יהודה רייטר נ. ממשלת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 69611-03-26 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: יהודה רייטר נגד המשיבים: 1. ממשלת ישראל 2. משרד האוצר 3. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו-על-תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט יחיאל כשר: במסגרת העתירה שבפנינו מבקש העותר כי נוציא מלפנינו צו על תנאי אשר יורה למשיבים, ממשלת ישראל, משרד האוצר והמוסד לביטוח לאומי, לבוא וליתן טעם: "א. מדוע לא תיקבע 'תקרת שכר חירום' של 20,000 ש"ח לכלל המגזר הציבורי והשירות הציבורי (כולל שופטים ונבחרי ציבור) למשך תקופת המלחמה, כאשר העודפים יופנו למענקי קיום לעצמאים. ב. מדוע לא יינתן פיצוי מלא על אובדן הכנסה ורווחים לעסקים קטנים (ולא רק כיסוי הוצאות), בדגש על ענפים שנפגעו אנושות כמו ענף התיירות וההיסעים. ג. מדוע לא תוענק הבטחת הכנסה אוטומטית ורטרואקטיבית לכל עצמאי שהכנסתו פסקה, ותעודכן קצבת הבטחת ההכנסה לסכום המאפשר קיום בכבוד במדינת ישראל (מעבר ל- 1,680 ש"ח המבזים)". בתמצית, בעתירתו טוען העותר, המייצג את עצמו, כי קיים חוסר שוויון בנשיאה בנטל הכלכלי המוטל על הציבור כתוצאה מהמגבלות על העורף החלות במסגרת מבצע "שאגת הארי". כך, נטען כי בעוד שהמגזר הציבורי נהנה מביטחון תעסוקתי וכלכלי, ציבור העצמאים נותר ללא מענה מספק; כי מתווי הסיוע הקיימים אינם נותנים מענה ממשי למצוקות האמצעיים; וכי יש להורות על הענקת סיוע מידי והכרה בעצמאים כנפגעי מצב החירום, לשם הבטחת קיומם בכבוד. העותר מוסיף וקובל, בין היתר, על כך ש-"בעוד שכל טיל יירוט עולה מאות אלפי דולרים, המדינה אינה מוצאת תקציב להאכיל את אזרחיה". דין העתירה להידחות על הסף. אכן, נוכח ההגבלות שהוטלו על העורף במסגרת מבצע "שאגת הארי", נדרש הציבור בכללותו – ובכלל זה ציבור העצמאים – לשאת בנטל כלכלי משמעותי. בנסיבות אלו, ניתן להבין את מצוקתו של העותר ואיני מביע דעה האם לטענותיו לחוסר שוויון יש בסיס. עם זאת, אף בהינתן האמור, אין בכך כדי להקים עילה למתן הסעדים המבוקשים בעתירתו. ראשית, בשים לב לכך שהעתירה דנן אינה תוקפת החלטה מנהלית ספציפית, המדובר בעתירה כוללנית וככזו דינה להידחות על הסף (ראו: בג"ץ 50085-05-25 התאחדות הקבלנים בוני הארץ נ' ראש הממשלה, פסקה 3 (24.7.2025) (להלן: עניין התאחדות הקבלנים בוני הארץ); בג"ץ 1755/21 עמותת אנשי האמת נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 2 (15.3.2021)). שנית, העתירה נעדרת תשתית עובדתית מינימלית המאפשרת את בחינת הטענות העובדתיות לגופן, כמו גם תשתית נורמטיבית התומכת בטענות המשפטיות וגם בכך יש כדי להצדיק את דחייתה על הסף (בג"ץ 7026/22 משה נ' הכנסת, פסקה 2 (21.11.2022); בג"ץ 263/24 שליחויות הבירה נ' משרד החוץ (1.2.2024)). שלישית, אף לו הייתה מוגשת עתירתו של העותר כלפי החלטה מנהלית ספציפית, ואף אילו הייתה נתמכת עתירתו בתשתית עובדתית ומשפטית מספקת, היה עליה להתגבר על הקושי הנובע מההלכה הפסוקה הקובעת כי: "בתחומי משק וכלכלה הסמכות לקביעת מדיניות כוללת מצויה בעיקר בידי הרשות המבצעת והמחוקקת [..] בסוגיות אלה בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו, ונכונותו להתערב מצטמצמת במיוחד כאשר מדובר בהחלטה שעניינה עיצוב מדיניות כלכלית וקביעת סדרי עדיפויות כלכליות וחברתיות" (בג"ץ 2382/20 לשכת יועצי המס בישראל נ' ראש הממשלה, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (28.7.2020); וראו גם: עניין התאחדות הקבלני בוני הארץ, פסקה 3). סיכומו של דבר: העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ו (09 אפריל 2026). עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת