איליה ז'רבאילוב נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 6958/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6958/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר העותר: איליה ז'רבאילוב נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. עיריית תל אביב יפו עתירה בשם העותר: עו"ד ספינרד אלכסנדר בשם המשיבים: עו"ד סמו ברכה פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. העותר עבד כנהג באגף התברואה של המשיבה, עיריית תל-אביב, מיום 9.2.93 ועד למועד פיטוריו בפועל ביום 13.5.99, מכוח הסכם אישי אשר חודש מעת לעת. ראשית העסקתו היתה במשרה לא תקנית מבלי שהיה זכאי לקביעות ומבלי שניתן לו כתב מינוי לקביעות. ביום 1.3.98 שונתה משרתו של העותר והיתה למשרה תקנית. בהתאם להסכם קיבוצי בעירייה, עובד דוגמת העותר המתקבל למשרה תקנית, נדרש לעבור תקופת ניסיון של 24 חודשים בטרם יקבל קביעות. ביום 9.5.99, קרי במועד בו טרם מלאה תקופת הניסיון של העותר, שלחה המשיבה לעותר זימון להגיע לחתום על כתב המינוי לקביעות. ברם, בו ביום נחשף חשד כי העותר היה מעורב בניסיון לשלשל לכיסו כספים שלא כדין במסגרת תפקידו. כפועל יוצא, ביום 11.5.99, ובטרם חתם העותר על כתב המינוי, החליט מנהל אגף התברואה לפטרו. 2. כשנתיים לאחר כניסת פיטוריו לתוקף, הגיש העותר לבית-הדין האזורי לעבודה תביעה לביטול פיטוריו ולהחזרתו לעבודה במעמד קבוע. לטענתו, בעת פיטוריו היה זכאי לקביעות וכתב המנוי שעוכב מצדה של המשיבה מטעמים טכניים, היה אקט פורמאלי גרידא. משכך, לגרסתו, הליך הפיטורין נעשה בניגוד לדין, ובפרט בניגוד להוראת סעיף 171 לפקודת העיריות (נוסח חדש), תשכ"ה-1965. על-פי סעיף זה, ראש העירייה, ולא מנהל אגף התברואה, הוא המוסמך לפטר את העותר, ואף זאת רק לאחר החלטת בית-הדין למשמעת, שלא התקבלה במקרה דנן. בית-הדין לעבודה דחה את מרבית תביעתו של העותר, לרבות תביעתו לביטול פיטוריו ולהחזרתו לעבודה. וכך קבע: "אי עמידה בביצוע אקט פורמאלי שולל את זכותו של [העותר] לקביעות, משום שלאקט הפורמאלי יש חשיבות הצהרתית כלפי הציבור כולו בכלל והשירות הציבורי בפרט, שידעו ויבחינו מיהו 'עובד קבוע' ומי טרם הגיע למעמד הזה. לאור האמור לעיל, לא נוכל לקבוע כי עובר לפיטוריו בפועל הועסק [העותר] במעמד של עובד קבוע" (עמ' 11 לפסק-הדין). יחד עם זאת, קבע בית-הדין כי הפיטורין נעשו בהליך החורג מחוזה העבודה, ולכן פסק לעותר פיצוי גלובלי בגין פיטורין שלא כדין, בגובה שש משכורות חודשיות. 3. ערעור שהגיש העותר לבית-הדין הארצי לעבודה נדחה ככל שנגע לבקשתו לבטל את הפיטורים ולהחזירו לעבודה. יחד עם זאת, ראה בית-הדין לנכון להגדיל את שיעור הפיצוי שנפסק, כך שבסופו של יום נפסק לעותר פיצוי בגובה של תשע משכורות חודשיות. בית-הדין נימק זאת בנסיבות המקרה, ביניהן העובדה כי היתה זו לעותר עבירת משמעת ראשונה, ובעטייה פוטר מעבודתו ונשללה ממנו הזכות לקביעות. 4. העותר, שלא השלים עם פסק דינו של בית-הדין הארצי, מבקש כי נורה על ביטולו ומעלה מספר השגות כנגדו. ראשית, טוען הוא כי שגה בית-הדין הארצי בכך שאישר את קביעת בית-הדין האזורי לפיה אי-עמידה בביצוע האקט הפורמאלי של קבלת כתב המינוי, שוללת את זכותו לקביעות. כתימוכין לעמדתו מביא העותר פסיקה של בית-הדין הארצי הקובעת, לגרסתו, כי אמנם כתב המינוי בא להעיד על מעמדו של העובד אך אין לו ערך קונסטיטוטיבי. טענה שנייה בפי העותר היא כי אם נצא מנקודת הנחה הזהה לזו של בית-הדין, על-פיה מעמד העותר היה מעמד של עובד זמני, שומה עלינו להסיק כי על עבודתו חלות הוראות פרק ד' לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות. לגישתו, עיון בסעיף 15 לחוקת העבודה מעלה כי היה על העירייה להעבירו למעמד של עובד קבוע בחלוף 12 החודשים הראשונים להעסקתו אצלה. העותר אף מאזכר את הוראת סעיף 2.251 לתקשי"ר, על פיה משך ההעסקה של עובדים על-פי חוזה מיוחד מוגבל בזמן. עוד טוען העותר, כי בית-הדין הארצי התעלם מן העובדה שהוא היה עובד קבוע של המשיבה גם מהטעם שהשלים תקופת ניסיון במשרה תקנית. לדידו, סעיף 8 לחוקת העבודה תוחם את תקופת הניסיון ל-12 חודשים, ומשכך הוא היה לעובד קבוע החל מיום 1.3.99. העותר מציין כי אף אם החישוב יערך על-פי התקופות המקסימליות לפי הוראות התקשי"ר, הרי שבחלוף 4 שנות עבודה, דהיינו כבר בשנת 1997, הוא היה בגדר עובד קבוע של המשיבה. ממשיך העותר וטוען, כי בהנחה שהיה עובד קבוע, נעשו פיטוריו בניגוד לסעיף 171 לפקודת העיריות. עוד נטען, כי אף בהעדר הנחה זו היה על בית-הדין לבחון אם מעמדו היה כשל עובד קבוע לצורך עניין ספציפי - היינו לעניין פיטוריו. לבסוף, מלין העותר על כך שפסק דינו של בית-הדין הארצי נעדר כל הנמקה. 5. לאחר שעיינו בעתירה ובתשובה לה, הגענו לכלל דעה כי דינה להידחות על הסף. הלכה היא כי אין בית משפט זה מתערב בפסיקותיו של בית-הדין לעבודה אלא במקרים חריגים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"די מ(1) 673, 693-694); בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"די נא(2) 63, 88; בג"צ 3400/98 בן עזרא נ' בית הדין הארצי לעבודה, לא פורסם, מיום 27.09.98). לא מצאנו, כי המקרה דנן נופל לגדרם של מקרים חריגים אלה. הערכאות הקודמות בחנו את עניינו של העותר ולא מצאנו כי נפלה בהכרעותיהן טעות משפטית כלשהי. גם לא מצאנו כי נגרם לעותר אי צדק המחייב התערבות של בית משפט זה. אף לגופם של דברים, ברי כי עד למעמד הענקתו של כתב המינוי, ההסכמות בין הצדדים לא התגבשו סופית לכדי חוזה מחייב, והמשיבה רשאית היתה לחזור בה מכוונתה להעניק לעותר מעמד של עובד קבוע, עקב ביצוע העבירה החמורה של גניבה ממעביד. שנית, לא מצאנו סיבה להרהר אחר קביעתה של המשיבה, כי חוקת העבודה מהווה הסכם קיבוצי אשר כלל איננו חל עליה, ואין היא חתומה כצד לו. שלישית, בניגוד לעמדת העותר, עיון בהוראות התקשי"ר מעלה כי הן אכן עולות בקנה אחד עם הכרעת בית-הדין. בהתאם להוראת סעיף 10.121 לתקשי"ר, תקופת הניסיון לצורך קבלת מעמד של עובד קבוע נמנית החל מהמועד בו הוגדרה משרתו כמשרה תקנית, ובמקרה דנן - מחודש מרץ 1998. העותר פוטר כ-15 חודשים לאחר שהחל לעבוד במשרה תקנית ומכאן שלא סיים את תקופת הניסיון במסלול לקבלת הקביעות. באשר לטיעון בדבר חובת ההנמקה, העותר מופנה לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, על-פיה בהתקיים תנאים מסוימים, בית-דין של ערעור רשאי לכלול בפסק דינו את קביעתו בדבר דחיית הערעור בלבד. לאור כל האמור, העתירה נדחית על הסף. העותר ישלם למשיבה 2 את שכר-טרחת בא כוחה בסכום של 5,000 ש"ח. ניתן היום, א' בחשוון תשס"ז (23.10.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06069580_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il