ועד האגודה בצרה-כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח'

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6693/18 בג"ץ 6728/18 בג"ץ 6971/18 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין העותרת בבג"ץ 6693/18: בני ציון כפר שיתופי אגודה חקלאית בע"מ העותרים בבג"ץ 6728/18: 1. בנימין חגאי גבאי 2. פרחה גלית גבאי 3. נאות בני ציון (1994) בע"מ העותרים בבג"ץ 6971/18: 1. ועד האגודה בצרה – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ 2. אגודת בצרה – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ ג ד המשיבים בבג"ץ 6693/18: 1. המועצה הארצית לתכנון ולבניה 2. ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים 3. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז המרכז 4. רשפון – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ 5. דברת רעננה בע"מ 6. עזבון המנוחה שלומית יתום ז"ל 7. ועד האגודה בצרה – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית 8. בניהו ואשהאג סכאי 9. צבי וענת שצמן ואח' 10. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון 11. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה 12. רשות שדות התעופה בישראל – נמחקה 13. רונית הרצל פיינצק, ליאורה הרצל וישראל הרצל 14. נאות בני ציון (1994) בע"מ 15. בנימין חגאי גבאי ופרחה גלית גבאי המשיבים בבג"ץ 6728/18 ובג"ץ 6971/18: 1. המועצה הארצית לתכנון ולבנייה 2. ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים 3. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז 4. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה 5. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חוף השרון עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: ד' בתמוז התשפ"א (14.6.2021) בשם העותרת בבג"ץ 6693/18: עו"ד יהושע חורש; עו"ד גלעד כ"ץ; עו"ד שירה רביבו בשם העותרים בבג"ץ 6728/18 והמשיבים בבג"ץ 6693/18: עו"ד רמי י' מנוח; עו"ד איתי טפר; עו"ד אלי וילצ'יק; עו"ד רוית צימנט בשם העותרים בבג"ץ 6971/18 והמשיב 7 בבג"ץ 6693/18: עו"ד אלי וילצ'יק; עו"ד רוית צימנט בשם המשיבות 1-3 בבג"ץ 6693/18 בבג"ץ 6728/18 ובבג"ץ 6971/18: עו"ד רן רוזנברג בשם המשיב 4 בבג"ץ 6693/1: עו"ד שיר דיגמי-טל בשם המשיב 5 בבג"ץ 6693/18: עו"ד יעקב זליגמן בשם המשיב 6 בבג"ץ 6693/18: עו"ד ברק קינן בשם המשיבים 8 בבג"ץ 6693/18: אין התייצבות בשם המשיבים 9 בבג"ץ 6693/18: בעצמם בשם המשיבים 10 בבג"ץ 6693/18 והמשיבה 5 בבג"ץ 6728/18 ובג"ץ 6971/18: עו"ד שירי גז בשם המשיבה 11 בבג"ץ 6693/18 והמשיבה 4 בבג"ץ 6728/18 ובבג"ץ 6971/18: עו"ד נילי בן משה בשם המשיבים 13 בבג"ץ 6693/18: בעצמם פסק-דין השופט א' שטיין: העתירות שלפנינו מעלות השגות נגד החלטה מס' 618 אשר ניתנה ביום 5.6.2018 על ידי המשיבה 1, המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: המועצה), ואשר אישרה את תכנית המתאר המחוזית – מחוז מרכז, תמ"מ 38/21/3: אזור נופש מטרופוליני השרון (להלן: תכנית אנ"מ השרון או התכנית). העותר בבג"ץ 6693/18, בני ציון – כפר שיתופי אגודה חקלאית בע"מ (להלן: כפר בני ציון) מבקש כי נוציא מלפנינו צו-על-תנאי שיופנה אל המועצה ושיורה לה ליתן טעם כדלקמן: מדוע לא תבוטל החלטתה בדבר אישורה של תכנית אנ"מ השרון; מדוע לא תוספנה לתכנית אנ"מ השרון הוראות בדבר איחוד וחלוקה אשר תבטחנה חלוקה שוויונית של זכויות הפיתוח המוכרות במסגרת התכנית, באופן שזכויות אלו תהיינה שקולות לתשומות המקרקעין לאזור הנופש המטרופוליני (להלן: האנ"מ). מדוע לא תוקצנה לכפר בני ציון זכויות פיתוח השקולות ל-15% מחלקו היחסי בשטח האנ"מ, כאמור בסעיף 7.6.2.6 להוראות תכנית המתאר המחוזית, מחוז המרכז, תמ"מ 21/3, שעל בסיסה נקבעה ואושרה תכנית אנ"מ השרון (להלן: תכנית הבסיס). מדוע לא יוחזר הדיון בתכנית אנ"מ השרון למוסדות התכנון המוסמכים. העותרים בבג"ץ 6728/18 ובבג"ץ 6971/18, חברת נאות בני ציון (1994) בע"מ וה"ה בנימין-חגאי וגלית-פרחה גבאי (להלן יחדיו: ה"ה גבאי), אגודת בצרה – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ וועד האגודה בצרה – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית (להלן יחדיו: כפר בצרה), בהתאמה, מבקשים צווים זהים, או כמעט זהים, ביחס לעצמם ולענייניהם. המשיבים 8 בבג"ץ 6693/18, מר בניהו סכאי ומר אשהאג סכאי, לא הגישו תגובה לעתירה, ולא התייצבו לדיון. המשיבה 12 בבג"ץ 6693/18, רשות שדות התעופה בישראל, נמחקה מהעתירה בהסכמתו של כפר בני ציון, לאחר שהודיעה כי אין לה עניין בעתירה. המשיבה 10 בבג"ץ 6693/18, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון, הותירה את נושא העתירה לשיקול דעתנו. המשיבה 11 בבג"ץ 6693/18, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה, הותירה את נושא העתירה לשיקול דעתנו בכל הקשור לאיחוד וחלוקה, תוך שהיא מבקשת כי נשאיר את החלטת המועצה לאשר את תכנית אנ"מ השרון, בכל הקשור למיקום שטחי הפיתוח, על כנה. פרקליטות המדינה, אשר מייצגת את המשיבים 3-1 בשלוש העתירות – המועצה הארצית, ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (להלן: ולנת"ע) והוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז – הניחה על שולחננו תגובה מפורטת ובה שלל טעמים לדחיית העתירות, עליהם היא חזרה בדיון בעל-פה. המשיב 4 בבג"ץ 6693/18, מושב רשפון, אף הוא טען לפנינו, בכתובים ובעל-פה, כי דין העתירה להידחות. המשיבים 5 בבג"ץ 6693/18, בעלי חלקות מקרקעין 11, 68, 70 בגוש 7658, אשר נמצאות במתחם תכנית אנ"מ השרון, תומכים בעתירה, ובפרט בדרישה לאיחוד וחלוקה כמצוין לעיל. כך עשו גם המשיבים 6 באותה עתירה, יורשי המנוחה שלומית יתום, ז"ל, שגם הם אוחזים בזכויות במקרקעין המצויים במתחם התכנית; המשיבים 9, ה"ה צבי וענת שצמן, הנמצאים במצב דומה; המשיבים 13, רונית הרצל פיינצק וה"ה ליאורה וישראל הרצל, הנמצאים במצב דומה; כמו גם (בנתון למספר הבהרות) המשיב 7 לעתירה, כפר בצרה, העותר בזכות עצמו בבג"ץ 6971/18, והמשיבים 14 נאות בני ציון (1994) בע"מ ו-15, ה"ה גבאי, העותרים בזכות עצמם בבג"ץ 6728/18. הדיון בעתירות התקיים ביום 14.6.2021, לאחר הליכים מקדמיים ומספר דחיות. במהלכו של דיון זה, חזרו בעלי הדין על טענותיהם ופירטו אותן. העותרים טענו כי האמור בסעיף 7.6.2.6 לתכנית הבסיס חייב את המועצה להקנות להם זכויות פיתוח ב- 15% משטחי קרקעותיהם שעתידים לשמש את האנ"מ. כמו כן טענו העותרים כי המועצה התעלמה מהמלצת ולנת"ע אשר ניתנה בנושא זה או, לחלופין, לא נתנה להמלצה זו משקל ראוי. עוד טענו העותרים כי תכנית אנ"מ השרון והחלטות המועצה בעניינה לוקות בפגיעה חמורה בעיקרון השוויון ובצדק חלוקתי ואינן סבירות באופן קיצוני שיורד לשורש העניין. כפר בני ציון וכפר בצרה הוסיפו וטענו גם לנזקים שלהערכתם ייגרמו להם ולחבריהם אם התכנית תמומש. לפי הנטען, נזקים אלו כוללים הסגות גבול בלתי נמנעות מצד המטיילים והנופשים באנ"מ וכן פגיעה כמעט ודאית, אם לא ודאית, בגידולים חקלאיים. לטענת העותרים, את נושא האנ"מ באזור השרון מן הראוי להסדיר בהסדר תכנוני כולל אשר יטפל כיאות בפן הקנייני ובהיבט החלוקתי של הסוגיה ואשר יבטיח שכל בעלי המקרקעין במתחם תכנית אנ"מ השרון יחלקו ביניהם באופן שוויוני והוגן את ההפסדים וההטבות הנובעים מהתכנית. מנגד, הדגישה המדינה את יתרונותיה של תכנית אנ"מ השרון, כתכנית על-מקומית, לנוכח הגידול הצפוי באוכלוסייה במרכז הארץ והצורך להבטיח את איכות החיים שלה על ידי שמירה על "ריאה ירוקה", על סביבה של פארק ועל שטח רציף לנופש, למנוחה ולבילוי בטבע בשעות הפנאי – שטח שבו ניתן לטייל, לרכב על אופניים במסלולים שיועדו לכך, וכן ליהנות מהנוף ומהמתקנים השונים, שיכללו מתקני ספורט. המדינה הטעימה והסבירה לנו, כי מדובר בתכנית חשובה ושאפתנית, שתופסת שטח של כ-6,820 דונם, אשר אושרה בהתאם להוראותיה של תכנית הבסיס. כמו כן ציינה המדינה והדגישה כי ההקצאה של 15% לשטחי הפיתוח, בהם תתאפשר, בין היתר, בניה למגורים, נועדה להיות הקצאה מרבית אשר ניתנה למי שניתנה בתנאי שייעוד המקרקעין המפותחים יהא תואם את המסגרת התכנונית הקיימת ואת אזורי הפיתוח הגובלים – כפי שהתאפשר במקרה של העיר רעננה, ובאופן חלקי בלבד במקרה של כפר בצרה. לטענת המדינה, אין מדובר בהטבה המשמשת תחליף לפיצוי. כמו כן טענה המדינה כי דרישת העותרים לאיחוד וחלוקה אינה עולה בקנה אחד עם דיני התכנון והבניה, לפיהם המכשיר של איחוד וחלוקה הוא מכשיר תכנוני גרידא אשר לא נועד לשמש תחליף לפיצוי כספי ולהבטחת השוויון והצדק החלוקתי כמטרה בפני עצמה. באשר לשיקול דעת המועצה – טענה המדינה כי החלטת המועצה לקחה בחשבון את המלצותיה של ולנת"ע ואת המלצות החוקר מטעם ולנת"ע, אשר שמעו את כלל ההתנגדויות לתכנית אנ"מ השרון ודחו את הרעיון של איחוד וחלוקה. לסיכום, טענה המדינה כי החלטת המועצה נתקבלה משיקולים תכנוניים לעילא ולעילא, שבהם אין כל עילה להתערב. סבורני כי דין העתירה להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות. בראשית הדברים, אתייחס לאמור בסעיף 7.6.2.6 לתכנית הבסיס, אשר קובע לאמור: "יהיה זה בסמכותה של הועדה המחוזית לאשר תכנית מתאר מקומית לאזור נופש מטרופוליני הכוללת יעוד שטחים למטרות נוספות ובלבד שייעודם תואם ומשלים אזורי פיתוח גובלים ושסך השטח לבינוי לא יעלה על 15% מכלל השטח המיועד לאזור נופש מטרופוליני". בניגוד לטענות העותרים, הוראה זו, היא הוראה בדבר סמכות שאיננה מקנה זכויות לאיש. הוראה זו מקנה לוועדה המחוזית את הסמכות להקנות לבעל המקרקעין המשמשים כאנ"מ, או למי שבא בנעליו, זכויות פיתוח בהיקף שלא יעלה על 15% משטח האנ"מ. זאת, כאשר הוועדה סבורה שלכך יש הצדקה תכנונית. לא זו אף זו: זכויות כאמור ניתן להקנות רק כדי לאפשר השלמה לאזורי פיתוח גובלים בהתאם לייעוד של אותם אזורי הפיתוח. במילים אחרות: האמור בסעיף 7.6.2.6 לתכנית הבסיס פותח צוהר לקבלת היתר לעבודות פיתוח שממשיכות את רצף הבניה החוקית הקיימת אל תוך השטח המיועד לאנ"מ, ובלבד שעבודות המשך אלו לא תתפוסנה יותר מ-15% מכלל השטח המיועד לאנ"מ. אשר על כן, בעל מקרקעין שיועדו לחקלאות ושאין בידו לקיים את הדרישה לרצף הבניה הקיימת כפרוייקט שבא להשלים אזור בנוי גובל, לא יוכל לקבל את זכויות הפיתוח עליהן מדבר הסעיף. הועדה המחוזית לא תהא מוסמכת להקנות לו את זכויות הפיתוח בשטח האנ"מ. טענת-זכות אשר נישאת בפי העותרים, לאו טענה היא, אפוא, ודינה להידחות לאור האמור בסעיף 7.6.2.6 לתכנית הבסיס גופה. ברי הוא, כי אילו מטרת התכנית היתה להקנות זכות כללית לפיתוח הקרקע בהיקף של עד 15% מהשטח שהועד לאנ"מ, התכנית היתה קובעת הוראה מפורשת אשר מקנה זכות כאמור לכל מי שמקרקעיו נכללים באנ"מ. דבר זה לא נעשה, ולא בכדי. הלכה למעשה, העותרים מבקשים מאתנו כי נבטל את דרישת הרצף וההשלמה, שבסעיף 7.6.2.6 לתכנית הבסיס, יחד עם שיקול הדעת התכנוני שהסעיף מקנה לוועדה המחוזית, ונעמיד תחתיהם זכות חלוטה לפיתוח הקרקע אשר גורעת משטח האנ"מ עד 15%, כמעין פיצוי לבעל המקרקעין שנכללו באנ"מ. זאת אין בידינו לעשות מאחר שהדבר מנוגד לתכנית הבסיס וכרוך בהתערבות נטולת יסוד בהליכי תכנון (ראו והשוו: עע"מ 2131/12 טל נ' ועדת ערר המחוזית ת''א, פסקה 17 לדבריו של השופט א' שהם (16.1.2013)). מכאן אעבור לדיון בטענות העותרים שעניינן שיקול הדעת התכנוני של המועצה ואופן הפעלתו. אפתח את הדיון במושכלת היסוד: הלכה היא עמנו כי בית משפט זה אינו משמש מתכנן-על ואינו מתערב בשיקול דעת תכנוני-מקצועי כאשר זה מופעל על ידי רשות בדל"ת אמות הדין (ראו: בג"ץ 9402/03 בוכניק נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (18.3.2007), פסקה 18 (להלן: עניין בוכניק); וכן בג"ץ 6942/15 בן משה נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות (20.11.2016), פסקה 24 (להלן: עניין בן משה)). זאת ועוד: "נקודת המוצא לבחינת טענותיהם של העותרים צריכה להיות כי אין לו לאדם זכות קנויה להיכלל בתכנית משביחה ולא תישמע טענה מפי אדם שהוא זכאי לסעד אך ורק בשל העובדה שמקרקעי שכניו פותחו ומקרקעיו שלו לא זכו לפיתוח [...]. זוהי נקודת המוצא לדיון וזוהי גם נקודת הסיום. על מנת שתקום חובה לרשויות התכנון לשנות החלטתם באופן שקרקעות העותרים הן שיפותחו היה על העותרים הנטל להראות כי ההחלטות התכנוניות מקורן בשיקולים זרים או בהפליה אסורה כלפי העותרים. בסופו של יום לא מצאתי כי יש בטענות העותרים כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט בהחלטות רשויות התכנון." ראו עניין בוכניק, פסקה 10. כמו-כן, כפי שהבהיר השופט מ' מזוז, "מכשיר האיחוד וחלוקה, בהסכמת הבעלים או שלא בהסכמתם [...] הוא אמצעי תכנוני שנועד לאפשר ולהקל על ביצוע תכנון של חטיבת קרקע נתונה לייעודים שהוגדרו, ואין לעשות שימוש באמצעי זה למטרות פיצוי גרידא שאינן נובעות מצרכי התכנון של אותו מתחם קרקע." (ראו: עניין בן משה, פסקה 19; כמו כן ראו פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ע' ברון בעע"מ 7126/18 אביוב נ' הוועדה המחוזית ותכנון ולבניה מחוז מרכז – הוועדה להשלמת תכניות (16.8.2021) ("השיקול המנחה בביצוע איחוד וחלוקה הוא צרכי התכנון של מתחם הקרקע שבו מדובר, ושיקול של פיצוי גרידא, שאינו מוצדק מבחינה תכנונית, עשוי לעלות כדי שיקול זר ופסול"). הווה אומר: עניין הפיצוי בגין פגיעה במקרקעין – כדוגמת זה שניתן בגדרו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) – לחוד, ועניינים תכנוניים לחוד (ראו: שרית דנה ושלום זינגר דיני תכנון ובנייה 1120 (2015) (להלן: זינגר ודנה)). כפי שאסביר להלן, עיקרון זה של הפרדה בין תכנון ופיצוי חורץ את גורל העתירות דכאן לשבט ולא לחסד. הלכה למעשה, העותרים מבקשים מאתנו כי נחייב את מוסדות התכנון הנוגעים בדבר לפצותם בגין תשומות מקרקעיהם לאנ"מ. זוהי מהות טענתם של העותרים בדבר זכאותם להפרשה בת-15% משטחי האנ"מ לטובת פיתוח המקרקעין אשר יכול שיכלול בניה למגורים, אותה דחיתי בדבריי הקודמים. מבחינת מהותם של דברים, טענת העותרים בדבר זכאותם לאיחוד וחלוקה כחלק מתכנית אנ"מ השרון היא אותה טענה ממש. העותרים סבורים כי מן הראוי להפעיל את המכשיר של איחוד וחלוקה במסגרת תכנית אנ"מ השרון כשטעמיהם לכך נטועים בדרישתם לשוויון ולצדק חלוקתי. לשיטת העותרים, כל מי שתורם ממקרקעיו לאנ"מ זכאי לקבל פיצוי הולם בדמותן של זכויות פיתוח או בדרך אחרת. ברם, טענה זו, כפי שנוסחה על ידי העותרים, אין בה ממש. עיקרון ההפרדה בין תכנון לפיצוי, כפי שנקבע בפסיקתנו והוסבר היטב על ידי השופט מזוז בעניין בן משה, אוסר על שימוש במכשירים תכנוניים למטרות פיצוי גרידא. באין הצדקה תכנונית למתן זכויות פיתוח בקרקע, אין ליתן זכויות פיתוח. באין צורך תכנוני באיחוד וחלוקה, אין לבצע איחוד וחלוקה; ובאין הצדקה תכנונית לכך שחטיבת מקרקעין כזאת או אחרת תיכלל בתכנית של איחוד וחלוקה, אין לכלול אותה בתכנית האיחוד והחלוקה (ראו: זינגר ודנה, בעמ' 1130-1129). החלטות תכנוניות צריך שתהיינה מכוונות למטרה אחת: טובת הציבור במובן הרחב. מי שמקרקעיו נפגעו עקב תכנית, תרופתו בפיצוי כספי ולא במהלך תכנוני אשר מיטיב את מצבו הכלכלי כבעל הנדל"ן (ראו: זינגר ודנה, בעמ' 1120). כפועל יוצא מכך, לטענת העותרים בדבר הפגיעה בשוויון והפליה יש מרחב מחיה צר מאד. טענה זו יכולה להצליח אך ורק במתכונת של דרישה לשוויון בין שווים מכל הבחינות התכנוניות הרלבנטיות. למשל, מי שיכול להראות שמקרקעיו כשרים לקבלת זכויות הפיתוח בגדרו של סעיף 7.6.2.6 לתכנית הבסיס, מאחר שמקרקעין אלו מקיימים את דרישת הרצף וההשלמה ואת שאר התנאים שבאותו סעיף, יכול, בנסיבות מסויימות, לטעון לפגיעה בשוויון ולהפליה. טענה כאמור תצלח אם לא יימצא שום הבדל תכנוני מהותי בין מצבו של אותו טוען לבין בעלי מקרקעין אשר זכו לקבל זכויות פיתוח לפי סעיף 7.6.2.6 הנ"ל. הפליה תיחשב לפסולה אך ורק במקרים של פגיעה בשוויון בין שווים, והדברים ידועים (ראו: בג"ץ 2359/20 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' ראש הממשלה (14.4.2020), פסק 7 לפסק דיני והאסמכתאות שם). בדומה לכך, בעל מגרש יוכל לטעון בהצלחה נגד אי-הכללת מגרשו בתכנית של איחוד וחלוקה כשבידו להראות את שני אלה: (1) ערך המגרש ירד מחמת החלטה להשאירו מחוץ לאיחוד וחלוקה; ו-(2) לא קיים שום הבדל מהותי תכנוני בין אותו מגרש לבין המגרשים אשר נכללו בתכנית. כללים ברורים וידועים אלה נובעים ממהות הסעד שבידינו לתת לבעל דין: הסעד שבידינו לתת הוא לעולם סעד משפטי – כדוגמת תיקון הפליה – ולא סעד תכנוני. העותרים לא הצליחו להוכיח את קיומה של הפליה בעניינם. טענותיהם בעניין זה קרסו תחתיהן לאחר שניתן הסבר להקניה מוקפדת של זכויות הפיתוח לפי סעיף 7.6.2.6 לתכנית הבסיס רק למי שמקרקעיו עומדים באמות המידה של רצף והשלמה. כפועל יוצא מכך, העותרים אינם יכולים להצליח בעתירתם על ידי החלפת הטענה הלא נכונה בדבר הפליה ופגיעה בשוויון בטענה גנרית המייחסת לתכנית אנ"מ השרון ולהחלטת המועצה לאשרה "חוסר סבירות קיצוני". כדי להצליח בטענה בדבר חוסר סבירות קיצוני, העותרים חייבים להראות כי שום מוסד תכנוני, בפועלו משיקולים תכנוניים כשרים, לא היה מאשר את התכנית (ראו: בג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים, פסקה 38 לדבריה של השופטת א' פרוקצ'יה (23.3.2011)); ובנטל זה העותרים בוודאי לא עמדו. זאת, מאחר שתכנית אנ"מ השרון ניזונה משיקולי תכנון מובהקים. טענתו של כפר בצרה כי מוסדות התכנון היו חייבים לבכר את הפקעת המקרקעין שנועדו לשמש אנ"מ על פני שינוי ייעודם, אף היא נדונה לכישלון. לדידי, טוב היה אילו טענה זו לא נטענה כלל, שכן מדובר בשני מהלכים שלטוניים שונים שכל אחד מהם מבוסס על שיקולים משל עצמו, ולא לנו להכתיב לרשויות כיצד לבחור ביניהם. ראו, למשל: בג"ץ 4914/91 איראני נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 749 (1992), פסקה 19 לפסק דינו של השופט א' מצא (כתוארו אז), שאמר כך: "לפי סעיף 26 לחוק [התכנון והבניה], מוסמכת הוועדה המקומית להקנות לעצמה מקרקעין הן בהפקעתם והן "בדרך אחרת". וכבר נפסק, שהליך של איחוד וחלוקה חדשה, הנכפה על-ידי הוועדה המקומית על בעלי המקרקעין, הינו בגדר "דרך אחרת" לגיטימית להקנות לעצמה את המקרקעין; והיא רשאית לנקוט בהליך כזה גם כשהשימוש בו מכוון, אך ורק, לנגוס מן המקרקעין את הקרקע הדרושה לה למימוש יעדים ציבוריים, תוך הימנעות מהפקעה הכרוכה בתשלום פיצויים." (ההדגשה הוספה – א.ש.). הוא הדין לגבי הטענות של כפר בני ציון וכפר בצרה אשר נסובו על פגיעה עתידית במקרקעיהם ובגידולים חקלאיים שעליהם על ידי מטיילים ונופשים אשר יפשטו על שטחי האנ"מ. אם הבנתי טענות אלה נכון, הן באות להלין על כך שתכנית אנ"מ השרון יוצרת הזדמנות נרחבת להסגות גבול ולנזק. בטרוניה זו אין ממש: התכנית שבה עסקינן, כמו כל תכנית, מבוססת על ההנחה של שמירת הסדר הציבורי וכיבודו של קניין פרטי. אם יהא מי שיסיג את גבולם של העותרים ויפגע בגידוליהם החקלאיים, יוכלו העותרים להתמודד עם בעיה זו באמצעות כלים משפטיים רגילים אשר כוללים, בין היתר, סילוק פולשים בעזרת משטרה, פתיחת תיקים פליליים, הוצאת צווי מניעה והגשת תביעות פיצויים. חשש מפני הסגות גבול אינו מקים עילה לבלימתו של הליך תכנוני כשר אשר בא להיטיב עם הציבור הרחב. כפי שצוין לעיל, העותרים הלינו גם על כך שהמועצה התעלמה מהמלצת ולנת"ע אשר ניתנה בענייני התוכנית או, לחלופין, לא נתנה להמלצה זו משקל ראוי. בהקשר זה, פירטו העותרים וטענו כי המועצה התעלמה מהמלצת ולנת"ע בדבר הצורך בהקצאה כוללת של 15% מאזורי האנ"מ כשטחי פיתוח. גם בטענות אלה אין כל ממש. כפי שעולה מתגובת המדינה ומתיעוד שנלווה לה, המלצתה של ולנת"ע, שעל בסיסה החליטה המועצה את אשר החליטה, התבססה על עבודתו הנרחבת של חוקר אשר שמע התנגדויות רבות לתכנית ובכללן ההתנגדויות שהשמיעו העותרים. התנגדויות אלו כללו את כל הטענות שהעותרים העלו בעתירותיהם. החוקר המליץ לדחות טענות אלה, בהתבססו, בין היתר, על עיקרון ההפרדה בין תכנון לפיצוי – עמדה שהיתה מקובלת על ולנת"ע ולבסוף על המועצה. כפי שכבר ציינתי, עמדה זו הינה נכונה לחלוטין מבחינת דיני התכנון והבניה. יתרה מכך: הצורך הנטען בהקצאה כוללת של 15% מאזורי האנ"מ כשטחי פיתוח מנוגד לאמור בסעיף 7.6.2.6 לתכנית הבסיס, שולנת"ע לא ביקשה – וממילא לא היתה מוסמכת – לשנות. מכל הטעמים הללו, הנני מציע לחבריי כי נדחה את שלוש העתירות ונחייב כל אחד מהעותרים – כפר בני ציון, כפר בצרה, וה"ה גבאי – לשלם למדינה הוצאות בסך של 25,000 ש"ח (75,000 ש"ח כסכום כולל). ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשפ"א (‏31.8.2021). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18066930_F10.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1