבקש להעלות טענות כנגד חוות הדעת [השוו: סעיף 130(ד) לתקנות]. אלא שבמקרה דנן לא התייחסו הצדדים במסגרת הסכמתם לאפשרות שמי מהם יבקש להעלות טענות כנגד חוות דעת השמאי. משכך ניתן לכאורה לראות את היעדר ההתייחסות כ"הסדר שלילי" בנקודה זו; דהיינו, כי אומד דעת הצדדים היה שחוות דעת השמאי תהווה "סוף פסוק". ואולם, ניתן לכאורה גם לראות זאת אחרת ולסבור כי היעדר ההתייחסות אינו שולל מהצדדים זכויות כלשהן המוקנות להם בדין ובפסיקה. בנסיבות העניין, בהיעדר אינדיקציה ברורה לכאן או לכאן באשר לאומד דעת הצדדים בנקודה זו, סבורני כי ראוי היה לנהוג בבקשת המבקש בגישה מקלה ולאפשר לו להעלות בקצרה טענותיו כנגד חוות הדעת ולהכריע אם יש בהן ממש או לא, והכל בכפוף לאמות המידה המצומצמות הנהוגות בפסיקת בית משפט זה בדבר התערבות בחוות דעת מסוג זה. בנקודה זו אדגיש כי השמאי במקרה דנן אינו מהווה מומחה מטעם בית המשפט, ומשכך אין כל תחולה למנגנונים הקבועים בתקנות 130(ד) ו-134(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, שעליהן בין היתר הסתמך המבקש בבקשתו. עם זאת, סבורני כי על דרך ההיקש ניתן לקבל השראה מהמנגנונים הללו גם במקרה דנן. 13. לנוכח האמור לעיל, סבורני כי יש להורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע במחלוקת שהתעוררה בנוגע לחוות דעת השמאי. ודוק, על אף שלכאורה בית המשפט סיים טיפולו בסכסוך במסגרת "פסק הדין" שניתן ביום 19.2.2014, בו נתן בית המשפט לבקשת הצדדים תוקף של פסק דין להסכמתם, סבורני כי רק לאחר שיכריע בית המשפט במחלוקת המאוחרת שהתעוררה בנוגע לחוות דעת השמאי ניתן יהיה לומר כי בית המשפט "סיים מלאכתו" בנסיבות העניין [ראו והשוו: עניין בראודה בפסקה 9 והאסמכתאות המופיעות שם; עניין גולר בפסקאות 13-12]. כאמור, סבורני כי במקרה דנן נותרו שאלות כאלה, ומכאן מסקנתי כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי להשלמת ההכרעה. 14. בעניין בראודה ציין השופט סולברג כי: "גם טעמי יעילות ומתן שירות שאנו מחויבים בו כלפי הבאים בשערינו מצדיקים את השבת התיק לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון בו. ראוי כי תיק מעין זה ידון בכללותו, על כל היבטיו, לפני אותו מותב אשר יכריע בכל הסוגיות העולות מסיום השותפות. אין מקום להביא לפיצול מיותר של ההליכים ולגרור את הצדדים להליכים נוספים שיגרמו לדחיית סיום הפרשה ולעלויות נוספות" (שם, בפסקה 11). דברים אלו יפים, בשינויים המחויבים, גם בנסיבות המקרה דנן. 15. אשר על כן, הערעור מתקבל. החלטות בית המשפט מיום 16.7.2014 (החתימה על הפסיקתא) ומיום 28.9.2014 (דחיית בקשת המבקש להורות לשמאי לתקן חוות דעתו) מבוטלות בזאת. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת הדיון במחלוקת שנותרה בין הצדדים בנוגע לחוות דעת השמאי. באשר למישור הדיוני-פרקטי; דהיינו, האם יש לאפשר למבקש לחקור את השמאי על חוות דעתו במסגרת דיון בבית המשפט או שמא ניתן להסתפק בהעברת שאלות הבהרה בכתב לשמאי – יקבע בית המשפט המחוזי את סדרי הדיון על פי חכמתו ושיקול דעתו [השוו למנגנונים הקבועים בתקנות 130(ד) ו-134(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי שעוסקות אמנם במומחה מטעם בית המשפט, אך הרציונאל שבצידן דומה]. לאחר שיאפשר לצדדים להעלות טענותיהם בסוגיה זו (ובה בלבד), יכריע בית המשפט המחוזי במחלוקת שנותרה בין הצדדים בנוגע לחוות דעת השמאי ולתמורה שעל המבקש לשלם עבור הדירה. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, יישא המשיב בהוצאות המבקש בהליך דנן בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ה' בשבט התשע"ה (‏25.1.2015). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14069760_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il