פלוני נ. הרכב בימ"ש מחוזי ירושלים

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6968/23 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותרים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. הרכב בימ"ש מחוזי ירושלים 2. מדינת ישראל 3. שירות המבחן למבוגרים 4. פלוני עתירה למתן צו על תנאי; התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: ‏כ' בתשרי התשפ"ד (‏5.10.2023) בשם העותרים: עו"ד אבי סגל; עו"ד יעל סינמון בשם המשיבים 3-2: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל בשם המשיב 4: עו"ד מחמוד מוחמד פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: העתירה שלפנינו מבקשת לבטל את החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער (המשיב 1. להלן: בית המשפט המחוזי) בתפ"ח 52315-02-23 מהימים 7.9.2023 ו-11.9.2023 (כב' השופטים אלי אברבנאל, חיה זנדברג ו-מיכל שרביט) (להלן: ההחלטה הראשונה ו-ההחלטה השנייה, בהתאמה). במסגרת ההחלטה הראשונה נדחתה בקשת העותרים (להלן: נפגעי העבירה או הנפגעים) לדחיית מועד השמעת הטיעונים לעונש בעניינו של המשיב 4 (להלן: הנאשם) עד לקבלת תסקירי נפגעי העבירה בעניינם. בהחלטה השנייה נדחתה בקשתה של המשיבה 2 (להלן: המדינה) לעיון חוזר בהחלטה הראשונה. רקע עובדתי והליכים קודמים הנאשם הוא קטין, תושב העיר ירושלים, אשר נולד ביום 18.10.2009. על פי עובדות כתב האישום שהוגש ביום 22.2.2023 על ידי המדינה (להלן: כתב האישום), במועד ובנסיבות שאינם ידועים לה במדויק, אך עובר ליום 28.1.2023, הנאשם הניח ידו על אקדח חצי אוטומטי תוצרת בלגיה, מודל Hp-35, קליבר 9 מ"מ, פאראבלום טעון (להלן: האקדח), וכן על שתי מחסניות תואמות מלאות בתחמושת מתאימה, וזאת על מנת לבצע פיגוע טרור רצחני נגד יהודים. לפי כתב האישום, ביום 28.1.2023, עת היה הנאשם בן 13 ו-3 חודשים, עובר לשעה 10:30 או בסמוך לכך, יצא הנאשם מביתו בשכונת סילוואן שבירושלים, כשהוא מצויד באקדח ובמחסנית עם כדורים, ועלה על אוטובוס לאזור עיר דוד שבירושלים, בניסיון לאתר הולכי רגל יהודים לשם ביצוע פיגוע טרור. כשירד הנאשם מהאוטובוס הוא הסתתר מאחורי אחד מכלי הרכב שחנו בצד הדרך בעודו אוחז באקדח הטעון. או אז, הבחין הנאשם במספר בני משפחה, לרבות ילדים רכים בשנים, חוזרים מסיור בבריכה כאשר הם לבושים בציציות וחובשים כיפות, וביניהם: ב', אבי המשפחה (העותר 3. להלן: ב'), נ' (העותר 1 ואחד מבניו של ב'. להלן: נ'), אחד מאחיו של נ' (העותר 4. להלן: האח), וכן קרוב משפחה נוסף (העותר 3). בשלב זה, הנאשם דרך את האקדח הטעון, כיוון אותו לעבר נפגעי העבירה, והחל לירות לעברם מספר יריות, מטווח קצר, במטרה להורגם (להלן: האירוע). כתוצאה מהאירוע, נורה ב' וקליע פגע בבטנו, ו-נ' נורה ונפצע באופן אנוש, מפגיעת קליע בחזה שהותיר פגעי כניסה ויציאה בצד הימני של גופו העליון. ב' ו-נ' פונו לבית החולים, כאשר נ' הובהל לחדר הניתוח. יוער, כי עד למועד כתיבת שורות אלה נ' טופל במוסדות רפואיים ופרה-רפואיים שונים, כאשר בימים אלה הוא מצוי בטיפול שיקומי. בעקבות המעשים המתוארים לעיל יוחסו לנאשם העבירות הבאות: מעשה טרור של ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2006 (להלן: חוק המאבק בטרור) (4 עבירות); עבירה של פעולה או עסקה בנשק למטרות טרור לפי סעיף 30(א) לחוק המאבק בטרור וכן עבירות של נשיאה והובלת נשק ואביזר נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. ביום 6.3.2023 הורשע הנאשם בבית המשפט המחוזי על פי הודאתו בכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. יצוין, כי כבר ביום הגשת כתב האישום (22.2.2023) שוחרר הנאשם בהסכמת המדינה לחלופת מעצר במעון הנעול "נוף הרים" שבחיפה, בו הוא שוהה גם לעת הזו. מועד השמעת הטיעונים לעונש נקבע, לאחר דחיות מסוימות, ליום 4.7.2023, כאשר עד למועד זה היה על שירות המבחן לנוער לערוך את התסקיר בעניינו של הנאשם, ועל שירות המבחן למבוגרים (המשיב 3) לערוך את תסקירי נפגעי העבירה. ברם, ביום 8.6.2023 ביקש שירות המבחן למבוגרים לדחות את מועד הגשת תסקירי נפגעי העבירה (להלן: בקשת הדחייה הראשונה). לפי האמור בבקשה, משיחות עם ב' עלה כי הנפגעים מצויים בתקופה מורכבת, הן בפן הפיזי והן בפן הרגשי, לאור שיקומו האינטנסיבי והממושך של נ' וההירתמות לטיפול בו. לצד זאת צוין, כי הנפגעים מעוניינים בהגשת תסקירים בעניינם, ושהם מוצאים חשיבות רבה בהבהרה מלאה של תמונת מצבם לבית המשפט המחוזי בעקבות האירוע, וזאת בטרם ייגזר דינו של הנאשם. על כן, שירות המבחן למבוגרים ביקש ארכה לערוך את תסקירי הנפגעים עד לחודש נובמבר 2023. הנאשם התנגד לבקשת הדחייה הראשונה בתוקף, בעיקר משום שלשיטתו, היא נובעת משיקול פסול – רצונם של נפגעי העבירה להאריך את משכו של ההליך כך שעונשו של הנאשם ייגזר רק לאחר שימלאו לו 14 שנים (ב-18.10.2023), והכול במטרה לנסות ולהשפיע לחומרה על גזר הדין שיושת עליו. זאת, בהינתן המניעה שבדין להטיל מאסר בפועל על נאשם שדינו נגזר לפני שמלאו לו 14 שנים, הקבועה בסעיף 25(ד) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער). המדינה הצטרפה לטעמים המפורטים בבקשת הדחייה הראשונה, אך סברה כי ניתן לצמצם את תקופת הדחייה המבוקשת. ביום 25.6.2023 ביקש שירות המבחן למבוגרים להבהיר כי בקשת הדחייה הוגשה ביוזמת הנפגעים, וכי בנסיבות המתוארות הוא מעריך שיעלה בידו להיערך להגשת התסקיר עד לחודש ספטמבר 2023, קרי, בטרם יימלאו לנאשם 14 שנים. ביום 2.7.2023 ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי החלטה בפתקית לפיה, מאחר שבהמשך ביקש שירות המבחן לנוער, בהסכמת הנאשם, דחייה נוספת להגשת התסקיר בעניינו, מתייתר הצורך להידרש לבקשת הדחייה הראשונה. לאור זאת נקבע כי על כלל התסקירים (ובכללם תסקירי הנפגעים) להיות מוגשים עד ליום 5.9.2023, כאשר שמיעת הטיעונים לעונש תיערך ביום 12.9.2023. להשלמת התמונה יצוין כי בא-כוח הנאשם מסר בו ביום הודעה דחופה לפיה נפלה אי-הבנה בינו לבין גורמי שירות המבחן לנוער, וכי אף על פי שהוא נתן את הסכמתו לדחייה מסוימת של הגשת תסקיר המבחן (וכפועל יוצא, לדחיית שמיעת הטיעונים לעונש), הוא לא הסכים לדחייה כה משמעותית. משכך, הלה ביקש לקבוע דיון מוקדם יותר, ואולם בקשתו זו נדחתה. בין לבין, ביום 20.6.2023 הגישה המדינה מסמך רפואי בעניינו של נ' מיום 18.6.2023, בו מפורטת הפגיעה בו בעקבות האירוע, וכן העובדה כי הוא נתון בעיצומו של הליך שיקום מאומץ, אשר עריכת תסקיר בשלב זה עלולה לפגוע בהשלמתו (להלן: המסמך הרפואי בעניינו של נ'). בהמשך לכך, ביום 2.8.2023 הודיע שירות המבחן למבוגרים כי לא יעלה בידו להגיש תסקיר נפגעי עבירה עד ליום 5.9.2023. זאת, בגין טעמים זהים לאלו שהועלו בבקשת הדחייה הראשונה. בתוך כך תואר כי הנפגעים "עדיין ממוקדים בשיקום הממושך והמורכב של [נ'] [...]. אין ביכולתם להתארגן לקיום פגישה עמנו מאחר ומרבית המשאבים הפיזיים והרגשיים שלהם, מנותבים לתהליך השיקום של [נ']. לצד זאת, עלה מדברי [ב'] כי הוא ויתר הנפגעים רואים חשיבות בכך שתסקירי הנפגע יוגשו לבית המשפט ויילקחו בחשבון בעת מתן גזר הדין. [ב'] הביע תקווה כי בית המשפט יאפשר ארכה נוספת [...]". בהוראתו של בית משפט המחוזי הגיבו הנפגעים לבקשה זו, וביקשו מבית המשפט לדחות את מועד הגשת התסקירים בעניינם פעם נוספת, עד שהדבר יתאפשר מבחינה בריאותית ושיקומית ולאחר בחינה רפואית מחודשת (להלן: בקשת הדחייה השנייה). לבקשה האמורה צירפו הנפגעים מסמך רפואי בעניינו של האח מיום 21.8.2023, המתאר הידרדרות בריאותית משמעותית במצבו הבריאותי מאז האירוע, וכן את כוונתו להידרש לעריכת תסקיר בעניינו בהמשך, לאחר שלא תישקף סכנה לכך שהדבר יסכן את בריאותו (להלן: המסמך הרפואי בעניינו של האח). בעוד שהמדינה הצטרפה לבקשת הדחייה השנייה, הנאשם התנגד לה, תוך ששב וחזר על כך כי כל מטרתה היא משיכת ההליכים לאחר שיימלאו לו 14 שנים. החלטות בית המשפט המחוזי במסגרת ההחלטה הראשונה דחתה דעת הרוב את בקשת הדחייה השנייה (השופטים אלי אברבנאל ו-מיכל שרביט. להלן: דעת הרוב). בתוך כך הודגש כי בענייננו, המשמעות המעשית של דחיית שמיעת הטיעונים לעונש פעם נוספת, וגזירת דינו של הנאשם לאחר יום 18.10.2023, היא הסרת המניעה הקיימת בדין להטלת מאסר בפועל על נאשם שדינו נגזר לפני שמלאו לו 14 שנים, הקובעת כי גזירת דינו של נאשם שטרם מלאו לו 14 מוגבלת להשמה במעון נעול, ועד לגיל 20 בלבד. לאחר שעמדה דעת הרוב על הטעמים העומדים בבסיס הגבלה זו, הודגשו החשיבות והתכלית של תסקיר נפגע עבירה בהליך הפלילי, והצורך לבצע איזון ראוי בין זכויותיהם של נפגעי העבירה לכך שיוגשו תסקירים בעניינם לבין הזכויות השונות העומדות לחשודים, לנאשמים ולנידונים. לאור זאת, דעת הרוב קבעה כי בענייננו, תקופת הדחייה המבוקשת חולשת על "נקודת זמן קריטית" – נקודת הזמן בה יימלאו לנאשם 14 שנים – ומשכך יש לקיים את ישיבת הטיעונים לעונש במועד המקורי שנקבע לה. לצד זאת, הובהר כי המדינה רשאית להציג ראיות לעניין מצבם של נפגעי העבירה, ובמקרה שבכל זאת יעלה צורך בתסקירי נפגעי העבירה או של חלק מהם, תישקל האפשרות ליתן ארכה נוספת, שתוגבל עד לסוף חודש ספטמבר 2023. דעת המיעוט בהחלטה הראשונה (השופטת חיה זנדברג. להלן: דעת המיעוט) חלקה על דעת הרוב, וסברה כי בנסיבות העניין ראוי להעדיף את האינטרס של נפגעי העבירה בעריכת תסקירים בעניינם על פני האינטרס של הנאשם שדינו ייגזר בטרם יימלאו לו 14 שנים. דעת המיעוט עמדה על החשיבות הרבה שבהגשתו של תסקיר נפגע עבירה דווקא על ידי שירות המבחן, בהיותו הגורם המקצועי המוסמך לבטא את קולו של נפגע העבירה. הודגש, כי לא הוצג בפני בית המשפט "ולו מקרה אחד בו נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת תסקיר נפגע עבירה, בוודאי לא בקשה שיסודה בטעמים שקשורים למצבו הבריאותי של הנפגע" (פסקה 4 לדעת המיעוט), וכן כי "אין בלבי ספק שאילו הייתה הבקשה להארכת מועד מוגשת מבלי ההשלכה הנטענת שיש לכך מבחינת גילו של הנאשם בעת גזירת הדין, היינו נעתרים לה" (שם, בפסקה 5). עוד צוין כי אף נסיבותיו של המקרה הקונקרטי מטות את הכף לעבר הכרעה זו: ראשית, התסקיר בעניינו של הנאשם הוגש בפועל רק ביום 5.9.2023, כך שבקשת הדחייה השנייה, המבקשת לדחות את מועד שמיעת הטיעונים לעונש מיום 12.9.2023 לחודש נובמבר 2023 – היא מדודה וקצרה; ו-שנית, משום שמהמסמך הרפואי בעניינו של נ' מסתמן כי מצבו עשוי להתייצב במהרה, באופן שיאפשר לו להיפגש עם עורכת התסקיר בעתיד הקרוב. זאת ועוד, הובהר כי היעתרות לבקשת הדחייה השנייה אין משמעה התעלמות כליל מהשלכותיה המעשיות על הנאשם. אדרבה – עת ייגזר דינו, יובאו במניין השיקולים הן העובדה שהנאשם היה ערוך לשמיעת הטיעונים לעונש עוד בטרם שמלאו לו 14 שנים, והן העובדה שמועד שמיעת הטיעונים נדחה לבקשת נפגעי העבירה. לאור כל האמור, דעת המיעוט סברה כי יש להיעתר לבקשת הדחייה על מנת שלנפגעי העבירה תינתן הזדמנות נאותה לקבל את יומם בפני בית המשפט. ביום 9.9.2023 הגישו ב', אב המשפחה, וכן אם המשפחה (שאינה צד להליך) מכתב לבית המשפט המחוזי, במסגרתו תואר כאבם וסבלם של נפגעי העבירה כולם מאז האירוע ואת התלכדותם סביב תהליכי השיקום שלהם – בראשם של נ' – והניסיון לחזור לשגרה נורמטיבית (להלן: המכתב). לאור המכתב, ביום 11.9.2023 הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר מטעמה, בה היא הצטרפה לאמור במכתב, וציינה כי בקשת הדחייה השנייה "להמתין תקופה מדודה" היא בקשה אלמנטרית וראוי לכבדה, לא כל שכן לאור העובדה שמצבם הקשה של הנפגעים הוא תוצאה ישירה של מעשי הנאשם (להלן: הבקשה לעיון חוזר). זאת ועוד, המדינה ביקשה לחדד כי הפסיקה קבעה שאף על פי שרצונו של נאשם כי דינו ייגזר לפני שיימלאו לו 14 שנים מובן, אין מדובר בחובה המוטלת על בית המשפט. הודגש כי ככל שבית המשפט יסבור כי ראוי להטיל על הנאשם עונש שאינו מאסר בפועל, הרי שפתוחה בפניו הדרך לעשות כן, גם בהינתן קבלת בקשת הדחייה השנייה. מכאן שיש מקום לקבל את הבקשה לעיון חוזר. למען תצא התמונה שלמה יוער, כי זמן קצר לאחר הגשת הבקשה האמורה, ביקשה המדינה להפנות את תשומת לבו של בית המשפט המחוזי לכך שבתיק אחר שהתנהל בו באותו זמן (תפ"ח 55676-02-23. להלן: התיק האחר) נעתר בית המשפט לבקשתם של נפגעי העבירה לדחות את מועד הגשת תסקיריהם, וזאת למרות שגם בו לנאשם הרלוונטי יימלאו 14 שנים במהלך תקופה זו. ההחלטה השנייה, מיום 11.9.2023, דחתה את הבקשה לעיון חוזר, תוך שהובהר כי דעת המיעוט עומדת בעינה. צוין כי הטעם המרכזי לדחייתה הוא כי הטיעונים המובאים בה – במרכזם תחושותיהם הקשות של נפגעי העבירה, אשר בית המשפט המחוזי מצר עליהם – אינם טיעונים חדשים אשר מצדיקים עיון חוזר בהחלטה הראשונה. הוזכר כי "בנסיבות החריגות של העניין [...] אין מנוס מקיום הדיון בהקדם, ובו תוכל ה[מדינה] להביא את המידע בנוגע לנפגעי העבירה גם אם לא על דרך של הגשת תסקירי נפגע" (פסקה 1 להחלטה השנייה). נגד שתי ההחלטות הללו הוגשה העתירה שלפנינו (שתי ההחלטות יכונו יחדיו להלן: ההחלטות). ביני לביני, מועד הטיעונים לעונש נקבע ליום 19.9.2023, כאשר בקשה מטעם המדינה לדחייתו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בהינתן זאת, ולאור הגשת העתירה דנן, קבע השופט דוד מינץ בהחלטה מיום 19.9.2023, כי בית המשפט המחוזי מתבקש להימנע משמיעת הטיעונים לעונש ומגזירת דינו של הנאשם עד למתן החלטה אחרת של בית משפט זה. טענות הצדדים במרכז העתירה ניצבת טענת הנפגעים כי ההחלטות מקפחות את זכותם כנפגעי עבירה לעריכת תסקירים בעניינם בטרם ייגזר דינו של הנאשם. בתוך כך הודגש כי הן הדין הן ההלכה הפסוקה קבעו כי לנפגע עבירה עומדת הזכות להשמיע את קולו בהליך הפלילי באמצעות הצהרה על כל פגיעה ונזק שנגרמו לו בעקבות העבירה. זכות זו נובעת מתוקף זכותם היסודית של הנפגעים לכבוד, וכן משום שמסור להם תפקיד חיוני בשרטוט תמונה ממצה וכוללת של התיק העומד לפני בית המשפט. לשיטת הנפגעים, מקומה הראוי של זכות זו נפקד מההחלטות, שכן בית המשפט המחוזי ביכר את האינטרס של הנאשם להישפט לפני שיימלאו לו 14 שנים על פני זכויותיהם. במסגרת זאת הודגש, כי ברמה המשפטית, לנאשם לא עומדת כל זכות לבירור של ההליך הפלילי בעניינו במסגרת זמן כזו או אחרת, ומדובר לכל היותר באינטרס, שמידת ההגנה המשפטית עליו פחותה לעומת זכויותיהם הבסיסיות של נפגעי העבירה. לשיטת הנפגעים, עמדת דעת הרוב בהחלטה הראשונה מקבלת משנה חומרה לאור העובדה שבבקשת הדחייה השנייה התבקשה אך דחייה קצרה, וכן לאור ממצאי חוות הדעת הרפואית העדכנית בעניינו של נ' מיום 10.9.2023 (להלן: חוות הדעת בעניינו של נ'), במסגרתה צוין, ברחל בתך הקטנה, שאין ביכולתו של נ' להתפנות בעת הזו לעריכת תסקיר שירות מבחן, אך כי סביר כי הלה יהיה כשיר מספיק לעורכה בהמשך. יתר על כן, הנפגעים גורסים כי להחלטות יש היבט תקדימי מובהק, בהינתן שבמשפט הישראלי לא נמצאו להן מקבילות. זאת ועוד, נסיבותיו של התיק האחר דומות לענייננו, ואילו שם נקבע כי אין לסרב לבקשת הנפגעים לדחיית המועד לעריכת תסקיר. לפיכך, הנפגעים מלינים על כך שבהחלטה השנייה בולט בהיעדרו נימוק להבחנה בין ענייננו לבין נסיבותיו של התיק האחר, באופן אשר מצדיק קבלת החלטה הפוכה. יתר על כן, הנפגעים חוזרים על כך שההחלטות מקשות על תהליך השיקום המפרך שהם עוברים מאז קרות האירוע, ומטילות עליהם מעמסה נוספת. לבסוף, נפגעי העבירה מבקשים להדגיש כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היעתרות לבקשת הדחייה השנייה תהווה סטייה מהדרך שקבע המחוקק בעניינם של נאשמים שטרם הגיעו לגיל 14 שנים בטעות יסודה. זאת, משום שלבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בגזירת העונש בהליכים פליליים, ובתוך כך יש ביכולתו להסתפק בהסבת נאשם למעון סגור עד לגיל 20 אף לאחר שהאחרון יגיע לגיל 14 שנים. המדינה ושירות המבחן למבוגרים הצטרפו לטענות הנפגעים ולדעת המיעוט בהחלטה הראשונה וביקשו להוסיף עליהן. בתוך כך, נטען כי ישנה חשיבות מיוחדת לכך שקולם של נפגעי העבירה יושמע בפני בתי המשפט על ידם באופן בלתי אמצעי, או על ידי שירות המבחן, אשר לו המומחיות והידע הרלוונטיים, המקנים לו מעמד מיוחד בפני בית המשפט. ממילא, כך הודגש, בנסיבות דנן אין באפשרותו של נ' להתייצב בעצמו בפני בית המשפט או לערוך תצהיר נפגע, ומשכך גוברת החשיבות בכך שיהיה זה דווקא שירות המבחן שידווח על מצבו. עוד הוער כי חלפו אך חודשים ספורים בין מועד האירוע לבין המועד שנקבע לטיעונים לעונש, באופן שמשליך על בשלותם של הנפגעים להציג את הפגיעה שנגרמה להם, ועל כן מוצדק לדחות את מועד השמעת הטיעונים לעונש גם מטעם זה. לבסוף, עמדו על כך כי מאחר שנפגעי העבירה אינם צד להליך הפלילי, ולאור היעדר האפשרות לערער על החלטות ביניים בהליכים אלה, הרי שלנפגעים אין אפשרות לתבוע סעד כתוצאה מהפגיעה בהם, פרט לעתירה לבית משפט זה. לנוכח זאת הוטעם כי אומנם ענייננו בעתירה המופנית כלפי החלטות שהיקף ההתערבות בהן מצומצם ביותר, אך זהו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כזו. הנאשם בתגובתו התנגד נחרצות ועמד על דחיית העתירה. לטענתו, כל שעומד בבסיסה הוא ניסיונם של הנפגעים להאריך את ההליכים על מנת לעבור את נקודת הזמן הקריטית בה יימלאו לו 14 שנים, ובכך להשפיע לחומרה על העונש שייגזר עליו. כך, משום שבעוד שהוא הורשע כבר ביום 6.3.2023, רק ביום 9.5.2023 התבקשו תסקירי נפגעי העבירה – פרק זמן אשר יש בו, לשיטתו, כדי להעיד על מניע פסול זה. יתר על כן, הודגש כי ניתנה דחייה מסוימת לבקשת הנפגעים עד לחודש ספטמבר 2023, ולכן התעקשותם על כך שתינתן להם ארכה נוספת, עד לחודש נובמבר 2023 מעידה אף היא על מניעיהם. משכך נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטות מושא העתירה ואין כל הצדקה להתערב בהן. ביום 5.10.2023 התקיים דיון בעתירה (וזאת לאחר שמועד הדיון המקורי, שנקבע ליום 2.10.2023, נדחה בשל סיבות אישיות של בא-כוח הנאשם). בפתח הדיון הסכימו כלל המשיבים לקיום הדיון כאילו ניתן צו על-תנאי, וזאת לאור דחיפות העניין. משכך, הדיון התמקד בטענות לגופה של העתירה. בתוך כך, ביקש בא-כוח הנפגעים להדגיש את חומרת הפגיעה ב-נ', את העובדה שנשקפה סכנה ממשית לחייו ואת המסמכים הרפואיים שהוגשו לעניין זה. בהינתן זאת, יש טעם לפגם בטענה כי בקשת הדחייה שהוגשה מטעם הנפגעים היא מלאכותית. באת-כוח המדינה, מצדה, ביקשה להאיר זרקור על העובדה שהלכה למעשה, לא ניתנה לנפגעים כל הזדמנות להביע את עמדתם בבית המשפט המחוזי, באופן שמקפח את זכויותיהם ומצדיק את קבלת העתירה. בא-כוח הנאשם תמך בדעת הרוב, וטען כי אין הצדקה להתערב בה, לא מבחינה דיונית ולא מבחינה מהותית, וזאת במיוחד בהינתן המניע הפסול העומד לשיטתו מאחורי בקשת הדחייה. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את העתירה, ולהורות על דחיית המועד לשמיעת הטיעונים לעונש, באופן שיאפשר לנפגעים להציג לפני בית המשפט המחוזי את הפגיעות והנזקים שנגרמו להם בעקבות מעשי הנאשם עובר לגזירת דינו, וזאת באמצעות תסקיר שירות מבחן או בכל דרך אחרת הקבועה בדין, לפי בחירתם. להלן יפורטו נימוקינו להחלטה זו. עתירה לבג"ץ המוגשת על ידי נפגע עבירה והמשיגה על החלטת ביניים בהליך הפלילי מן המפורסמות היא כי בהליך הפלילי אין עומדת לצדדים להליך הזכות להשיג על "החלטת ביניים" של בית המשפט בדרך של הגשת ערר או בקשת רשות ערר, וממילא בית המשפט של ערעור אינו מוסמך לדון בערר או בבקשות רשות ערר כאלה, למעט במקרים הבודדים המעוגנים במפורש בחוק (ראו למשל, החריגים המעוגנים בסעיפים 74(ה) ו-147 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) וסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). ככלל, צד להליך המבקש להשיג על החלטת ביניים של בית המשפט במסגרת הליך פלילי, החלטה אשר אינה פסק דין ואינה שייכת לאחד מאותם חריגים, נדרש להמתין לפסק הדין הסופי באותו הליך, ולכלול את השגתו על אותה החלטת ביניים במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (בג"ץ 8365/17 חלבי נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פסקה 6 והאסמכתאות שם (31.10.2017) (להלן: עניין חלבי); בג"ץ 841/19 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב, פסקה 13 (8.4.2019) (להלן: בג"ץ 841/19)). לצד זאת, לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק נתונה הסמכות לדון גם בהחלטות של בתי משפט מתוקף סמכותו לדון "בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק" (סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 841/19, בפסקה 14). יחד עם זאת, הובהר לא אחת כי סמכות זו אינה יכולה לשמש "נתיב חלופי" לתקיפת החלטות ביניים בהליכים פליליים, באופן אשר עלול להפוך את החריג – לכלל (בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 והאסמכתאות שם (9.8.2017); בג"ץ 841/19, בפסקה 14). לאור זאת נקבע, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ידון בעתירה נגד החלטת ביניים של בית משפט במסגרת הליך פלילי רק "במקרים חריגים ונדירים בהם ניתנה החלטה בחוסר סמכות או בשרירות קיצונית וכן במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או כאשר דחיית העתירה תגרום נזק בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו במסגרת ערעור על פסק הדין" (בג"צ 4739/21 קרוואני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (8.2.2021). ראו עוד, מני רבים: עניין חלבי, בפסקה 6; בג"ץ 2882/18 פלוני נ' קופת חולים לאומית, פסקה 13 (51.5.2018); בג"ץ 481/23 סלומון נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פסקה 8 (30.1.2023)). ואכן, עינינו הרואות כי המקרים בהם מצא בית המשפט לנכון לדון בעתירות מסוג זה הם חריגים ביותר (ראו בג"ץ 841/19, בפסקה 14 והאסמכתאות שם). נפגע העבירה, למרות שיש לו עניין בתוצאותיו של ההליך הפלילי, איננו צד להליך הפלילי עצמו (ראו מני רבים: ע"פ 2393/06 חמוד ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (20.11.2007) (להלן: עניין חמוד); בג"ץ 1620/22 פלונית נ' פרקליטות המדינה, פסקה 29 (7.6.2023)). ואולם, במרוצת השנים התפתח מעמדו של נפגע העבירה בהליך הפלילי, כאשר הביטוי הבולט למגמה זו הוא חקיקתו של חוק זכויות נפגעי העבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה או החוק. להרחבה על מגמה זו ראו בג"ץ 9631/07 כץ נ' נשיא המדינה, פסקה 24 והאסמכתאות שם (14.4.2008) (להלן: עניין כץ)). תכליתו של חוק זה היא לעגן את זכויותיו של נפגע העבירה ולהגן על כבודו כאדם, מבלי לפגוע בזכויותיהם על פי דין של חשודים, נאשמים ונידונים (סעיף 1 לחוק זכויות נפגעי עבירה). בתוך כך, עוגנו זכויות שונות לנפגעי העבירה במסגרת ההליך הפלילי, ביניהן זכותו לקבל מידע על הדרך שבה מתנהל ההליך (סעיף 8 לחוק); לעיין בכתב האישום שהוגש בהליך הפלילי הרלוונטי (סעיף 9 לחוק); להיות נוכח בדיון בבית המשפט בעניין העבירה ממנה נפגע, וכן לנוכחות מלווה לפי בחירתו, וזאת אף אם הדיון מתקיים בדלתיים סגורות (סעיף 15 לחוק) ועוד. כמו כן נקבע כי מתן הזכויות לנפגעי עבירה ייעשה תוך התחשבות בו ובצרכיו (סעיף 3 לחוק) וכי בתי המשפט והרשויות יינקטו בצעדים הדרושים להבטחת זכויותיהם של נפגעי העבירה לפי החוק (סעיף 5 לחוק). יחד עם זאת יובהר, כי הצדדים להליך הפלילי הם לעולם המדינה והנאשם, כאשר עניינם של נפגעי העבירה מגולם בצבר האינטרסים השונים אותם מבטאת המדינה בתפקידה כתובעת בהליך הפלילי (עניין חמוד, בפסקה 5; בג"ץ 474/21 מחאמיד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 27 (4.12.2022)). כיצד, אם כן, באפשרותו של נפגע עבירה להשיג על החלטת ביניים שניתנה בהליך פלילי המשליכה על הזכויות המוקנות לו בחקיקה? עניין זה מעורר קושי דיוני. מחד גיסא, מאחר שנפגע העבירה איננו צד להליך הפלילי, לא עומדת לו הזכות להגיש ערעור על פסק הדין הסופי. מכאן שהוא אינו יכול להשיג על החלטות שהתקבלו בעניינו במסגרת ערעור פלילי. מאידך גיסא, הוכרה בפסיקתנו האפשרות של מי שאינו צד להליך הפלילי להגיש ערעור אזרחי על החלטות שהתקבלו בעניינו בהליך הפלילי (בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (1991)), ויש הסוברים שהלכה זו יפה גם על מנת להסדיר את אפשרות הערעור של נפגע עבירה על החלטות הנוגעות לזכויותיו בקשר להליך הפלילי (ראו עמדתו של השופט יחיאל כשר בבג"ץ 1620/22 פלונית נ' פרקליטות המדינה (7.6.2023), בפסקאות 54-53 לפסק דינו. השופטת יעל וילנר ביקשה להותיר סוגיה זו בצריך עיון, מאחר שהיא אינה נקייה מספקות, לאור שיקולים שונים שפירטה, ואילו השופטת רות רונן הסכימה כי הנושא לא לובן באופן ממצה ואין צורך להכריע בעניין, אולם ציינה כי יש ממש בעמדתו של השופט כשר). מכל מקום, גם בענייננו אין צורך להכריע בשאלה דיונית זו, שכן אין חולק כי לבית משפט זה, ביושבו כבית המשפט הגבוה לצדק, עומדת הסמכות לדון בהשגה שכזו, ואיש מהצדדים לא ביקש כי נפנה את הנפגעים להליך של ערעור (וממילא, גם לא שמענו כל טיעון בעניין זה). העובדה שעסקינן בעתירה במסגרתה מבקשים נפגעי עבירה סעד ביחס להחלטת ביניים הפוגעת, לטענתם, בזכויות המוקנות להם בהליך הפלילי, מרככת במידת מה את סטנדרט ההתערבות המצומצם עד מאד הנהוג על ידינו ביחס להתערבות בהחלטות ביניים בהליכים פליליים (לסטנדרט זה ראו פסקאות 22-21 לעיל). בהיעדר אפשרות להשיג על ההחלטה במסגרת ערעור פלילי, ומשלא הועלתה כלל האפשרות לקיום הליך חלופי על ידי הצדדים, אין מנוס מפתיחת צוהר, גם אם צר, לנפגעים להעלות את השגותיהם בפנינו במקרים המצדיקים זאת. ויובהר, חלק ניכר מהטעמים המצדיקים את המדיניות המצמצמת עד מאד את התערבות בית משפט זה בהחלטות ביניים בהליך הפלילי, רלוונטיים גם כאשר העתירה מוגשת על ידי נפגעי עבירה. כך, במיוחד ביחס לצורך לאפשר להליך הפלילי להתנהל כסדרו, ללא קטיעות מיותרות, ולכבוד שראוי לתת לפררוגטיבה של הערכאה הדיונית ביחס להחלטות הנוגעות לניהול המשפט. משום כך היקף התערבותנו בהחלטות מסוג זה נותר מצומצם, גם כשההשגה מועלית בעתירה שמגישים נפגעי עבירה. ואולם, במקרים חריגים, בהם מתרשם בית משפט זה כי נגרעו באופן מהותי וקשה זכויות נפגעי עבירה, עליו להתערב להגנתן גם במסגרת עתירה המופנית כלפי החלטת ביניים במסגרת הליך פלילי. בהינתן האמור, אנו סבורים כי המקרה שלפנינו משתייך לאותה קבוצת מקרים מצומצמת שבהם מוצדקת התערבות בהחלטות ביניים של בית המשפט המחוזי במסגרת הליך פלילי לאור השגה המוגשת על ידי נפגעי עבירה. כך, הן בשל כך שהמקרה דנן מעורר שאלה בעלת חשיבות תקדימית שטרם נדונה בבית משפט זה, והן בשל הנזק העלול להיגרם לזכויות הנפגעים בענייננו אם לא יתאפשר להם להשיג על ההחלטות בשלב הנוכחי של ההליך. ויובהר, ההחלטות בהן עסקינן אומנם עוסקות לכאורה במישור הדיוני גרידא – מישור קביעת המועד לשמיעת הטיעונים לעונש – ואולם השלכותיהן על זכויות נפגעי העבירה הן במישור המהותי, שכן הן עלולות לסתום את הגולל על זכותם להביע את קולם כדבעי בטרם ייגזר דינו של הנאשם. לאור זאת, נפנה לדון בעתירה לגופה. מעמדו של נפגע העבירה בשלב הטיעונים לעונש את הדיון בסוגיית מעמדו של נפגע העבירה בשלב הטיעונים לעונש יש לפתוח בסעיף 187(ב) לחסד"פ, הקובע כי לאחר שהרשיע בית המשפט נאשם בעבירת מין או בעבירת אלימות, הוא רשאי "להורות לעובד ציבור, שמינה לענין זה שר הרווחה והשירותים החברתיים, לערוך ולהגיש לו תסקיר על מצבו של הנפגע בעבירה (להלן – הנפגע), ועל הנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מן העבירה". סעיף 187(ג) לחסד"פ מוסיף וקובע כי תסקיר נפגע העבירה ייערך רק אם עורך התסקיר יקבל את הסכמתו של נפגע העבירה לעריכתו, וסעיף 190(ג) לחסד"פ מתיר לתביעה לזמן את נפגע העבירה להעיד נגד הנאשם במסגרת שלב הטיעונים לעונש. אומנם חוק זכויות נפגעי עבירה אינו דן בנושא של תסקיר נפגע העבירה, אך הוא קובע כי ניתן להביא לפני בית המשפט את הצהרתו של הנפגע ביחס לנזקים שנגרמו לו. כך מורה סעיף 18(א) לחוק: "נפגע עבירה זכאי למסור הצהרה בכתב לגוף החוקר או לתובע, על כל פגיעה ונזק שנגרמו לו בשל העבירה, לרבות נזק גוף, נזק נפשי או נזק לרכוש; מסר הנפגע הצהרה כאמור, זכאי הוא שהתובע יביא את הצהרתו לפני בית המשפט בדיון בענין גזר דינו של הנאשם [...]" (להרחבה על סעיף זה ראו ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 7 והאסמכתאות שם (23.7.2009) (להלן: עניין ביטון)). אם כן, שילובו של נפגע העבירה במסגרת ההליך הפלילי בשלב גזירת הדין מתאפשר מכוח שלוש הוראות חוק נפרדות: סעיף 187 לחסד"פ – שעניינו האפשרות להגיש תסקיר נפגע עבירה בשלב גזר הדין בעבירות מין ואלימות; סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה – שעניינו האפשרות למסור הצהרה בכתב לתביעה מטעם הנפגע בדבר הפגיעות והנזקים שנגרמו לו בעקבות העבירה אשר תוגש לבית המשפט; ולבסוף, סעיף 190 לחסד"פ, המתיר לתביעה להעיד את נפגע העבירה בשלב הטיעונים לעונש (במאמר מוסגר יוער, כי לפי סעיף 191(א) לחסד"פ, במקרה של הגשת תסקיר נפגע עבירה לפי סעיף 187 לחסד"פ, לא ייקרא הנפגע להעיד בשלב גזר הדין. עם זאת, אין מניעה למסור הצהרת נפגע ולצידה לערוך תסקיר שירות מבחן. לדיון מקיף באפשרויות אלה ראו דנה פוגץ' "'מהפכת הקורבנות' – היום שאחרי" קרית המשפט ד 229 (2004) (להלן: פוגץ', מהפכת הקורבנות)). מגוון אפשרויות זה מתיישב גם עם הקביעה כי לנפגע העבירה "תפקיד חיוני בהרכבת תמונה ממצה וכוללת של הפרשה העומדת לדיון" (עניין רג'בי, בפסקה 9; רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה, פסקה 46 לפסק דינה של השופטת אילה פרוקצ'יה (20.7.2009)). אכן, אף על פי שנפגע העבירה אינו צד להליך הפלילי, על בתי המשפט לפרוש חסותם על נפגעי העבירה באשר יהיו, מבלי לקפח את זכויות הנאשם בהליך המתנהל נגדו, שכן "קיימת חשיבות בכך שלנפגעי העבירה יתאפשר לומר את דברם ללא מורא, תוך כלכול צעדיהם לפי בחירתם וצו מצפונם, על מנת שיובטח כי תימנע מהם 'טראומה חוזרת' בעת בירור עניינם. כך בשדה המשפט המהותי וכך בשדה המשפט הדיוני" (עניין ביטון, בפסקה 10). המגמה הכללית שבהרחבת זכויותיהם של נפגעי עבירה, המוצאת ביטויה במצרף הוראות החוק האמורות, מלמדת כי לנפגעי העבירה עומדת הזכות להשמיע את קולם במסגרת ההליך הפלילי. עם זאת, אין משמעות הדבר כי זכות זו חייבת לבוא לידי ביטוי בכל הליך פלילי אשר מעורבים בו נפגעי עבירה, או כי מימושה חייב להיעשות דווקא על דרך של עריכת תסקיר. כאמור, לנפגע העבירה עומדות החלופות של השמעת קולו בעל-פה כעד במהלך שמיעת הטיעונים לעונש, או מסירת הצהרה בכתב מטעמו לתובע. במובן זה, ההגשה של תסקיר נפגע עבירה מטעם שירות המבחן אינה עומדת כזכות המסורה לנפגע העבירה בפני עצמה, אלא היא משמשת כאמצעי למימוש זכותו הכללית של הנפגע להשמיע את קולו במסגרת ההליך הפלילי (עניין כץ, בפסקה 24; בג"ץ 2925/19 נגר נ' פרקליטות מחוז צפון, פסקה 12 (24.6.2019). השוו: ע"פ 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (14.4.2005) (להלן: עניין רג'בי). לעמדה כי על בית המשפט לאפשר לנפגע העבירה להשמיע את קולו באחת מהדרכים האמורות ראו עדנה ארבל "מעמדו של קרבן העבירה בהליך המשפטי" ספר גבריאל בך 189, 211-210 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים 2011). לטענה הכללית כי זכויות הנפגעים אינן נאכפות במידה מספקת ולפתרונות אפשריים לכך ראו הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ' "הדור הבא של זכויות נפגעי עבירה: הזכות החוקתית להליך הוגן" עיוני משפט לו 549, 597-596 (2015)). יחד עם זאת, יוער כי הפסיקה קבעה כי ישנה עדיפות לעריכת תסקיר על ידי שירות המבחן, בהיותו גורם מקצועי ומנוסה, על פני שיקוף הדברים בצורה בלתי אמצעית על ידי נפגעי העבירה עצמו (דנ"פ 5625/16 קארין נ' בוקובזה, פסקה 20 והאסמכתאות שם (13.9.2017). על השורשים להעדפה זו ראו פוגץ', מהפכת הקורבנות, בעמ' 245 ה"ש 65)). עוד ראוי להדגיש כי אף שמתן מעמד לנפגע העבירה בהליך הפלילי הוא צעד מבורך, גם כאשר נפגע עבירה מבקש לממש את זכותו ולהביע את קולו בפני בית המשפט, בדרך כזו או אחרת, אין משמעות הדבר כי מדובר במשימה נטולת קשיים עבורו. בית משפט זה עמד לא אחת על הקושי הנפשי שבתיאור אירועים טראומתיים וכואבים (השוו, לעניין כבישת עדות מתלוננות: ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 86 לפסק דינו של השופט יצחק עמית והאסמכתאות שם (20.10.2010); ע"פ 7440/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (6.8.2017)). אכן, בל נשכח כי עבור נפגע העבירה, להליך הפלילי פוטנציאל כבד להשפיע על בריאותו הנפשית ועל איכות חייו באופנים שונים. העולם המודרני הכיר זה מכבר כי מבחינה פסיכולוגית, הבעת עמדתו וכאבו של נפגע העבירה עשויה להביא לתחושת פורקן ו"תיקוף" של מצוקתו על ידי סביבתו, מן העבר האחד, אך היא גם עלולה להוות מקור לסבל נוסף מן העבר השני, ואף להפוך לחוויה טראומתית בפני עצמה (ראו עניין ביטון, בפסקאות 10-7 לחוות דעתה של השופטת ארבל. על הפרעת נפש פוסט-טראומטית, שכיחותה בישראל ותסמיניה ראו ע"פ 3039/15 זועבי נ' מדינת ישראל, פסקה 20 והאסמכתאות שם (7.6.2018)). יוער, כי בית משפט זה עמד על זכותו של נפגע עבירת מין או עבירת אלימות חמורה להישמע גם בהקשרים נוספים, בין היתר לעניין הסדר טיעון שנרקם בין הנאשם למדינה, בטרם קבלת החלטה לגביו, וכן בהקשר להשפעתו של זירוז ההליכים על נפגעי העבירה (בג"צ 6689/12 עזבון המנוח ראפת ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 18 (4.12.2013); בג"ץ 338/14 עזבון בכר טבאש (ז"ל) נ' פרקליטות מחוז צפון, פסקה ד' (13.2.2014) (להלן: עניין טבאש)), ונקט ביד רחבה על מנת לאפשר לנפגע העבירה להביע את עמדתו בהליך הפלילי כדבעי. בהקשר זה הודגש כי: "יישום נוקשה ודווקני של הוראות החוק עלול ליצור מצג מוטעה ותחושה שקשה להלמה, כי מדובר במתן אפשרות טיעון פורמלית בלבד, כדי לצאת לידי חובת החוק. הואיל וכך, מן הראוי לאפשר מימושה של הזכות המוקנית לנפגעי עבירה בפתיחות ובגמישות" (עניין טבאש, שם). כפי שיובהר בהמשך, הדברים יפים גם לענייננו. גזירת דינו של קטין שבמועד ביצוע העבירה טרם מלאו לו 14 שנים מלאכת גזירת עונשו של נאשם היא לעולם מלאכה קשה ומורכבת, אך היא קשה במיוחד כאשר מדובר בקטינים, לא כל שכן קטינים אשר גילם בקו הגבול לעניין האפשרות להטיל עליהם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. חוק הנוער קובע הסדרים שונים ביחס לגזירת דינם וריצוי עונשם של קטינים, ובכלל זאת, מורה סעיף 25(ד) לחוק הנוער כי "קטין שבשעת גזירת דינו טרם מלאו לו ארבע עשרה שנה, לא יוטל עליו מאסר". בנוסף, סעיף 34 לחוק הנוער קובע כי "[...] לא יוחזק אדם במעון או במעון נעול ולא יהיה חייב לשהות במעון יומי לאחר שמלאו לו עשרים שנה". משמעות הדבר היא כי על נאשם שדינו נגזר בטרם מלאו לו 14 שנים ניתן להשית לכל היותר עונש של שהייה במעון נעול עד הגיעו לגיל 20. על ההיגיון הטמון בבחינת גילו של הנאשם במועד גזירת דינו, ולא במועד ביצוע העבירה עמדה השופטת דורית בייניש בע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 885 (2005) (להלן: עניין פלוני) בציינה את הדברים הבאים: בדיקת גילו של נאשם בעת שליחתו למאסר הינה חשובה במיוחד. עונש מאסר, מעבר להיותו הגבלה קיצונית על החירות, כולל גם החזקתו של הנאשם-הנדון בתנאים הקיימים בבית הסוהר. בכך נבדל עונש המאסר מעונשים אחרים הגורמים לפגיעה בחירות, כגון הטלת צו למעון נעול [...]. הרציונל העומד ביסודו של הסעיף [סעיף 25(ד) לחוק הנוער – ע"ג] הוא כי בהכנסתם של קטינים מתחת לגיל 14 לבית הסוהר טמון פוטנציאל לפגיעה בלתי מידתית בקטין. שליחתו למאסר של קטין שגילו קרוב לגיל הילדות עלולה לפגוע בו באופן חמור מזה שנפגע בגיר שנשלח למאסר, ותוצאה זו הינה בלתי רצויה בעליל, ואולי אף בלתי צודקת. לעומת זאת נער שהתבגר נראה בעיני המחוקק כמי שיכול לשאת בעונש מאסר יותר מאשר ילד רך בשנים. משכך הם פני הדברים, ברי מדוע סעיף 25(ד) מצווה לבחון את גילו של הקטין בעת גזירת דינו דווקא, שכן זהו הגיל שבו יחל הקטין את ריצוי עונשו (שם, בעמ' 900-898). אם כן, סעיף 25(ד) לחוק הנוער קובע את הגיל המינימלי לשליחת קטינים לעונש מאסר, וזאת להבדיל מהגיל המינימלי להטלת אחריות פלילית או העמדה לדין, כאשר תכליתו אינה בחינת מידת האחריות של הנאשם במועד ביצוע העבירה, אלא התאמת תנאי הכליאה השונים למידת בשלותו של הקטין (ראו גם: ע"פ 9828/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (10.6.2007). לדיון ביקורתי בהסדר חקיקתי זה ראו אלי שרון נוער בפלילים – שפיטה, דרכי טיפול וענישה 427 (מהדורה שנייה, 1998)). ואולם, ההוראה האמורה אינה מעגנת את זכותו של הנאשם שבמועד העבירה עוד לא מלאו לו 14 שנים לכך שדינו ייגזר בטרם יימלאו לו 14 שנים. כך למשל, יש להניח כי גזר דינו של קטין שביצע עבירה כאשר הוא בן 13 שנים ו-11 חודשים לא ייגזר בטרם יימלאו לו 14 שנים. מנגד, ברי לכל כי לנאשם כזה יש אינטרס כי כל ההליך הפלילי בעניינו יסתיים בטרם יימלאו לו 14 שנים, באופן שימנע מבית המשפט לגזור עליו עונש מאסר. אינטרס זה עשוי להוביל ל"קיצורי דרך" שונים הנעשים מצדו של הנאשם וביוזמתו לאורך ההליך – כגון הודאה מלאה בעובדות כתב האישום באופן שמייתר את הצורך לנהל דיוני הוכחות, כפי שהתרחש בענייננו. עם זאת, הבחירה לעשות שימוש ב"קיצורי דרך" אלה אינה מקימה כל חובה כלפי בית המשפט או התביעה להזדרז אף הם. כפי שציינה השופטת דורית בייניש בעניין פלוני: "בענייננו לא פירשה הסניגוריה מה היה הבסיס לציפייה של המערער כי בית-המשפט יפעיל את סעיף 25(ד) לחוק הנוער בעניינו. המערער אמנם מסר את הודייתו בכתב-האישום בהזדמנות הראשונה, אך לא הובטח לו כי משפטו יתנהל באופן כזה שדינו ייגזר מיד [...]. למערער לא קמה אפוא ציפייה מוגנת, להבדיל מתקווה, כי דינו ייגזר לפני שימלאו לו 14, וכי לא יוטל עליו עונש מאסר" (שם, בעמ' 897). זהו המקום גם להדגיש כי מתכונת הענישה המוגבלת שנוצרה בשילובם של סעיף 25(ד) יחד עם סעיף 34 לחוק הנוער – עונש מקסימלי של כ-6 שנות שהייה במעון נעול – אינה בלעדית למי שנגזר דינו בטרם מלאו לו 14 שנים. דהיינו, לבית המשפט קיים שיקול דעת רחב בגזירת עונשו של נאשם, גם כאשר הנאשם הוא קטין (ראו למשל, ע"פ 6441/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (23.4.2014); ע"פ 990/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (30.11.2022)), ועל כן מובן כי בנסיבות המתאימות, בית המשפט יוכל לגזור על נאשם מסוים עונש זהה או קרוב ל-6 שנות שהייה במעון נעול גם לאחר שמלאו לו 14 שנים. זאת ועוד, וכפי שציינה דעת המיעוט, בית המשפט יכול לכלול במניין השיקולים את העובדה שהנאשם היה ערוך לשמיעת הטיעונים לעונש עוד בטרם מלאו לו 14 שנים וכן את הסיבות בגינן התמשך ההליך, ככל שהן רלוונטיות. מעבר לכך, סעיף 25(ג) לחוק הנוער מורה כי בקביעת עונשו של קטין, על בית המשפט לנוער להתחשב בגילו בעת ביצוע העבירה – כאשר הוראה זו אינה מבחינה בין קטינים שמלאו להם 14 שנים לבין כאלה שלא. מלאכת האיזון מן העבר האחד, ניצבת איפוא זכותם של נפגעי עבירות מין ואלימות להשמיע את קולם במסגרת ההליך הפלילי. זכות זו נולדה על רקע המגמה הכללית שבהכרה במעמד נפגעי העבירה ובזכויותיהם, וכן בצורך לגלות רגישות ייחודית כלפיהם במסגרת ההליך הפלילי. זכותם של הנפגעים להביע את קולם באה לידי ביטוי גם בשלב גזירת הדין, בו היא ניתנת למימוש בשלוש דרכים: הגשת תסקיר נפגע עבירה בשלב גזר הדין, מסירת הצהרה בכתב לתביעה ומתן עדות בבית המשפט בשלב הטיעונים לעונש. מן העבר השני, ניצב האינטרס של הנאשם הקטין (שביצע את העבירה בטרם מלאו לו 14 שנים) כי דינו ייגזר בטרם יימלאו לו 14 שנים. אינטרס זה צומח מההגבלה שבדין, לפיה אין אפשרות לשלוח נאשם שדינו נגזר לפני גיל 14 למאסר, אלא רק למעון נעול, וזאת עד שיגיע לגיל 20 בלבד. חשיבותה של הוראה זו טמון בצורך להתאים את תנאי הכליאה לגילו של הנאשם, מתוך רצון לערוך הבחנה בין גילאי הקטינות השונים, כאשר קו פרשת המים הוא גיל 14. ברם, בית המשפט יכול לגזור על נאשם עונש זהה או נמוך מהעונש המקסימלי הנובע מההגבלה האמורה, וזאת גם על נאשם שמלאו לו 14 שנים. במכלול האמור, ניתן לומר בזהירות המתבקשת, כי, ככלל, המשקל שיש לייחס לזכותם של נפגעי עבירה להשמיע את קולם בשלב גזירת העונש לפחות באחת מהדרכים שתוארו לעיל, גבוה מהמשקל אותו יש לייחס לאינטרס של הנאשם שעונשו ייגזר עליו בהקדם בכלל, ובטרם יימלאו לו 14 שנים בפרט. ואכן, כפי שציינה גם המדינה, לא בנקל יימצאו מקרים בהם בתי המשפט ביכרו את האינטרס של הנאשם על פני זכותם של נפגעי העבירה במסגרת בקשת דחייה שהוגשה מצדם לצורך עריכת תסקיר בעניינם. עם זאת, מובן כי העדפה זו אינה מוחלטת, וכי יש לתחום באופן סביר את משך הזמן בו נדחה המשך ההליך הפלילי על מנת לאפשר הגשת תסקיר, תצהיר או עדות מטעם נפגעי העבירה. מן הכלל אל הפרט כפי שנראה, יישום הקווים המנחים שהובאו לעיל ועריכתו של האיזון הנדרש בין הזכות של נפגעי העבירה בענייננו להשמיע את קולם מזה, והאינטרס של הנאשם שעונשו ייגזר עליו בטרם יימלאו לו 14 שנים מזה, מוביל למסקנה כי היה מקום להיעתר לבקשת הדחייה השנייה על מנת לאפשר לנפגעים להשמיע את קולם בטרם ייגזר דינו של הנאשם. ראשית, בקשות הדחייה שהוגשו מטעם הנפגעים נבעו מסיבות רפואיות שנתמכו במסמכים מתאימים. כפי שעלה מהמסמך הרפואי בעניינו של נ' וכן מחוות הדעת בעניינו של נ', הלה נמצא בתהליך שיקום אינטנסיבי מזה חודשים, במהלכם הוא אושפז במוסדות רפואיים שונים, וטרם שב לתפקודו התקין. גם מהמסמך הרפואי בעניינו של האח ניתן להסיק כי תסמיני המחלה הכרונית ממנה הוא סובל החמירו בעקבות האירוע, באופן שאינו מאפשר לו להתפנות בשלב זה לעריכת התסקיר בעניינו. לאור זאת, ומהבחינה הרפואית גרידא, מתקבל על הדעת כי אדם אשר משקיע את מירב מאמציו בהחלמה מפציעה אנושה ועובר ניתוחים רפואיים מורכבים יבקש לשוב לתפקוד בסיסי בטרם יידרש להתעמק בנסיבות פציעתו. לא כל שכן כאשר אותה פציעה נגרמה בעקבות ועם קשר ישיר לאירוע טראומתי במיוחד, כגון ניסיון רצח פתאומי על רקע לאומני, אשר התרחש במהלך בילוי משפחתי – אירוע אשר מלווה בחודשים רבים של כאב וסבל והסתגלות מחודשת של כל בני המשפחה למציאות חדשה. לא זו אף זו, מקובלת עלינו טענת המדינה כי יש להעניק משקל מוגבר לשיקול זה מקום בו הפגיעה הפיזית, הנפשית, הטיפולים הרפואיים ותהליך השיקום הארוך אשר בגינם הוגשו בקשות הדחייה מטעם הנפגעים הם כולם תוצאה ישירה של מעשיו הרצחניים של הנאשם (להבדיל מאירועים בלתי-תלויים בהליך או בנאשם). בהקשר זה יוער כי בא-כוח הנאשם סבור כי המניע המרכזי להגשת בקשות הדחייה הוא רצונם של הנפגעים להביא לכך שעונשו של הנאשם ייגזר לאחר שיימלאו לו 14 שנה. מטבע הדברים, הנפגעים מודעים למשמעות של בקשות הדחייה מבחינת הנאשם, ואולם, בנסיבות ענייננו, כאשר בקשות הדחייה גובו במסמכים רפואיים מתאימים ורלוונטיים, ובהינתן ש-נ' עודנו מצוי בהליכי אשפוז קשים ומורכבים – אין מקום להניח לחובתם כי זהו שיקול, לא כל שכן שיקול מרכזי, שהנחה אותם בבקשות הדחייה, חלף מצבם הרפואי – והנפשי – המורכב. זאת ועוד, מצבו הפיזי והנפשי של נ' משליך על כלל משפחתו ובכלל זאת על יתר הנפגעים כמי שאמונים על הטיפול בו. אף ניתן בנקל להבין את פשרו של סבלם הנפשי באופן בלתי-תלוי, כפי שיובהר להלן. שנית, בענייננו לא עמדה לנפגעים – ובראשם נ' – כל דרך לממש את זכותם להשמיע את קולם שלא על דרך של הגשת תסקיר. כאמור, ישנן מספר דרכים שונות בהן יכולים נפגעי עבירה להביע את כאבם ולתאר את מצבם. ואולם, בענייננו, לאור מצבו הבריאותי של נ', אין ביכולתו להתייצב ולהעיד בפני בית המשפט המחוזי או לנסח הצהרה בעצמו. הדרך היחידה העומדת לו להשמיע את קולו היא עריכת תסקיר באמצעות מפגש ושיח עם נציגת שירות המבחן. אומנם מגבלה פיזית זו אינה מאפיינת את הנפגעים האחרים בענייננו. ברם, במכתב שהגישו ב' ואם המשפחה לבית המשפט המחוזי הודגשה לא רק המגבלה הפיזית כאמור, אלא גם המעמסה הנפשית שבעיסוק באירוע הטראומתי בעת הזו (וראו האמור בפסקה 31 לעיל). בנסיבות העניין, בהם כלל נפגעי העבירה נכחו באירוע הקשה, צפו בבן המשפחה נפצע באופן אנוש, תוך שהם חוששים גם לחייהם (ויוזכר כי הנאשם ירה לעברם של כלל הנפגעים), אך טבעי כי דרושים להם מספר חודשים על מנת לעבד את האירוע ולנסות להתמודד עם היבטיו המשפטיים. שלישית, כפי שטענו הנפגעים והמדינה, משך הדחייה שנתבקשה על ידם אינו ממושך או חריג באופן המטה את הכף לעבר דחיית בקשתם. האירוע התרחש בסוף חודש ינואר 2023 ומועד הטיעונים לעונש נקבע ליום 12.9.2023 (ובהמשך אף נדחה ליום 19.9.2023, כמפורט לעיל) – פחות מ-8 חודשים מאז האירוע. בנוסף, משתסקיר שירות המבחן לנוער בעניינו של הנאשם הוגש רק ביום 5.9.2023, הרי שממילא לא ניתן היה לגזור את דינו עד למועד זה. משכך, דחיית מועד הגשת תסקירי הנפגעים לחודש נובמבר 2023 משמעה דחייה נוספת של כחודשיים בלבד – פרק זמן סביר, בוודאי נוכח תקופת החגים המוכלת בתוכו (אשר הניסיון מלמד כי לעתים קרובות, ובאופן בלתי-תלוי, גורמת לעומס רב ולהיווצרות של "צוואר בקבוק" אצל שירות המבחן). רביעית, נוסף על שיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט המחוזי בגזירת עונשו של הנאשם כקטין בכלל, יש להתחשב בכך שהעבירה החמורה ביותר בה הוא הורשע הינה ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין בצירוף עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור (ארבע עבירות), אשר גם ביחס אליה מסור לבית המשפט שיקול דעת נרחב (וזאת בשים לב לרפורמה בדיני ההמתה בישראל. להרחבה ראו ע"פ 5922/22 קוזלוב נ' מדינת ישראל, פסקאות 34-20 והאסמכתאות שם (13.8.2023)). משכך, לבית המשפט נתון מנעד רחב של עונשים אשר הוא יכול להטיל על נאשמים שהורשעו בעבירות של ניסיון לרצח, וזאת בין היתר, תוך התחשבות בנסיבות העבירה הכוללות, ביניהן התכנון שקדם לה, הנזק שנגרם לנפגע העבירה בעקבותיה, ועוד (וזאת וכמצוותו של סעיף 40ט(א) לחוק העונשין). המסקנה היא שבענייננו, לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב במיוחד בגזירת עונשו של הנאשם, כאשר ההשלכה המעשית של קבלת העתירה אינה כובלת את ידיו במלאכה זו. נהפוך הוא – היא מסירה את המגבלה שחלה עליו מכוח סעיפים 25(ד) ו-34 לחוק הנוער, ומאפשרת לו לגזור את העונש ההולם בנסיבות העניין, תוך התחשבות, בין היתר, בגילו של הנאשם עת ביצע את העבירה, בעובדה שהוא היה ערוך לגזירת דינו בטרם מלאו לו 14 שנים, ועוד. ויובהר, מלאכת גזרת דינו של הנאשם מוטלת בשלב זה על בית המשפט המחוזי, ואין אנו מביעים כל עמדה ביחס לאופן בו עליו ליישמה במקרה דנן. לבסוף, מאחר שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום באופן שייתר את הצורך בשמיעת דיוני ההוכחות, הרי שהנפגעים לא העידו בפני בית המשפט. במצב דברים זה, החשיבות שבקבלת תסקיר בעניינם או שמיעת קולם בדרך אחרת מתחדדת ביתר שאת. לאור כל האמור לעיל, סברנו כי צירופן של כלל הנסיבות הייחודיות של המקרה דנן מצדיק את התערבותנו בהחלטות, כך ששמיעת הטיעונים לעונש תידחה עד לאחר חודש נובמבר 2023, וזאת על מנת לאפשר לנפגעים היערכות מתאימה לעריכת תסקיר שירות המבחן בעניינם, בראש ובראשונה מהפן הבריאותי, אך גם מהפן הנפשי. סוף דבר: העתירה מתקבלת. ניתן בזאת צו מוחלט המורה לבית המשפט המחוזי לקבוע מועד חדש לשמיעת הטיעונים לעונש, לא לפני תום חודש נובמבר 2023, ובשים לב למסמכים רפואיים עדכניים בדבר מצבם הרפואי של הנפגעים, ככל שיימסרו כאלה. שירות המבחן מתבקש להכין תסקירי נפגעי עבירה עד ליום 30.11.2023, אלא אם מי מהנפגעים יודיע כי ברצונו לממש את זכותו בדרך אחרת העומדת לו לפי דין. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ב' בחשון התשפ"ד (‏17.10.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23069680_Y07.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1