קאסם אבו חסן נ. מדינת ישראל - פקיד הסדר המקרקעין חיפה

פסק-דין בתיק ע"א 6953/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6953/16 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ המערער: קאסם אבו חסן נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - פקיד הסדר המקרקעין חיפה 2. רשם המקרקעין-נצרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ע' אטיאס) מיום 2.8.16 בת"א 28243-10-15 תאריך הישיבה: כ"ה באדר התשע"ח (12.3.2018) בשם המערער: עו"ד דיאן קשקוש בשם המשיבים: עו"ד ד"ר טלי מרקוס פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ע' אטיאס) בת"א 28243-10-15 מיום 27.7.2016 בו נדחתה על הסף תביעת המערער למתן צו עשה המורה למשיבים לרשום על שמו את הזכויות בחלקים מסוימים של חלקות שונות בגוש 18441 מאדמות הכפר ג'וליס. הרקע לערעור 1. בין השנים 1984-1958 התקיימו הליכים להסדרת מקרקעין בגוש 18441 בכפר ג'וליס (להלן: המקרקעין). חלק ניכר מההליכים נוהל על ידי גוף שנקרא "בעלי 120 חלקים", שכלל רבים מתושבי הכפר (להלן: בעלי 120 החלקים) וקבוצה של שבעה נציגים מהכפר שכונו "ועד בעלי 120 חלקים" (להלן: הוועד). אין חולק כי המערער, תושב ג'וליס, לא נמנה על בעלי 120 החלקים. 2. לתביעה מושא ערעור זה קדמו הליכים משפטיים שונים אותם יזם המערער, אשר נועדו להביא לרישום זכויות בעלות להן הוא טוען במקרקעין. הליכים אלה רלוונטיים הן לפסק דינו של בית המשפט המחוזי והן להכרעה בערעור ועל כן אפרטם בקצרה. 3. ביום 15.9.1986 הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 1443/86; להלן: התביעה המקורית) למתן סעד הצהרתי, לפיו הוא הבעלים של חלקות שונות בגוש 18441. הנתבעים היו "בעלי 120 חלקים" ושבעת חברי הוועד. בכתב התביעה טען המערער כי בעלי 120 החלקים ויתרו בכתב לטובתו על כל החלקים שנפסקו לטובתם במסגרת הליכי ההסדר. ביום 10.7.1989 הורה בית המשפט (כב' השופט י' זהבי) על מחיקת התביעה, מכיוון שלא צורפו לה מי שרשומים בפועל כבעלי הזכויות במקרקעין. בפסק הדין צוין כי עיון בנסחי הרישום מעלה כי אין כל רישום על שם "בעלי 120 החלקים" והחלקות רשומות על שמותיהם של בעלים רבים במושע. 4. המערער הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 498/89) ובמסגרת ההליך הגיש הודעה על הסכמת בעלי 120 החלקים והמשיבים האחרים לקבלת הערעור. ביום 13.12.1992 ניתן להודעה תוקף של פסק דין (כב' הרשם [כתוארו אז] ש' צור), ונקבע כי "בהסכמת הצדדים מתקבל הערעור ומחיקת תביעת המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א 1443/86) – מתבטלת". לאחר מתן פסק הדין, רשם המערער הערת אזהרה לטובתו על קיומו של פסק דין בפנקסי המקרקעין. 5. ברם, בשנת 1993 פנה המערער לבית משפט זה ב"בקשה להבהרת פסק דין" שניתן בע"א 498/89, במסגרתה ביקש כי יצוין בפסק הדין שזכויות הבעלות במקרקעין מוקנות לו וכי יש לאפשר רישומן על שמו בפנקסי המקרקעין. ביום 4.10.1994 דחתה רשמת בית משפט זה (כב' הרשמת [כתוארה אז] א' אפעל-גבאי) את הבקשה וקבעה, בין היתר, כי: "...מסתבר כי חלק מהזכויות אשר עליהן 'וויתרו' המשיבים לטובת המערער כלל אינן בבעלותם. לפיכך, אין אפשרות לבצע חלק מההעברות". 6. המערער לא אמר נואש וביום 4.8.1998 הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי במסגרת ההליך בתביעה המקורית תחת הכותרת "בקשה לתיקון טעות סופר", בה ביקש, בין היתר, כי יינתן צו לרישום המקרקעין על שמו. ביום 27.11.2006 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' ג'רג'ורה; להלן: פס"ד 2006) בו נקבע: "המסקנה מכל האמור לעיל היא שאני מקבל את הבקשה באופן חלקי ומורה לפקיד ההסדר ולרשם המקרקעין לתקן את רישום זכויות הבעלות של המבקש כמבוקש בבקשה לגבי חלקות 30 ו-37 בגוש 18441, כך שהמבקש יירשם כבעלים של 17880 חלקים מתוך 43200 חלקים בכל אחת מהן, במקום הרישום הקיים. לגבי זכויותיו של המבקש ביתר החלקות הרישום הקיים יבוטל ויירשמו זכויותיו של המבקש על פי חלקים ולא על פי אחוזים". 7. על סמך פס"ד 2006, פנה המערער ללשכת הסדר המקרקעין על מנת לרשום את הזכויות על שמו. פקיד הסדר המקרקעין מסר כי הוא נכון לבצע את הרישום על פי פס"ד 2006, אך זאת בכפוף להגשת אישור על תשלום מיסים או פטור מתשלום. בשל סירוב פקיד ההסדר לרשום את המקרקעין על שמו, עתר המערער לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה להורות לפקיד ההסדר ליתן טעם מדוע לא ייקבע כי הוא אינו חייב בהמצאת אישור או פטור כאמור (בג"ץ 1331/09). ביום 26.8.2009 נדחתה העתירה על הסף ונפסק מפי השופט [כתוארו אז] ס' ג'ובראן כי: "עתירתו הנוכחית של העותר [המערער – ד.מ.], כמו גם הליכים אחרים בהם נקט, רצופים בחצאי אמיתות, בהשמטות ובהפניות חלקיות המבקשות להוציא מהקשרן את הקביעות המהותיות שנעשו בעניינו. בדרך זו, מבקש העותר, במסגרת העתירה, להביא לרישומו בדרך לא דרך כבעלים של המקרקעין הנדונים, בהפנותו לקרעי משפטים מהחלטות שניתנו בעניינו, מבלי שיטרח כמובן לצרף את ההחלטות עצמן, מלבד פסק דינו האחרון של בית המשפט המחוזי. כך, מסתיר למעשה העותר את העובדה שמעולם לא נקבעה כל קביעה מהותית הנוגעת לזכויותיו במקרקעין אותם הוא תובע, למעט ההתייחסות לכך בהחלטה של בית משפט זה, אשר נתנה תוקף להסכם פשרה הנוגע לביטולה של החלטת המחיקה של בית המשפט המחוזי. למותר לציין, כי אין בהחלטה זו כדי להקנות לעותר זכויות כלשהן, וכל שיש בה הוא השבת ההליך לבירור בפני בית המשפט המחוזי (ההדגשה הוספה – ד.מ.). 8. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 11.1.2009 הוגשה תביעה נגד המערער ונגד הנתבעים בתביעה המקורית (ת"א (מחוז חי') 1398-01-09 עזבון המנוח מוחמד עבאס נ' אבו חסן), במסגרתה התבקש, בין היתר, ביטול פסק הדין שניתן בע"א 498/89, ככל שהוא נוגע לעיזבון המנוח סעיד מוחמד עבאס, אחד מהבעלים הרשומים במקרקעין, ולמחיקת הערות האזהרה שהצליח המערער לרשום ביחס למקרקעין בלשכת רישום המקרקעין מכוח אותו פסק דין. בתביעה נטען, בין היתר, כי כלל לא נחתם ייפוי כוח לטובת הנתבעים בתביעה המקורית והם לא הוסמכו לייצג את העיזבון. במענה לתובענה זו הגיש המערער בקשה לסילוק על הסף, אך ביום 15.5.2011 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה (כב' השופטת ת' שרון נתנאל) ונקבע, בין היתר, כי: "פסה"ד שבערעור [ע"א 498/89 – ד.מ.] לא קבע כלל זכויות בחלקות. כל שקבע פסה"ד שבערעור הוא, כי החלטת ביהמ"ש המחוזי למחוק את התביעה מתבטלת ומשמעות החלטה זו היא, כי על ביהמ"ש המחוזי להמשיך ולדון בתביעה". נפסק גם, כי על אף שפס"ד 2006 הוא פסק דין חלוט, אין הוא יכול להוות השתק עילה. זאת, הן מאחר שפסק הדין ניתן בבקשה ל"תיקון טעות סופר", והן מאחר שהוא ניתן ללא קיום דיון כלשהו וללא דיון לגופן של המחלוקות בין הצדדים. עוד נקבע, כי בנסיבות שתוארו, ניסיונו של המערער להיתלות בפס"ד 2006 על מנת לעקוף דיון במחלוקות לגופן הוא ניסיון חסר תום לב, שיש בו כדי להביא לעיוות דין ואין לתת לו יד. 9. בהמשך לדחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף, ביום 29.2.2012 ניתן פסק דין חלקי (כב' השופט מ' רניאל), בו נקבע, פעם נוספת, כי פסק הדין בע"א 498/89 לא קבע זכויות כלשהן למי מהצדדים, מלבד זכותו של המערער שתביעתו תתברר בבית המשפט המחוזי, לאחר שמחיקתה בוטלה. לפיכך, העניק בית המשפט את הסעד שהתבקש והורה על מחיקת הערות האזהרה שרשם המערער על המקרקעין. 10. על פסק הדין האמור הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 2909/12) וביום 9.12.2013 ניתן פסק דין בו נפסק כי נראה שהחלטת בית המשפט הייתה במקומה, אך יש לבחון את מי חייבה הודעת ההסכמה לקבלת הערעור בע"א 498/89, קרי את מי ייצגו החותמים עליה והאם יכלה לשמש בסיס להערת אזהרה. על כן, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי להמשך דיון. ואכן, ביום 22.7.2015 ניתנה החלטה נוספת (כב' השופט מ' רניאל) בה נקבע כי התובעים בהליך ומורישם לא מינו את הוועד כשלוחם והודעת הוועד על הסכמתם לקבלת הערעור בע"א 489/89 לא חייבה את התובעים ולא יכלה לשמש בסיס לרישום הערת אזהרה על זכויותיהם במקרקעין. 11. גם על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה (ע"א 7275/15), אך במעמד הדיון הודיע המערער כי הוא אינו עומד על הערעור ובלבד שיובהר כי פסק הדין מושא הערעור תקף ומחייב בין בעלי הדין בהליך זה ולגביהם בלבד. בית המשפט קיבל בקשה זו, ובכפוף לכך ביום 17.11.2016 נדחה הערעור. 12. עוד בטרם ניתן פסק הדין בע"א 7275/15, ומשעמד פקיד ההסדר בסירובו לרשום את המקרקעין על שמו, הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי, למתן צו עשה המורה למשיבים לרשום על שמו את הזכויות במקרקעין. המערער הסתמך על פס"ד 2006, בו נקבעו לשיטתו זכויותיו המהותיות במקרקעין. עוד הסתמך המערער על פסק הדין בע"א 498/89 שהורה על קבלת הערעור בהסכמה. לאחר הגשת התביעה, הגישו המשיבים בקשה לסילוק התביעה על הסף, ממספר טעמים חלופיים: מעשה בית דין; היעדר עילה; היעדר יריבות; שימוש לרעה בהליכי משפט. פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטענות הצדדים 13. לאחר בחינת טענות הצדדים בבקשה, קבע בית המשפט המחוזי כי תביעת המערער נמנית על המקרים החריגים בהם מוצדק ליתן סעד של דחייה על הסף. נמצא כי פסק הדין בבג"ץ 1331/09 מקיים את התנאים הנדרשים לקיומו של השתק פלוגתא בדבר הפרשנות להחלטתו של הרשם ש' צור בע"א 498/89: הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; קיומה של התדיינות בין אותם הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה; ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה הפלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי; ההכרעה הייתה חיונית, להבדיל מהכרעה שולית או איזוטרית, לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. לפיכך, במצב המשפטי הקיים המערער אינו יכול לטעון שהוא בעל הזכויות במקרקעין על סמך פסק הדין בע"א 498/89. 14. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי לכאורה, גם פס"ד 2006, אשר פירש כי פסק הדין בע"א 498/89 קבע למערער זכויות מהותיות במקרקעין, מקים גם כן השתק פלוגתא. על כן, בחן בית המשפט איזה השתק פלוגתא "גובר" וקבע כי פסק הדין בבג"ץ 1331/09 גובר, בין היתר, נוכח העובדה שניתן במועד מאוחר יותר, על ידי ערכאה גבוהה יותר, ועוסק בפרשנות פסק דין שניתן על ידי בית משפט זה ועל כן הגורם המוסמך לפרשו הוא בית המשפט העליון. בית המשפט הוסיף וציין, כי אף אם הקביעה בפס"ד 2006 תקפה ומחייבת, הרי שההכרעה תקפה רק כלפי מי שהיה צד להליך ולכן אינה יכולה להצמיח למערער עילת תביעה. ברם, כאמור, הבעלים הרשומים של המקרקעין לא היו צד לתביעה המקורית אלא יוצגו על ידי הוועד, שסמכותו לייצגם ולוותר בשמם על זכויותיהם במקרקעין לא הוכרעה, ועל כן הקביעה בפס"ד 2006 תקפה, לכל היותר, לחברי הוועד. עוד קבע בית המשפט, כי גם העובדה שהמערער שילם מיסים בגין העברת הזכויות אין בה כדי להכשיר פגיעה בצדדים שלישיים שלא היו צד להליך. לאור האמור, נענה בית המשפט המחוזי לבקשה לדחיית התובענה על הסף. מכאן הערעור שלפנינו. 15. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בסלקו את התביעה על הסף, שכן אין זה המקרה המתאים לסעד קשה זה. לטענתו, מפסק הדין עולה כי ישנן שאלות רבות שטרם הוכרעו. כך, לא הוכרע האם הוועד היה מוסמך לייצג את בעלי המקרקעין או מהי משמעות תשלום המיסים על ידו. שאלות אלה ראויות לבירור, לשיטתו, ולכן לא היה מקום לדחות את תביעתו על הסף. בנוסף פסק הדין בבג"ץ 1331/09 לא יצר השתק פלוגתא, ולכן שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי פס"ד 2006 לא קבע כי למערער זכויות במקרקעין. 16. מנגד, המשיבים סומכים את ידיהם על פסק הדין, וחוזרים על העילות לסילוק התביעה על הסף שהעלו בהליך בבית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 17. תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מקנה לבית המשפט אפשרות לדחות תביעה על הסף ממספר נימוקים אפשריים: מעשה בית דין; חוסר סמכות; כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. הלכה מושרשת היא "כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף ... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט – בבואו לשקול אפשרות זו – ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983)). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בדחיה על הסף, אשר יוצרת מעשה בית דין (ראו: ע"א 7218/10 שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (29.1.2012)). עוד הוטעם בפסיקה כי "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף" (ע"א 693/83 שמר נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668, 671 (1986)). לאחר עיון, הגעתי למסקנה כי המקרה שלפנינו נמנה על המקרים החריגים בהם מוצדק לעשות שימוש באמצעי זה. 18. לדידי, היה אכן מקום לדחיית התביעה על הסף, אך הטעם לכך איננו קיומו של השתק פלוגתא, אלא, כפי שטענו המשיבים, מחמת הגשת התביעה נגד המשיבים שאין ביניהם לבינו יריבות משפטית היכולה להצמיח לו את הסעד המבוקש על ידו (ראו: ע"א 6407/14 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כרמיאל נ' מסרי (29.8.2016)). כאמור, המערער עתר למתן צו עשה אשר יורה למשיבים לרשום את המקרקעין על שמו. ברם, בניגוד לטענות המערער, באף אחד מן ההליכים שפורטו לעיל לא הוכרעה שאלת בעלותו במקרקעין. באשר לפס"ד 2006 עליו נסמך המערער כיום כדי לקבוע את זכויותיו במקרקעין, מדובר בפסק דין שניתן ב"בקשה לתיקון טעות סופר", וברי כי הפרשנות – השגויה – שניתנה בו לפסק הדין בע"א 498/89 אינה יכולה לקבוע זכויות מהותיות במקרקעין. בפרט, כאשר בעלי המקרקעין הרשומים לא היו צד להליך. עולה אם כן, כי המערער מבקש לרתום את העגלה לפני הסוסים, הווה אומר להביא לרישום זכותו במקרקעין מבלי להוכיח לפני כן כי הוא אכן בעל הזכות. זאת אין לקבל. במצב הדברים הקיים, ומבלי לקבוע דבר על אודות גורל התביעה או דבר על אודות התיישנותה, על המערער להגיש תביעה כנגד הבעלים הרשומים של המקרקעין על מנת להכריע בסוגיית הבעלות עליהם. פשיטא, כי עד שלא תוכרע שאלה זו לטובת המערער, לא ניתן לרושמו כבעלים. ויודגש, בהליכים שניהל המערער לאורך השנים הוא נמנע מלצרף את מי שרשומים כבעלי המקרקעין בפועל. 19. יתרה מכך, יש רגליים מוצקות לסברה כי התביעה דנא נמנית על המקרים הנדירים המצדיקים דחייה על הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב (ראו: ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 583 (2003)). מן המסכת העובדתית, שפורטה לעיל באריכות, עולה כי המערער פועל לאורך השנים בניסיון להביא לרישומו כבעל הזכויות במקרקעין, תוך ניסיון לעקוף את הצורך בהוכחת בעלותו בהם. עוד בבג"ץ 1331/09 עמד השופט ג'ובראן על כך שהמערער מבקש "להביא לרישומו בדרך לא דרך כבעלים של המקרקעין הנדונים", כאשר ההליכים בהם הוא נוקט לצורך זה "רצופים בחצאי אמיתות, בהשמטות ובהפניות חלקיות המבקשות להוציא מהקשרן את הקביעות המהותיות שנעשו בעניינו". גם בהליך דנא, נוקט המערער באותן שיטות. כך לדוגמא, במסגרת כתב הערעור טען המערער כי פסק הדין בבג"ץ 1331/09 לא יצר השתק פלוגתא, בין היתר, נוכח העובדה ש"כב' השופט ג'ובראן מציין בהחלטתו כי לא נפרסה בפני בית המשפט העליון מלוא התמונה, אלא שהעותר [המערער – ד.מ.], בחר לפרט חלקי משפטים ו/או חצאי אמירות". קרי, המערער מנסה להיבנות מכך שהעתירה שהגיש נדחתה "רק" בשל חוסר ניקיון כפיו. עוד יש לזקוף לחובת המערער את העובדה כי בחר שלא לצרף להליך את הבעלים הרשומים של המקרקעין ואין אלא להניח כי הדבר נעשה על מנת להימנע מהכרעה סופית בשאלת זכויותיו במקרקעין. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיבים יחדיו בסך של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏כ"ה באייר התשע"ח (‏10.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16069530_N05.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il