התנועה למען איכות השלטון בישראל נ. היועץ המשפטי לממשלה-מיכאל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 96 / בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל העותרת: התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה-מיכאל בן יאיר 2. ח"כ פרופ' אבנר חי שאקי בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ט באדר א' תשנ"ז (26.2.97) בשם העותרת: עו"ד ע' שפירא ועו"ד י' קשת בשם המשיב מס' 1: עו"ד נ' בן-אור בשם המשיב מס' 2: עו"ד א' גולדנברג ועו"ד ע' ברקת פסק-דין השופט א' גולדברג: 1. עתירה זו עניינה תחימת גדרי ההתיישנות של עבירות פליליות. 2. העותרת, התנועה למען איכות השלטון בישראל, עותרת נגד היועץ המשפטי לממשלה (המשיב מס' 1) "מדוע לא ימנע מלגנוז את תיק החקירה ל.א. 75/90 בעניינו של המשיב 2", וכן "מדוע לא יכין כתב אישום כנגד המשיב 2 ויבקש את הסרת חסינותו". המשיב מס' 2, פרופ' אבנר חי שאקי (להלן: המשיב), הוא חבר הכנסת ה14-. הוא גם נבחר לכנסת ה13-, וכיהן שר לענייני דתות. עיקרי העובדות הצריכות לעניין 3. במהלך שנת 1990 פתחה משטרת ישראל בחקירת שתי פרשיות בהן היה המשיב חשוד בביצוע מעשים פליליים. פרשה אחת כונתה "פרשת התרומות", והאחרת - "פרשת העמותות". על פי החשד נעברו העבירות במחצית השניה של שנת 1989 ובמחצית הראשונה של שנת 1990. בחודש מרץ 1991 העבירה המשטרה את תיק החקירה לפרקליטות המדינה, אולם זו החזירה את התיק למשטרה להשלמת החקירה. הליך החקירה האחרון בתיק "פרשת העמותות" (שהיא הנוגעת לענייננו), היה ב20.6.91-, ובמהלך חודש יולי 1991 העבירה המשטרה את התיק בשלמותו לפרקליטות המדינה. כשלוש שנים לאחר מכן, בחודש מאי 1994, הודיע היועץ המשפטי לממשלה על החלטתו שלא להעמיד את המשיב לדין בשתי הפרשיות. ככל שמדובר ב"פרשת העמותות" סבר היועץ המשפטי לממשלה כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס אישומו של המשיב בעבירת מרמה והפרת אמונים על-ידי עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין. אלא שדעתו של היועץ המשפטי לממשלה היתה כי לא יהיה זה נכון להעמיד את המשיב לדין בהעדר עניין לציבור. בפרשה זו נחשד המשיב גם בעבירה נוספת על סעיף 278 לחוק העונשין, שעניינה הפעלת סמכותו של עובד ציבור לגבי נכסים או עסקים שיש לו במישרין או בעקיפין זיקה פרטית בהם. אולם לגבי עבירה זו החליט היועץ המשפטי לממשלה כי עובדות המקרה כפי שנתבררו בחקירה, אינן מגבשות את יסודות העבירה. 4. כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה הוגשו שלוש עתירות, אחת מהן על ידי העותרת, אשר הדיון בהן התקיים במאוחד. בפסק דינו מיום 7.8.96 (בג"צ 3425/94, 3637/94, בג"צ 4456/94) דחה בית משפט זה את העתירות ככל שהן נוגעות ל"פרשת התרומות". ואילו בכל הנוגע ל"פרשת העמותות", החליט בית המשפט לתת צווים מוחלטים על פיהם "החלטת היועץ המשפטי לסגור את התיק נגד המשיב בקשר לפרשה זו מתבטלת"; "התיק יוחזר ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שיעיין בחומר הראיות מחדש, תוך שיעניק למשיב אפשרות להשמיע טיעוניו בפניו"; "אם אחרי עריכת ה'שימוע' יתמיד היועץ המשפטי לממשלה בדעתו, כי חומר הראיות דיו כדי לבסס אישום פלילי נגד המשיב, כי אז לא יוכל היועץ המשפטי להימנע מהאישום, מהטעם שאינו קיים עניין ציבורי מספיק להגשתו". בשורות האחרונות של פסק הדין הפנה בית המשפט את תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה "לחלוף הזמן ולטענת התיישנות אפשרית בקשר לעבירות נשוא פרשת העמותות. על כן ייטיב לעשות אם יקיים לאלתר את הליך השימוע וכל בירור נוסף שיידרש לו לצורך גיבוש מסקנתו הסופית בנדון". 5. בעקבות פסק הדין השמיע בא כוחו של המשיב ביום 4.9.96 את טעוניו בפני פרקליטת המדינה ואחרים מפרקליטות המדינה. וכמצופה, העלה בפניהם בא כוח המשיב, בין יתר טענותיו, את הטענה כי אין להעמיד לדין את המשיב משום שחלפה תקופת ההתיישנות בעבירות המיוחסות לו, שהן עבירות מסוג עוון. 6. ביום 25.9.96 החליט היועץ המשפטי לממשלה כי "למרבה הצער, לפני מתן פסק הדין חלפה תקופת ההתיישנות. ומשחלפה, ראוי לגנוז את התיק". בהחלטתו מציין היועץ המשפטי לממשלה כי "משסיים הגוף החוקר את מלאכת החקירה, מתחיל מירוץ ההתיישנות. בחינת החומר על ידי התובע אינה מנתקת את מירוץ ההתיישנות". וכיוון שההליך האחרון בחקירה נעשה ביום 20.6.91, הרי שתקופת ההתיישנות, אשר בעוון היא בת חמש שנים, "חלפה-עברה בשעה שהעתירות היו תלויות ועומדות בפני בג"צ, וביתר דיוק: 50 יום בקירוב, לפני מתן פסק הדין". עוד מציין היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו כי "בכל המועדים הרלבנטיים לפרשה הנדונה, היה שאקי חבר כנסת. לכאורה, ניתן לטעון, מכוח סעיף 6 לחוק החסינות, כי אין להביא את משך זמן כהונתו כחבר כנסת במנין תקופת ההתיישנות, וממילא אין להימנע מלהעמידו לדין בגין כך". אלא "שלא בשל הוראת סעיף 4(א) לחוק החסינות נמנעה העמדתו של ח"כ שאקי לדין, אלא בשל שיקול הדעת המסור לתביעה הכללית". לפיכך, לא חלה הוראתו של סעיף 6 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם חובותיהם, התשי"א1951-, שעל פיה "התקופה שבה נמנעה, מכוח חוק זה, הבאתו של חבר הכנסת לדין על עבירה מסויימת - לא תבוא במנין תקופת ההתיישנות לגבי אותה עבירה". על החלטה זו סבה העתירה שלפנינו. 7. טענת העותרת היא כי "כל מעשה של הפרקליטות, לרבות של המשיב 1, כמובן, עד להגשת כתב האישום, מהווה חלק מהחקירה", אשר עוצרת את מירוץ התיישנות. שכן, אין נפקא מינה, אם התיק "נמצא בחקירה במשטרה, או שהתיק בחקירה בפרקליטות. גם זו, גם זו, זרועות של המדינה ומשמשות שלב חיוני בתהליך אכיפת החוק, ואין האחת נופלת מרעותה". כן טוענת העותרת כי "כל עוד לא הובא חבר הכנסת לדין, מכח החוק (חוק החסינות - א.ג.) היינו, מכח היותו חסין, אין למנות ימים אלו במנין תקופת ההתיישנות". 8. סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: החוק), קובע: "באין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה - (1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים; (2) בפשע אחר - עשר שנים; (3) בעוון - חמש שנים; (4) בחטא - שנה אחת". אלא שבאותה נשימה קובע סעיף 9(ג) לחוק, כי: "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן(א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר". הנה כי כן, סעיף 9(א) לחוק קובע כי בחלוף הזמן מתיישנות עבירות פליליות. עם זאת, מרוץ ההתיישנות בפשעים ובעוונות (אך לא בחטאים), נקטע, על פי סעיף 9(ג) לחוק, בהתרחש אחד משלושה ארועים: חקירה על פי חיקוק, הגשת כתב אישום או הליך מטעם בית המשפט. ויודגש, כי העתירה שלפנינו מכוונת כלפי התקיימותה של החלופה הראשונה בלבד. דהיינו, כי ההתיישנות נקטעה עקב "חקירה על פי חיקוק". וכיון שאין העותרת טוענת לקיומה של החלופה השלישית, אין או נדרשים לפרשנותה של חלופה זו. 9. כעולה מסעיף 9(ג) לחוק עניין לנו בהפסקת מרוץ ההתיישנות ובמחיקה מוחלטת של התקופה שחלפה, ולא רק בהשהיית הספירה. בכל עת שמתרחש "ארוע" מהמנויים בסעיף מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות מחדש. על כן, אדם שביצע עבירה, לא יוכל לחסות תחת כנפיה של ההתיישנות אלא אם עברה תקופת התיישנות שתחילתה בהליך המאוחר ביותר מאלה המנויים בסעיף 9(ג). פועל יוצא מכך, כי עשויות לחלוף מיום ביצוע העבירה ועד להגשת אישום, שנים רבות יותר מאלה הנקובות בסעיף 9(א). זאת, אם במהלך אותן שנים נערכים מעת לעת הליכי חקירה. והכל כמובן, כל עוד פער הזמן שבין הליך והליך אינו עולה על תקופת ההתיישנות. סלע המחלוקת 10. סלע המחלוקת בין העותרים ובין המשיבים הוא בשאלה אם הליך הנערך בפרקליטות המדינה בקשר לתיק החקירה, נכנס לגדר "חקירה על-פי חיקוק" במובן סעיף 9(ג) לחוק, ועל כן גם הוא קוטע את מרוץ ההתיישנות. או שמא, מיום שנסתיימה החקירה על-ידי הרשות החוקרת, אין נקטע מרוץ ההתיישנות אלא כאשר מוגש כתב האישום? העותרת מחזיקה בדעה הראשונה. לטענתה, הליך החקירה האחרון בעניינו של המשיב התבצע בעת שהוחלט על אי-העמדתו לדין. לשיטתה, זהו המועד בו מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות. כזכור, היה הדבר בשנת 1994, ומאז טרם חלפו חמש שנים. על-כן, טוענת העותרת, יש לדחות את טענת ההתיישנות. המשיבים, מצדם, מחזיקים בדעה השנייה. לדבריהם, פעולותיהן והחלטותיהן של רשויות התביעה אינן בגדר "הליכי חקירה". על כן, לשיטתם, נפתח מרוץ ההתיישנות, לכל המאוחר, בעת שהועבר תיק החקירה לפרקליטות. כאמור, תיק החקירה המושלם הועבר מהמשטרה לפרקליטות בחודש יולי 1991. למניין המשיבים, התיישנו העבירות בחודש יולי 1996, קרוב לחודשיים בטרם ניתן פסק-הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, וכהוראת סעיף 9(א) לחוק, אין להעמיד את המשיב לדין בגינן. 11. העתירה סבה, אם כן, על פרשנות המונח "חקירה" שבסעיף 9(ג) לחוק, ועל חלוקת התפקידים שבין רשויות החקירה ורשויות התביעה. להשקפתה של העותרת, גם פעולותיה של הפרקליטות הן חלק מחקירת העבירה. מלאכת החקירה, לשיטתה, אינה מצטמצמת אך לשלב של איסוף הראיות, ומשמעה גם שקילת הראיות ועיבודן. מאחר שפעולה זו מתבצעת על-ידי הפרקליטות, הרי שיש לראות גם את הפרקליטות כמעורבת בחקירה. לטענתה, האבחנה בין רשויות החקירה לרשויות התביעה היא מלאכותית. שתיהן מהוות זרוע של אכיפת החוק, ולא צריכה להיות משמעות לשאלה היכן נמצא תיק החקירה. כחיזוק לטענותיה מצביעה העותרת על התפתחותו של הביטוי "חקירה על פי חיקוק" שבסעיף 9(ג) לחוק. לדבריה, החליף ביטוי זה מינוח מצומצם יותר בסעיף 6 להצעת חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג1963- (ה"ח תשכ"ג 161), שהתייחס במפורש לחקירת המשטרה, והדבר מעיד על הכוונה לכלול בביטוי שבסעיף 9(ג) גם פעולות המבוצעות על ידי התביעה. העותרת גם גורסת שהארועים המנויים בסעיף 9(ג) יוצרים רצף כרונולוגי הגיוני, וכי פרשנות המוציאה מתוכו את שלב ההעמדה לדין, עליו מופקדת הפרקליטות, יוצרת ברצף זה חללים. 12. המשיבים מבחינתם גורסים כי המשמעות הטבעית של המונח "חקירה" היא איסוף ראיות. לדעתם, מבחין החוק בין פעולותיה של הרשות החוקרת ובין פעולותיה של התביעה, וכי פעולותיה של האחרונה אינן בגדר "חקירה". אשר לביטוי "חקירה על-פי חיקוק", לא נועד השינוי בנוסח שהופיע בהצעת החוק הנ"ל אלא להבהיר שלא רק בחקירת משטרה מדובר, אלא בחקירה של כל רשות חוקרת. המשיב הוסיף וטען שקטיעת מרוץ ההתיישנות היא חריג לכלל בדבר התיישנות, וחריג זה יש לפרש בצמצום. את טענותיו הוא סמך גם על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר לדבריו חולל שינוי במוסד ההתיישנות, בכך שהעלה את הזכות לקיומו של משפט תוך זמן סביר לדרגה של זכות יסוד חוקתית. 13. להבהרה נציין, שאין חולק כי כאשר מועבר תיק החקירה לפרקליטות טרם שעברה תקופת התיישנות, אך זו מחזירה אותו למשטרה לשם השלמת החקירה (סעיף 61 לחוק), נקטע מרוץ ההתיישנות. שכן, ברור הוא כי השלמה זו הינה "הליך חקירה". בענייננו, הועבר התיק לראשונה לפרקליטות בחודש מרץ 1991, אולם, כאמור, זו החזירה אותו למשטרה להשלמת חקירה. אין ספק, על כן, שהשלמת החקירה הפסיקה את מרוץ ההתיישנות. לפיכך, התחיל מרוץ ההתיישנות מחדש לכל המוקדם בעת שסיימה המשטרה את השלמת החקירה. הביטוי "חקירה" והקשרו הלשוני 14. נפנה תחילה ללשונו של סעיף 9(ג) לחוק. את לשון הסעיף עלינו לקרוא בהקשר הדברים, כלומר לאור מבנהו והוראותיו של החוק. האם המונח "חקירה" כולל בתוכו גם פעולות המתבצעות על-ידי התביעה הכללית, או שהוא מוציא פעולות כאלה? אפשרות אחת, לה טוענים המשיבים, היא לראות בביטוי "חקירה" כמבטא פעולה של חיפוש ואיסוף ראיות. זוהי המשמעות שנתן השופט ברנזון לביטוי זה בע"פ 207/56 (צויטאת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 518, 523), בהסתמך על פרשנות הסדר התיישנות דומה בקוד הפרוצידורה הפלילית הצרפתי: "פעולות שמטרתן לבאר את המקרה לרשות השיפוטית על-ידי חיפוש ואיסוף חומר ההוכחה, ואשר נעשות או נגרמות על-ידי אנשי המשטרה המשפטית, הפועלים באופן רשמי, כגון ביקור במקום, הוצאת גופה מן הקבר, חיפוש, החרמת דברים, חקירת עדים, דו"ח ערוך על-ידי אדם שמוסמך לערכו, הזמנת עד ואף צו הפסקת פעולות אלה, הן פעולות חקירה". (דברים שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט י' כהן (כתוארו דאז) בע"פ 211/79 גזית ושחם נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 716). אפשרות שנייה, לה טוענים העותרים, היא שהביטוי "חקירה" אינו מכוון רק לפעולות של איסוף ראיות, וגם שקילתן ועיבודן במשמע. 15. החוק מבחין בין שלושה שלבים של ההליך הפלילי במובנו הרחב. בשלב הראשון נחקר החשד לעבירה. בשלב השני נשקלת העמדתו לדין של החשוד בביצוע העבירה. אם נופלת החלטה על העמדת החשוד לדין, ומוגש כתב אישום, כי אז נערך השלב השלישי, הוא שלב המשפט. על חקירת העבירה מופקדות רשויות החקירה, ובראשן המשטרה. על השלב השני מופקדות רשויות התביעה, ובראשן התביעה הכללית. על השלב השלישי מופקדים בתי-המשפט. לעתים מטשטשת אמנם אבחנה זו, כשאנשי משטרה משמשים כתובעים (סעיף 12(א)(2) לחוק) או כשקובל פרטי מחליף את התובע. גם החלוקה בין השלבים איננה כה חדה. בתי-המשפט מוסמכים לגבות עדות מוקדמת טרם שהוגש כתב האישום (סעיף 117 לחוק). אולם אין בדוגמאות אלה כדי לפגוע בתקפותה של החלוקה האמורה. החלוקת האמורה איננה רק חלוקה מוסדית, אלא גם עניינית. הרשות החוקרת ממונה על איסוף הראיות. רשויות התביעה ממונות על בחינת הראיות שנאספו, ואם די בהן כדי לבסס אישום פלילי, ועל הגשת כתב אישום. בשלב זה גם מפעילה התביעה שיקול דעת ומחליטה, אם יש עניין ציבורי בהעמדה לדין. בתי-המשפט הם שמכריעים אם עלה בידי התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם. סעיפים 67-58 לחוק עוסקים ב"תלונה, חקירה והעמדה לדין". סעיף 59 לחוק, שכותרתו היא חקירת המשטרה, קובע כי מש"נודע למשטרה על ביצוע עבירה...תפתח בחקירה". סעיף 60 לחוק, שכותרתו היא העברת חומר החקירה לתובע, מורה כי "חומר שהושג בחקירה בעבירה שהיא פשע תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, ובעבירה אחרת - לתובע המוסמך לנהל את התביעה...". סעיף 61 עניינו הצורך שעשוי להתעורר בהשלמת החקירה לאחר שתיק החקירה הועבר לפרקליטות. הסעיף מסמיך את היועץ המשפטי לממשלה ואת פרקליטות המדינה "להורות למשטרה להוסיף לחקור...". תפקידה של התביעה בהליך הפלילי מוסדר בסעיפים 62 ו67- לחוק. סעיף 62 קובע כי "ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין...". סעיף 67 משלים את סעיף 62 באומרו כי "אדם שיש להעמידו לדין יגיש עליו תובע כתב אישום לבית המשפט". סעיפים 63 ו64- דנים בהחלטות רשויות החקירה והתביעה שלא לפעול ובערר עליהן. סעיפים אלה מזכירים "החלטה שלא לחקור", והחלטה "שלא להעמיד לדין". רואים אנו כי מבנהו והוראותיו של החוק מבחינים בין הליכי חקירה והליכי העמדה לדין. ביצוע החקירה הוא מתפקידה של המשטרה, ולא מתפקידה של התביעה. התביעה ממונה על ההעמדה לדין. 16. מבנהו והוראותיו של החוק מחזקים, לכאורה, את הפרשנות הראשונה של הביטוי "חקירה" בסעיף 9(ג) לחוק, אשר לפיה משמעות הביטוי מצטמצמת לפעולות של איסוף ראיות על-ידי הרשות החוקרת. אמרנו "לכאורה", משום שפרשנות זו מעוררת תמיהה על שום מה מתעלם סעיף 9(ג) לחוק משלב בדיקת חומר החקירה וההעמדה לדין. החוק קובע, שפעולות הנעשות במסגרת השלב הראשון של ההליך הפלילי (החקירה) ובמסגרת השלב השלישי שלו (האישום בבית-המשפט) קוטעות את מרוץ ההתיישנות. מה טעם מבחין החוק בין שלבים אלה ובין השלב השני (בדיקת הראיות וההעמדה לדין)? האמנם נתכוון החוק להוציא מגדר הפעולות המפסיקות את מרוץ ההתיישנות רק את אלה המתבצעות על ידי התביעה? האם יש הצדקה עניינית ל"אפליה" זו בין הליכי החקירה והמשפט, ובין הליכי ההעמדה לדין? האם יהא זה מופרך לומר כי גם שלב עיבוד חומר החקירה על ידי התביעה, אף הוא בגדר "חקירה", כשזו כוללת גם "דרישה" (תרתי משמע) של החומר? סבורני, כי שתי הפרשנויות הלשוניות של המונח "חקירה" הן סבירות, ועל-מנת לבור מתוכן את הפרשנות הנכונה, עלינו לברר את תכליתו של הסדר ההתיישנות שנקבע בחוק, והיא שתכריע. תכליתה של ההתיישנות בפלילים 17. בחינת תכליתה של ההתיישנות בפלילים מעלה, כי להסדר זה מספר טעמים. א. שיכחה ומחילה הטעם הראשון להתיישנות ראוי לכינוי טעם השיכחה והמחילה. כך מסביר טעם זה פרופ' פלר (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב, תשמ"ז) 623-622): "השיקולים הסוציו-משפטיים העומדים מאחורי הענקת מעמד של סייג למימוש אחריות פלילית להתיישנות, נעוצים בהשלכת חלוף הזמן, הממושך בוודאי, מאז ביצוע העבירה, על השיקולים למימוש האחריות הפלילית לה. נעברה עבירה ובמשך פרק זמן מסויים, הקרוי תקופת ההתיישנות של העבירה, עדיין לא נקבעה האחריות הפלילית, על מהותה והיקפה, שעל העבריין לשאת בה עקב עבירתו, אין עוד טעם חברתי ומשפטי להטילה עליו. הזעזוע שנגרם על-ידי ביצוע העבירה וההד האנטי-חברתי שהיא היכתה בזמנו, דעכו ושככו; תהליך זה מביא עמו שכחה; חלוף הזמן בלא שהעושה חזר לסורו - וזה צריך להיות, כמובן, תנאי להתיישנות - אף ללא טיפול עונשי, מהווה סימן שמימוש האחריות הפלילית התייתר והאחריות עצמה טעונה מחילה; מערכת יחסים תקינים שהתרקמה בין העושה וסביבתו, עשויה לחייב יציבות חברתית. כל אלה, השכחה, המחילה והיציבות החברתית, ביחד, מוליכים אל המסקנה כי טובת הציבור והפרט, כאחד, תובעת להניח לדברים, ולהסתפק בהתפתחות החיובית של הדברים, כפי שהזמן והנסיבות גרמו לה. מימוש אחריות פלילית בתנאים כאלה, פירוש הדבר להעלות על פני השטח, ללא צורך, דברים נשכחים מבחינת העבר, וחסרי תכלית ואולי אף מזיקים, מבחינת העתיד". [ההדגשות במקור-א.ג.] עמד על כך השופט זילברג בע"פ 290/63 (נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 570, 586; והדברים מובאים כלשונם גם בספרו של פרופ' פלר): "הנחה היא כי לאחר שעבר זמן מסויים, וההתרגשות הציבורית חלפה או חלשה, מן הראוי "לשכוח" את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד... הענין הציבורי שיש לחברה במוסד ההתיישנות הוא, כפי שראינו, הצורך החיוני בשיכחת העבר. הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון. לכן, כאשר זכרון העבירה, בהישחקו תחת גלגלי הזמן, מתחיל קמעא קמעא לשוך ולהרדם, בא פורה שר של שכחה, הוא המחוקק הריבוני, ו"מיישן" אותה (את העבירה) כליל - "התיישנות" תרתי-משמע - פן ושמא הדיון בעבירה הישנה יפתח את הפצע שהגליד, וילבן מחדש את הסערה הציבורית שפרצה ושככה". טעם השיכחה והמחילה מבטא, אם כן, את ההיבט הציבורי. בחלוף הזמן, הולך ופג העניין הציבורי שבהעמדת העבריין לדין, עד שניהול ההליך הפלילי מתייתר. ביטויו המובהק של טעם השיכחה והמחילה בהסדר ההתיישנות הוא בכך שתקופת ההתיישנות משתנה בהתאם לחומרת העבירה. בעבירות מסוג פשע קטנה יותר השפעת הזמן על האינטרס החברתי בהעמדה לדין, ולכן תקופת ההתיישנות ארוכה יותר. בעבירות של השמדת עם ופשעי הנאצים אין שיני הזמן משפיעות כלל על האינטרס החברתי, ולפיכך אין הן מתיישנות כלל (סעיף 9(ב) לחוק). ב. הזכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו 18. הטעם השני להסדר ההתיישנות נעוץ באינטרס הפרטי של העבריין. מי שמתנהל נגדו הליך פלילי, בכל אחד מהשלבים עליהם עמדנו, זכאי לכך שהליך זה יסתיים במהירות. אך מובן הוא כי נאשם שמשפטו נפתח, זכאי לכך שהמשפט יסתיים מהר ככל האפשר. זאת מכמה טעמים: המתח בו נתון כל מי שמתנהל נגדו הליך פלילי; הסטיגמה החברתית הנלווית על-פי רוב למעמד של נאשם בפלילים; שיבוש אורחות החיים של הנאשם ומשפחתו; המשאבים - בממון ובזמן - שנאלץ הנאשם להשקיע לצרכי הגנתו. זכות זו של הנאשם מקבלת משנה חשיבות במקרים בהם ננקטים נגדו אמצעים לפני שנפסק דינו, דוגמת מעצר, ערובה, או השעיה מתפקיד. על טעמיה של הזכות לסיום מהיר של ההליך עמד השופט White בפסק הדין בעניין United States v. Ewell [86 S. Ct. 773, 776 (1966)]: “This guarantee is an important safeguard to prevent undue and oppressive incarceration prior to trial, to minimize anxiety and concern accompanying public accusation and to limit the possibilities that long delay will impair the ability of an accused to defend himself”. הוא הדין לגבי מי שמתנהלת נגדו חקירה פלילית גלויה. אף הוא זכאי לכך שזו תסתיים במהירות, בין בהגשת כתב אישום ובין בסגירת התיק, מאותם טעמים עצמם שמנינו. 19. בדומה לכך, גם מי שעבר עבירה, אך זו לא נחקרה והוא לא הועמד לדין בגינה. באה עת בה משתחרר הוא ממורא מיצוי הדין עמו. חשש נצחי של עבריין שלא נתגלה, כי ביום מן הימים תבוא עמו החברה חשבון על מעשיו, נתפס כפגיעה חמורה מדי במי שחטא לסדר החברתי. 20. הזכות לסיום מהיר של ההליכים היא זכות מהותית במשפט הפלילי (ראה סעיפים 125, 182, 183 לחוק).גם במשפט העברי נקבע איסור על עינוי-דין, אשר כלול בו, בין השאר, איסור על עיכוב הבירור המשפטי. על הסוגיה של עינוי דין במשפט העברי עמד בהרחבה השופט אלון בע"פ 188/77 (ורטהיים נ' מדינת ישראל, (פ"ד לב(2) 225, בייחוד בעמ' 238-237), אשר במקום אחר כתב: "פגיעה חמורה ביותר נגרמת לו לאדם שדינו מתענה מעל לזמן ראוי וסביר המתבקש ומתחייב לשם בירור מתון, צודק ומלא של דין ודברים הבאים בפני בית-המשפט. כך הוא בעניין אזרחי, שאין אדם בא על זכותו וקניינו אלא כעבור שנים מרובות, ויש שאף למעלה מעשר שנות ציפייה; ומכל שכן כך הוא בעניין פלילי, שצל ההרשעה וגזר-הדין מרחף מעליו שנים על גבי שנים, ועיניו הוא ועיני משפחתו וידידיו רואות וכלות" (מ' אלון, "חוקי-היסוד - עיגון ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית: סוגיות במשפט הפלילי" מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 27, 56). 21. על חשיבותה של הזכות להליך פלילי מהיר ניתן ללמוד גם מכך שזו זכתה בשיטות שונות להכרה כזכות יסוד חוקתית. בחוקה האמריקנית מצויים שני ביטויים לזכות זו. בתיקון הששי לחוקה נקבעה הזכות למשפט מהיר (the right to speedy trial). אשר למי שטרם הוגש נגדו כתב אישום, מיוחסת זכותו לניהול מהיר של ההליך הפלילי לזכות להליך ראוי (due process of law), המעוגנת בתיקון החמישי ובתיקון הארבעה-עשר לחוקה (פסק הדין המנחה לעניין האבחנה בין תחולתן של הזכויות השונות לפי השלב בו נמצא ההליך הוא United States v. Marion, 92 S.Ct. 455 (1971); ראה גם W.R. LaFave & J.H. Israel, Criminal Procedure (Criminal Practice Series, vol. 2, St. Paul, Minn., 1984) 399-401, 427-429). בקנדה נקבעה הזכות למשפט בזמן סביר לאחר תחילת ההליכים בסעיף 11(b) לצ'רטר בדבר זכויות האדם. עיכובים בפתיחת המשפט כפופים למגבלה בדבר משפט הוגן (fair trial) שבסעיף 11(d) ובסעיף 7 לצ'רטר (ראה: R.W. Hogg, Constitutional Law of Canada (third ed., Toronto, 1992) 1117, 1122). מכל מקום, הגם שמדובר בהסדרים שונים, הרי שתכליתם והטעמים העומדים ביסודם, כמו גם ביסודו של הסדר ההתיישנות, דומים הם (ראה: פסק דין Marion, שם, בעמ' 465-464, 469-468; וכן ספרם של לה-פבה וישראל, שם, בעמ' 424). ג. הצורך בבירור האמת 22. טעם שלישי להתיישנות הוא האינטרס בבירור האמת. יש חשש כי בחלוף הזמן תאבדנה ראיות או שיעומעם זכרונם של עדים. בדרך כלל נאמר, כי אין לדרוש מהנאשם לשמור על מסכת ראיותיו לעולם, או לאלץ אותו לאסוף ראיות להגנתו זמן רב לאחר ביצוע העבירה, על-מנת שלא תחלש יכולתו להוכיח את חפותו (ראה דברי השופט קדמי בע"פ 1291/92 יצחקי נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם). אולם יש לציין כי טעם זה להתיישנות פועל לא רק כלפי הנאשם אלא גם כלפי הציבור בכללותו. בירור האמת במשפט הפלילי, והמנעות מהרשעת חף מפשע הם אינטרסים ציבוריים ממדרגה ראשונה (השווה: ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729, 734, 738). לאינטרס של בירור האמת עשויה להיות גם פעולה הפוכה, של הארכת תקופת התיישנות, על-חשבון השיקולים האחרים. כך הוא במקרים בהם דווקא בירור האמת - שהוא נדבך יסוד במימוש האחריות הפלילית - מצריך זמן רב יותר משקבוע לתקופת התיישנות רגילה. שכן, ישנן עבירות שנסיבות ביצוען מקשה על רשויות האכיפה לגלותן. כך הסביר השופט זילברג בע"פ 290/63 הנ"ל את תקופת התיישנות הארוכה שנקבעה בסעיף 225 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א1961- (לשעבר סעיף 79ד). כך הוסבר גם הצורך בהארכת תקופת ההתיישנות בעוונות, שהיתה בעבר בת שלוש שנים (הצ"ח תשכ"ד 23). הסדר מרחיק לכת יותר מופיע בחוק ההתיישנות של מדינת קליפורניה, שם נקבע כי בעבירות אשר המרכיב המהותי בהן הוא הונאה או הפרת אמונים, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העבירה, ולא במועד ביצועה, כרגיל (California Penal Code sec. 803(c); הסדר דומה מצוי אצלנו בהתיישנות האזרחית - ראה סעיפים 8,7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958-). ד. הטעם התועלתני 23. אחרון לטעמיו של הסדר ההתיישנות הוא הטעם התועלתני. משמעות הדבר היא שההתיישנות ממריצה את רשויות האכיפה לסיים במהירות יחסית את הטיפול בעבירות, ולא לדחותו. האינטרס הציבורי של מלחמה יעילה בפשיעה דורש שמלאכת אכיפת הדין הפלילי תתבצע במהירות. כפי שנכתב באחד מפסקי הדין בבית-המשפט העליון הפדרלי של ארצות הברית: “Such a time limit may also have the salutary effect of encouraging law enforcement officials promptly to investigate suspected criminal activity”. (Toussie v. United States, 90 S.Ct. 858, 860 (1970); ראה גם פלר, שם, בעמ' 623). למותר לציין כי המרצת רשויות האכיפה תורמת להגשמת שאר מטרותיה של ההתיישנות. סיכום ביניים 24. ראינו, כי שיקולים שונים מובילים להכרה בהתיישנות עבירות. הסדר ההתיישנות שנקבע בחוק הוא ביטוי לנקודת האיזון בין השיקולים השונים. נקודת האיזון היא בין האינטרס היסודי שבהעמדת עבריינים לדין, שעוצמתו נחלשת עם הזמן, ובין הצורך בהליכים מהירים. נקודת האיזון מושפעת גם מפעולתו של האינטרס בבירור האמת, בין אם לחיזוק ההכרה בהתיישנות ובין אם להחלשתה. קטיעת מרוץ ההתיישנות 25. קטיעת מרוץ ההתיישנות, או השהייתו, מוצדקת בראש ובראשונה כאשר הנאשם עושה מעשים המשמיטים את הקרקע מתחת לנימוקי ההתיישנות. כאשר העבריין מתחמק מידיהן של רשויות האכיפה והעמדתו לדין נמנעת בשל כך, אין לומר שהחברה שכחה את העבירה ומחלה עליה. שהרי אין החברה מוחלת למי שמסכל את ההליכים הפליליים נגדו, ואין זכותו להליך מהיר יכולה לעמוד לו למגן. ביטוי מפורש לרעיון זה ניתן למצוא בסעיף 94א(ג) לחוק, הקובע כי ניתן להתלות הליכים נגד נאשם המתחמק מן הדין, ולחדשם אף אם עברה תקופת ההתיישנות (בחוק ההתיישנות הפדרלי בארצות הברית הדין הוא חד יותר, ונאמר בו במפורש כי "No statute of limitations shall extend to any person fleeing from justice" (18 U.S.C. sec. 3290); ראה גם סעיף 41(ג) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-, הקובע כי במניין ההתיישנות לא תבואנה תקופות בהן שהה הנאשם בשבי האויב כאשר נפילתו בשבי באה עקב עבירה שביצע ותקופות בהן נעדר הנאשם מן השירות שלא ברשות). 26. השהיית מרוץ ההתיישנות תתכן גם במקרים בהם אין בכוחה של התביעה להעמיד את העבריין לדין בשל מניעה חוקית. כך מוסברת השהיית תקופת ההתיישנות כאשר העמדה לדין נמנעת בשל חסינות דיונית (סעיף 14 לחוק-יסוד: נשיא המדינה, תשכ"ד1964-; סעיף 6 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א1951-). 27. גם לצורך שבבירור האמת חלק נכבד בהסדר הקבוע בסעיף 9(ג). סעיף זה משמיע לנו כי יש לאפשר לרשויות האכיפה לחקור, גם אם מתמשכת החקירה מעבר לתקופת ההתיישנות. יש ולשם פענוח עבירות, עשויות רשויות האכיפה להזקק לזמן רב, ובנסיבות כאלה אין לאפשר לעבריינים לחסות בצלה של ההתיישנות. ההשקפה היא שלא רשויות האכיפה צריכות לשאת בקושי שבמימוש האחריות הפלילית, ולא העבריין צריך ליהנות ממנו. אכן, עקרון ההתיישנות הוא עקרון חשוב, אך אין הוא יכול לחתור תחת קיומו של הליך פלילי תקין, במקרים בהם קיומו של הליך כזה מצריך זמן רב יותר מאשר מאפשרת תקופת ההתיישנות. 28. ישנם נימוקים נוספים לקטיעת מרוץ ההתיישנות בסעיף 9(ג) לחוק. ניתן לומר, כי רשויות האכיפה הן שמשמשות פה לחברה לעניין שיכחת העבירה ומחילתה, ומרוץ ההתיישנות נקטע כל עוד הן פועלות להעמדת העבריין לדין - באמצעות חקירה, הגשת כתב אישום וניהול משפט. ממילא קטן אז החשש שהעבריין יאבד את ראיותיו, שהרי מוזהר הוא, עקב קיומו של ההליך, כי עליו לשמור את ראיותיו. השפעת הליך ההעמדה לדין על ההתיישנות 29. כאן חוזרים אנו לבחינתה של השאלה העומדת במרכזו של הליך זה, והיא אם פעולותיה של התביעה במסגרת ההחלטה אם להעמיד חשוד לדין, קוטעות את מרוץ ההתיישנות. האם עלינו להעדיף את הטענות כי כל עוד עוסקת התביעה בתיק ושוקלת את חומר החקירה, אין שיכחה ואין מחילה לעבירה, וכל עוד לא התקבלה החלטה על-ידי רשויות התביעה, ממילא מוזהר הנאשם לשמור על ראיותיו - ולפיכך נקטע מרוץ ההתיישנות? 30. סבורני, כי יש להעדיף את הדעה כי פעולות התביעה בתיק לאחר שהושלמה החקירה, אינן קוטעות את מרוץ ההתיישנות. פרשנות תכליתית מחייבת לפרש את החוק כך שאין מרוץ ההתיישנות נקטע אלא בהתקיים הצדקה עניינית לכך. הצדקה אשר כזאת קיימת כאשר לצורך בירור האמת במשפט נדרשת חקירה; כאשר העבריין ביוזמתו חותר תחת בירור האמת; או כאשר קיימת מניעה חוקית להעמדה לדין. אולם אין ההצדקה קיימת כשלפני התביעה מונח כל חומר החקירה, וכל שנותר עליה לעשות הוא להפעיל בזריזות את שיקול דעתה, אם יש בחומר כדי להגיש כתב אישום. פרשנות זו של סעיף 9(ג) לחוק, מתיישבת עם זכותו של החשוד לקיום הליך מהיר בו יוכרע גורלו על ידי התביעה לחסד או לשבט, ואין היא כופה על התביעה גזירה שאינה יכולה לעמוד בה. פרשנות אחרת משמעה עינוי הדין, והארכת תקופת המתח, הסבל הנפשי וחוסר הוודאות, בה חיים החשוד ומשפחתו, מאז תחילת החקירה עד להחלטת התביעה. פרשנות כזאת אינה עולה בקנה אחד עם כבודו של החשוד, ועם הטעם התועלתני להתיישנות, עליו עמדנו. החסינות הפרלמנטרית 31. בפי העותרת הושמעה גם הטענה, שהעבירות שעבר, לכאורה, המשיב, לא התיישנו מסיבה נוספת, והיא שתקופת כהונתו כחבר כנסת אינה מובאת בחשבון במניין ההתיישנות. טענה זו מבססת העותרת על סעיף 6 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א1951-, שעניינו החסינות הדיונית של חברי הכנסת. סעיף זה קובע: "התקופה שבה נמנעה, מכוח חוק זה, הבאתו של חבר הכנסת לדין על עבירה מסויימת - לא תבוא במנין תקופת ההתיישנות לגבי אותה עבירה". 32. לטענה זו של העותרת אין על מה שתסמוך. סעיף 6 לחוק החסינות מדבר על מניעת הבאתו של חבר כנסת לדין "מכוח חוק זה". משמע כי נדרש שיתקיים קשר סיבתי בין אי-ההעמדה לדין ובין החסינות הפרלמנטרית. הטעם לדרישה זו ברור. סעיף 6 בא למנוע מצב בו חבר כנסת שעבר עבירה שלא חלה עליה החסינות המהותית, או מי שנבחר לכנסת לאחר שעבר עבירה וההליכים נגדו נפסקו במצוות סעיף 5 לחוק החסינות, לא יהנה מהתיישנות רק בזכות החסינות הדיונית. אין לסעיף 6 ולא כלום עם מצב בו החליטה התביעה שלא להעמיד את חבר הכנסת לדין. בצדק טענו המשיבים שפרשנותה של העותרת לסעיף 6 מפלה את חברי-הכנסת לרעה מכל אזרח אחר. פרשנות העותרת מאפשרת מצב בו תקופת ההתיישנות של חבר כנסת תהיה ארוכה לאין שיעור מהרגיל, גם כשאין לה דבר עם החסינות, וכשחבר הכנסת לא עשה דבר כדי למנוע את העמדתו לדין. בנסיבות העניין שלפנינו העמדתו של המשיב לדין לא נמנעה בגלל חסינותו, אלא משיקולים אחרים. היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו משנת 1994 על סגירת התיק, אומנם הביא בחשבון את הקושי הכרוך בהסרת החסינות, אולם מהחלטתו דאז עולה בבירור, והדבר הודגש גם בתגובתו לעתירה, שלא זה היה השיקול המכריע. 33. מסקנתי היא, על כן, שהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בדין יסודה, וכי יש לדחות את העתירה. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: האם חלפה תקופת ההתיישנות לגבי עבירות של מרמה והפרת אמונים על ידי עובד ציבור שבביצוען נחשד חבר הכנסת פרופ' א. שאקי? על שאלה זו השיב חברי השופט גולדברג בחיוב. מצטרפת אני לקביעה זו, לא בלי היסוס, כשהנימוק המכריע לכך הוא בעיני עינוי הדין שתוצאה אחרת נושאת בכנפיה. עם זאת מבקשת אני להאיר את הסוגיה מצידה האחר שהיה מביאני למסקנה שונה אלמלא עינוי הדין הכרוך בה. 1. עובדות המקרה פורטו בהרחבה על ידי חברי ולא אחזור עליהן. אסתפק בכך שאציין כי חקירת המשטרה נפתחה ונסתיימה תוך שנה; מלאכתה של הפרקליטות הסתיימה בהחלטה שלא להגיש כתב אישום, בתום שלוש שנים נוספות. לאחר מכן היה העניין תלוי ועומד בעתירה לבג"ץ שהוגשה לבית משפט זה ומשניתן פסק-דינו כבר חלפו למעלה מחמש שנים מאז סיימה המשטרה את חקירתה. מכאן שהשאלה אם טיפול הפרקליטות בתיק, בגדר "חקירה" הנהו, אם לאו, היא בעלת חשיבות עליונה לעניין ההתיישנות. בית משפט זה ביטל את החלטת היועץ המשפטי לסגור את התיק מחוסר עניין ציבורי והורה לו לשקול מחדש אם יש בחומר הראיות כדי לבסס אישום פלילי נגד המשיב מבלי שיוכל להימנע מהעמדה לדין מחמת חוסר עניין ציבורי. 2. דברים קשים השמיע בית משפט זה על מעשים מהסוג בהם נחשד פרופ' שאקי, דברים המכתימים אותם מעשים בכתם של פגיעה בטוהר המידות ובניקיון הכפים של עובד ציבור הנושא במשרה רמה ביותר. אמת נכון הוא שאותם מעשים מהווים עבירה שהיא עוון ואין להעמיד אדם לדין בשל עבירה שהיא עוון אם חלפו חמש שנים מיום ביצועה, אלא שהמחוקק הציב עמדות זינוק מאוחרות יותר לתחילת מרוץ ההתיישנות, באופן שמנין התקופה יכול שיתחיל ממועד מאוחר יותר מיום ביצוע העבירה, והוא יום ההליך האחרון בחקירה או יום ההליך האחרון מטעם בית המשפט לפי המאוחר יותר. וכך קובע סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982- (להלן: חסד"פ): (א) באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה (1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים; (2) בעוון - חמש שנים; (3) בחטא - שנה אחת. (ב)... (ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכול לפי המאוחר יותר". 3. מידת העניין המשתנה של החברה בהעמדה לדין מתבטאת, בין השאר, בחלוקה המקובלת של העבירות לפי חומרתן לעבירות מסוג חטא עוון ופשע. ככל שהעבירה חמורה יותר, מוצדק יותר לקבוע בצידה תקופת התיישנות ארוכה יותר, שכן, בעבירות אלה הצורך בהרתעה גדול יותר, סיכוי שהנאשם יהווה סכנה לציבור אם לא יועמד לדין סביר יותר והתקווה שהנאשם ישקם עצמו בלא שיועמד לדין קטנה יותר. חלוקת העבירות לקבוצות לעניין תקופת ההתיישנות, נעשתה לפי גבול העונש המרבי המוטל בצדן. אלא שבתוך כל קבוצה קיים מגוון של עבירות שהעונש המרבי עליהן זהה, אולם הן עצמן שונות בתכלית זו מזו מבחינת אופיין, מאפייניהן, סוג הפגיעה והשלכותיה, רוע פגיעתן, משך פגיעתן ומעגל נפגעיהן. לכל אלה אין ביטוי - ואולי אף קשה לתת ביטוי - בקביעת תקופת ההתיישנות לפי השתייכותה של העבירה לאחת הקבוצות הנ"ל. על קבוצת העבירות מסוג עוון נמנות גם כאלה הפוגעות במרקם העדין של הנורמות המוסריות והערכיות מהן ארוגה רקמת חייה של החברה כולה כחברה מתוקנת. 4. תקופות ההתיישנות הקבועות בחוק אמורות לשקלל את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין עם האינטרס הציבורי והאישי של הנאשם במניעת עינוי דין ועיוות דין. אלא שבקביעת תקופות ההתיישנות המשתנה לפי הקבוצה אליה משתייכת העבירה, יש מידת מה של שרירות. במקרה פלוני אפשר שהראיות ייטשטשו והגנתו של הנאשם תיפגע אפילו טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, ובמקרה אלמוני ייתכן שהראיות תישמרנה גם לאחר חלוף תקופת ההתיישנות והגנתו של הנאשם לא תיפגע כלל. כמו כן, אפשר שעניינה של החברה בהעמדה לדין בעבירה מסוימת רב יותר מעניינה של החברה בהעמדה לדין בעבירה אחרת, אף ששתי העבירות מסווגות באותה קטגוריה. לפיכך, אין מקום לראות בתקופות ההתיישנות הקבועות בחוק משום קביעה איכותית, אשר כל סטייה ממנה בדרך פרשנות תערער בהכרח את איזון האינטרסים הראוי בין השיקולים השונים. 5. חברי מונה את מטרותיה של ההתיישנות ואת טעמיה המשפטיים והחברתיים, ביניהם: השכחה והמחילה, הזכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו, החשש מפני טשטוש ועיוות האמת והטעם התועלתני בהמרצת הרשויות לזירוז החקירה. מה עומד אל מול אלה? אל מול אלה עומד קרבן העבירה הנושא עמו את צלקת תוצאותיה כל ימי חייו ורואה נוכחו את העבריין חופשי לנפשו ופטור ממתן הדין על מעשיו; עומדת זכותה וחובתה של החברה להגן על עצמה ועל יחידיה מפני מעשים הפוגעים באורח חייהם, בביטחונם, בשלומם וברווחתם ומפני פגיעה במרקם העדין של התשתית הערכית והנורמטיבית ההכרחית לקיומה של חברה חופשית ונאורה; עומד הצורך להרתיע עבריינים בכוח ולהבהיר לכל כי שיני הזמן אינן נוגסות בנקל באפשרות להעמיד עבריינים לדין. כל אלה הביאו את המחוקק להסדר "המאריך" את תקופת ההתיישנות על ידי קביעת מועד מאוחר מביצוע העבירה, לשם תחילת מירוצה. לעבירות חמורות במיוחד הנקבעות בחוקים מיוחדים, לא נקבעה ההתיישנות כלל. 6. אף שיש מקום לראות את ההתיישנות של עבירות פליליות, כנגזרת מזכות היסוד של האדם לכבוד לחירות ולמשפט הוגן, אין היא זכות "טבעית" של החשוד בעבירה ואין היא עומדת לו אלא ככל שהיא מעוגנת בדבר חקיקה. כך למשל נקבע בעל"ע 18/84 עו"ד פלוני נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1) 353, כי עבירות משמעתיות שלפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-, אינן מתיישנות כלל ולא חלה עליהן הוראת סעיף 9 לחסד"פ. הטעם לכך הוא שמטרתו של השיפוט המשמעתי "בחוקים המקצועיים" היא "שמירת רמתו, ייחודו וכבודו של המקצוע עליו נמנים האנשים אליהם מופנה החוק, וההגנה על הציבור מפני אלה ששוב אינם ראויים לשמש באותו מקצוע." במקרים אלה, "חלוף העתים אין בו כדי להפוך עורך דין שסרח או רופא שסרח להיות ראוי לשמש במקצוע עריכת הדין או הרפואה... גם אם הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה המשמעתית רב וארוך הוא". (עוד ראה: (22 C.J.S. 1961, 572). האם מצבו של איש צבור שסרח צריך להיות טוב יותר מהיבט ההתיישנות, מאשר מצבו של איש מקצוע? שהרי ערכים ונורמות התנהגות של אנשי ציבור אינם משתנים אינם מתחלפים ואינם מתיישנים. אלה הם נכסי צאן ברזל של כל חברה מתוקנת הצריכה להוקיע שחיתות של אנשי ציבור לכל צורותיה. ספק אם הטעם של "מחילה" הולם סוג זה של עבירות. 7. כפי שהבהיר חברי, הביטוי "חקירה" איננו חד משמעי. ניתן לפרשו על דרך הצמצום כגרסת המשיבים וניתן לפרשו על דרך ההרחבה כגרסת העותרים. הפרשנות הראויה צריכה להיגזר מהשקפתנו על תכליתה של ההתיישנות לאור עקרונות שיטתנו המשפטית ועל הערכים עליהם היא באה להגן, תוך איזון הולם בין האינטרסים המשמשים בזירה. מחד גיסא האינטרס החברתי, מוסרי, אתי, להעמיד עבריינים למשפט, למצות עמם את הדין ולהגן על החברה ועל יחידיה מפניהם, אינטרס שהזמן אינו מכהה את חודו; ומאידך גיסא, האינטרס להגן על כבוד האדם מפני עינוי דין מתמשך, לאפשר לכל אדם משפט הוגן ולהבטיח ירידה לחקר האמת אותה עלול הזמן להכהות לטשטש ולעוות. הקושי איננו באיתור השיקולים העומדים אלה מול אלה, אלא בדירוגם הנכון תוך עריכת האיזון הראוי ביניהם והטיית הכף לזכות השיקולים הראויים לעדיפות. 8. לאור דברים אלה נשאל עצמנו כיצד לפרש את החריגים שבסעיף 9(ג) לחסד"פ. כאמור, קבע המחוקק את "ההליך האחרון בחקירה... או מטעם בית המשפט..." כמועד הפותח מחדש את תחילת מרוץ ההתיישנות. השאלה היא "הליך חקירה" לעניין זה, מה הוא? אף ששאלת פרשנותו של סעיף 9(ג), ופרשנות המונח "חקירה" שבו, באו מלפני בית משפט זה מספר פעמים, לא היה זה בהקשר שלפנינו. באותם מקרים התעוררה השאלה מתי התחילה ה"חקירה" והאם עד למועד תחילתה טרם חלפה תקופת ההתיישנות (בעניין ע"פ 309/78 ברמי נ' מ"י, פ"ד לג(1) 576 נידונה השאלה אם ה"חקירה" נפתחה במועד הגשת התלונה למשטרה; בעניין ע"פ 205/56 צויטאת נ' הי"מ, פ"ד יא 518 התעוררה השאלה אם חקירה משרדית פנימית היא "חקירה"); ואילו בענייננו השאלה היא מתי מסתיימת ה"חקירה" כמשמעותו של מונח זה בחוק, והאם "ההליך האחרון בחקירה" הוא המועד שבו החליט היועץ המשפטי שלא להעמיד לדין את המשיב. 9. האם ראוי למתוח את קו הגבול של "הארכת" ההתיישנות אל מחוזות רחוקים מעבר לתום החקירה המשטרתית ולהציבו בתום טפול הפרקליטות? ב"כ היועץ המשפטי איננו סבור כך. לטענתו, עבודת הפרקליטות איננה בגדר "חקירה" לעניין סעיף 9(ג) לחסד"פ באשר מטרתה של חקירה הוא גלוי העבירה ואיתור העבריין ואילו מלאכתה של הפרקליטות היא הליך של שקילת העמדת החשוד לדין. עמדה זו נתמכת על ידי חלוקת התפקידים בין שתי הרשויות, המוצאת ביטוי בחסד"פ. חברי מצדד בעמדה זו שבעיני מוקשה היא משום אופיו של הסדר ההתיישנות שבחסד"פ ומשום קווי הדמיון בין עבודת המשטרה והפרקליטות. הסדר ההתיישנות שבחסד"פ מלמד כי תכליתו לאפשר לרשויות אכיפת החוק לעשות את מלאכתן כשהן משוחררות מכבלי מרוץ ההתיישנות בכל תקופת עבודת המשטרה ובכל תקופת ניהול ההליכים בבית המשפט, לפי האחרון שבהם. בכך מצטמצם עד למאוד מספר המקרים בהם מתחיל מרוץ ההתיישנות במועד ביצוע העבירה - שהוא המועד הבסיסי, ומועד ההתיישנות מוארך כמעט בכל מקרה, שהרי ברוב רובם של המקרים נפתחת חקירה משטרתית בעקבות ביצוע העבירה והמועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא עם סיומה. 10. מהו, אפוא, ההבדל בין חקירה משטרתית לבין הטיפול בפרקליטות? תכלית פעולותיהן של הרשויות המטפלות בלכידת העבריינים ובהעמדתם לדין היא למצות את הדין עם העבריין ולהביאו על עונשו. פעולות אלה מתחילות בהליכי החקירה המשטרתית נמשכות בהליכי ההעמדה לדין על ידי הפרקליטות או היועץ המשפטי לממשלה ומסתיימות בהליכי בית המשפט. עבודתה של המשטרה ושל הפרקליטות לעתים שלובה ולעתים חופפת. המשטרה אמנם חוקרת ואוספת ראיות, אך היא גם שוקלת ובוחנת את דיותן. משנאספו הראיות מעבירה המשטרה את תיק החקירה לפרקליטות ויש והיא מצרפת המלצתה בדבר העמדת החשוד לדין. בחינת דיותן של ראיות להגשת כתב אישום, מבוצעת הן על ידי המשטרה והן על ידי הפרקליטות. גם הפרקליטות מבצעת - במהלך החקירה המשטרתית - ולאחר קבלת תיק החקירה לרשותה, פעולות בעלות אופי חקירתי. בחלק גדול מן המקרים ובמיוחד בעבירות מורכבות, כגון עבירות כלכליות רחבות היקף או עבירות בעניינים רגישים, מלווה פרקליט את עבודת המשטרה. לעתים נוהגים פרקליטים לזמן אליהם עדי מפתח כדי לברר באופן בלתי אמצעי עד כמה מבססת עדותם ראיות לכאורה לאשמה. הליך זה הוא הליך חקירתי מובהק. האם ראוי הוא, כי כאשר פעולה מסוימת מתבצעת על ידי המשטרה היא תחשב ל"חקירה" וכאשר אותה פעולה או דומה לה מתבצעת על ידי הפרקליטות, לא תחשב לכזו? האם ראוי הוא שבתקופה בה שוקלת הפרקליטות את שאלת ההעמדה לדין ימשיך מרוץ ההתיישנות, ואילו אם תחליט כי יש צורך בהשלמה והתיק יוחזר למשטרה למטרה זו, תתחיל תקופת ההתיישנות את מרוצה מחדש? מה טעם רעיוני יש בדילוג על שלב הטפול בפרקליטות כאשר בהתקיים חקירה משטרתית מתחיל מרוץ ההתיישנות עם סיומה וכאשר מתקיים הליך שיפוטי מתחיל המרוץ עם סיומו ורק הליך ההחלטה בדבר העמדה לדין הנעשה על ידי הפרקליטות אינו מפסיק את תקופת ההתיישנות המתחילה עם סיום החקירה המשטרתית. נראה, אפוא, כי ניתוח פעילותה של המשטרה והפרקליטות במישור העיוני והמעשי כאחד מעוררים יותר מספק בהצדקת ההבחנה ביניהם לעניין הביטוי "חקירה" שבסעיף 9(ג). זאת ועוד, העובדה שממועד הגשת כתב האישום וכל עוד נמשך ההליך המשפטי לא חלה התיישנות, מלמדת כי ההוראה לא באה למנוע התמשכות הליכים משפטיים החל משלב החקירה וכלה בשלב ההליך השיפוטי וכי ההסדר שבחסד"פ נותן עדיפות למיצוי הדין עם העבריין על פני מניעת עינוי דין ממנו. גם הטעם של דרבון הרשויות לפעול בזריזות ובשקידה כדי לסיים את מלאכתן ללא דיחוי בלתי מוצדק, מעלה שאלה אם ההתיישנות היא האמצעי הראוי להשגת תכלית זו והאם לא ניתן להשיגה על ידי בדיקה עניינית של אותה פעילות באופן שככל שיתגלה כי היא לוקה באותם פגמים יפעל הדבר לזכותו של החשוד לעניין העמדתו לדין או לעניין העונש שיושת עליו. 11. מכל האמור לעיל עולה כי שקולים כבדי משקל עומדים לזכות העמדה הגורסת כי יש לראות בעבודת הפרקליטות הליך של "חקירה" לעניין סעיף 9(ג) ועל ידי פרשנות זו ל"האריך" את תקופת ההתיישנות באופן שהיא תתחיל עם סיום הליך טפול הפרקליטות. בראש ובראשונה באים השיקולים הנורמטיביים של הגנה על אינטרסים של החברה, של יחידיה ושל קורבנות העבריינות בכלל ובענייננו, חשד להפרת אמונים ולפגיעה בטוהר המידות של עובד ציבור בכיר, בפרט, הראויים להגנת מועדפת. אחריהם באים השיקולים הנובעים מן הרציונל של סעיף 9(ג) בשל העדר שוני מהותי בין עבודת המשטרה והפרקליטות והעדר הגיון ב"דילוג" על טפול הפרקליטות כנקודת מוצא חדשה לתחילת מרוץ ההתיישנות. לא פחות חשוב הוא השקול התכליתי, המאפשר למנגנון אכיפת החוק לעשות את מלאכתו נאמנה, כל עוד עושה הוא אותה בתום לב ובשקידה ראויה. 12. אלא שעמדה זו, אליה וקוץ בה. היא דואגת לאינטרס החברתי ולהגנה על יחידי החברה ועל קורבנות העבירה, ופוגעת פגיעת יתר בחשוד או בנאשם על ידי "הארכת" תקופת ההתיישנות והארכת תקופת עינוי הדין העוברת עליו. מניעת עינוי דין מעוגנת בזכותו של אדם לכבוד לחירות ולמשפט הוגן. הזכות למשפט הוגן מעוגנת בזכות לכבוד ולחירות בין אם היא חוסה ישירות תחת כנפיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובין אם היא נהנית מהשראתו. שיטות משפט אחרות כמו האמריקאית והקנדית כוללות זכות זו בחוקותיהן (לצ'רטר הקנדי ראה מאמרו הנ"ל של ע' גרוס. לחוקה האמריקאית ראה: R. Lafave & H. Israel Criminal Procedure (Vol 2, 1984) ). אצלנו נקבעת זכות זו בסעיף 7(א) להצעת חוק יסוד: זכויות במשפט: "לכל אדם שהואשם בפלילים זכות למשפט הוגן". אומר הנשיא ברק בהתייחסו להצעה זו באומרו: "הצעה זו טרם עברה את כל שלבי החקיקה. עם זאת, אין בכך כדי למנוע את הקונסטיטוציונליזציה של ההליך הפלילי עוד בטרם הפכו הוראות אלה לחלק מחוקת המדינה. אכן, הקונסטיטוציונלזציה של ההליך הפלילי מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד זה מגן על חייו, גופו וכבודו של האדם."(א.ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט" מחקרי משפט, יג' (תשנ"ו) 5, 22). 13. הזכות למשפט הוגן חובקת ניהול וסיום יעיל ומהיר ככל שניתן של ההליך המשפטי, החל בהליך החקירה, המשך בהליך ההעמדה לדין וכלה בהליך השיפוטי. על שלבים אלה ועל כל אחד מהם להתנהל כך שאדם לא ייחשף לעינוי דין מתמשך המדיר שינה מעיניו, מסיטו מאורח חייו התקין, מעמידו בחרדה מאימת הדין ומטיל בו דופי חברתי. ראוי להביא כאן את דבריו המאלפים של שופט בית המשפט העליון של קנדה השופט Lamer , בתארו את עינוי הדין העובר על החשוד: “Additionally, under s. 11(b), the security of the person is to be safeguarded jealously as the liberty of the individual. In this context, the concept of security of the person is not restricted to physical integrity; rather, it encompasses protection against ‘overlong subjection to the vexations and vicissitudes of a pending criminal accusation’:... These include stigmatization of the accused, loss of privacy, stress and anxiety resulting from a multitude of factors, including possible disruption of family, social life and work, legal costs, uncertainty as to the outcome and sanction. These forms of prejudice cannot be disregarded nor minimized when assessing the reasonableness of delay.” (Mills v. The Queen, 29 D.L.R. (4th) 161, 218-219). הדבר נכון בהקשר להליך שיפוטי, לאחר שהוגש כתב אישום, קל וחומר שנכון הוא בהליך חקירתי בטרם הוחלט אם יוגש נגד החשוד כתב אישום. חזקת החפות העומדת לנאשם כל עוד לא הורשע בדין, נגזרת גם היא מזכות היסוד של האדם לכבוד ולחירות: על חזקת החפות אומר כבוד השופט למר, שם: As a practical matter, however, the impact of a public process on the accused may well be to jeopardize or impair the benefits of the presumption of innocence. While the presumption will continue to operate in the context of the process itself, it has little force in the broader social context. Indeed many pay no more than lip service to the presumption of innocence. Doubt will have been sown as to the accused`s integrity and conduct in the eyes of family, friends and colleagues. The repercussions and disruption will vary in intensity from case to case, but they inevitably arise and are part of the harsh reality of the criminal justice process.” (ראה ע' גרוס "הזכויות הדיוניות של החשוד או הנאשם" מחקרי משפט יג' (תשנ"ו) 155, 169-170. חזקת החפות נקבעת גם בסעיף 11 ל-Universal Decleration of Human Rights ובסעיף 4(2) ל- International Covenant on Civil and Political Rights (אשר אושררו על ידי מדינת ישראל אם כי לא נקלטו אל תוך המשפט הישראלי בחקיקה). זכות זו היא חזקה יותר מקום שטרם הוחלט אם להעמיד אדם לדין. 14. הזכות למשפט הוגן והדאגה למניעת עינוי דין עומדת לו לאדם גם בטרם חלה התיישנות וגם בתקופת ההליך השיפוטי לאחר הגשת כתב אישום. בהקשר זה מוכרת הטענה להגנה מן הצדק שמכוחה מתבקש בית המשפט לזכות את הנאשם מחמת עינוי דין. בפועל, לא נעשה שימוש בהגנה זו ולא יצאה הלכה משפטית מלפני בית משפט זה בנושא. ניתוח מעניין וממצה של הגנה זו בהקשר לעינוי דין נעשה בפסק דינו של בית משפט השלום על-ידי כבוד השופט ד' רוזן בת"פ 6658/93 מ"י נגד תומרקין, פס"מ תשנ"ה (4) 415 שם זיכה בית המשפט את הנאשמים אף שטרם חלפה תקופת ההתיישנות בקבלו את טענת ההגנה מן הצדק מפאת ש"נתמלאה סאת עינויי הדין עד תום". (באותו עניין התיק שאבד, נדון שבע שנים לאחר ביצוע העבירה ולאחר שהיועץ המשפטי החליט פעמיים שלא להגיש כתב אישום ובסופו של דבר החליט להגישו). הגנה זו נדונה מהיבט רחב יותר מאשר היבט ההתיישנות, במאמרם של ב' אוקון וע' שחם "הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי", המשפט ג', (התשנ"ו) 265. אינני נדרשת לנקוט עמדה לגבי השימוש בהגנה זו, שכן, לא על פיה יוכרע הדין במקרה הנדון ואני משאירה אותה לעת מצוא, מבלי לפוסלה על הסף. 15. על עינוי הדין מתריע חזור והתרע המשנה לנשיא (בדימוס) מנחם אלון, בין השאר, במאמרו חוקי היסוד עיגון ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית מחקרי משפט, יג' (תשנ"ו) 27, 56 שם מקדיש הוא פרק מאלף לנושא זה. המחבר מדגיש את השקפת המשפט העברי בסוגיה זו המוקיע עינוי דין על ידי הליך מתמשך באומרו: "תופעה זו של עינוי הדין חמורה היא במיוחד מבחינת עולמה של יהדות וערכיה של מורשת ישראל". וכך שומעים אנו מפיו: "פגיעה חמורה ביותר נגרמת לו לאדם שדינו מתענה מעל לזמן ראוי וסביר המתבקש ומתחייב לשם ברור מתון צודק ומלא של דין ודברים הבא בפני בית המשפט. כך הוא בעניין אזרחי, שאין אדם בא על זכותו וקניינו אלא כעבור שנים מרובות, ויש שאף למעלה מעשר שנות ציפיה; ומכל שכן שכך הוא בעניין פלילי, שצל ההרשעה וגזר הדין מרחף מעליו שנים על גבי שנים, ועיניו הוא ועיני משפחתו וידידיו רואות וכלות." "בנפשה של המערכת המשפטית וחיוני הוא כי הגורמים המוסמכים ינקטו צעדים הולמים ומכריעים להקטנה ניכרת ומשמעותית בעינוי דינם של מתדיינים, ובכך לקיים את עקרונות היסוד שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש הקניין... שיעור עינוי הדין בימינו לוקה הוא בחוסר סבירות קיצונית ועומד הוא בניגוד מוחלט להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ככתבן וכרוחן." אם יפים הדברים להליך שיפוטי, קל וחומר שיפים הם לתקופת החקירה ועד לקבלת ההחלטה אם להעמיד את החשוד לדין אם לאו, המקדימים הליך זה. 16. על עינוי הדין הרחיב גם השופט ויתקון בע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מ"י, פ"ד ל(1) 57, "כאן בדיני נפשות עסקינן, ואם כי גם בדיני ממונות יש משפטים כגון תביעות למזונות או לפיצויים עקב תאונות דרכים, שעוול משווע הוא לעכב את התובע מלבוא על סיפוקו, הרי במשפט פלילי לא זו בלבד שההשהיה מסכלת את מטרותיו, אלא שהיא עלולה להסב סבל בל-יתואר לנאשם. ואף כאן אפשר אולי להבחין ולומר שלא הרי חומרת ההשהיה כשמדובר בעבריין מועד, איש אלים או איש "העולם התחתון" (שקרוב לוודאי שהוא בלאו-הכי נתון במעצר) כהרי החומרה כאשר המדובר באדם שעבר עבירה כלכלית, שאף היא אמנם מן החמורות והמסוכנות ביותר, החומרה כאשר המדובר באדם שעבר עבירה כלכלית, שאף היא אמנם מן החמורות והמסוכנות ביותר, אך יש לו סיכוי - אחרי נשיאת עונשו - לשקם את עצמו ולחזור (הוא ומשפחתו) לחיים נורמליים. כזה הוא המקרה שלפנינו. אין לי הסבר, מדוע דווקא במקרה זה נתענה הדין, ולא אנסה לחפש הסבר, כי מבחינת הנאשמים אין בזה נחמה. הם ידעו שעליהם ליתן את הדין, אך במשך 32 חודשים היו מחכים יום יום להזמנה לשמוע, מה גורלם, וההזמנה בוששה לבוא. וכשהתבקש בית המשפט באותו עניין להטיל על המערערים עונש מאסר אמר השופט ויתקון: "...חלקי עם אלה הרואים את תפקידו הראשוני של בית המשפט בשמירה על זכויות הנאשם. הציבור זכאי לתבוע עבריינים לדין ולהיפרע מהם, אך הוא חייב להם משפט הוגן. "ויקו למשפט..." נאמר גם על נאשם, תהא אשר תהיה חומרת עבירתו. את חובתו לקיים משפט הוגן ממלא הציבור באמצעות שופטיו ופרקליטו. אלה הם שליחיו. אם נכשלו הללו במילוי שליחותם, נמצאים מאזני הצדק מעורערים וצידוק הענישה לוקה. כאן חיכו הנאשמים 32 חודשים לפסק דינם והסבל שנגרם להם הן מבחינת המתח הנפשי והן מבחינת דחיית זכותם לשאת בעונשם ולפתוח דף חדש בחייהם - כמוהו כעונש שאינו כתוב בשום חוק. כשלון זה שבהליך המשפטי היה כה חמור, שלדעתי אין עוד מקום לדרוש את כליאת המערערים. ושוב, לא באתי לקבוע מסמרות. יש מקרים שבהם היו העבירות כה חמורות והעבריין כה מסוכן לציבור שעל אף כל פגם בניהול משפטו אין מנוס מכליאתו. אך המקרה שלפנינו אינו מקרה כזה. כאן סבורני שאחרי העוול שנעשה למערערים על ידי השהיית חריצת דינם זכאים הם שלא יישלחו - באיחור כזה - למאסר. בכך סוכלה אמנם במידה רבה מטרת הבאתם לדין ועל זה יש להצטער, אך אולי מכאן מקום לתקווה שהמקרה יישאר מקרה בודד ויוצא-דופן בתולדות המשפט בישראל. הדברים נאמרו אמנם בהקשר של הקלה בעונשו של הנאשם שדינו הושהה - אך יפים הם לענייננו בבואנו לבחור בגישה הפרשנית הראויה בפרוש המנוח "חקירה", אם לצמצום ואם להרחבה. 17. ניתן לגלות פנים אחרות באמירותיו של בית משפט זה בעתירות שהיו לפניו בעניין החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את פרופ' שאקי לדין על המעשים המהווים את העבירות בהן נחשד. הדברים שם לא נאמרו בהתייחס לעינוי דין במהלך ההליך השיפוטי וגם לא בהקשר להתיישנות, שלא עמדה שם על הפרק, אלא בהקשר לגורם הזמן כשיקול לסגירת התיק נגד המשיב, ומוצאת אני להביאם כלשונם: "כאשר קיימות ראיות לכאורה שעל פיהן מיוחסת לאדם, שכיהן כשר, עבירה של הפרת אמונים כעובד ציבור בנושא הקשור בהענקת כספים, ועבירה זו טרם התיישנה על פי דיני ההתיישנות, הרי אינו מנוטרל האינטרס הציבורי בבירור קפדני של אותו חשד, בשל העובדה שניהול תיק החקירה המשטרתית, והבירורים שבאו בעקבותיה, נמשכו זמן ניכר. הרלוונטיות של שיקול זה מצטמצמת בנתונים אלה לנושא ההקלה בעונש במקרה של הרשעת החשוד בעבירה הנידונה." ועוד: "שיקול ההרתעה (האישית והכללית) אינו השיקול היחידי בהחלטה בדבר העמדה לדין של חשוד בפלילים. יש גם להדגיש בהקשר זה שוב, כי מטרה מרכזית להפעלת הדין ביחס לעבירות מהסוג הנדון היא בחיזוק האימון של הציבור בתפקודו התקין ובטוהר המידות של המנגנון הממשלתי, וביישום הוראות החוק, ללא פניות, מצד המערכת המשפטית". לתפקידו של ההליך הפלילי בעבירות מסוג זה קבע בית המשפט: "קביעה מצד היועץ המשפטי כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אישום נגד שר, או עובד ציבור בכיר אחר, בגין הפרת אמונים בקשר לנושא של ניסיון להעניק כספים שלא כדין, והחלטה המתלווה לקביעה זו כי אינו קיים עניין לציבור בהעמדת החשוד לדין, לא רק תימנענה מהמסר הרצוי לחדור לתודעת הציבור, אלא עלולות אף לגרום לקליטת מסר הפוך, היינו שישנה הצדקה לאדישות ופסיביות ביחס למעשים כאלה כאשר מבוצעים הם על ידי הדרג הגבוה ביותר של המנגנון הממשלתי". 18. בעניין שלפנינו אין מדובר במעבר זמן ללא התיישנות מאז ביצוע העבירה ועד להעמדה לדין כפי הנסיבות במקרה נשוא העתירות הקודמות בעניינו של המשיב וגם אין מדובר בהתמשכות של הליך שיפוטי כבמקרה נשוא פסק דינו של השופט ויתקון, אלא בתיחומה של תקופת ההתיישנות שבחוק. בהקשר זה מוצאת אני להתייחס לתפיסת מוסד ההתיישנות ותיחומה של ההתיישנות במשפט האזרחי ולציין את תזכיר חוק ההתיישנות, התשנ"ו1955-. על אף ההבדלים בין מהות ותכלית ההתיישנות בדין האזרחי והפלילי, התשתית המושגית-רעיונית משותפת לשניהם. באותה הצעה מוצע לקצר את תקופת ההתיישנות וכדי להשיג את הגמישות הראויה והדרושה להתאמת ההתיישנות לנסיבותיו של כל מקרה, מוצעת רשימת חריגים ארוכה הנותנת בידי השיטה את הכלים המתאימים לקביעת ההתיישנות בצורה גמישה ואת הבלמים המתאימים למניעת שרירות בקביעתה. כמו כן, בידי בית המשפט ניתנה הסמכות להאריך את תקופת ההתיישנות ובלבד שהבקשה הוגשה ונמסרה לנתבע בתוך תקופת ההתיישנות. לעניין ההתיישנות בפלילים ראוי להזכיר את השיטה האמריקאית השונה משלנו. גם בארה"ב מתחיל מירוץ ההתיישנות עם ביצוע העבירה אלא שהטיפול החקירתי מטעם רשויות אכיפת החוק קודם לגשת כתב אישום, אינו מפסיק אותה ואינו מתחיל אותה מחדש. הדבר נכון הן לגבי החקירה המשטרתית והן לגבי טיפולה של התביעה הכללית עד להגשת כתב האישום. שם, נקבעו חריגים המפסיקים את מרוץ התקופה וממשיכים אותה לאחר חלוף הגורם המפסיק, כגון: העדרותו של הנאשם מתחום השיפוט; או חריגים המתחילים את מניין תקופת ההתיישנות מאוחר מביצוע העבירה כגון: בעבירות מרמה, עבירות של הפרת אימונים ועבירות אחרות בהן מתחיל מירוץ ההתיישנות עם גילוי העבירה (ראה: לה-פב וישראל בספרם הנ"ל, 425. לחריגים נוספים ראה W. Corman Limitation of Actions (Vol 1, 1991) and 1993 Supplement, 38-45). באופן רעיוני דומה שיטה זו להתיישנות האזרחית הנוהגת בשיטתנו ולזו המוצעת בהצעת החוק, שהתפישה בתשתיתן דומה. 19. מונחה על ידי השיקולים המתנגשים שהובהרו לעיל, שקלתי אם אין זה מן הראוי לתת פרשנות מרחיבה למונח "חקירה" שבסעיף 9(ג) ועל ידי כך לאפשר הארכה בפועל של תקופת ההתיישנות, בכפוף להענקת שיקול דעת לבית המשפט להתחשב בהתמשכות הזמן ובסיבות לכך מן ההיבט של עינוי הדין, בין לעניין ההרשעה ובין לעניין העונש. כך תהיה בידי בית המשפט גמישות מספקת על מנת לאזן בין האינטרסים השונים תוך נתינת הדעת לעבירה, לעבריין ולכל שאר הנסיבות הרלוונטיות. בכך יהיה כדי לעמעם את החסרונות שבקשיחות הנובעים מקביעת תקופות התיישנות לפי העונש המרבי הקבוע בצידן של העבירות. בסופה של דרך הגעתי לכלל מסקנה שהסדר גמיש שייקבע באמצעות הפסיקה איננו הסדר ראוי. חסרונו של הסדר מעין זה הוא באי הוודאות שהוא יוצר. אי הוודאות עלולה לפגוע בעקרון השוויון בהעמדה לדין וליצור אי אחידות בטיפול בעבריינים ובעבירות שהאחידות יפה להם. משעניין לנו בדיני נפשות, יש בחוסר הוודאות כדי להעמיד אדם בסיכון של העמדה לדין ללא גבולות ברורים וללא הגבלת זמן. כמו כן עלולים להיגרם ערפול, חוסר בהירות, חוסר וודאות בנושא רגיש מאין כמוהו הנוגע בציפור הנפש של זכויות האדם. 20. נראה כי המקרה שלפנינו ממחיש את הבעייתיות שנותחה לעיל בהרחבה. המעשים בהם נחשד המשיב בוצעו ב1989-. אנו נמצאים ב1997-, 8 שנים לאחר מכן. השלב בו עומדת בפנינו עתירה זו הוא שלב של טרום הכרעת היועץ המשפטי (בפעם שניה) בשאלת העמדתו של המשיב לדין, לאחר שבפעם הראשונה החליט - החלטה שבוטלה בבג"ץ - שלא להעמידו לדין. יש להניח שאם יחזור העניין להכרעת היועץ המשפטי, יימשך תהליך קבלת ההחלטה בדבר העמדה לדין תקופה נוספת שמשכה מי יישורנו. מתן פרשנות רחבה לביטוי "חקירה" לצורך קביעת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות במקרה כזה תביא לכך שהחברה תושיב אדם על ספסל הנאשמים כעשור לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו. וזאת עוד בטרם החל משפטו. קשה לתאר עינויי דין גדולים מאלה. זאת ועוד, מפאת הזמן הרב שחלף עד כה והצפוי לחלוף עד המשפט, אם יוחלט על העמדה לדין, עלול חומר הראיות להתקהות עד כדי פגיעה בהגנת הנאשם ויצא חלילה חף מפשע, אשם, או שתיפגע יכולתה של התביעה להוכיח את האשמה ויצא אשם זכאי בדין ונמצאנו מחטיאים את המסר החברתי שהיה בכוונתנו להעביר באמצעות ההעמדה לדין. 21. בטרם אסיים דברי מוצאת אני להעיר מספר הערות לענין הבג"ץ הקודם והשלכתו על שאלת ההתיישנות: א. השאלה שהתבקשה היא, לא רק אם הטיפול בפרקליטות הוא בגדר "חקירה" אלא אם גם הפניה לבג"ץ והדיון בו מתחילים מחדש את מרוץ ההתיישנות, שאם כך הדבר לא התיישנה העבירה. טענה זו לא נטענה בעתירה ולשאלתנו השיב ב"כ העותרים כי הטענה נשקלה על ידו והוא החליט שלא להעלותה מחמת החשש שמא אדם המעונין להתעמר בחשוד יוכל לפנות ערב ההתיישנות לבג"ץ ובכך להפסיק את מרוצה. נימוק זה תמוה משהו, שהרי אם עתירה כזו תימצא חסרת בסיס, היא תדחה וממילא לא תעמוד על הפרק העמדתו לדין של החשוד. לעומת זאת, אם ימצא בית המשפט שיש מקום להעמדה לדין או לשקילת העמדה לדין, הרי שהפניה הייתה ראויה. ב. לכאורה, ביקורת שיפוטית על החלטת היועץ המשפטי במסגרת העתירה לבג"ץ מהווה חלק מן ההליך לקראת קבלת החלטה לעניין ההעמדה לדין. לפיכך, אם הטיפול בפרקליטות איננו בגדר "חקירה" גם הליך זה שהוגש בטרם חלפה תקופת ההתיישנות לא יועיל, אם לא הסתיים תוך 5 שנים מתום החקירה המשטרתית. כנגד זאת גם יכול וניתן לעשות אנלוגיה לענייננו. ביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית שאמורה להתקבל תוך זמן קצוב "מאריכה" את התקופה שנקבעה לקבלת ההחלטה המנהלית עד לאחר ההחלטה של הערכאה השיפוטית (ראה למשל בג"צ 6156/92 עיזבון המנוח איתן דגן נ' המפקח על הביטוח, פ"ד מז(1) 238, 243). בכל מקרה, מאחר ונושא הבג"ץ "כמפסיק" התיישנות לא הועלה במכוון, לא יהיה זה נכון לדון בה. ההערות שהערתי נשארות בצריך עיון לעת מצוא. 22. לאור כל האמור לעיל ראוי שהמחוקק ייתן דעתו לשאלה חשובה זו על כל היבטיה וישקול את החלפת המועדים הקשוחים הקבועים בהסדר ההתיישנות שבחסד"פ במבחנים גמישים יותר שישקפו בצורה הולמת את תכלית ההתיישנות ואת כל האינטרסים המשמשים בזירה. 23. בסיכומו של דבר, מצטרפת אני - כאמור - לתוצאה אליה הגיע חברי השופט גולדברג. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל:- אני מסכים לניתוח הסוגיה ולתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט א' גולדברג, לפיה החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בדין יסודה. כן אני סומך ידי על הערותיה של חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן, על עינוי הדין. גם אני אינני מחווה דעה בשאלה, שאותה הזכירה חברתי, אם די בעינוי דין כשלעצמו כדי לשמש טעם לזיכויו של נאשם, להבדיל מאי נקיטת הליכים נגדו מלכתחילה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג. ניתן היום, ד' בסיון תשנ"ז (9.6.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069720.D02