מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. יורם ירוחם לוי

פסק-דין בתיק דנ"א 6971/03 בבית המשפט העליון דנ"א 10017/02 דנ"א 6971/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור כבוד המשנה לנשיא א' מצא כבוד השופטת (בדימ') ד' דורנר כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי העותרים בדנ"א 10017/02: 1. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 2. צבי גרינברג העותרות בדנ"א 6971/03: 1. מנורה חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיבות בדנ"א 10017/02: 1. מגדל חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ המשיבים בדנ"א 6971/03: 1. יורם ירוחם לוי 2. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים 3. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ 4. רבקה בצלאלי 5. רימון בוואב 6. "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ דיונים נוספים על פסקי דינו של בית המשפט העליון - רע"א 9030/99 מיום 20.10.02 שניתן על ידי כבוד הנשיא א' ברק והשופטים ד' דורנר וא' א' לוי; ורע"א 9121/00 מיום 2.7.03 שניתן על ידי כבוד השופטים י' אנגלרד, א' ריבלין וא' פרוקצ'יה בשם העותרת 1 בדנ"א 10017/02 והמשיב 2 בדנ"א 6971/03: עו"ד אלון בלגה בשם העותר 2 בדנ"א 10017/02: עו"ד אפריים שימקביץ בשם העותרות בדנ"א 6971/03: עו"ד עוזי לוי בשם המשיבות בדנ"א 10017/02: עו"ד ח' דוד חיות בשם המשיב 1 בדנ"א 6971/03: עו"ד י' דייויס בשם המשיב 3 בדנ"א 6971/03: עו"ד עינב נהרי-סנדלר בשם המשיב 4 בדנ"א 6971/03: עו"ד יאיר דנגור פסק-דין המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור: נהג רכב, אשר מפר בנהיגתו הגבלה או תנאי ברישיון הנהיגה בו הוא מחזיק, נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים). האם יש לראותו כ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו" כאמור בסעיף 7(3) לחוק ולפיכך תישלל זכאותו לפיצוים על פי החוק? זו השאלה המשותפת העולה בשני הדיונים הנוספים שבפנינו אשר החלטנו לאחד את הדיון בהם. בדנ"א 10017/99 נדון תיק רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926 (להלן: פרשת גרינברג). בדנ"א 6971/03 נדון תיק רע"א 9121/00 יורם ירוחם לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337 (להלן: פרשת לוי). העובדות וההליכים פרשת גרינברג 1. העותר מס' 2, צבי גרינברג (להלן: גרינברג), סובל ממחלת שרירים מולדת המתבטאת, בין היתר, בחולשה בידיו. עקב כך, הוא הוכר כנכה בשיעור 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי. בתנאי רשיון הנהיגה שלו מצויה הגבלה, אשר נקבעה על ידי רשות הרישוי מכוח סעיף 53 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה), לפיה עליו לנהוג ברכב בו מופעל הגה-כוח. גרינברג נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק שעה שנהג ברכב בו היה מותקן הגה רגיל. גרינברג הגיש לבית משפט השלום תובענה נגד המשיבות לפיצויים על פי החוק בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. בית המשפט דחה את התובענה מהטעם שלדעתו, לא היה בידי גרינברג רשיון נהיגה תקף ועל כך חל סעיף 7(3) לחוק. זאת, משום שברכב בו נהג בעת התרחשות התאונה לא הותקן הגה כוח כנדרש על פי תנאי רשיון הנהיגה שלו. ערעור שהגיש גרינברג לבית המשפט המחוזי נדחה. על החלטת בית המשפט המחוזי נתנה לגרינברג רשות ערעור לבית משפט זה, וערעורו נדחה. בקשתו של גרינברג לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה התקבלה, ועל כך הדיון שבפנינו. פרשת לוי 2. המשיב מס' 1, ירוחם לוי (להלן: לוי) נפגע בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק, עת נהג ברכב מסוג "אוטובוס זעיר". בעת התאונה הסיע לוי ברכב עשרה נוסעים (מלבדו). לוי החזיק ברשיון נהיגה דרגה 2 מכוח תקנה 178 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה או התקנות), כמתכונתה בעת אירוע התאונה. למחזיק רשיון מדרגה זו הותר להסיע ברכב עד שמונה נוסעים. השימוש ברכב בוטח על ידי המבקשות 1 ו-2 - "מנורה" חברה לביטוח בע"מ ו"אבנר" איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: המבקשות). 3. לוי הגיש לבית המשפט המחוזי תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו. בית המשפט המחוזי קבע כי משהסיע לוי נוסעים במספר העולה על המותר לפי דרגת רשיונו, יש לראותו כמי שבמועד התאונה נהג ברכב כאשר אין לו רשיון לנהוג בו. לפיכך נפסק כי זכאותו לפיצויים נשללת מכוח סעיף 7(3) לחוק. כמו כן נפסק כי לאור זאת ממילא נשלל גם תוקפו של הכיסוי הביטוחי. על החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה רשות ערעור לבית משפט זה, וערעורו של לוי התקבל. בקשת המשיבות בפרשת לוי (המבקשות לפנינו) לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה התקבלה, ועל כך הדיון שבפנינו. 4. את שאלת הכיסוי הביטוחי לתאונות שאירעו בפרשת גרינברג ובפרשת לוי יש לבחון בשני מישורים. ראשית, יש לבחון את תחולת חוק הפיצויים על מקרים אלה. אם נהיגתו של כל אחד מהם היתה "כשאין לו רשיון לנהוג בו", במובן סעיף 7(3) לחוק, אין הם זכאי לפיצויים על פי החוק, אפילו אם לפי תנאי הפוליסה יש כיסוי לתאונה הנדונה (ראו ע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' חן שלוה, פ"ד נו(3) 831 פסקה 2 ואסמכתאות שם). שנית, גם אם נגיע למסקנה כי סעיף 7(3) לחוק אינו חל על מקרים אלה, וכפועל יוצא אין מניעה להעניק לגרינברג ולוי פיצויים מכוח החוק, יש לבחון אם על פי הוראות הפוליסה ותנאיה לא הוצאה חבות המבקשות בפרשת לוי והמשיבות בפרשת גרינברג (להלן ביחד: המבטחות) לפצותם מגדר תחולת הפוליסה. לשון אחר, במישור זה יש לבדוק אם על אף שמדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק, לא נשללת חבות המבטחות לפצות את גרינברג ולוי על פי תנאי מפורש בפוליסה. דינה של תביעת הפיצויים של גרינברג ולוי כלפי המבטחות להתקבל, רק אם זכאותם אינה נשללת בשני מישורים אלה. נבחן אפוא תחילה את תחולת סעיף 7(3) לחוק על המקרים שבפנינו. אם נמצא שאין הסעיף חל, נבחן בשלב שני אם זכאותם של גרינברג ולוי לפיצויים מכוח החוק נשללת על פי תנאי פוליסת הביטוח. התשתית הנורמטיבית 5. חוק הפיצויים מקנה לזכאים על פיו פיצויים בגין נזקי גוף הנגרמים עקב תאונת דרכים, כמשמעות מונח זה בחוק. לצד הוראות הקובעות את מבחני הזכאות, סעיף 7 לחוק שולל פיצויים מקטגוריה מסוימת של נפגעים, אשר אלמלא הוראה זו היו זכאים לקבלם. לענייננו, רלבנטי סעיף 7(3) לחוק הקובע כדלקמן: הגבלת זכאותם של נפגעים "7. נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: ... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה; ..." (הדגשה שלי - ת"א). סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, הדן באיסור לנהוג בלי רשיון נהיגה, קובע: "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר (הדגשות שלי - ת"א)". רואים אנו, כי סעיף 10(א) לפקודה דן בשני מקרים שונים הנכללים בגדר האיסור לנהוג ללא רשיון. האחד, מצב בו אין לנהג רשיון נהיגה תקף לאותו סוג רכב. השני, מצב בו הנהג נוהג בניגוד לתנאי הרשיון. 6. בפרשת גרינברג, נקבע תנאי ברשיונו של גרינברג, לפיו עליו לנהוג ברכב בו מותקן הגה כוח, וזאת מכוח סעיף 53 לפקודה. סעיף זה, אשר כותרתו "התניית תנאים מטעמי כושר", קובע כדלקמן: "רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, להתנות תנאים ברשיון נהיגה, אם היא סבורה שיש צורך בהם מחמת כושר נהיגה לקוי של בעל הרשיון". כאמור, גרינברג נהג ברכב שלא הותקן בו הגה כוח, ובכך הפר תנאי ברשיונו ועבר על האיסור הקבוע בסעיף 10(א) סיפא לפקודה. 7. בפרשת לוי, הפר לוי הגבלה הקבועה בתקנות התעבורה לגבי מספר הנוסעים שהיה מותר לו להסיע ברכב בו נהג. על פי תקנות התעבורה, כמתכונתן במועד האירוע, דרגת הרשיון שנדרשה להסעת עשרה נוסעים היתה דרגה 3. תקנה 178(א) לתקנות התעבורה, העוסקת ברשיון נהיגה מדרגה 2, בו החזיק לוי, קבעה, בין היתר, כדלקמן: "רשיון נהיגה דרגה 2 (א) רשיון נהיגה דרגה 2 הוא רשיון לנהוג - ... (2א) באוטובוס זעיר ובלבד שמספר הנוסעים בו, למעט הנהג, אינו עולה על 8". תקנה 179(א) לתקנות התעבורה, העוסקת ברשיון נהיגה דרגה 3, קבעה במועד הקובע, כי: "179. רשיון נהיגה דרגה 3 (א) רשיון נהיגה דרגה 3 הוא רשיון לנהוג - ... (5) באוטובוס זעיר ובלבד שמספר הנוסעים בו אינו עולה על 11". לוי, שהחזיק ברשיון דרגה 2, אשר הסיע עשרה נוסעים ברכב מלבדו, הפר בכך הגבלה המוטלת עליו מכוח תקנות התעבורה בנוגע למספר הנוסעים שהוא מורשה להסיע וכן עבר על האיסור הקבוע בסעיף 10(א) סיפא לפקודת התעבורה. 8. שאלת פרשנות סעיף 7(3) לחוק התעוררה גם בפסיקה. נקבע כי אי חידוש רשיון נהיגה בשל אי תשלום קנסות מהווה פגם טכני, ולא פגם שעניינו כושרו של הנהג לנהוג, המצדיק שלילת פיצויים מנהג ללא רשיון (ראו: ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' יחיאל, פ"ד נג(2) 193 פסקה 6). כמו כן נקבע כי מי שנהג ברכב בעת פסילת רשיון, אולם עונש הפסילה שהוטל עליו לא היה כדין, אין לראותו כחסר רישיון לנהיגה לצורך סעיף 7(3) לחוק (רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן שמעון, פ"ד נז(1) 503 פסקה 16 לפסק דינו של הנשיא ברק). השאלה מה הדין במקרה בו הפר נהג תנאי או הגבלה ברשיון הנהיגה שלו, התעוררה לראשונה בבית משפט זה בשני פסקי הדין נשוא הדיונים הנוספים שבפנינו. לדיון בשני פסקי דין אלה אפנה כעת. פסקי הדין שלערעור פסק הדין בפרשת גרינברג 9. בפרשת גרינברג, היה מוכן בית המשפט להניח כי לא כל הפרה של תנאי ברשיון או מגבלה שבו, שקולה להיעדר רשיון על פי סעיף 7(3) לחוק וכי יתכנו נסיבות בהן הפרה כאמור לא תביא לשלילת הזכאות לפיצויים על פי החוק. אולם, במקרה הספציפי שעמד בפניו, סבר בית המשפט, מפי הנשיא ברק, כי: " מבלי להקיף את קשת המקרים האפשריים בנדון, ברור הוא כי מקום בו קיימת מגבלה שעניינה קיום הגה כוח ברכב ותנאי זה בא לעולם לאור מחלת שרירים של נהג (שהוא גם נכה 100%), הרי שנהיגה תוך הפרת המגבלה עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור על פי חוק הפיצויים. אכן, אין המדובר במגבלה של מה בכך אלא במגבלה מהותית הנוגעת ללב ליבה של היכולת לכוון את תנועתו של הרכב. אין המדובר בהתקן שולי או זניח (ראו והשוו: אנגלרד (תש"ן) בעמ' 129 ה"ש 69) אלא במערכת חיונית של הרכב שיש בה כדי להשפיע באופן ניכר וממשי על הנוהג ברכב ועל משתמשים אחרים בכביש. אין זה, על כן, פגם טכני פורמלי באופיו אלא פגם מהותי אשר משליך על כושרו וכשירותו של הנהג - המערער לנהוג ואשר מקים עילה מידתית לשלילת הפיצויים מן המערער, כאמור בסעיף 7(3) לחוק (השוו: פרשת צור שמיר הנ"ל, בעמ' 201-202). מעבר לנדרש יוסף עוד, כי המדובר בעניין המצוי לכאורה בידיעתו של הנהג ובשליטתו כשהוא יכול לבדוק ללא קושי אם אכן מצוי ההתקן האמור ברכב, כאמור במגבלה שברשיון הנהיגה שלו (השוו פרשת פרח; וכן: אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים - עדכון משולב תשנ"ו, עמ' 103 ואילך). דוק: אין המדובר ברשימה סגורה של קריטריונים או בקביעה לפיה הפרת תנאי או מגבלה ברשיון משמעה בהכרח נהיגה ללא רשיון. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו תוך הכרעה על פי החוק והתכלית המונחת בבסיסו" (פסקה 13 לפסק הדין - ההדגשות שלי, ת"א). פסק הדין בפרשת לוי 10. בפרשת לוי, נשוא דיון נוסף זה, נפסק, כי אין לשלול את זכאותו של לוי לפיצויים מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק בשל כך שהסיע יותר נוסעים ממספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע על פי תנאי רשיונו. אמנם, השופט ריבלין קובע שם שככל שמספר הנוסעים בפועל ברכב גדול יותר, גדלה מידת האחריות המוטלת על הנהג וראוי לדרוש ממנו מיומנות נהיגה גבוהה יותר. כמו כן, לדעתו, נהג המסיע יותר נוסעים ממספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע לפי תנאי רשיון הנהיגה שלו מפר את תנאי הרשיון הפרה מהותית. עם זאת, הוא סובר, שאין לומר כי כל הפרה שכזו של תנאי מתנאי הרשיון מגיעה כדי נהיגה ללא רשיון. הוא מבהיר את דבריו כדלקמן: "טעמן של הוראות סעיף 7, והוראת סעיף 7(3) בכללן, נעוץ, כאמור, בשיקולים של תקנת הציבור. המדובר במקרים בהם התנהגותו של הנפגע פגומה עד שהיא מקימה עילה לשלול ממנו את זכאותו לפיצויים. ההנחה היא, כאמור, כי נהיגה ללא רשיון נהיגה יוצרת סיכונים ניכרים בדרכים, ובמובן זה סותרת היא את תקנת הציבור. כך הם פני הדברים, למשל, מקום בו נוהג אדם ברכב, על אף שאין בידו רשיון נהיגה כלל. הוא הדין מקום בו נפסל רשיונו של אדם בשל נהיגה בלתי-זהירה, והוא מוסיף ונוהג בתקופת הפסילה. אכן, סיכונים דומים עשויים לעיתים להיווצר גם בשל הפרה חמורה של תנאי, או של תנאים, מתנאי הרשיון. באותם מקרים, ייתכן ויהא זה ראוי לקבוע כי ההפרה מגיעה כדי נהיגה ללא רשיון, השוללת את הכיסוי הביטוחי. לא כך מקום בו המדובר בהפרה של תנאי ברשיון, שאינה יוצרת, כשלעצמה, סיכון בטיחותי של ממש, ואשר לגביה אין גם לומר כי התנהגותו של הנוהג כה פגומה, עד שהיא מקימה עילה לשלול את זכאותו לפיצוי ולחשוף אותו, במקרים מסוימים, לתביעת חזרה מצד הקרן. מקום בו הפגם הנעוץ בהפרת התנאי אינו יורד לשורש העניין, פוחת משקלו של השיקול ההרתעתי, וגובר האינטרס החברתי שבמתן פיצוי לכל. ככלל, נתון סעיף 7(3), כיתר הוראות סעיף 7 לחוק הפיצויים, לפירוש צר ודווקני (פרשת קרנית נ' פרח הנ"ל, בעמ' 691)" (פסקה 19 לפסק דינו). מדבריו של השופט ריבלין עולה, שלצורך תחולת סעיף 7(3) לחוק, אין די בכך שהפרת ההגבלה הקבועה ברשיון יוצרת סיכון בטיחותי כלשהו. חשובה גם עוצמת הסיכון הבטיחותי אותו יוצרת ההפרה. רק כאשר הפרת התנאי או המגבלה ברשיון הנהיגה יוצרת סיכון בטיחותי חמור במיוחד, תעלה ההפרה כדי נהיגה ללא רשיון כמובנו בסעיף 7(3) לחוק. גישה כללית זו דומה לגישת הנשיא ברק בפרשת גרינברג. 11. השופט ריבלין הולך צעד נוסף בפסק דינו ומדגים את האבחנה בין הפרה המגיעה כדי נהיגה ללא רשיון במובן סעיף 7(3) לחוק לעומת הפרה אשר אינה מגיעה לכדי כך, באמצעות בחינת מדדים שונים לפיהם מסווגים סוגי הרשיונות בתקנות התעבורה. כך, למשל, הוא קובע, כי נראה שאין בהפרת תנאי ברשיון הנהיגה, הנוגע לייעודו של הרכב, כרכב פרטי או ציבורי, כדי לשלול, כשלעצמה, את זכאותו של הנהג לפיצויים מכוח סעיף 7(3) לחוק. לעומת זאת, דעתו היא כי, ככלל,יש לראות נהיגה ברכב שאינו נמנה, מבחינת מאפייניו הפיסיים, על סוגי הרכב שבהם רשאי הנהג לנהוג, על פי הרשיון שבידו, כנהיגה ללא רשיון נהיגה כמובנה בסעיף 7(3) לחוק. זאת, משום שסוג ההכשרה ומידת המיומנות הנדרשים על מנת לנהוג ברכב בעל ממדים מסוימים הם פועל יוצא של גודלו, משקלו ומבנהו הכללי. אשר לחריגה ממגבלת הנוסעים, קובע השופט ריבלין: "... אמת, חריגה ממגבלת הנוסעים מהווה הפרה של תנאי מתנאי הרשיון, אך אין לומר כי יש בהפרת התנאי הזה, כשלעצמה, משום נהיגה ללא רשיון כמשמעותה בסעיף 7(3). תוצאה כזו אינה מתיישבת עם לשונה של ההוראה, שכאמור, אינה מתייחסת לשימוש שנעשה ברכב. שנית, נהיגה תוך חריגה ממספר הנוסעים המותר לפי רשיון הנהיגה אינה יוצרת, ברגיל, סיכון בטיחותי חריג, שכן מידת השליטה ברכב אינה מותנית, ברגיל, במספר הנוסעים המצויים בו. כל עוד מחזיק הנוהג ברשיון לאותו רכב, מבחינת סוג הרכב ומבחינת מימדיו, הוא מוחזק כמי שבידו לנהוג ברכב במיומנות ולהסיע את הנוסעים המצויים בו בבטחה. נמצא, אפוא, כי, ככלל, אין לשלול את הזכאות לפיצוי מכוח סעיף 7(3) לחוק מנוהג שהסיע ברכב נוסעים במספר העולה על מספר הנוסעים המירבי שהוא רשאי להסיע לפי תנאי רשיון הנהיגה שלו (ראו י' אנגלרד בספרו הנ"ל, בעמ' 129-128). יצוין, כי המקרים השכיחים ביותר, כך נראה, הם המקרים בהם החריגה ממגבלת מספר הנוסעים אינה קיצונית; אלא שאין מקום למתוח קו המבדיל בין חריגה מועטה לחריגה מרובה. ראוי להעדיף, לעניין זה, פתרון המבטיח פיצוי למי שחרג אפילו במעט ממגבלת הנוסעים, גם אם כרוך הדבר במתן פיצוי לנוהגים שחרגו ממנה באופן ניכר. הסנקציה הפלילית די בה, במקרה כזה, ואין להוסיף עליה את הסנקציה האזרחית. ניתן להניח, כי החומרה הנעוצה בהפרת מגבלת מספר הנוסעים, בנסיבותיו המסוימות של כל מקרה ומקרה, תמצא ביטוי בחומרת העונש שיוטל על הנוהג" (פסקה 25) (הדגשה שלי - ת"א). 12. לסיכום, הן בפרשת גרינברג, והן בפרשת לוי, לא התקבלה ההשקפה לפיה יש לפרש את סעיף 7(3) לחוק פירוש מרחיב, כך שכל הפרה של תנאי או מגבלה הקבועים ברשיון הנהיגה יעלו כדי נהיגה ללא רשיון במובן סעיף זה. בפרשת גרינברג נקבע, באופן כללי, שכל מקרה ייבחן לגופו על פי החוק והתכלית העומדת בבסיסו. בפרשת לוי פותחה ההבחנה כך שנקבע כי גם אם הפרת תנאי או מגבלה ברשיון הינה הפרה מהותית, ולא טכנית, אין די בכך כדי להחיל את סעיף 7(3) לחוק. רק אם טמון בהפרה פוטנציאל סיכון בטיחותי של ממש, היורד לשורשו של עניין, יוחל סעיף 7(3) לחוק ותישלל זכאות הנהג לפיצויים מכוח החוק. בנוסף, השופט ריבלין גם הניח תשתית ליצירת אבחנה בין סוגים שונים של הפרות של תנאים או מגבלות ברשיון אשר רק חלקן תחשבנה לנהיגה ללא רשיון כמובנה בסעיף 7(3) לחוק. סעיף 7(3) לחוק - גדר המחלוקת 13. במוקד המחלוקת שבפנינו עומדת איפוא שאלת היקף התפרשותו של סעיף 7(3) לחוק. אין חולק כי סעיף 7(3) לחוק חל על נהג שנפגע בתאונת דרכים כאשר אין בידו רשיון נהיגה והוא מעולם לא החזיק רשיון כזה או בתקופת הפסילה כאשר הוא נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה עקב עבירות תנועה שביצע. כמו כן, כאמור בפיסקה 8 לעיל, סעיף 7(3) לחוק אינו חל במקרים בהם העדרו של רשיון נובע מפגמים טכניים-פורמליים. השאלה הכללית המתעוררת בשני הדיונים הנוספים שבפנינו היא, מהו הדין כאשר נהג נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא מפר תנאי או הגבלה ברשיון הנהיגה שלו. הגבלות או תנאים ברשיון הנהיגה עשויים להיות משני סוגים: סטטוטוריים או אינדיבידואליים. תנאים והגבלות סטטוטוריים ברשיון הנהיגה קבועים בפקודת התעבורה או בתקנות שהותקנו על פיה. דוגמאות לכך הן נהיגה בניגוד להגבלות על משקל הרכב שמותר לנהוג בו (ראו לדוגמה תקנה 178א), או בניגוד להגבלה על מספר הנוסעים אותם רשאי הנהג להסיע ברכב. בפרשת לוי הופרה הגבלה מסוג אחרון זה. לוי הפר הגבלה סטטוטורית בכך שלפי דרגת הרשיון בה החזיק, דרגה 2, אסור היה לו, על פי תקנות התעבורה, להסיע ברכב בו נהג יותר משמונה נוסעים. לשם כך הוא נדרש להחזיק ברשיון דרגה 3. תנאים או הגבלות אינדיבידואליים ברשיון הנהיגה מוטלים מכוח סעיף 53 לפקודה, המסמיך את רשות הרישוי לקבוע תנאים אינדיבידואליים ברישיונות נהיגה, אם היא סבורה שיש בכך צורך מחמת כושר נהיגה לקוי של המחזיק רשיון. תנאים אלה יכול שיתיחסו לנהג עצמו או לרכב בו הוא נוהג. כך, לדוגמה, רשות הרישוי מוסמכת להתנות ברשיונו של נהג את חובתו להרכיב משקפי ראייה בעת הנהיגה, או להתקין מכשירי שמיעה או כל אביזר אחר הדרוש לשם נהיגה בטוחה. כמו כן, רשאית רשות הרישוי להתנות ברשיון הנהיגה של נהג את חובתו לנהוג ברכב שמותקן בו הגה כוח או גולת הגה, דוושת מאיץ ו/או דוושת בלם המופעלת ביד או כל מכשיר אחר הנדרש להפעלת הרכב בהתחשב בכושר הנהיגה הלקוי של הנהג. בפרשת גרינברג נדון תנאי מסוג זה. גרינברג הפר תנאי אידיבידואלי שהוטל עליו בכך שנהג ברכב בו לא הותקן הגה כוח. להבדיל מפרשת לוי, התנאי או ההגבלה המוטלים בשל כושרו הלקוי של הנהג, אינם משליכים על דרגת הרשיון בה הוא נדרש להחזיק לפי תקנות התעבורה לצורך נהיגה בסוג הרכב בו הוא נוהג. כאמור, בפרשת גרינברג, החזיק גרינברג רשיון נהיגה דרגה 2 אשר מכוחו הוא היה רשאי לנהוג באותו סוג רכב בו נהג, קרי "רכב נוסעים פרטי". אולם הוא הפר הגבלה שקבעה רשות הרישוי ברשיונו שעניינה נהיגה ברכב בו מותקן הגה כוח. 14. הזכרנו והדגמנו תאונות דרכים שארעו בעת שהנהג הפר הגבלות או תנאים סטטוטוריים או אינדיבידואליים. האם במקרים אלה נחשב הנהג כמי שאין בידו רשיון נהיגה במובן סעיף 7(3) לחוק הואיל ואין מדובר בהפרת תנאי טכני-פורמלי אלא בהפרת תנאי מהותי? או שמא במצב דברים זה, על אף הפרת התנאי או ההגבלה, זכאי הנהג לפיצויים מכוח החוק? האם יש להבחין, לעניין זה, בין סוגי הגבלות או תנאים אשר במקרה של הפרתם תישלל הזכאות לפיצויים מכוח סעיף 7(3) לחוק, ובמקרה של הפרת סוגי הגבלות או תנאים אחרים - לאו? ואם התשובה שונה ממקרה של הפרה אחת לאחרת, מהי אמת המידה על פיה נאבחן בין ההגבלות והתנאים השונים? פרשנות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים א. לשון החוק 15. כמצוטט לעיל, סעיף 7(3) לחוק חל כאשר נהג נוהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו". בחינה מילולית של לשון סעיף 7(3) לחוק תומכת לכאורה בפרשנות לפיה הסעיף חולש על מצבים בהם לנהג אין רשיון לנהוג באותו סוג של רכב, מבחינת מאפייניו הפיזיים, ואין הוא מתפרש על מקרים בהם הנהיגה היא בניגוד לתנאים או להגבלות אחרות ברשיון. זאת, שכן הסעיף מתייחס למצב בו לנהג אין רשיון לנהוג בו, קרי - ברכב, ואין במסגרתו התייחסות לאופן השימוש ברכב. עם זאת, הייתי נזהר מלקבוע שהסעיף הוא חד משמעי בעניין זה. לפיכך, אעבור לדון בשאלת תכליתה של הוראת סעיף 7(3) לחוק. כפי שאבהיר להלן, דעתי היא, כי גם בחינה של תכלית, או ליתר דיוק תכליות החוק, תוביל למסקנה דומה ותתמוך בפרשנות לפיה ראוי לצמצם את תחולת סעיף 7(3) לחוק רק למקרים בהם לנהג אין רשיון לנהוג באותו סוג רכב בו נהג בעת התרחשות התאונה. ב. תכלית החוק 16. ביסודו של חוק הפיצויים עומדות כמה תכליות אשר, בנסיבות מסוימות, עלולות להתנגש זו בזו. מחד גיסא תכליתו העיקרית והמרכזית של החוק היא תכלית סוציאלית שעניינה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה. מאידך גיסא, יש שהחוק מבכר תכלית הרתעתית או עונשית על פני תכליתו הסוציאלית ועל בסיס זה נשללת על פיו זכאות לפיצויים ממי שנפגע בתאונה כאמור. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בסעיף 7(3) לחוק. תכליתו למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים ולהעניש את אלה הנוהגים באופן המייצר סיכונים אלה. בפרשת גרינברג נאמר בעניין זה כדלקמן: "... ההנחה היא כי נהיגה ללא רשיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים. המדובר בתופעה כה לא רצויה, עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על פי החוק ממי שאחרת היה זכאי להם על פי החוק. סעיף 7(3) מגלם תפישה בסיסית ולפיה אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים, את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר (פסקה 11). (ראו גם: רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'אמל, פ"ד נג(1) 680; ע"א 5631/94 מוריאל לביא נ' "סהר" חברה ישראלית לביטוח, פ"ד מט(5) 820)". שאלת המפתח העומדת בבסיס הדיון שבפנינו היא, היכן להציב את נקודת האיזון בין התכלית הסוציאלית המונחת ביסודו של החוק לתכליתו ההרתעתית והעונשית כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 7(3) לחוק. פרשנות רחבה יתר על המידה של המקרים המנויים בסעיף 7 לחוק בכלל, ובסעיף 7(3) לחוק בפרט, אשר בעטייה ישללו פיצויים מקבוצה רחבה מידי של נפגעים, תפר את נקודת האיזון הראויה בין שתי התכליות ותחתור תחת המגמה הסוציאלית שלו. בד בבד, פרשנות צרה יתר על המידה של סעיף 7(3) לחוק תפגום בכוחו ההרתעתי. על ההתנגשות בין התכליות האמורות ועל המשקל שיש לתת לכל אחת מהן נאמר בפרשת גרינברג: "9. אחת התכליות העיקריות שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 היתה תכלית סוציאלית שעניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים (ראו י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תש"ן) 7). מימושה היה קשור, בין היתר, בקביעה כי אחריותו של הנהג הנה "מוחלטת ומלאה" ללא קשר להתקיימותו של אשם (סעיף 2(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) וביסוד מנגנון כולל של גיבוי ביטוחי. המדובר, על כן, בתפישה חברתית המכתיבה צורך שלא להותיר נפגעי תאונות דרכים נעדרי פיצוי (רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680, 685 - להלן: פרשת פרח). תפישה זו מצאה ביטוי גם בגישה פרשנית ליברלית ומקילה המעדיפה להעניק פיצוי לניזוק - תוך פיזור הנזק על הציבור - על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי (ראו: ע"א 326/80 סועאד נ' טאהא, פ"ד לה(3) 197, 204; ע"א 353/83 שולמן נ' ציון חב' לביטוח, פ"ד מב(2) 844, 857-858). 10. בה בעת, החוק כולל בבסיסו גם תכלית הרתעתית שעיקרה הרתעת פרטים מהתנהגות שיש בה כדי לסכן בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי רכב, וזאת על דרך של שלילת זכאותם לפיצוי על פי החוק. תכלית זו מוצאת ביטויה - בין היתר - במסגרת סעיף 7 לחוק (ראו: אנגלרד, לעיל, בעמ' 117; ע"א 4231/97 צור שמיר חב' לביטוח בע"מ נ' נאוה יחיאל, פ"ד נג(2) 193, 201 - להלן: פרשת צור שמיר). ודוק: אין המדובר בכל התנהגות שניתן לראות אותה כבלתי ראויה או פסולה. הכוונה היא למקרים בהם "אשמתו" של הנפגע היא כה רבה עד "שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצוי על פי חוק הפיצויים" (פרשת פרח הנ"ל, בעמ' 688-689). המדובר במקרים חריגים בהם התנהגות הנפגע עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור בהקשרו של חוק הפיצויים (הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), תשמ"ח-1988 (ה"ח תשמ"ח 201)) והמצדיקה על כן סטיה מעקרון היסוד לפיו אין צורך בהוכחת אשם לשם קביעת החבות או שלילתה (ע"א 5773/95 נבולסי נ' אנטון (טרם פורסם)). המדובר, על כן, במגמה עונשית מובהקת לפיה "לא יצא חוטא נשכר" (ראו: ע"א 91/82 אסתר גולדמן נ' הסנה חב' ישראלית לביטוח, פ"ד לח (3) 505, 519)" (הדגשה שלי - ת"א). (ראו גם דבריו של השופט ריבלין, בפיסקה 19 לפסק דינו המצוטטת לעיל). 17. העיקרון המנחה אפוא את פרשנות סעיף 7 לחוק הוא שיש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו, תהייה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק - שלילת פיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה. כך גם לגבי סעיף 7(3) לחוק. בפרשת צור שמיר נקבע, בנוגע לסעיף זה, כי עצם הדבר שיש ביסודו אלמנט עונשי, תומך בפירוש התוחם את שלילת הזכאות לפיצויים רק לאותם מקרים בהם תגובה עונשית כה חריפה, של שלילת פיצויים, היא מוצדקת והולמת (שם; ראו גם רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בעמ נ' דהן, פ"ד נז(1) 503). 18. על רקע האמור לעיל, יש לבחון כיצד ראוי לאזן את התכלית ההרתעתית והעונשית המונחת ביסוד סעיף 7(3) לחוק עם תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים. בעניין זה, מציגים הצדדים בסוגיה שלפנינו כמה גישות. להשקפת המבקשות בפרשת לוי (אליהן מצטרף משיב מס' 4) יש לקבוע כי נהיגה ברכב תוך הפרת הגבלות סטטוטוריות החלות על רשיון הנהיגה מהווה, בכל מקרה וללא סיג, הפרה מהותית העולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. המבקשות בפרשת לוי מדגישות כי הן מתייחסות רק לתנאים הקבועים בדרגת הרשיון שנקבעה בתקנות התעבורה בפרק הדן ברשיונות נהיגה אך לא לתנאים אחרים הקבועים בפקודה או בתקנות, כגון תנאי רשיון אינדיבידואליים הנקבעים מכוח סעיף 53 לפקודה. לטענתן, בדרישתו לדרגות רשיון שונות, קבע המחוקק במפורש כי נדרשת הכשרה שונה לנהיגת אוטובוס זעיר בהתחשב במספר הנוסעים ברכב. חזקה - כך הטענה - שנהג המסיע עשרה נוסעים באוטובוס זעיר צריך הכשרה נוספת על המסיע באותו רכב שמונה נוסעים בלבד. המבקשות מוסיפות בהקשר זה כי, בדרך כלל, לבית המשפט אין ידיעה שיפוטית בנוגע לטיב ההכשרה הנדרשת בכל דרגת רשיון. לפיכך, נקודת המוצא חייבת להיות כי אם המחוקק קבע הגבלות שונות לסוגים שונים של דרגות רשיון, יש לראות נהג המפר הגבלה כזו החלה על דרגת רשיונו, כמי שנוהג ללא רשיון. המשיבות בפרשת גרינברג מציעות להרחיב עוד יותר את תחולת סעיף 7(3) לחוק, כך שהוא יתפרשׂ על כל המקרים הנכללים בגדר העדר רשיון לפי סעיף 10 לפקודה. ביתר פירוט; סעיף 7(3) לחוק יתפרשׂ הן על מקרים בהם אין לנהג רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג והן למקרים בהם נהג מפר תנאי או הגבלה ברשיון הנהיגה שלו. כך יתפסו ברשת הוראת סעיף 7(3) לחוק לא רק מקרים בהם הפר נהג תנאים או הגבלות הקבועים בתקנות בפרק הדן בסוגי רשיונות נהיגה, אלא כל התנאים וההגבלות הסטטוטריים והאינדיבידואליים הקבועים ברשיון הנהיגה. 19. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שהיא העותרת 1 בפרשת גרינברג והמשיבה 2 בפרשת לוי (להלן: קרנית) טוענת מצידה כי את הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7(3) לחוק יש לייחד למקרים חמורים וקשים בהם אין לנהג כלל רשיון נהיגה לאותו סוג רכב, להבדיל ממקרים בהם יש לנהג רשיון לאותו סוג רכב אולם הוא מפר תנאי אידיבידואלי ברשיונו (כגון, נהיגה ברכב בו מותקן הגה כוח, אי הרכבת משקפיים וכדומה) או תנאי סטטוטורי שעניינו הגבלה על אופן השימוש הספציפי שנעשה באותו רכב בעת התאונה (כגון הסעת עשרה נוסעים במקום שמונה). לגישתה, יש לשמור את הפעלת התכלית ההרתעתית והעונשית של סעיף 7(3) לחוק רק למצבים בהם מתקיים סיכון בטיחותי כבד וחריג כגון במצב בו הנהג נוטל לידיו הגה של רכב אשר מימדיו הפיזיים שונים לחלוטין מאלו המותרים לאותו נהג על פי דרגת רשיונו. בכל מקרה אחר, יש להותיר את אכיפת התקנות העוסקות בתנאי רשיונות הנהיגה השונים לרשויות העוסקות באכיפת הדין הפלילי. עוד טוענת קרנית, כי במקרים רבים, שלילת הפיצויים על פי סעיף 7 לחוק מביאה לאובדן הזכות היחידה לפיצויים העומדת לימין הנהג הנפגע והוא עלול למצוא את עצמו ללא מקור להיפרע ממנו על נזקיו בתאונת דרכים שכלל לא נגרמה באשמתו. כמו כן, שלילת פיצויים מהווה בעצם ענישה הפוגעת בכיס הנהג (הנאשם), כאשר לבית משפט לא ניתן שיקול דעת להתחשב בנסיבות המקרה ובנסיבותיו של העבריין, ועל כן תוצאה כזו אינה מידתית. לטענת בא כוחו של לוי, האיזון הראוי בין התכלית הסוציאלית לתכלית ההרתעתית של החוק הוא לקבוע כי תנאי מוקדם לבירור השאלה האם נהיגה בניגוד לתנאי ברשיון כמוה כנהיגה ללא רשיון לפי סעיף 7(3) לחוק היא בירור האם התנאי כתוב על גב רשיון הנהיגה והאם הנהג מודע לקיומו של התנאי. 20. דעתי היא, כי יש לקבל בעניין זה את עמדת קרנית המשתקפת, בעיקרה, בעמדת בית המשפט בפרשת לוי, נשוא דיון נוסף זה (ראו פסקאות 25-21 לפסק הדין). בהתאם לגישה זו, סעיף 7(3) לחוק יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרשיון שעניינה סוג הרכב בו נוהג הנהג. במונח "סוג הרכב", כוונתי להגבלות או תנאים המתייחסים למימדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרשיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה. אין הכרח שתנאים או הגבלות אלה יופיעו בפרק בתקנות התעבורה הדן בסוגי רשיונות. די בכך שהם ינבעו מהגדרת הרכב בתקנה 1 לתקנות (כגון רכב שמשקלו הכולל המותר נקבע במסגרת הגדרתו שם). דוגמה להגבלה המתייחסת למימדיו הפיזיים של הרכב היא הגבלה שעניינה משקל הרכב. סעיף 7(3) לחוק יחול במקרה של נהג המחזיק רשיון נהיגה דרגה 2, הרשאי לנהוג ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר לפי רשיונו אינו עולה על 4,000 ק"ג (תקנה 178(א)(2) לתקנות), אשר נפגע בתאונת דרכים שעה שנהג ברכב מנועי מסחרי שמשקלו הכולל המותר על פי רשיונו עולה על משקל זה, ועל כן על פי התקנות הוא נדרש להחזיק לצורך נהיגה בו ברשיון נהיגה דרגה 3 (תקנה 179(א)(1) לתקנות). בדומה, סעיף 7(3) לחוק יחול במקרה שנהג המחזיק ברשיון נהיגה דרגה 3 נפגע בתאונת דרכים בעת שהוא נוהג ברכב מנועי מסחרי אשר משקלו הכולל המותר עולה על 14,999 ק"ג ואשר על פי התקנות נדרש רשיון מדרגה 13 על מנת לנהוג בו. דוגמה נוספת להגבלה המתייחסת לסוג הרכב היא הגבלה שעניינה נפח מנוע של רכב מסוג אופנוע. כך, סעיף 7(3) לחוק יחול במקרה בו נהג המחזיק ברשיון נהיגה דרגה ב', לפיו הוא מורשה לנהוג באופנוע שנפח מנועו עד 500 סמ"ק (סעיף 176(א)(1) לתקנות), נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נוהג באופנוע שנפח מנועו עולה על 500 סמ"ק והוא נדרש לצורך נהיגה בו לרשיון מדרגה ג' (תקנה 176ב(1) לתקנות). דוגמה נוספת להגבלה מסוג זה הן הגבלות שעניינן מבנה הרכב. כך, מי שמחזיק ברשיון מדרגה ב', שהוא רשיון לנהוג באופנוע (תקנה 176 א לתקנות), אינו מורשה לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", אשר לשם נהיגה בו נדרש רשיון דרגה 2, ולהיפך. לעומת זאת, הפרת תנאים או הגבלות אחרים, שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, תהווה עבירה על דיני התעבורה ותקים אחריות פלילית, אולם במקרה בו נפגע הנהג בתאונה, לא תישלל זכאותו לפיצויים מכוח החוק. כך הדבר, גם אם נהיגה בניגוד להגבלה או לתנאי דורשת כי הנהג יחזיק בדרגת רשיון אחרת מזו המוחזקת על ידו. לדוגמה, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שהופר תנאי ברשיון הנהיגה שעניינו ייעוד הרכב, כרכב פרטי, מסחרי, עבודה או אחר, כאשר אבחנה זו אינה מושתתת על מאפיין פיזי של הרכב, כגון משקלו. כך, סעיף 7(3) לחוק לא יחול במקרה שנהג המחזיק ברשיון נהיגה דרגה 2, המאפשר לו לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נוהג במונית, שלצורך נהיגה בה נדרש רשיון נהיגה דרגה 5 (תקנה 181 לתקנות). אם מבחינת סוג הרכב אין שוני בין השניים - לא יחול סעיף 7(3) לחוק. בדומה, הפרת מגבלה שעניינה מספר הנוסעים אותו רשאי נהג להסיע, תהווה עבירה על דיני התעבורה, אולם אין בה כדי לשלול מהנהג את זכותו לפיצויים על פי חוק אם הוא נפגע בתאונת דרכים. זאת, למרות שלצורך הסעת מספר נוסעים גדול יותר הוא נזקק, לעיתים, לדרגת רשיון אחרת. 21. הטעמים העומדים ביסוד מסקנתי זו הם כדלקמן: א. פרשנות המבחינה בין נהיגה בסוג רכב אשר אין הנהג מחזיק רשיון נהיגה בדרגה המתאימה לנהוג בו מצד אחד, לבין הפרת תנאים והגבלות אחרות ברשיון מצד שני - עולה בקנה אחד עם הפרשנות של סעיף 7 לחוק בכלל וסעיף 7(3) בפרט, עליה עמדנו לעיל. על פי פרשנות זו, יש לצמצם את תחולת הוראת הסעיף למקרים חריגים אשר רק הם מצדיקים את הסנקציה החמורה החלה מכוחו. נזכיר, כי סנקציה זו משמעותה כי אם ייפגע הנהג בתאונת דרכים, ישללו ממנו פיצויים לפי חוק. כמו כן, אם הפוליסה הרלבנטית אינה מכסה במקרה כזה נוסעים שנסעו עמו ברכב ונפגעו (מבלי שאחווה דעה אם אכן ניתן להגביל את תחולת הפוליסה באופן זה), הם יהיו זכאים לפיצויים מקרנית ולזו תהייה זכות לחזור אל הנהג ולגבות ממנו את סכום הפיצויים שתשלם. חריפותה של סנקציה זו מחייבת לתחום היטב את אותם מקרים בהם הפעלתה תהייה מידתית. ביתר המקרים, יש להותיר את קידומה של התכלית ההרתעתית והעונשית בידי הגורמים המוסמכים לכך מכוח דיני התעבורה. ככלל, בכל המקרים בהם נהג מפר תנאי או מגבלה הקבועים ברשיון הנהיגה שלו, או במרביתם, מגדיל הדבר, במידה זו או אחרת, את מידת הסיכון למשתמשים בדרך הכרוכה בנהיגה. אולם, כפי שהובהר לעיל, לאור הסנקציה החריפה הקבועה בסעיף 7(3) לחוק, אין זה ראוי להחילו על כל קשת המקרים בהם מתעורר סיכון בטיחותי פוטנציאלי כלשהו מהפרת התנאי או ההגבלה ברשיון, אלא רק על מקרים בהם הסיכון הבטיחותי הוא, ככלל, חריף במיוחד. דומה, שאין ספק כי הסיכון הפוטנציאלי הטמון בנהיגה בסוג רכב שונה מזה המותר לנהג, על פי דרגת רשיונו, הוא, בדרך כלל, חמור בהרבה מהסיכון הטמון בהפרת תנאי או הגבלה אחרים ברשיון שאינם מתייחסים למימדיו הפיזיים של הרכב. ודוק; מידת הסיכון אינה נבחנת על פי מצבים קיצוניים ונדירים אלא על פי מידת הסיכון הנוצרת במקרים השכיחים, הרגילים. בדרך כלל, נהג הנוהג בסוג רכב שאין הוא אמון על הנהיגה בו, מציב סיכון גבוה בהרבה מנהג הנוסע בסוג רכב שיש לו רשיון לנהוג בו, ועל כן הוא כשיר לנהוג בו, אך הוא מפר את תנאי רשיונו. כך, נהג בעל רשיון נהיגה דרגה 2 הנוהג באוטובוס מציב סכנה בטיחותית גבוהה בהרבה מזו שמציב נהג הנוהג בסוג רכב שיש לו רשיון לנהוג בו, אולם הוא מסיע בו נוסע אחד או שני נוסעים נוספים מעבר למותר לו על פי דרגת רשיונו. בדומה, נהג הנוהג בסוג רכב שאין לו רשיון לנהוג בו מציב סכנה בטיחותית גבוהה בהרבה מנהג הנוהג במונית, שהיא מאותו סוג רכב אשר לגביו יש לו רשיון נהיגה (על אף שאין לו רשיון לנהוג במונית). לדעתי, פרשנות זו תואמת את האיזון הראוי בין תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים לתכליתו ההרתעתית-עונשית של סעיף 7(3) לחוק. פרשנות המרחיבה את תחולת סעיף 7(3) לחוק, למכלול המקרים בהם מפר נהג תנאי או הגבלה הקבועים ברשיון הנהיגה שלו, תפגע בקבוצה רחבה מידי של נפגעים ובכך תחתור תחת תכליתו הסוציאלית של החוק. יעידו על כך המקרים הרבים בהם נדונה השלכת הפרת תנאי או הגבלה ברשיון הנהיגה על הזכאות לקבלת פיצויים לפי חוק אשר הובאו בפני הערכאות הדיוניות. כל אימת שנהג מסיע נוסע אחד נוסף עלול הדבר לגרור את התוצאה הקשה של שלילת זכאות לפיצויים על פי החוק מנפגעים הזקוקים לכך לצורך שיקומם. ב. גישה פרשנית זו הינה ראויה במיוחד, בהתחשב בדרך מימושן של תכליותיו ההרתעתית והעונשית של סעיף 7(3) לחוק. כדי שאלה תמומשנה, אין הכרח בקיום קשר סיבתי בין ההתנהגות הפגומה של הנהג, קרי הפרת תנאי רישיונו, לבין קרות התאונה. כאשר התכלית היא להרתיע מפני נהיגה ללא רשיון, אין כל רלבנטיות לשאלת מידת אשמו של נהג לקרות התאונה. התוצאה של מצב דברים זה עשויה להיות קשה ביותר. וידגים המקרה שאירע בפרשת לוי: לוי נפגע קשה בעת שנהג ברכב לאחר שמכונית, נהוגה על ידי המשיב 5, אשר נהג בה בהיותו שיכור, סטתה ממסלול הנסיעה במורד הקסטל והתנגשה ברכבו של לוי שנהג ברכב במסלול הנסיעה הנגדי. נקל לראות כי עובדת הסעת שני נוסעים נוספים ברכבו של לוי לא תרמה במאום ליצירת התאונה. בנסיבות כאלה, שלילת זכאות המשיב לפיצויים לפי חוק הפיצויים (אשר במסגרתו, בשונה מתביעה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), אין הוא צריך להוכיח כי הנהג הפוגע התרשל, ועל פי החוק יש לו מקור ודאי ממנו יוכל לגבות את נזקיו), בעוד שלמשיב 5 תעמוד הזכות לפיצויים על פי החוק, נראית על פניה לא מוצדקת. אמנם, תוצאה דומה היתה מתרחשת לו היה לוי נוהג בסוג רכב שלא היה לו רשיון לנהוג בו. גם אז ניתן היה לטעון כי נשללו ממנו פיצויים על פי חוק, למרות שהוא לא היה אחראי כלל לתאונה ועצם נהיגתו בסוג רכב שאין הוא רשאי לנהוג בו על פי דרגת רשיונו לא תרמה דבר להתרחשות התאונה. אולם, במקרה האחרון, כאשר ההפרה מציבה סיכון פוטנציאלי חריף למשתמשים בדרכים, תוצדק התוצאה באפקט ההרתעתי והעונשי שטמון בה. לעומת זאת, במקרים בהם מידת הסיכון הכרוכה בהפרה קטנה יותר, האפקט ההרתעתי הנוצר כתוצאה משלילת הפיצויים במצבים בהם אין קשר בין ההפרה לקרות התאונה, נראה, במקרים רבים, בלתי מידתי. אבחנה בין הפרת רשיון שעניינה סוג הרכב לבין הפרה הנוגעת לתנאים אחרים בו, תצמצם את התוצאה הקשה של שלילת פיצויים מנהג עקב הפרת תנאי ברשיון אשר אינו קשור בהכרח להתרחשות התאונה, רק לאותם מקרים חריגים בהם מדובר בהפרת תנאי שהסיכון הבטיחותי הפוטנציאלי הטמון בו הוא חמור במיוחד. ג. החלת סעיף 7(3) לחוק רק על מקרים ידועים מראש, בהם מפר נהג תנאים או הגבלות הנוגעים ל"סוג הרכב", כפי שהגדרתי זאת לעיל, תורמת ליצירת כללי מבחן חדים וברורים ליישומו של סעיף 7(3) לחוק במקרים קונקרטיים. כך, שאלת תחולת סעיף 7(3) לחוק אינה נבחנת בדיעבד, בכל מקרה לגופו אלא היא נבחנת על פי כללים ברורים שהותוו מראש. התווית כללים כאלה תתרום למניעת מחלוקות ולצמצום התדיינויות, והיא חיונית לאור הסנקציה החריפה הטמונה בסעיף 7(3) לחוק. ד. החלת סעיף 7(3) לחוק כמוצע לעיל, תורמת גם ליישום אחיד ושיטתי של החוק. תנאים או הגבלות בדרגת הרשיון אשר אינם אינהרנטיים לסוג הרכב, עשויים להשתנות במהלך אותה נסיעה. כך, למשל, הורדת נוסע או העלאת נוסע עלולה להשפיע על תחולת סעיף 7(3) לחוק. באופן דומה, הרכבת משקפיים או הורדתם תוך כדי נסיעה עלולה להשפיע על תחולת סעיף 7(3) לחוק. מצב דברים זה יוביל לכך שיישום סעיף 7(3) לחוק על מקרים קונקרטיים עלולה ללקות לעיתים בשרירותיות לא מוצדקת. אם התרחשה התאונה בעת שהנהג הסיע ברכבו נוסע נוסף מעל המותר או בעת שנהג ללא משקפיו - תישלל זכאותו לפיצויים. לעומת זאת, אם התרחשה התאונה רגע לאחר שנוסע ירד או שהנהג מצא את משקפיו והרכיבם - זכאותו לפיצויים על פי החוק תיוותר בעינה. אין זה ראוי כי סנקציה כה חריפה של שלילת פיצויים תופעל באופן זה. החלת סעיף 7(3) לחוק רק על מקרים בהם נוהג הנהג בסוג רכב שונה מזה המותר לו על פי דרגת רשיונו, תמנע תוצאה זאת. 22. עוד אוסיף, כי לאבחנה המוצעת לעניין פרשנותו של סעיף 7(3) בין נהיגה בסוג הרכב השונה מזה שברשיון לבין הפרת תנאים אחרים ברשיון, ישנו יתרון נוסף הרלבנטי לפרשת לוי. האבחנה תורמת ליצירת הסדר עקבי וקוהרנטי. לפי גישת המבקשות, יווצר הבדל בלתי מוסבר לגבי דינם של נהגים המסיעים נוסעים מעבר למספר המותר בסוגים שונים של כלי רכב. זאת, כיוון שההסדרים בדין בנושא הסעת נוסעים מעל המותר אינם אחידים. לגבי חלק מכלי הרכב מופיעה ההגבלה על מספר הנוסעים המותר בפרק הדן בדרגת הרשיון ואילו לגבי כלי רכב אחרים תנאי זה מופיע במקום אחר בתקנות או ברשיון הרכב. כך, לדוגמה, נהג ב"רכב נוסעים פרטי" או באוטובוס המסיע מספר נוסעים מעל המותר - לא יחשב כמפר את תנאי דרגת רשיונו ולא יחול עליו סעיף 7(3) לחוק. זאת, משום שבתקנות התעבורה הדנות בדרגות רשיון אלו (תקנה 178(א)(1) ותקנה 182 לתקנות) לא מופיעה הגבלה כאמור. לעומת זאת, על התנהגות דומה באוטובוס זעיר יחול, לגישת המבטחות, סעיף 7(3) לחוק. יוצא, שבאותם מקרים בהם לא נקבעה כחלק מדרגת הרשיון הגבלה של מספר נוסעים - הסעת מספר נוסעים מעל המותר בדיני התעבורה לא תגרום להפעלת הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7(3) לחוק, ואילו במקרים בהם תנאי זה מופיע כחלק מהרשיון תיגרם תוצאה כאמור. המבקשות טוענות כי האבחנה לעניין זה בין אוטובוס זעיר לבין רכב נוסעים פרטי מוצדקת לאור השוני ברמת ההרתעה הנדרשת. לטענתן, באוטובוס זעיר אשר משמש להסעת נוסעים בשכר, יש פיתוי גדול יותר לנהג להסיע מספר נוסעים מעל המותר מאשר ברכב פרטי. גם אם יש טעם בטענה זו, אין היא מסבירה את ההבחנה בין "אוטובוס" ל"אוטובוס זעיר". יש להניח כי גם לנהג אוטובוס ישנו פיתוי דומה לזה של נהג באוטובוס זעיר, ולמרות זאת מספר הנוסעים המקסימלי באוטובוס אינו קבוע בתקנות הדנות בדרגת הרשיון. 23. לסיכום, לאור לשון החוק ותכליתו, אציע לחברי כי סעיף 7(3) לחוק יחול רק באותם מקרים בהם הנהג נוהג ברכב מסוג שונה, מבחינת מאפייניו הפיזיים, מזה המותר לו על פי דרגת רשיונו. בכל מקרה אחר, בו מופרים תנאי או הגבלה בתנאי הרשיון, לא יחול סעיף 7(3) לחוק ותופעל הסנקציה הקבועה בדיני התעבורה בלבד. ביסוד מסקנתי זו, עומדים כאמור טעמים שעניינם האיזון הראוי בין תכליתו הסוציאלית לתכליתו ההרתעתית והעונשית של החוק. וגם זאת, עומד ביסודה הצורך ליצור הסדר אחיד עקבי וקוהרנטי וכן קביעת כללים בהירים, אשר יקלו על יישומו של סעיף 7(3) לחוק. איני מתעלם מכך שיישום אבחנה זו עלול להוביל במקרים מסוימים לתוצאה שאינה משביעת רצון. פרשת גרינברג עצמה מדגימה מצב זה. מדובר בנכה 100% אשר התקנת הגה כוח ברכב בו הוא נוהג הינה חיונית לנהיגה בטוחה. יתירה מכך, הגה כוח הינו אביזר המותקן ברכב באופן תמידי, ואין חשש כי מרכיב זה ישתנה במהלך הנסיעה. למרות זאת, לדעתי, על פי מבחן סוג הרכב שהצעתי לעיל, אין סעיף 7(3) חל במקרה בו נהג הרכב נפגע בתאונה וזכאותו לפיצויים אינה נשללת על פיו. אכן, בסוגיה שבפנינו קשה להגיע להסדר אשר יענה יפה על כל קשת המקרים המגוונת שהמציאות עשויה לזמן. בנסיבות אלה, אין מנוס אלא לעצב הסדר הנותן מענה הולם לרוב רובם של המקרים. באותם מקרים בהם לא יחול סעיף 7(3) לחוק והנסיבות יצדיקו החמרה - ייעשה הדבר במסגרת ענישה הולמת במישור הפלילי. 24. בשולי הדברים, אבקש להתייחס לטענה נוספת שמעלות המבטחות בסוגיה שלפנינו. לטענתן, פרשנות סעיף 7(3) לחוק שאינה מאמצת באופן מלא את ההוראות בפקודת התעבורה ותקנותיה הקובעת מהי נהיגה ללא רשיון, פוגמת בהרמוניה החקיקתית הדרושה או הראויה בין הגדרת רשיון בפקודת התעבורה ובתקנותיה להגדרת מונח זה בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים. לשון אחר, לדעתן, קיים קושי בכך שלוי וגרינברג זכאים לפיצוים על פי חוק הפיצויים למרות שבעת התרחשות התאונה הם לא החזיקו ברשיון נהיגה תקף על פי דיני התעבורה. המבטחות מפנות בעניין זה לע"א 5631/94 הנ"ל. המבקשות בפרשת לוי מדגישות בהקשר זה, שבפרשת לוי אין מדובר בחריגה מתנאי הרשיון בלבד (כפי שהיה בפרשת גרינברג) אלא בנהג המחזיק רשיון מדרגה אחרת מזה הנדרש לצורך נהיגתו ברכב. אכן, בע"א 5631/94 הנ"ל סברתי שכדי להגשים את התכלית ההרתעתית המונחת ביסוד סעיף 7(3) לחוק יש ליתן: "... פירוש אחיד וקוהרנטי למושג "רשיון" שבפקודת התעבורה ובחוק הפיצויים ולקבוע שרשיון נהיגה אליו מתייחס סעיף 7(3) לחוק הפיצויים כוונתו לרשיון נהיגה שניתן על פי המסגרת הסטטוטורית של פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו על פיה" (פסקה 6 שם). אך יש להדגיש, שבמקרה שנדון בע"א 5631/94, לא היה בידי המערערת רשיון ישראלי תקף לפי פקודת התעבורה, ומעולם לא היה בידה רשיון כזה. לעומת זאת, במקרים שלפנינו, החזיקו הנהגים רשיון שניתן להם "על פי המסגרת הסטטוטורית של פקודת התעבורה" באותו רכב בו נהגו בעת התאונה. מעבר לכך, אין בקביעתי הנ"ל כדי לקבוע שבכל מקרה פרשנות המונח "רשיון" בחוק הפיצויים יהיה זהה לפרשנות מונח זה בפקודת התעבורה ובתקנותיה. כמובהר לעיל, התכליות העומדות ביסוד פקודת התעבורה ותקנותיה אינן זהות לתכליות המונחת ביסוד חוק הפיצויים. אכן, ישנה נקודת השקה בין התכליות בסעיף 7 לחוק הפיצויים לבין דיני התעבורה, במובן זה שדינים אלה מקדמים תכלית הרתעתית ועונשית. אולם, בניגוד לפקודה ולתקנותיה, אלה אינן התכליות היחידות שיש להתחשב בהן בבואנו לפרש את סעיף 7(3) לחוק. כאמור לעיל, בפרשנות זו יש ליתן מקום מרכזי לתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים. ברוח זו, פורש סעיף 7(3) לחוק בע"א 4231/97 הנ"ל ורע"א 3339/00 הנ"ל. על אף שאין חולק כי במקרים אלה, על פי אמות המידה הקבועות בפקודת התעבורה ותקנותיה, נחשב הנהג כמי שנהג ללא רשיון נהיגה, לא נשללה זכותו לפיצויים לפי החוק. הוראות הפוליסה 25. מסקנתי היא, אפוא כי סעיף 7(3) לחוק אינו חל בשני המקרים בהם אנו דנים ולכן אין לשלול מלוי ומגרינברג פיצויים מכוח החוק. בנסיבות אלה, נותר לבדוק האם נשללה חבות המבטחות לפצות אותם על פי תנאי הפוליסה. בפרשת לוי, הוגבלה תחולתה של פוליסת הביטוח שהיתה בידי המשיב, מכוח תעודת הביטוח, למי שבידו "רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה...". כמו כן נקבע במסגרתה כי על מספר הנוסעים ברכב להיות כחוק. המבטחות טוענות כי בנסיבות אלה, ומאחר שידיעת החוק הינה בגדר חזקה, מובן שלא נדרש כי תעודת הביטוח תפרט את מגבלת מספר הנוסעים שמותר להסיע ברכב בהתאם לכל דרגת רשיון, ודי בדרישה לקיומו של רשיון נהיגה בר תוקף. דרישה זו כבר טומנת בחובה את פרוט מספר הנוסעים לפי דרישות תקנות התעבורה. בפסק הדין בפרשת לוי נדחתה הטענה (בפסקות 28-27 לפסק הדין). צויין שם, בין היתר, כי טענה דומה נדחתה בעבר, אגב אורחא, ברע"א 9524/00 הנ"ל (ראו פסקה 14 ואסמכתאות המובאות שם). עוד צויין שם, כי מקום בו מבקשת מבטחת להגביל את תוקפה של פוליסת הביטוח לרכב, עליה לעשות כן בהוראה ברורה ומפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים. כמו כן, כאשר נתונה לשונה על תניה בפוליסת הביטוח לשני פירושים סבירים, יש לבחור בפירוש המיטיב עם המבוטח, ולא עם המבטח שניסח את הפוליסה. עוד מצויין בפסק הדין, כי ראוי לפרש את תנית הרשיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3). הפירוש לפיו יש לראות אדם הרשאי לנהוג "בכלי הרכב הנקוב בתעודה" כמי שהוא בעל רשיון לנהוג בכלי רכב מן הסוג הנזכר בתעודה מתיישב עם הפרשנות שהוענק לסעיף 7(3) לחוק. דברים אלה מקובלים עלי. לפיכך, דעתי היא כי הכיסוי הביטוחי של הפוליסה הנדונה חל על נהיגתו של המשיב ברכב. בפרשת גרינברג הוגבלה תחולת הפוליסה שהיתה בידי גרינברג מכוח תעודת הביטוח למי שבידו "רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה...". לטענת המשיבות, יש לפרש את המונח "רשיון" כדורש קיומם של שני התנאים המצטברים שנקבעו בסעיף 10 לפקודת התעבורה, קרי רשיון נהיגה לרכב מאותו סוג ונהיגה בהתאם לתנאי שברשיון. פרשנות זו אינה מתיישבת עם נוסחה המילולי של התניה בפוליסת הביטוח. כמו כן, דינה להידחות גם מהנימוקים שהובאו בפסקה הקודמת. 26. לאור כל האמור, אציע לחברי כי העתירה בפרשת לוי תדחה. פסק הדין שלערעור יעמוד על כנו ויחולו ההוראות האופרטיביות הקבועות בפסקה 32 שבו. העותרות בפרשת לוי תשלמנה הוצאות עתירה זו בסך 20,000 ש"ח ומע"מ ללוי, וסכום זהה לקרנית. העתירה בפרשת גרינברג מתקבלת ונקבעת זכותו של גרינברג להיות מפוצה על נזקיו. כמו כן, מוחלט בזה שבמקום חיוב ההוצאות כפי שנקבע בדיונים עד כה בערכאות השונות, ישלמו המשיבות לכל אחד מהעותרים, גרינברג וקרנית, הוצאות בסכום כולל בסך 30,000 ש"ח ומע"מ. התיק יוחזר לבית משפט השלום, לקביעת גובה הנזק. המשנה לנשיא (בדימ') המשנה לנשיא א' מצא: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת (בדימ') ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: שני הדיונים הנוספים שלפנינו עוסקים בשאלת הפרשנות של סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, שעניינו שלילת זכאות לפיצוים מ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו". בפסק הדין נשוא אחת העתירות לדיון נוסף (רע"א 9030/99) הגעתי למסקנה כי נהיגה בניגוד לתנאי או מגבלה של קיום הגה כוח ברכב, יש לראות בה כנהיגה ללא רשיון נהיגה לנהוג ברכב. כתבתי, כי המדובר במגבלה מהותית הנוגעת ללב ליבה של היכולת לכוון את תנועתו של הרכב ומכאן שהפרת המגבלה יוצרת סיכון מיוחד בדרכים ועולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. חברי השופט ת' אור נוקט בפרשנות מצמצמת יותר של סעיף 7(3) לחוק, לפיה שלילת הפיצויים חלה רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרשיון שעניינה סוג הרכב בו נוהג הנהג. גישה זו התקבלה על דעת כל חברַי. פירושו של חברי הוא בוודאי במתחם הפירושים האפשריים. הנני ניצב, איפוא, בפני שתי אפשרויות של פירוש: האחת של חברי והאחרת שלי. הגם שסבור אני כי הגישה בה נקטתי בפסק הדין נשוא העתירה, בדין יסודה, לא ראיתי לנכון לחלוק על עמדת חברי. אין זה ראוי כי תשרור בסוגיה זו - שהיא מעשית באופייה ונעדרת היבטים אידיאולוגיים - מדיניות כפולה של רוב ומיעוט. סוגיית הפרשנות של הוראת סעיף 7(3) לחוק מצריכה מדיניות אחידה של בית משפט זה. שיקולי מדיניות מחייבים ודאות משפטית ויציבות ביישום ההוראה. עדיף דין אחיד, קיים וידוע מאשר חוסר הוודאות הכרוך בקיומן של מגוון דעות שיפוטיות. ידועים דבריו של השופט ברנדייס (BRANDEIS) בפרשת BURNET V. CORONADO (OIL AND GAS CO., 285 U.S. 393, 406 (1932, לפיהם: “IN MOST MATTERS IT IS MORE IMPORTANT THAT THE APPLICABLE RULE OF LAW BE SETTLED THAN THAT IT BE SETTLED RIGHT”. הפעלה ראויה ויעילה של חוק הפיצויים מצדיקה הלכה אחידה בפרשנות הוראותיו. הפעלת החוק תהא בלתי אפשרית אילו לכל סעיף יינתנו מגוון פרשנויות. מטעמים אלה החלטתי שלא לעמוד על הגישה בה נקטתי ברע"א 9030/99 ולקבל את עמדת חברי. אי לכך, מסכים אני לפסק דינו של חברי המשנה לנשיא (בדימוס) ת' אור כי יש לקבל את העתירה בדנ"א 10017/02 ולדחות את העתירה בדנ"א 6971/03. ה נ ש י א השופט א' א' לוי: פסק-הדין ברע"א 9030/99 ניתן בהסכמתי, אולם מטעמיו של הנשיא כפי שפורטו בחוות דעתו בדיון הנוסף, החלטתי אף אני להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימ'), השופט ת' אור. ניתן היום, י"ג בסיון תשס"ד (2.6.2004). ה נ ש י א המשנה לנשיא (בדימ') המשנה לנשיא ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03069710_E09.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il