יוסף אבודרהם נ. קצין תגמולים-משרד הבטחון

פסק-דין בתיק בג"ץ 6964/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6964/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ד' חשין העותר: יוסף אבודרהם נ ג ד המשיב: קצין תגמולים-משרד הבטחון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד ר' סולו בשם המשיב: עו"ד א' אילאיל פסק-דין השופט ד' חשין: 1. בעתירה זו מבקש העותר, נכה צה"ל, צו על תנאי שיורה לקצין התגמולים (להלן – המשיב) לנמק מדוע מסרב הוא לשלם לעותר תגמולים רטרואקטיביים מתאריך 7.1.72 ועד 8.9.04, לפי דרגת נכות צמיתה של 60% לפחות; מדוע נקבעו לעותר אחוזי נכות פחותים מכך על ידי ועדה רפואית שבדקה אותו מטעם המשיב ביום 7.1.72; ומדוע לא ערער המשיב על קביעה זו של הוועדה ולא התערב בקביעות ועדות רפואיות נוספות, שקבעו נכויות לעותר עד שנת 1984. 2. העותר, יליד 1944, נפצע בשנת 1969, עת שירת במילואים כנהג בחיל השריון. ביום 3.2.69, הג'יפ שבו נהג עלה על מוקש, וכתוצאה מכך נכווה קשות בפניו ובידיו ונותרו לו צלקות קשות בידיים ובפנים מלוות במגבלות תנועה וקשיון אצבעות ופה. שאר נוסעי הג'יפ נהרגו. עקב הפציעה אושפז העותר במשך למעלה מחודשיים, ובהמשך אושפז פעמיים נוספות לצורך ניתוחים והשתלות עור. העותר הגיש למשיב בקשה להכיר בו כנכה צה"ל. לאחר שנבדק על ידי ועדה רפואית מטעם המשיב, נקבעה לעותר, ביום 11.6.69, דרגת נכות זמנית של 100%. לאחר בדיקה נוספת, ביום 15.12.69, נקבעה לו דרגת נכות זמנית של 64% ונכות צמיתה של 20%, ובסך הכל 71.2% אחוזי נכות (שמרביתה זמנית). שתי ועדות רפואיות חזרו וקבעו דרגות נכות אלו במהלך שנת 1970. ביום 7.1.72 שוב זומן העותר, ביוזמת המשיב, לוועדה רפואית, ובה נקבעה לו דרגת נכות צמיתה של 20%. העותר סבר כי חלה טעות וביקש להיבדק שוב. במהלך שנות השבעים והשמונים בדקו ועדות רפואיות שונות את העותר וקבעו לו דרגת נכות צמיתה של 35% ו-40%. לטענת העותר, אף שסבר כי דרגות הנכות שנקבעו לו שגויות ואינן משקפות את מצבו הבריאותי ואת נכותו, ויתר ב"מלחמתו" מול המשיב כבר בסוף שנת 1976. לדבריו, בהיותו נשוי ואב לששה ילדים שהיו קטינים באותה תקופה, נואש מכך שהטעות תתוקן, ובשל מאבקו לפרנסתו ולפרנסת משפחתו, "הפסיק להילחם על המגיע לו". 3. בחלוף שנים הבחינו בני משפחתו של העותר כי השפעת נכותו על תפקודו היומיומי הולכת וגוברת, ויזמו פנייה לעורכת דין. ביום 8.9.04 פנה העותר למשיב, באמצעות באת כוחו, בבקשה לבדיקה רפואית חוזרת. לפנייה צורפו שתי חוות דעת, לפיהן סובל העותר מנכות של 44% (חוות דעת אחת) או מנכות של 64% (חוות הדעת השנייה). בעקבות כך, הודיע המשיב לעותר, כי הוועדה הרפואית קבעה את דרגת נכותו הכוללת בשיעור של 60%, וזאת החל מהיום שבו התקבלה פניית באת כוחו. בהודעה זו, מיום 4.12.05, הודיע המשיב לעותר על זכותו לערער על קביעה זו בפני הוועדה הרפואית העליונה תוך 45 יום מקבלת ההודעה. ביום 13.12.05 שוב פנה העותר למשיב וחזר על דרישתו לקבוע לו שיעור של 60% נכות באופן רטרואקטיבי, החל מיום 7.1.72. בפנייתו זו ציין כי שיעור זה משקף את מצבו כבר לאחר אירוע הפציעה, וכי לא ברור כיצד זה נקבעו לו בשנת 1972 רק 20% נכות, ובהמשך נקבעו לו 35% ו-40% נכות. בתשובתו לעותר, מיום 8.1.06, ציין המשיב כי העותר הועמד לבדיקה בפני ועדות רפואיות במהלך השנים, וכי אין זה מסמכותו של המשיב להתערב בקביעותיהן, מה עוד שניתן היה לערער עליהן, ומשלא נעשה כך, הן הפכו לחלוטות. העותר שב ופנה למשיב, ביום 8.2.06, ופרש לפניו את טענותיו מדוע זה יש לשלם לו את תגמוליו באופן רטרואקטיבי, החל משנת 1972. העותר טען לפגמים שונים בפרוטוקולים הרפואיים ובהתנהלות הוועדות הרפואיות בעניינו. לטענתו, המשיב לא אמור היה לאשר את קביעותיהן של הוועדות, שנהגו במרמה או ברשלנות. על פנייה זו ענה המשיב, ביום 23.7.06, כי הוא חוזר על עמדתו, ולפיה אין זה מסמכותו להתערב בהחלטות ובשיקולים של הוועדות הרפואיות. לאחר מענה זה של המשיב, הגיש העותר את עתירתו. 4. לטענת העותר, המשיב לא חישב את נכויותיו כדין, לא גילה לו את ממצאי הוועדות הרפואיות ולא ערער עליהם, אף שצריך היה לעשות כן. העותר מטעים, כי המשיב הוא שהפנה אותו לוועדה רפואית, אשר גרמה לו "עוול ועיוות דין במכוון תוך ניצול חוסר השכלתו תמימותו ואי ידיעתו הרפואית", בהוסיפו כי המשיב הוא בעל הידע המקצועי והניסיון בעניין אופן קביעת נכויות. עוד הוא טוען בעניין זה, כי על המשיב להפעיל את שיקול דעתו נוכח התנהלות הוועדה הרפואית שלא בתום לב ומשיקולים זרים או כשיש סתירות קיצוניות בין ממצאי הוועדה הרפואית ומסקנותיה, כמו במקרה של העותר, ולכן, אי נקיטת צעדים מצד המשיב למיצוי זכויותיו של העותר הינה בבחינת גרימת עוול ועיוות דין בפני עצמה. העותר שב על טענתו, כי אחוזי הנכות שנקבעו לו בשנת 2005 מתייחסים לפגיעות שכולן כבר מיום הפציעה, ומדובר במגבלות וצלקות שלא הוחמרו ולא השתנו מאז שנת 1972. לפיכך, כך העותר, על המשיב לשלם לו את תגמוליו, לפי דרגת נכות של 60%, באופן רטרואקטיבי, החל משנת 1972. 5. המשיב, לעומתו, סבור כי יש לדחות את העתירה. ראשית, טוען הוא, כי תקיפת החלטה של קצין התגמולים צריכה להיעשות באמצעות הגשת ערעור לוועדת הערעור, שעל החלטתה ניתן לערער לבית המשפט המחוזי. בשל קיומו של סעד חלופי, כך המשיב, דין העתירה להידחות על הסף. שנית, לטענת המשיב, קצין התגמולים אינו משלם למפרע, אלא ממועד הגשת כל תביעה חדשה, כשכל הליך בפני ועדה רפואית הינו "הליך חדש" לצורך תשלום תגמולים. עקרון זה מהווה, לדבריו, איזון בין זכותו של הנכה לפנות לוועדה הרפואית כדי לבחון את מצבו מחדש, לבין הצורך של הרשות השלטונית בוודאות תקציבית. המשיב מוסיף, כי על פי החוק, אפילו התקבלה החלטה מוטעית מיסודה, התגמולים על פי ההחלטה החדשה משולמים אך ממועד הגשת הראיות החדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת. קל וחומר, כך המשיב, במקרה דנן, שבו העותר לא הוכיח כי מדובר בהחלטות מוטעות מיסודן, אלא פנה לוועדה הרפואית בטענה להחמרה במצבו. 6. העותר מבהיר, בתגובה, כי לא פנה למשיב בטענה לשינוי או החמרה בדרגת הנכות, אף לא בטענה ל"ראיות חדשות", אלא בהתבסס על אותן ראיות שהיו בפני הוועדה הרפואית, רק שלא ידע בזמנו – ולטענתו אף לא צריך היה לדעת – כי לא נקבעו לו נכויות בגין פגיעות שונות. כן מוסיף העותר, כי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן – חוק הנכים), אינו מתייחס לשאלת תשלום פיצוי באופן רטרואקטיבי נוכח עשיית עוול ועיוות דין לנכה, וכי מאחר שלא מדובר בהחלטה של המשיב על פי החוק, כי אם בהימנעות מנקיטת הליכים, תקיפת המשיב בעניין זה אינה נעשית באמצעות ערעור לפני ועדת הערעור. 7. חוששני כי לא נוכל להיעתר לעתירה. כטענת המשיבה, לעותר סעד חלופי, ועליו להיזקק לו טרם פנייתו לבית משפט זה. חוק הנכים קובע כי ערעור על החלטה של קצין התגמולים יובא בפני ועדת ערעור (סעיף 33 לחוק). לא ניתן לקבל את טענת העותר, לפיה טענותיו והשגותיו מכוונות כלפי התנהלותו של קצין התגמולים והימנעותו מלפעול כדין, להבדיל מהחלטותיו של קצין התגמולים, וכי ביחס לטענות והשגות מעין אלו אין הוראה בחוק. הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא, קביעת אחוזי נכות גבוהים מאלה שנקבעו לעותר במהלך השנים 2004-1972, וקבלת תגמולים בהתאם באופן רטרואקטיבי. העותר הפנה את בקשתו, ובצדק, לקצין התגמולים (ראו פניותיו מימים 8.9.04, 13.12.05 ו-8.2.06; נספחים יב, טז, יח לעתירה). קצין התגמולים השיב לכל פניותיו. לחלק מבקשותיו נעתר, ולחלקן – שעניינן בסעד המבוקש כעת בעתירה – השיב באופן מפורש כי אין בידו להיענות להן. השגה על החלטה זו הייתה צריכה להיעשות באמצעות ערעור לוועדת הערעור, כהוראת סעיף 33 לחוק: "תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה כל שהיא של קצין תגמולים, רשאי לערער עליה לפני ועדת ערעור ..."; ועל החלטה זו יוכל להגיש ערעור – "בנקודה משפטית בלבד" – בפני בית המשפט המחוזי (סעיף 34 לחוק). 8. אין לעקוף את דרכי ההשגה הקיימות על פי החוק באמצעות עתירה לבית משפט זה (ראו, למשל, בג"ץ 7895/96 שאולי שייקה נ' קצין התגמולים במשרד הבטחון אגף השיקום, ניתן ביום 4.5.98). מעבר לצריך נוסיף, כי על אף שהמועדים להגשת ערעור על פי חוק חלפו ככל הנראה זה מכבר, הרי שעדיין פתוחה בפני העותר הדרך להגיש בקשה להארכת מועד בפני הערכאה המתאימה (השוו בג"ץ 7842/02 בוחניק נ' קצין התגמולים, ניתן ביום 14.11.02). 9. העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז בטבת תשס"ז (7.1.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06069640_F05.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il