קריית התורה קריית גת נ. הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור

11 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 6956/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. קריית התורה קריית גת 2. מוסדות נחלת צבי 3. ידידיה אייזן 4. קרן עזרה לזולת נ ג ד המשיבים: 1. הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור 2. עיריית קרית גת 3. הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריית גת 4. אפיק הירדן ייזום בע"מ 5. קוטלר גת בע"מ 6. רפי לוגסי 7. רשות מקרקעי ישראל 8. המשרד לפיתוח הפריפריה הנגב והגליל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"מ 59636-05-21 שניתן ביום 11.8.2021 על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי בשם המערערים: עו"ד אורי כהנא בשם המשיבים 1 ו-7: עו"ד רנאד עיד, עו"ד קובי עבדי בשם המשיבות 3-2: עו"ד רועי בראונר בשם המשיבות 5-4: עו"ד עדי סופרסקי פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) בעת"מ 59636-05-21 מיום 11.8.2021. בפסק הדין נדחתה עתירת המערערים לבטל את החלטת המשיבה 1 להפקיד תכנית מועדפת לדיור (תמ"ל/2010) ולאשרה בהתאם לחוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים (הוראת שעה), התשע"ד-2014 (להלן: חוק הוותמ"ל או החוק). רקע ותמצית העובדות הצריכות לעניין 1. המערערות 1, 2 ו-4 הן עמותות אשר מפעילות מוסדות ציבור בשכונת שבטי ישראל בקריית גת (להלן בהתאמה: מוסדות הציבור והשכונה). המערערת 1 מפעילה בית ספר לתלמידי כיתות י"א-י"ג (להלן: בית הספר); המערערת 2 מפעילה בית כנסת ומרכז קהילתי (המערער 3 הוא רב בית הכנסת והמרכז הקהילתי); והמערערת 4 מפעילה מתחם גנים לילדים עם צרכים מיוחדים. בערעור נטען כי המקרקעין וחלק מהמבנים שבהם מצויים מוסדות הציבור דנן הוקצו למערערים מעיריית קריית גת (המשיבה 2, ולהלן: העירייה), וכי המערערים השקיעו כסף רב בפיתוח מוסדות הציבור ואף קיבלו מהעירייה תמיכות בהקשר זה. המקרקעין הנ"ל ידועים כגוש 1914 חלקה 22 (להלן: המקרקעין) ומצויים בתחומה של תכנית מועדפת לדיור (תמ"ל/2010) (להלן: התכנית). המדובר בתכנית התחדשות עירונית לשכונה, אשר מתייחסת לשטח של כ-180 דונם ונועדה, בין היתר, להגדיל את היצע הדיור בשכונה, לחלק בה מחדש את השטחים הבנויים והפתוחים ולשפר את תנאי המגורים של תושביה, באמצעות החלפת מבנים ישנים שמצבם הפיזי והבטיחותי ירוד במבנים חדשים. בין היתר, התכנית כוללת פינוי של 372 יחידות דיור, בינוי של 2,728 יחידות דיור ו-4,500 מ"ר למסחר, כמו גם בנייני ציבור ושטחי ציבור פתוחים. לפי התכנית, מוסדות הציבור של המערערים מיועדים להריסה. 2. התכנית היא פרי יוזמתם של המשיבות 5-4 והעומדים בראשן (להלן: היזמים). ביום 13.3.2019 הגישו העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה קריית גת (המשיבה 3) את התכנית למשיבה 1 – הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור (להלן: הוותמ"ל) – שהוקמה לפי החוק ואמונה מכוחו, בין היתר, על אישור תכניות מועדפות לדיור. ביום 20.3.2019 הוחלט על הפקדת התכנית בכפוף לתנאים שונים, וביום 2.6.2019 פורסמה התכנית להפקדה לאחר שמולאו תנאים אלה. הודעה על ההפקדה פורסמה באתרי האינטרנט של מינהל התכנון והעירייה, במספר עיתונים ועל גבי שלטים בשכונה. נגד התכנית הוגשו התנגדויות שונות, לרבות מצד עשרה תושבי קריית גת המתגוררים בשכונה סמוכה לשטח התכנית. ביום 2.10.2019 החליטה הוותמ"ל לאשר את התכנית, לאחר שדנה בהמלצת ועדת המשנה להתנגדויות, והודעה על אישור התכנית פורסמה, בין היתר, במספר עיתונים ובאתר מינהל התכנון. ביום 1.12.2019 פורסמה התכנית בילקוט הפרסומים וקיבלה תוקף. 3. ביום 22.4.2021 נחתם חוזה חכירה בין רשות מקרקעי ישראל (המשיבה 7) לבין היזמים, אשר כלל חלק מהמקרקעין מושא ההליך. עוד קודם לכן, בחודש פברואר 2021 הגישו היזמים לבית משפט השלום בקריית גת תביעה נגד המערערת 1 לפינויה מהמקרקעין (ת"א 27335-02-21; להלן: תביעת הפינוי). ביום 28.5.2021 הגישה המערערת 1 עתירה לבית משפט קמא לביטול החלטת הוותמ"ל להפקיד את התכנית ולאשרה. המערערת 1 ביקשה להורות על השבת התכנית לוותמ"ל לצורך פרסום כדין של הודעה על ההפקדה, מתן זכות טיעון וקבלת החלטה על בסיס תשתית עובדתית מלאה. לחלופין התבקש, בין היתר, לחייב את העירייה להקצות קרקע ומבנים חלופיים לבית הספר שמפעילה המערערת 1, ולהעביר ליזמים את החזקה במקרקעין רק לאחר הקמת המבנים החלופיים; או להורות על פיצוי המערערת 1 בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפקדת התכנית. ביום 8.7.2021 ביקשו המערערים 4-2 להצטרף לעתירה, וביום 26.7.2021 התיר זאת בית משפט קמא. פסק דינו של בית משפט קמא 4. בית המשפט פסק כי דין העתירה להידחות – על הסף ולגופה. בית המשפט עמד על כך שחוק הוותמ"ל נועד, בין היתר, להגדיל במהירות את היצע יחידות הדיור, דרך קידום מהיר של הליכי תכנון למגורים בערוץ מקביל להליך שלפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, תוך הסרת חסמים שמובילים להימשכות הליכים אלו. נקבע כי בשים לב לתכליות אלו, יש להקפיד במיוחד על סוגיית השיהוי, וכי העתירה דנן הוגשה בשיהוי כבד. בין היתר, בית המשפט עמד על כך שהעתירה הוגשה כשנה וחצי לאחר שהתכנית פורסמה כדין, כשבמהלך תקופה זו נהנתה התכנית ממעמד של חיקוק וגורמים רבים כלכלו צעדיהם על-פיה, ובתוך כך נחתמו חוזים עם מרבית דיירי השכונה שדירותיהם מיועדות ל"פינוי-בינוי". נקבע כי לנוכח האמור, השיהוי האובייקטיבי "כבד במיוחד". 5. בנוגע להיבט הסובייקטיבי של השיהוי, בית המשפט נדרש לטענת היזמים בתגובתם לעתירה, שלפיה טענת המערערת 1 כי נודע לה על אישור התכנית רק עם הגשת תביעת הפינוי נגדה בפברואר 2021 – היא טענה כוזבת. בין היתר, צוין שהיזמים טענו כי בשלהי שנת 2019 נערכה פגישה בינם לבין נציגי המערערת 1, שבמסגרתה התוודעו האחרונים לתכנית ואף התבקשו להיערך לקראת פינוי מהמקרקעין; וכי נציגי המערערת 1 הודיעו בפגישה שהם פועלים מול העירייה לקבלת קרקע חלופית בתמורה לפיצויים. בית המשפט הדגיש כי מעבר לכך שדבר הפגישה הנ"ל לא צוין בעתירה, הרי שהעותרת בחרה שלא להגיב לטענת היזמים גם בכתב תשובתה. לפיכך, במסגרת הדיון בעתירה הורה בית המשפט על העדה באזהרה של נציגי היזמים והמערערת 1, לצורך בירור "טענת הכזב". בית המשפט עמד על כך שלפי עדותו של נציג המערערת 1 שנכח בפגישה, הרב ליאור אנקונינה, נאמר במהלכה על-ידי היזמים כי הם רכשו את המקרקעין וכי על המערערת 1 להתפנות מהם. בית המשפט הוסיף כי מנהל המשיבה 4, מר יאיר עיני, העיד, בין היתר, כי במהלך הפגישה הציג לנציגי המערערת 1 את התכנית והסביר להם את משמעויותיה. בית המשפט ציין כי לא נתבקשה חקירתו הנגדית של מר עיני, וקבע כי עדותו – שלא נסתרה, ואף חוזקה בעדותו של נציג המערערת 1 – "סבירה מאד". עם זאת, נקבע שיש לקבל את גרסת המערערת 1 בדבר מועד הפגישה, ביום 26.1.2020. לנוכח האמור, בית המשפט קבע כי המערערת 1 ידעה על התכנית לכל המאוחר בסוף חודש ינואר 2020, וכי יש לייחס לה גם חוסר ניקיון כפיים בשל אי-גילוי עובדת קיומה של הפגישה הנ"ל בעתירתה. 6. בית המשפט קבע כי גם יתר המערערים ידעו על הגשת התכנית לכל המאוחר בסוף חודש ינואר 2020. זאת, בין היתר, לנוכח הודעות על הפקדת התכנית שפורסמו בקיץ 2019 על גבי שלטים בשכונה, בעיתונות ובאתרי האינטרנט של מינהל התכנון והעירייה; לנוכח ידיעתה של המערערת 1 על התכנית, והעובדה כי מוסדות הציבור דנן שוכנים בסמיכות זה לזה; ולנוכח העובדה שהטיפול בתכנית כלל הליך של שיתוף תושבי השכונה, לרבות סקר חברתי וראיונות עומק עם מספר רב של תושבים. עוד צוין, בין היתר, כי קביעה זו נתמכת בעובדה שלתכנית הוגשו התנגדויות מצד עשרה תושבים של שכונות סמוכות, באופן שמעיד על כך שפרסום התכנית הובא לידיעת תושבי העיר, לא כל שכן תושבי השכונה. בית המשפט הוסיף כי מתגובת היזמים לעתירה ומהדיון בה התברר שהמערערת 4 חתמה כבר ביום 14.5.2020 על הסכם עם היזמים לפינויה מהמקרקעין לא יאוחר מיום 31.8.2021. נקבע כי אי-גילוי עובדה זו בבקשת ההצטרפות לעתירה מעיד על חוסר ניקיון כפיים מצד המערערת 4, וגם בשל כך יש לדחות את העתירה בעניינה. 7. בית המשפט הוסיף כי מאחר שתכנית תקפה היא בעלת מעמד של חיקוק, הרי שעתירה נגדה היא בבחינת תקיפת "מעשה עשוי"; כי היה על המערערים לצרף כמשיבים לעתירה את בעלי הזכויות בשטח התכנית שדירותיהם מיועדות לפינוי ובינוי, לנוכח העניין שיש להם בקידומה; וכי יש לדחות את העתירה על הסף גם מטעמים אלה. 8. חרף קביעותיו בדבר קיומן של עילות סף לדחיית העתירה, בית משפט קמא מצא לדון גם בטענות המערערים לגופן. בית המשפט ציין כי העתירה נסובה בעיקר על פגמים שנפלו בפרסום על אודות הפקדת התכנית. בית המשפט עמד על הוראות החקיקה הרלוונטיות וציין שלפי הוראות אלו, מגיש התכנית צריך לפרסם על חשבונו הודעה על הפקדתה, על גבי שני שלטים בחזית מבנה ציבור ראשי או מבנה מסחרי בתחום התכנית, ועל גבי שלט שלישי במקום בולט לעין באזור מגורים הסמוך לתחום התכנית. בית המשפט קבע כי חרף הוראות אלו, במקרה דנן שלושת השלטים הוצבו בתחום התכנית, וכי השלטים לא הוצבו בחזית מבנה ציבור ראשי או מבנה מסחרי. בתוך כך, הודגש כי אחד מהשלטים הוצב בסמוך לבית הספר של המערערת 1 ולגן ילדים, "כך שניתן אולי לומר כי אחד השלטים הוצב בחזית מבנה ציבורי ראשי"; כי שלט שני הוצב ברחוב המרכזי שחוצה את השכונה, "במרחק לא רב" מבית הספר, ושלט שלישי הוצב בפתח שביל המוביל לכניסה אל בית הספר. בית המשפט הוסיף כי היזמים – ולא מגיש התכנית – הציבו את השלטים על חשבונם; וכי התצהיר בעניין הפרסום לא אומת כדין. לנוכח האמור, נקבע כי נפלו פגמים מסוימים בשילוט שנועד לפרסם את דבר הפקדתה של התכנית. 9. יחד עם זאת, צוין כי לפי סעיף 15 לחוק הוותמ"ל, הודעה על הפקדת תכנית מועדפת לדיור יש לפרסם באמצעות שילוט, בעיתונות, באתר האינטרנט של משרד הפנים ובאתר האינטרנט של הרשות המקומית. בית המשפט הדגיש כי הפרסום במקרה דנן – פרט לרכיב השילוט – בוצע כדין; וכי גם בהיבט השילוט, אין מדובר באי-הצבת שלטים כי אם בהצבתם שלא בדיוק במקומות הנדרשים בדין. בית משפט קמא הוסיף ועמד על הדמיון בין ענייננו לבין המקרה שנדון בעע"מ 7186/10 זילבר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים (22.4.2013) (להלן: עניין זילבר), וקבע כי לנוכח פסק הדין בעניין זילבר, אין בפגמים שנפלו בשילוט במקרה דנן כדי להצדיק את ביטול התכנית, לא כל שכן לנוכח השיהוי הכבד שבהגשת העתירה. 10. בית המשפט גם דחה את טענת המערערים, שלפיה הוצג לוותמ"ל מידע עובדתי חסר ומטעה המתעלם מקיומו של בית הספר. נקבע כי הוותמ"ל הייתה מודעת לקיומם בשטח של מבני המערערים, בין היתר מאחר שבית הספר נמצא בתשריט התכנית, וכן לנוכח דברי אדריכלית התכנית מטעם היזמים במסגרת הדיון בוותמ"ל על הפקדתה – "מה מיועד פה להריסה. יש לנו עשרים מבני מגורים מסומנים בצהוב יש לנו שלושה בתי כנסת, יש לנו בית ספר ישן עם גני ילדים". 11. לנוכח האמור, בית המשפט פסק כי אין מקום לביטול התכנית או להחזרתה לוותמ"ל לדיון מחדש, ודחה את העתירה. הודגש כי טענות המערערים בדבר מערכת היחסים בינם לבין העירייה והתמיכות שקיבלו ממנה במקביל לקידום התכנית, אינן מעניינם של גורמי התכנון; וכי מכל מקום, מהנדסת העירייה הסבירה שהתמיכות הנדונות הוענקו מטעמי בטיחות, כשהעירייה מודעת לכך שמבני המערערים מיועדים להריסה. ההליך בבית משפט זה וטענות המערערים 12. המערערים לא השלימו עם פסק הדין של בית משפט קמא, והגישו את הערעור דנן כשבצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (עם זאת, בהיעדר הוראה אופרטיבית בפסק הדין, למעשה מדובר בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור). במסגרת הבקשה למתן סעד זמני כאמור, התבקש בית המשפט "להורות על איסור דיספוזיציה במקרקעין, ובפרט להורות למשיבים להימנע מקידום תכנית תמל/2010"; ולמצער, "להורות למשיבים להימנע מקידום שלב ב' של התכנית, לרבות קידום פעולות הריסה של מוסדות הציבור של המבקשים הנמצאים במתחם המתוכנן לשלב ב', וכן להימנע ממתן היתרי בניה ו/או היתרי הריסה המתייחסים למבני הציבור שבמתחם המקרקעין שבשלב ב' של התכנית". בהחלטתי מיום 18.11.2021 הוריתי למשיבים להגיש תגובותיהם לבקשה הנ"ל, וקבעתי כי "בשלב זה, ניתן צו ארעי זמני המורה להימנע מהריסת מוסדות הציבור של המערערים. למען הסר ספק, אין מניעה להמשך קידום פעולות אחרות הקשורות בתכנית מושא הערעור" (ההדגשה במקור). בתגובות המשיבים לבקשה נטען, בין היתר, כי סיכויי הערעור נמוכים עד מאד, וכי אף על פי שיש בהריסת מוסדות הציבור דנן משום נזק בלתי הפיך, אין מדובר בשיקול בלעדי בגדרי מאזן הנוחות. 13. בערעור נטען, בין השאר, כי הפגמים שנפלו בפרסום התוכנית "יורדים לשורש חוקיותה", ולפיכך שגה בית משפט קמא כשקבע כי אין בפגמים אלו כדי להצדיק את ביטול התכנית ואת החזרתה לדיון בוותמ"ל. בין היתר, המערערים הוסיפו כי בית משפט קמא נתן משקל מכריע לפן הסובייקטיבי של השיהוי, והפריז גם במשקל שנתן לפגישה בין היזמים לבין נציגי המערערת 1; כי לא היה מקום לדחות את העתירה מחמת אי-צירוף משיבים או לקבוע כי התכנית היא בגדר "מעשה עשוי"; וכי היה על בית משפט קמא לדון בדרישת המערערים למצוא פתרון חלופי שיאפשר את המשך פעילותם החשובה. דיון והכרעה 14. לאחר עיון בערעור, בבקשה למתן סעד זמני ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. 15. כמפורט לעיל, בית משפט קמא קבע כי יש לדחות את העתירה על הסף, בין היתר, בגין שיהוי בהגשתה ואף חוסר ניקיון כפיים מצד המערערות 1 ו-4. קביעות אלו מקובלות עליי. 16. כלל הוא "כי הפונה לבית-משפט זה חייב להקפיד הקפדה רבה על דיוקן של העובדות הנטענות וכי ידיו חייבות להיות נקיות לחלוטין" (בג"ץ 521/92 גרינברג נ' שאקי, בפסקה 3 (6.7.1992)). בתוך כך, "מחובתו של הפונה אל בית המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלוואנטיות, ומי שמסתיר עובדות, אשר להן משמעות לגבי העתירה, איננו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד" (בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1) 409, 410 (1987); ראו גם, למשל, בג"ץ 6136/06 פרי נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 21 והאסמכתאות שם (10.9.2006)). כללים אלו, כמו יתר מבחני הסף בהליך של ביקורת שיפוטית מינהלית, תקפים ככלל גם בבתי המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000; ראו גם, למשל, עע"מ 8193/02 ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ, בפסקה 5 והאסמכתאות שם (17.12.2003); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני, 282-278 (2017) (להלן: ברק-ארז)). כאמור לעיל, בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי טענת המערערת 1 בעתירתה – שלפיה נודע לה לראשונה על התכנית בחודש פברואר 2021 – היא טענה כוזבת; כי למעשה הדבר נודע לה כמעט שנה וחצי בטרם הוגשה העתירה, בפגישה שערכה עם נציגי היזמים; וכי המערערת 4 חתמה בחודש מאי 2020 על הסכם עם היזמים לפינויה מהמקרקעין, אך לא גילתה זאת לבית המשפט בבקשתה להצטרף לעתירה. מקביעות אלו עולה כי המערערות 1 ו-4 פנו לבית משפט קמא תוך הסתרת עובדות מהותיות, ובצדק נקבע כי יש לייחס להן בשל כך חוסר ניקיון כפיים. יצוין כי אמנם בערעור נטען, בין היתר, כי היזמים אילצו גורמים במערערת 4 לחתום על ההסכם הנ"ל בעורמה, בחוסר תום לב ובאיומים, וכי ההסכם נחתם ללא סמכות. מבלי להביע עמדה לגוף הטענות, אין בהן כדי להשפיע על חובתה של המערערת 4 להציג בפני בית המשפט את מלוא העובדות הרלוונטיות, וממילא אין בטענות אלו כדי לגרוע מהקביעה כי יש לייחס למערערת 4 חוסר ניקיון כפיים. 17. גם לא מצאתי פגם בקביעה כי העתירה הוגשה בשיהוי. כידוע, טענת שיהוי יש לבחון מהיבט סובייקטיבי, המתמקד בהתנהגות העותר, ומהיבט אובייקטיבי, המתמקד בפגיעה באינטרסים של הגורמים הרלוונטיים כתוצאה מהעיכוב בהגשת העתירה. שיקולים אלה יש לאזן עם מידת הפגיעה בשלטון החוק שתיגרם אם תתקבל טענת השיהוי (ראו, למשל, עע"מ 2339/12 שוחט נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, בפסקה 33 והאסמכתאות שם (19.8.2013); בג"ץ 1135/04 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' "הצוות המלווה" לעניין תמ"א 31/א/18, בפסקה 8 (26.1.2005); ברק-ארז, בעמ' 365-360). במקרה דנן, בין היתר לנוכח הקביעות בסוגיית ניקיון כפיהן של המערערות 1 ו-4, בצדק נקבע כי השיהוי הסובייקטיבי משמעותי בענייננו. גם השיהוי האובייקטיבי איננו זניח בנסיבות המקרה, בעיקר לנוכח הסתמכות המשיבים ודיירי השכונה על התכנית, בשים לב למעמדה החוקי של תכנית מאושרת ולתכליותיו של חוק הוותמ"ל, כמפורט לעיל. בהתחשב באופיים ובעצמתם של הפגמים שנפלו בפרסום התכנית – כאמור לעיל וכפי שיובהר גם להלן – שעליהם בעיקרו של דבר נסובה העתירה, איני סבור כי יש מקום לקבוע כי מידת הפגיעה בשלטון החוק בענייננו מצדיקה דחייה של טענת השיהוי. 18. המערערים טענו כי במסגרת הפגישה עם היזמים לא נודע למערערת 1 על התכנית, אלא "נאמרו בה 'אמירות' כלליות לפיהם רכשו היזמים את הקרקע, מבלי שניתן ולו רמז לקיומו של הליך תכנוני מנהלי שהסתיים [...] למעשה, נציגי המערערת 1 פשוט לא התייחסו ברצינות לטענות היזמים". ברם, אין בטענות אלו כדי לסייע למערערים. בית משפט קמא קבע כי "סבירה מאוד [...] גרסת מר עיני כי דובר בפגישה על התכנית שאושרה בוותמ"ל ופורסמה כדין, ועל כן על העותרת לפנות את המקרקעין, כפי שאישר הרב אנקונינה". מושכל יסוד הוא שקביעות לעניין מהימנות עדים מסורות ככלל לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, שהתרשמה מן העד באופן בלתי אמצעי, והמערערים לא הצביעו על טעם לסטות מכלל זה במקרה דנן. למעלה מכך, אף אילו נניח – לצורך הדיון בלבד – כי אכן כל שנאמר בפגישה הוא שהיזמים רכשו את הקרקע, לא היה בכך כדי לאפשר למערערת 1 לעצום עיניה, "לא להתייחס ברצינות" לדברים ולא לברר באופן ממצה ומעמיק את נסיבות רכישת הקרקע – שעליה היא יושבת – על-ידי היזמים. אמנם נטען בערעור כי לאחר הפגישה הנ"ל פנתה המערערת 1 לעירייה כדי לברר את טענות היזמים שעלו במהלכה, ונענתה כי בניגוד לנטען על-ידי היזמים הקרקע לא נרכשה על-ידם. ואולם, מדובר בטענות עובדתיות שהוצגו לראשונה בכתב הערעור. אין מקום לבררן במסגרת זו, והיה על המערערים לשטוח את גרסתם העובדתית במלואה בפני בית משפט קמא. לנוכח האמור, גם אין לקבל את טענת המערערים שלפיה סוגיית השיהוי אינה רלוונטית במקרה דנן, מאחר שהעתירה נסובה על פגמים בפרסום שבגינם לא נודע למערערים על התכנית. כמובהר לעיל, השיהוי שבו לקתה העתירה – שהוגשה כאמור על-ידי המערערת 1 – נלקח בחשבון החל ממועד הפגישה עם היזמים, שבו נקבע כי נודע למערערת 1 בפועל על התכנית. 19. מסקנתי אפוא היא שהעתירה הוגשה בשיהוי ובחוסר ניקיון כפיים. משכך, איני רואה להידרש לטענות המערערים ביחס לקביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לעילות הסף "מעשה עשוי" ואי צירוף משיבים. 20. כאמור, בית משפט קמא לא הסתפק בדחיית העתירה על הסף, ודחה אותה גם לגופה. אקדים ואומר כי גם בהקשר זה לא נמצאה עילה להתערב בקביעות בית המשפט. כמפורט לעיל, בית משפט קמא בחן לעומק את טענות המערערים ביחס לפגמים בפרסום דבר הפקדת התכנית, וקבע כי אכן נפלו פגמים מסוימים בהקשר זה, שעיקרם בהצבת השלטים שלא בדיוק במקומות הנדרשים; בהצבתם על-ידי היזמים ועל חשבונם; ובהיעדר אימות כדין של התצהיר הנוגע לפרסום. יחד עם זאת, נקבע כי במכלול נסיבות המקרה, ולנוכח פסק הדין בעניין זילבר, אין בפגמים אלו כדי להצדיק את ביטול התכנית. בעניין זילבר עתרו המערערים שם, בין היתר, לביטול תכנית מתאר מסוימת בחלוף כשנה וחצי מיום אישורה. בית המשפט שם דן בטענה כי חלוף הזמן נבע מאי-ידיעת המערערים על הפקדת התכנית, מאחר שלכאורה הפרסומים על כך "לקו בפגמים מהותיים היורדים לשורש העניין". בין היתר, נקבע שם כי פרסום דבר הפקדת התכנית אינו חף מליקויים מסוימים, לרבות הצבת שלט בכתובת שגויה, וכי תצהירים בעניין השילוט לא אומתו כדין. יחד עם זאת, בית המשפט שם קבע כי אין מדובר בהפקדת תכנית שלא פורסמה כלל, אלא בפגמים מסוימים שנפלו באופן הפרסום, ביחס לאחד מאמצעי הפרסום; כי עוצמתם של פגמים אלו אינה מצדיקה "בשום פנים ואופן את התוצאה מרחיקת הלכת שאליה חותרים המערערים קרי – ביטול התכניות"; וכי מסקנה זו תקפה ביתר שאת לנוכח חוסר ניקיון הכפיים של המערערים שם, שלא גילו עובדה מהותית לבית המשפט, ולנוכח השיהוי שבו לקתה העתירה. 21. כוחם של דברים אלה יפה גם לענייננו. אכן, הלכה עמנו כי לא כל פגם שנפל בפעולה מינהלית מצדיק בהכרח את בטלותה; תוצאות הפגם הן יחסיות ונקבעות בהתאם לעוצמתו, לחומרתו ולנסיבות העניין בכללותן (ראו, למשל, עע"מ 8274/09 עיריית ירושלים נ' סיאם, בפסקה 80 והאסמכתאות שם (15.6.2011); בג"ץ 9485/08 עזרא נ' ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע), בפסקה 21 (30.1.2012); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ד 3001-2991 (2017); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 795 (2010)). בענייננו, בית משפט קמא קבע, בין היתר, כי הוצבו בשכונה שלטים המודיעים על הפקדת התכנית, גם אם לא במיקום הנדרש במדויק לפי הוראות הדין; כי מולאו יתר רכיבי הפרסום הנדרשים לפי חוק; כי מאז שאושרה התכנית הסתמכו עליה גורמים שונים, לרבות דיירי השכונה; וכי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ובשיהוי. משלא נמצאה עילה להתערב בקביעות אלה, גם אין מקום להתערב בקביעה שלפיה האיזון בין עצמת הפגמים וחומרתם לבין מכלול נסיבות העניין אינו מצדיק לבטל את התכנית ולהחזירה לדיון בוותמ"ל. 22. לקראת סיום יצוין כי לא נמצא בסיס לטענת המערערים, שלפיה גם אם קבע בית משפט קמא שאין מקום לבטל את התכנית, היה עליו להורות למשיבים, ובראשם העירייה, למצוא פתרון חלופי להמשך פעילות המערערים. בית משפט קמא עמד על כך שהעתירה תקפה ביסודו של דבר את התכנית ואת הליך אישורה, ולא נסובה על מערכת היחסים בין המערערים לעירייה. יצוין כי גם בערעור לא הוצג טיעון בדבר קיומו של מקור משפטי שמקים חובה ביחס למי מהמשיבים למצוא פתרון חלופי להמשך פעילותם של המערערים. סוף דבר 23. לנוכח האמור לעיל, לא נמצאה עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא. 24. יחד עם זאת, איננו מקלים ראש בשירותים שניתנים על-ידי המערערים. כך, מן הערעור עולה כי המערערת 4 מפעילה שני גנים עבור עשרות ילדים על הספקטרום האוטיסטי, וכן מעון שיקומי מטעם משרד הרווחה עבור פעוטות עד גיל 3 שסובלים מפגיעות נפשיות, ילדים מוגבלים פיזית וילדים עם פיגור שכלי ותסמונת דאון. קשה להלום כי אותם ילדים ופעוטות יוותרו ללא מסגרת חלופית, גם אם המבנים שבהם מתבצעת כיום הפעילות הנ"ל מיועדים להריסה. חזקה אפוא על הגורמים הרלוונטיים כי ישימו הדבר לנגד עיניהם וידאגו למסגרת חלופית כאמור בטרם הריסת מבנים אלו. בהקשר זה, יצוין כי העירייה לא התייחסה לסוגיה זו בתגובתה לבקשה למתן סעד זמני שהגישו המערערים, אלא התמקדה בהשלכות עיכוב התכנית על תושבי השכונה שדירותיהם מיועדות ל"פינוי-בינוי". עוד יצוין כי הן העירייה הן היזמים לא ציינו בתגובותיהם לבקשה הנ"ל מהי מסגרת הזמנים המתוכננת לביצוע התכנית, בדגש על הריסת המבנים מושא ההליך. לפיכך, כדי לאפשר לצדדים הנוגעים בדבר זמן התארגנות בהקשר זה, ראיתי להותיר על כנו את הצו הארעי הזמני שניתן בהחלטתי מיום 18.11.2021, למשך 45 יום ממועד מתן פסק דין זה. 25. אשר על כן, הערעור נדחה, וממילא מתייתרת הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. הצו הארעי הזמני שניתן ביום 18.11.2021 יעמוד על כנו למשך 45 יום ממועד מתן פסק דין זה, ואז יפקע. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובה לערעור, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ב' בשבט התשפ"ב (‏4.1.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21069560_E05.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1