רועי עמרם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6949/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6949/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער: רועי עמרם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת"פ 4097/05 מיום 4.7.2007 שניתנו על ידי כבוד השופט א' שיף תאריך הישיבה: כ"ג בסיון התשס"ט (15.6.2009) בשם המערער: עו"ד שמואל קינן; עו"ד אברהם לנדשטיין בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן בשם שירות המבחן למבוגרים: הגב' ברכה וייס פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. בליל ה-4.3.2005, בסמוך לחצות, אירעה תאונת דרכים קטלנית בסמוך לצומת הרמזורים שליד כפר מסריק (להלן: התאונה). בתאונה מחרידה זו קיפחו את חייהם שלושה צעירים: צבי קוייפמן ז"ל, שהיה בן 21 במותו, ירון לביא ז"ל, בן 21 במותו וניר נגולה ז"ל, בן 20 במותו. המערער נהג ברכב פורד פוקוס (להלן: הרכב). לידו ישב חברו הטוב, עומר לביא, שהוא אחיו של ירון לביא ז"ל (להלן: עומר). שלושת המנוחים ישבו מאחור. החבורה נסעה מנהרייה לכיוון חיפה, למה שאמור היה להיות בילוי. להלן מספר עובדות שעמדו ברקע אירוע התאונה: הכביש בו אירעה התאונה הוא דו מסלולי, כאשר בכל מסלול ישנם ארבעה נתיבים; שני המסלולים מופרדים על ידי אי תנועה בנוי; המהירות המותרת בכביש היא 90 קמ"ש; זמן קצר לפני התאונה ירד גשם והכביש היה רטוב; שדה הראייה במקום הוא כ-300 מטרים. 2. לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט המחוזי (השופט א' שיף) את המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וסעיף 38(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); בעבירה של נהיגה בלתי סבירה, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה וסעיף 38(ג) לפקודת התעבורה; ובעבירה של אי שמירת רווח, לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה. על המערער הוטלו שבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה מותנית למשך שלוש שנים. התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה של הריגה או של גרימת מוות ברשלנות. כמו כן, פסל בית המשפט המחוזי את המערער מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה מכל סוג שהוא למשך 15 שנים, בניכוי תקופת פסילתו המנהלית. 3. על התיאור הכללי של התאונה אשר אירעה לא הייתה מחלוקת. למעשה, עיקר המחלוקת נגע לשאלת מהירות הנסיעה של המערער עובר לתאונה. כאמור, המערער וחבריו נסעו מנהרייה לכיוון חיפה. בנהרייה עצרו את הרכב וחלק מנוסעיו יצאו מהרכב כדי למשוך כסף מכספומט. מבדיקה שנערכה בדיעבד התברר כי הכסף הוצא בשעה 23:52; נתון אובייקטיבי זה מלמדנו מתי יצאה המכונית לדרך (לכיוון חיפה). עד מקום התאונה חלף המערער על פני כמה רמזורים והתקרב אל הצומת בו אירעה התאונה. באותה עת נסע בכביש, במסלול הנגדי (מדרום לצפון), רוברט לרנר שנהג ברכב מסוג פיאט פונטו, בנתיב השמאלי לכיוון נסיעתו כמתואר (להלן: הפונטו). אחריו, במסלול האמצעי, נסע אברהם דהן שנהג במונית (להלן: המונית). משמאל למונית נסע אוטובוס של אגד, שהיה נהוג בידי נדב בן אליהו (להלן: האוטובוס). גם לגבי פרטי התאונה עצמה אין מחלוקת: כאשר הגיע המערער בסמוך לצומת, הוא סטה שמאלה, עלה על אי התנועה הבנוי, המשיך למסלול הנגדי תוך סבסוב הרכב, ופגע עם חלקו האחורי שמאלי של הרכב בחזית הימנית של רכב הפונטו. המערער המשיך ופגע עם חלקו האחורי של רכבו בחזית המונית, המשיך וסטה שמאלה, עלה על אי התנועה לכיוון כפר מסריק, פגע בעמוד של רמזור ונעצר כאשר חזית רכבו פונה לכיוון מזרח. כתוצאה מכך, האוטובוס שהיה בנתיב הנגדי פגע בפינה האחורית ימנית של המונית ואף פגע קלות ברכב הפונטו, גם בפינה האחורית ימנית. כתוצאה מהתאונה נהרגו במקום שלושת חבריו של המערער שישבו, כאמור, במושב האחורי של הרכב. המערער עצמו וחברו עומר שישב לצידו – נחבלו. נחבלו גם נוסעי הפיאט פונטו – רוברט לרנר ויודיצקי אינסה, וכן נחבלו נהג המונית, אברהם דהן, ושניים מנוסעי המונית, גד אוחיון ודוד יצחק. 4. הערעור הופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. המערער טוען כי יש לזכותו מכל וכל; לחילופין, כי יש לזכותו מעבירת ההריגה ולהרשיעו במקומה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות; לחילופי חילופין, מערער הוא על חומרת העונש. 5. בא כוח המערער הגיש הודעת ערעור מפורטת. שני הצדדים הגישו עיקרי טיעון ובנוסף שמענו טענות הצדדים על פה. בסופו של דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין. 6. המערער גרס כי התאונה נגרמה בגין בלימה בלתי צפויה של רכב מסוג מרצדס אשר נסע לפניו ובלם בפתאומיות, בעת שברמזור דלק אור ירוק. בלימה זו אילצה אותו, לדבריו, לבלום בלימת חירום. המערער טען כי עובר לתאונה נסע במהירות סבירה של 80 קמ"ש. כפי שנראה, בית המשפט לא קיבל את טענתו זו. לגרסת המערער, בשל היות הכביש רטוב מגשם ראשון, דבר שלא הבחין בו, ובשל תקר שהיה בצמיג הימני הקדמי של רכבו, נכנס הרכב לסבסוב וכך נגרמה התאונה. 7. על הקווים הכלליים של התאונה – ניסיון לבלימה בעקבות רכב שבלם לפני רכבו של המערער והטיית ההגה שמאלה – העיד גם עומר, שישב כאמור ליד המערער. אכן, התיאור הכללי של אירוע התאונה אינו שנוי במחלוקת; המחלוקות נגעו לשאלת אופן הנהיגה של המערער עובר לתאונה. לכך הצטרפה מחלוקת נוספת, הנוגעת להשפעה שהייתה (אם בכלל) לתקר שנמצא בגלגל הימני הקדמי של הרכב לאחר התאונה. 8. בית המשפט המחוזי הניח לטובת המערער כי הרכב שנסע לפניו בלם מסיבה בלתי ברורה. הוא קיבל את דברי המערער, שעלו עוד בהודעתו הראשונה, כי בעקבות אותה בלימה פתאומית של רכב המרצדס שהיה לפניו, נקט המערער בשלוש פעולות נפרדות ומכוונות: הוא האט את מהירות נסיעתו, בלם בלימת חירום והסיט את הרכב אל עבר הנתיב השמאלי. עוד קבע בית המשפט כי, לאחר שהסיט המערער את רכבו שמאלה וגרם לסבסובו של הרכב, הייתה מהירות נסיעתו פחותה באופן משמעותי, מזו שקדמה להיקלעותו למצב הסיכון. נקבע כי עד שסטה שמאלה, הספיק המערער להאט את מהירותו על ידי בלימה ואז להאט שוב את מהירותו על ידי בלימת חירום, ורק אז הסיט המערער את רכבו שמאלה, וכך החל הסבסוב שגרם לתאונה. דהיינו, כתוצאה מהסטת הרכב לנתיב השמאלי, נכנס הרכב לסבסוב והתרחשה ההתנגשות ברכבים הסמוכים. הסבסוב נגרם, כך קבע בית המשפט, בשל נסיעה במהירות מופרזת שהייתה – לפי קביעת בית המשפט, ועל כך עוד נרחיב את הדיבור – 140 קמ"ש. המהירות המופרזת אילצה את המערער לבלום בלימת חירום ולהסיט את רכבו שמאלה בעוד הכביש חלק, על מנת למנוע התנגשות ברכב שבלם לפניו. בנוסף, לאחר ניתוח הראיות השונות, לרבות חוות דעת המומחים, קבע בית המשפט כי לא הנקר בצמיג הימני קדמי הוא שגרם לסבסובו של הרכב. גם על קביעתו זו עוד נרחיב להלן את הדיבור. 9. לאחר בחינת כל הראיות, סיכם בית המשפט את ממצאיו שבעובדה כך: המערער נהג ברכבו בלילה, כשהוא מודע לכך שהכביש היה רטוב לאחר הגשם. בית המשפט לא קיבל לעניין זה את הטענה שהמערער לא היה מודע למה שהיו מודעים נהגים אחרים שהעידו במשפט. הכביש היה בוצי וחלק. למרות מודעות המערער לסיכון שהיה כרוך בנהיגה מהירה בכביש רטוב לאחר גשם ראשון, התקרב המערער לצומת מרומזר במהירות של 140 קמ"ש. על הממצא בעניין המהירות נפרט להלן בהרחבה. בהתקרבו לצומת, המערער לא האט את מהירות נסיעתו. מסיבה בלתי ידועה, בלם רכב המרצדס שנסע לפני המערער. המערער ניסה לבלום את רכבו כדי לא להתנגש במרצדס. תחילה האט את מהירות נסיעתו על ידי בלימה רגילה. אחר כך בלם בלימת חירום. בשל מהירות נהיגתו הגבוהה ואי שמירת מרחק מן הרכב שלפניו, הבחין המערער כי הוא עומד להתנגש ברכב המרצדס, ואז הסיט את רכבו שמאלה, גרם לסבסוב, איבד שליטה על רכבו והתנגש בכלי הרכב שנסעו במסלול הנגדי. כפי שיפורט להלן, משנשללה האפשרות כי התקר בצמיג הימני קדמי הוא שגרם לתאונה, ניתן לקבוע ברמת וודאות של מעל לכל ספק סביר כי מהירות נסיעתו הגבוהה מאד של המערער, בכביש רטוב וחלק, ואי שמירת מרחק – הם שגרמו לתאונה. אילו נסע המערער במהירות המתאימה לתנאי הדרך והיה שומר מרחק, הוא לא היה צריך לבלום בלימת חירום ואף אילו היה בולם בלימה כזו, היה יכול המערער לבצע אותה במהירות איטית יחסית מבלי לאבד שליטה על רכבו. 10. לעניין היסוד הנפשי של המערער, בית המשפט המחוזי קבע כי התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה. ניסיון החיים מלמד כי נהג הנוסע בלילה, בכביש רטוב וחלק, לאחר גשם ראשון, המתקרב לצומת מרומזר במהירות של 140 קמ"ש, כשלפניו נוסעים כלי רכב – מודע לסכנה הטבועה בסיטואציה זו. סכנה של היקלעות לתאונה קטלנית. המערער לא ניסה להסביר את דרך נהיגתו ואת שאלת מודעותו לכל האמור. המערער טען טענה לא נכונה כי מהירות נסיעתו עובר לתאונה הייתה 80 קמ"ש בלבד. בנסיבות המקרה, לא נותר אלא להסיק כי המערער בחר בחירה מודעת לנהוג ברשלנות גסה, מתוך תקווה כי "לו זה לא יקרה". מהירותו נסיעתו של המערער עובר לתאונה 11. מרכז הכובד של הליך זה נוגע לשאלה מה הייתה מהירות נסיעתו של המערער לפני שבלם, בניסיונו להימנע מהתנגשות ברכב המרצדס. כזכור, המערער טען בערכאה הראשונה כי נסע במהירות 80 קמ"ש. ואולם, בית המשפט קבע כממצא שבעובדה, כי מהירות נסיעתו של המערער לפני שבלם הייתה 140 קמ"ש. דומה כי איש לא חלק ברצינות על כך שנהיגה בלילה, בכביש רטוב, במהירות 140 קמ"ש בכביש בו מהירות הנסיעה הוגבלה ל-90 קמ"ש – מהווה סטייה כה חמורה מדרגת ההתנהגות הסבירה, עד שקיימת חזקה שבעובדה בדבר מודעותו של הנהג לסכנה של תאונה קטלנית. המערער לא הצליח להפריך חזקה זו (ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80 (2000)). אם אלה הן אכן העובדות, ברי כי במערער התקיים היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה. מרכז הכובד של הערעור שלפנינו נסב סביב ניסיונה של ההגנה לשכנענו להתערב בממצא העובדתי האמור בעניין מהירות נסיעתו של המערער עובר לתאונה. ניסיון זה מכוון הן כלפי הערכת הראיות והן כלפי פגמים, שלטענת ההגנה, נפלו בהליך של הבאת הראיות בנוגע לשאלת המהירות. דומה כי הגיעה השעה לפרט מה הן הראיות שהביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה בעניין מהירותו של המערער. לנוחות הקורא, אקדים ואומר כי ביסוד ממצאיו של בית המשפט קמא עמדו שתי ראיות מרכזיות. האחת היא חוות דעת של מומחה מטעם התביעה, מר עפר סלומון (להלן: סלומון), שקבע את המהירות על-יסוד סרט, שמקורו במצלמת אבטחה של מפעל העומד בסמוך לצומת בו אירעה התאונה (ת/2); הראייה השנייה היא עדותו של עומר לביא שישב, כאמור, במושב הקדמי שלצד המערער. נפרט. חוות דעתו של המומחה סלומון 12. בסמוך לצומת בו אירעה התאונה, עומד מפעל "דוקרט", אשר בחצרו מופעלת מצלמת אבטחה. למחרת התאונה, ולאחר ששמע על התאונה שאירעה בלילה, בדק עובד של המפעל, עירד דוכס שמו, את סרט האבטחה כדי לראות אם המצלמה קלטה את התאונה. קטע שנמצא על ידו רלבנטי הועתק לתקליטור ת/2. בתחילת הדרך, וגם במהלך המשפט, המשטרה לא ידעה להסיק מהסרט מסקנות בדבר מהירות הנסיעה של רכב המערער. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, מעלה כי ת/2 הוגש כראייה מוסכמת וכי לא הייתה מחלוקת על כך שהוא אכן משקף את רגע התאונה. על כן, יש לדחות ניסיונות שנעשו בסיכומי המערער בערכאה הראשונה או בערעור, לטעון כנגד קבילותו של ת/2 וכנגד השאלה אם הוא אכן משקף את רגע התאונה. אוסיף ואומר כי רואה אני טעם רב בטענת התביעה לפיה אף ששעון המפעל לא היה מדויק, ובסרט מצוינת השעה 00:08, בעוד התאונה אירעה כנראה בשעה 00:03, אין זה סביר שבסמוך לתאונה ואחריה תקלוט המצלמה אירוע נוסף שיש בו סימנים של התאונה נשוא הדיון. 13. וכך התגלגלו הדברים שהביאו להגשת חוות הדעת. במהלך פרשת התביעה, הציע בית המשפט לצדדים את האפשרות לבדוק את המהירות בהתבסס על הסרט ת/2. וכך אמר: "ביהמ"ש: האם שני הצדדים יסכימו, אם האם זה מעשי, שבמקום למדוד יחסית לשאר כלי הרכב או להסיק מסקנות מזוויות צילום, שפשוט יעשה ניסוי בהנחה שזה אפשרי, אם אותה מצלמה, בו תמדדנה מהירויות כלי הרכב מנקודה א' לנקודה ב' במקום עצמו. אפשר למדוד באיזה מהירות בניסוי לוקח לרכב שעובר במקום ומצולם ע"י אותה מצלמה, במהירות שתמדד בניסוי, אם נגיד לקח לו שניה לעבור מנקודה א' לב' אנו יכולים למדוד עם אותה מצלמה בניסוי, כמה מנקודה א' ל-ב'. ומפי באי כוח הצדדים נרשם: אנו נבדוק את הענין. אם זה אפשרי נודיע לביהמ"ש את עמדתנו" (עמ' 67 לפרוטוקול). תחילה, כפי שדיווחה התביעה לבית המשפט, לא הסתייע הדבר. ואולם, בסופו של דבר, לאחר פרשת ההגנה ועל פי רשות שניתנה, הוגשה חוות דעת של סלומון, המומחה מטעם התביעה, בשאלת המהירות. חוות הדעת תאמה את המתווה שהציע בית המשפט. נוכח טענות שהעלתה ההגנה בעניין זה, אעמוד על השאלה כיצד הוגשה חוות הדעת בשלב בו הוגשה. בתום פרשת התביעה התנהלו בין הצדדים חילופי הדברים הבאים: "ב"כ המאשימה: בכפוף להמצאת ראיה לענין המהירות של הרכב באמצעות אותו CD [ת/2 – מ.נ.], ענין שהעלה אותו ביהמ"ש – אלה עדיי. ב"כ הנאשם: מתנגד. אם חברתי רוצה, שתגיד עכשיו שהיא מעונינת להביא עדות. אי אפשר להחזיק אותנו עד סוף הדיונים. אם היא רוצה, אני מוכן לדחות את הדיון כדי שהיא תביא ראיה. ב"כ המאשימה: הצעת ביהמ"ש היתה שאנחנו נקבל ראיה אוביקטיבית למהירות שלא קשורה בעדים. אני לא חושבת שזה יכול להשפיע בכל צורה על עדות הנאשם או עדי ההגנה, כי זו ראיה אוביקטיבית. הסניגור אמר גם שיהיה נוכח המומחה שלו וזה מקובל. בשלב זה, לדעתי המשפט יכול להמשיך. מה גם שזו ראיה שאיכשהו מתבקשת ע"י ביהמ"ש והיא גם יכולה להיות ראיה מבחינת ביהמ"ש שהראיה הזו יכולה להגיע אח"כ. מבחינתנו, העברתי שוב דרישה למשטרה בהתאם להצעת ביהמ"ש ואני יודעת שזה מטופל. לישיבה הנדחית הבאה, אני מאמינה שזה יהיה מוכן, שנדע איפה אנחנו עומדים. אין לי בקשה לדחות את הישיבה של היום. ב"כ הנאשם: אני מצהיר, העיד פה הבוחן של המשטרה ושמעתי במו אזני שהוא אמר שאי אפשר (להסיק מסקנות מת/2 – מ.נ.), הדבר בלתי אפשרי. אם חברתי רוצה זו ראיה שהיא רוצה להביא, אז אני מבקש שהיא תביא אותה לפני ההגנה. אין לי בעיה שביהמ"ש ידחה את הדיון. אני לא מוכן שאחרי שיגמרו עדי ההגנה היא תבוא ותגיד: עכשיו יש לנו ראיה אוביקטיבית." בית המשפט נתן החלטה בזו הלשון: "בבוא היום, לכשתוגש בקשה להבאת ראיה נוספת, היא תשקל" (עמ' 110-109 לפרוטוקול). 14. לאחר חילופי הדברים האמורים והחלטת בית המשפט, העידו עדי ההגנה והסתיימה פרשת ההגנה. בשלב זה, התביעה ביקשה להגיש ראייה נוספת בהתייחס למהירות נסיעתו של המערער עובר לתאונה. בית המשפט נעתר לבקשה (החלטת בית המשפט מיום 24.6.2006, עמ' 172-171 לפרוטוקול). בהחלטתו, ציין בית המשפט כי האפשרות שתוגש ראייה נוספת לא הייתה בגדר הפתעה, וגם הסניגור לא הבהיר כיצד היה מכלכל צעדיו באופן אחר, אילו ידע מבעוד מועד על כוונת התביעה להגיש בקשה להגיש את הראייה הנוספת. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע כי הצורך להגיע לחקר האמת העובדתית, שהוא מטרתו של המשפט הפלילי, מצדיק בנסיבות העניין להתיר את הבאת הראייה הנוספת. בעקבות החלטה זו, הוגשה חוות דעתו של העד סלומון. עדותו של סלומון נשמעה והוא נחקר בהרחבה. בעקבות עדותו, העידה גם ההגנה מומחה מטעמה לעניין מהירות הנסיעה של המערער. 15. לעניין עיתוי הגשת חוות הדעת וחקירת העד סלומון, אומר ברורות: לדעתי בית המשפט היה מיטיב לעשות אילו עצר את מהלך המשפט בתום פרשת התביעה, כפי שהציע הסניגור, והיה ממתין לעריכת חוות הדעת. כך הייתה מתנהלת פרשת התביעה ברצף. ככלל, יש לשמור על סדר הבאת הראיות, אף שמותר לסטות ממנו מטעמים ראויים. סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) קובע כי לאחר שסיימו בעלי הדין את הבאת הראיות מטעמם, רשאי בית המשפט להורות על הזמנת עד או הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיוזמתו. ב-ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 505, 510-509 (1981), קבע בית משפט זה כי אין בחוק סדר הדין הפלילי כל דבר האוסר על הבאת ראיות נוספות במהלך הסיכומים או אפילו אחרי הסיכומים, כל עוד לא גמר בית המשפט את מלאכתו ולא נתן את פסק הדין. בית המשפט הדגיש כי התכלית העליונה הינה מניעת עיוות דין, העלול להיגרם לנאשם או לאינטרס הציבורי באם יזוכה עבריין עקב הישמטות ראייה חשובה (ראו עוד: ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 255-254 (2001); מ"ח 5634/08 אבו עדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 להחלטה (טרם פורסם, 19.8.2008); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 878 (2005); ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447, 457-456 (1988); דנ"פ 5189/05 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 להחלטה (טרם פורסם, 20.4.2006)). איני סבורה שהיעילות הייתה צריכה לגבור במקרה זה על הסדר הרגיל של ניהול המשפט: ועם כל זאת, לא מצאתי להתעלם מחוות הדעת והעדות של העד סלומון, אך בשל עיתוי הגשתה של חוות הדעת וחקירת המומחה סלומון. טעם הדבר הוא שהמערער לא הצליח להצביע בפנינו על כך שסטייה זו מן הסדר רגיל של ניהול המשפט גרמה לו עיוות דין. מדובר אמנם בראייה מורכבת, אך זוהי ראייה טכנית, אשר על תוכנה אעמוד להלן. 16. העד סלומון הוא מהנדס מחשבים, בעל וותק של 26 שנות עבודה ברפא"ל. סלומון מתמחה בעיבוד תמונות, ובחוות דעתו נעזר בתוכנה משוכללת הקיימת במקום עבודתו לשם ניתוח מהירות הנסיעה של המערער על יסוד ת/2. בית המשפט התרשם מכישוריו של העד וגם ההגנה אינה חולקת על מומחיותו. העד סיפר בעדותו כי דודו של אחד המנוחים העובד ברפא"ל, הוא שהגיע אליו. בין העד לבין הדוד לא הייתה היכרות קודמת. לניסיונות ההגנה להטיל חשד במומחה בשל כך שבני משפחות המנוחים הם שמצאו אותו – אין כל בסיס. אכן, העד שהיה מסוגל לחשב את מהירות הנסיעה של המערער בהתאם למתווה שהציע בית המשפט, אותר על ידי משפחות המנוחים, אך הדבר אינו גורע ממשקל חוות דעתו. מדובר בעד אובייקטיבי שלא דרש ולא קיבל שכר עבור חוות דעתו. 17. כאמור, העד ניתח את צילום התאונה שנקלטה במצלמת הוידיאו של מפעל דוקרט. בתחילה חישוביו הובילו אותו למסקנה כי המערער נהג במהירות של 119 קמ"ש, ואולם, לאחר עיון בתצלום אוויר בדבר מיקום האוטובוס שהיה בזירת התאונה וביקור בזירה, עדכן את הערכתו וקבע כי מהירות נסיעתו של המערער הייתה קרובה ל-150 קמ"ש. המערער ניסה להזים את עדותו של המומחה סלומון באמצעות חוות דעת ועדותו של המהנדס י' בן הרואה, המשמש ממלא מקום ראש המעבדה להנדסת רכב ומכונות בטכניון (להלן: בן הרואה). חוות דעתו של בן הרואה התבססה על בדיקות של מומחה אחר – המהנדס יוחנן ארז (להלן – ארז). ואולם, ארז עצמו לא העיד בבית המשפט, למרות הערת בית המשפט בעניין. אף שבתחילה הסניגור הודיע כי יזמן את ארז להעיד, בסופו של דבר, הוא הודיע כי הוא מוותר על עדותו של ארז מאחר ולטענתו, נתגלעו ביניהם חילוקי דעות. לפי עמדתו של בן הרואה, מהירות נסיעתו של המערער הייתה 99 קמ"ש. בן הרואה העיד כי שיטת פענוח מהירות מתוך סרט וידיאו אינה שיטה מקובלת, וטען כי המדידה שערך סלומון נעשתה לאורך קטע קצר ולפיכך אפשרות השגיאה בו היא גבוהה. 18. ביהמ"ש המחוזי העדיף את חוות דעתו של סלומון על פני חוות דעתו של בן הרואה. בית המשפט ציין כי עיסוקו של בן הרואה אינו בתחום פענוח צילומים. כאמור, את מסקנותיו ביסס בן הרואה על בדיקות שערך המומחה ארז, אלא שארז עצמו לא הובא לעדות. כפי שקבע בית המשפט ובצדק, ההימנעות מהבאתו של ארז לדוכן העדים מדברת בעד עצמה. בית המשפט קיבל את טענתו של סלומון לפיה תוכנת הבדיקה בה השתמש מאפשרת לצמצם את טעות המדידה לפחות מפרומיל ולפיכך, קצב דגימת סרט המצלמה עליו התבסס בחישוביו הוא מדויק. לפי חוות דעתו המעודכנת של סלומון, מהירות נסיעתו של המערער עובר לתאונה הייתה כ-150 קמ"ש (ראו סעיף 8 למכתבו של סלומון מיום 14.5.2006, המתייחס לחוות דעת של המומחה מטעם ההגנה דורון פת). כאן יצוין כי דעתו של המומחה ארז הייתה כי המערער נסע במהירות של 119 קמ"ש. מסקנה זו זהה למסקנה הראשונית אליה הגיע סלומון, בטרם עדכן את חוות הדעת מטעמו. בית המשפט ציין כי מהירות נסיעתו של המערער נקבעה אמנם באופן תקדימי וחדשני על בסיס ניתוח מהירות הנסיעה מסרט הוידיאו, אולם חרף החידוש, נקבע כי אין מדובר בראייה מדעית חדשה או במכשור מדעי חדש המחייב הנחת תשתית מיוחדת לצורך התבססות עליו, אלא רק ביישום של נוסחה מתמטית ידועה: זמן כפול מהירות = דרך. בית המשפט דחה את הטענה שהעלה הסניגור לעניין נפקות אי העברת חלק מחומרי החקירה ו/או נתונים ששימשו את העד סלומון בעת עריכת חוות דעתו. זאת, בין היתר, משום שחישוביו של סלומון התבססו על הנחות לטובת המערער, דבר לו הסכים גם הסניגור בעצמו. 19. חיזוק בעל משמעות רבה באשר לרמת הדיוק של שיטת החישוב שהפעיל סלומון נמצא בנתון אובייקטיבי: על סמך הסרט ת/2, לפי שיטת חישוביו, קבע סלומון כי האוטובוס שהיה מעורב בתאונה ונצפה בסרטון זה נסע במהירות של 56 קמ"ש. מסקנה זו אומתה לחלוטין, שכן לפי הטכנוגרף שהותקן באוטובוס, מהירות נסיעתו הייתה פחותה במעט מ-60 קמ"ש. נתון אובייקטיבי זה מחזק את המסקנה כי השיטה בה נקט המומחה סלומון הינה מדויקת. אכן, הניתוח שעשה המומחה היה חדשני בהשוואה לטכניקות בהן נוהגת המשטרה להשתמש בחקירת תאונות דרכים, אך הוא נובע מידע שצבר הלה בעבודתו ואין כל סיבה להימנע משימוש בידע חשוב זה. עדותו של עומר לביא 20. הראייה המרכזית השנייה, עליה סמך בית המשפט, היא עדותו של עומר לביא. עומר היה חברו הטוב של המערער. בעדותו בבית המשפט תיאר כי בתחילת הנסיעה המערער "עשה גלגלים עם האוטו... גלגלים – אני מתכוון שנותנים הרבה גז והגלגלים עושים חריקה" (עמ' 7 לפרוטוקול). בתחילת הנסיעה, כך העיד, רק הוא והמערער היו חגורים בחגורות בטיחות. בהמשך הדרך, כשהמערער נסע במהירויות שונות בין 120 לבין 170 קמ"ש (עוד לפני הצומת בו אירעה התאונה), חגרו נוסעי המושב האחורי של הרכב את חגורת הבטיחות. דבר זה מצביע, כפי שקבע בית המשפט קמא ובצדק, על תחושת הסכנה אותה חשו נוסעי הרכב נוכח צורת הנהיגה של המערער. עומר העיד כי המערער עבר בנסיעתו מנתיב לנתיב ואף עקף רכבים מימין ומשמאל. כשהתקרבו לצומת, כך לפי עדותו של עומר, נסע המערער במהירות שנעה בטווח של 150-140 קמ"ש. עומר ראה זאת במד האוץ של הרכב. את אירוע התאונה עצמו תיאר עומר בקווים כלליים באופן דומה לתיאורו של המערער, ועל כך כבר עמדנו לעיל. 21. בית המשפט היה ער לכך שעומר מסר גם כמה גרסאות שהיו נוחות יותר למערער. תחילה, בחקירתו בסמוך לתאונה, מסר עומר כי המערער נסע במהירות של 70 קמ"ש. בהזדמנות מאוחרת יותר, כמה שעות אחרי התאונה, מסר כי המערער נסע במהירות של 90-80 קמ"ש. ואולם, במהלך השבעה על אחיו, טלפן עומר לאחד החוקרים ומסר לו כי ברצונו לספר לו את האמת לגבי התאונה. החוקר בא לבית המשפחה ועומר מסר לו שם את הגרסה שעלתה אחר כך גם בעדותו בפני בית המשפט. בית המשפט קיבל את הסברו של עומר לעניין שינוי הגרסאות. עומר העיד כי המערער היה לו כאח ולכן בתחילה הוא שיקר כדי לסייע למערער. עומר סיפר כי רצה לתת למערער עצמו את ההזדמנות ללכת למשטרה ולהגיד לחוקרים את האמת, אלא שהמערער לא עשה כן. משנוכח לראות שהמערער ממשיך לעמוד על שקריו, החליט כי יספר את האמת למשטרה בעצמו. 22. להסבר זה של עומר כי בתחילה שיקר לטובת המערער, נמצא חיזוק של ממש דווקא בעדותו של המערער עצמו. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, הודה המערער כי עומר טלפן אליו ואמר לו כי מסר לחוקרים גרסה בלתי נכונה לגבי מהירות נסיעתו, וכי עומר ביקש ממנו בשיחה זו להעיד אמת בעניין מהירות נהיגתו בערב התאונה. בהמשך עדותו, שינה המערער את גרסתו ואמר כי עומר רק ביקש ממנו להגיד את האמת, והוא, המערער, לא ידע מה כוונתו של עומר בדבריו אלה. 23. וכך התייחס בית המשפט לעדותו של עומר: "העד עומר העיד כאמור, כי עובר לתאונה נהג הנאשם במהירות 140-150 קמ"ש. בעת עדותו לא ידע העד על ממצאיו הדומים של העד סלומון. ברור לי כי העד עומר מסר גרסאות סותרות באשר למהירות נסיעתו של הנאשם, אך אני מאמין לו כי תחילה ביקש לסייע לחברו הנאשם וחיפה עליו. לא התעלמתי מכך שהעד עומר העיד כנגד מי שגרם את מותו של אחיו, אך מנגד אין חולק כי העד עומר ביקש מהנאשם בשיחת טלפון, לאחר שהשניים כבר נחקרו במשטרה, להעיד אמת. הנאשם אף הודה בביהמ"ש (ואח"כ הכחיש) כי עומר ביקש ממנו להעיד אמת בעניין מהירות נסיעתו. אין כל משמעות לבקשה זו, אלא אם כן היה ברור לעומר כי הנאשם סיפר במשטרה גירסה שקרית בנושא זה וכי הנאשם נסע במהירות מופרזת. ככל הנראה ביקש עומר לגרום לכך כי הגירסה מפלילה תמסר לראשונה למשטרה ע"י חברו הנאשם ולא על ידיו. התחמקויותיו ואי אמירת האמת ע"י הנאשם, בנושא שיחת הטלפון עם עומר, פגעו קשות באמינותו. כך גם גרסתו השקרית במשטרה כי הכביש היה יבש. אני מאמין איפוא לעד עומר, חרף עדויותיו הסותרות כי הנאשם נסע במהירות של 140-150 קמ"ש עובר לתאונה. לא התעלמתי מכך שבגרסאותיו במשטרה ציין עומר כי בקטע מסוים נהג הנאשם במהירות 180-190 קמ"ש (...), אך אין בכך כדי לפגוע באמינותו, שכן המדובר בקטע אחר של הנסיעה (בין צומת שומרת לבין עכו מזרח), שייתכן שבו נסע הנאשם במהירות כה גבוהה)". 24. בית המשפט ציין כי מסקנתו של העד סלומון לגבי המהירות מקבלת חיזוק של ממש משלושה מקורות: עניין מהירות האוטובוס (עליו עמדנו לעיל); ההתאמה בין חוות דעתו הראשונה של סלומון לבין חוות הדעת של ארז (שכזכור לא הובא לעדות); ולכך מצטרפת גם עדותו של עומר. לאחר התייחסות בית המשפט לחיזוקים אלו לחוות דעתו של המומחה סלומון, בא הקטע המצוטט לעיל בעניין מהימנותו של העד עומר. בית המשפט נמנע מלייחס משקל לעדויות של עדים אחרים לעניין דרך התרשמותם ממהירות הנסיעה. 25. למעשה, די בעדותו של עומר אותה קיבל בית המשפט כמהימנה, כדי לבסס את קביעת בית המשפט בעניין מהירותו של המערער. הסניגור ביקש כי נתערב בהחלטתו של בית המשפט לתת אמון בגרסתו של עומר, על סמך פסק דינה של השופטת בן פורת ב-ע"פ 23/77 שרעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 815 (1979). בפסק דינה זה, קבעה השופטת בן פורת כי יש להיזהר בשקילת דבריהם של קרובי נרצח, שמא רצונם במיצוי הדין עם החשודים ברצח, יגרום להם להאמין בדבר שאין לו אחיזה במציאות (שם, עמ' 824-823, יוער כי בנסיבות אותו פסק דין מצאה השופטת בן פורת סיבות נוספות לקביעתה לפיה יש להתעלם מעדותו של אותו קרוב משפחה). לטענת סניגורו של המערער, יש להתערב בממצא שבעובדה לעניין מהימנותו של עומר, נוכח האינטרס האישי שהיה לו בהרשעת המערער. לכך לא ראינו מקום. אכן, עומר הוא עד מעוניין בתוצאת המשפט בשים לב לכך שאחיו נהרג בתאונה. משפחות המנוחים היו מעורבות עד למאוד בהליך השיפוטי ונרתמו להוכחת אשמתו של המערער. כאמור, המשפחות הן שהפנו את המשטרה אל העד סלומון. ואולם, בית המשפט הביא בחשבון את החשש שמא עדותו המאוחרת של עומר מוטה היא, אך בחר לקבלה לאחר שמצא אותה מהימנה. כפי שהראינו, עדותו של עומר מתחזקת חיזוק של ממש לאור גרסאותיו הסותרות של המערער בעניין השיחות שהתקיימו בינו לבין עומר. אין לומר כי אין לתת משקל לעדותו של מי שיש לו עניין בתוצאות המשפט. שאלת ההתייחסות לעדות כלשהי צריכה להיגזר מהתרשמות הערכאה הדיונית מן העד שבפניה ומנסיבות המקרה הקונקרטי. אין לדחות את הראייה על הסף והכל שאלה של משקל הראייה. דומה כי היטיב להגדיר את ההתייחסות הראויה לעדותו של עד בעל עניין בתוצאת המשפט, השופט ברנזון, ב-ע"פ 415/68 אבא כרמל נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 803, 807-806 (1968), בציינו לגבי עדות שנתן עובד לטובת מעבידו: "אין לפסול עדות כזאת מראש או להמעיט את ערכה וחשיבותה רק בשל כך שהיא ניתנה על-ידי עובד לטובת מעבידו. כל עדות, ויהא נותנה אשר יהא, לרבות הצד הנוגע בדבר, לא-כל-שכן מי שהענין אינו נוגע לו ישירות, כל עדות צריכה להישקל לגופה בלי משוא פנים ובלי דעה קדומה. חזקה על אדם, שנשבע לומר את האמת בבית-המשפט שהוא מקיים את שבועתו ומעיד אמת, שהרי עדות שקר בבית-משפט היא עבירה פלילית, וכל אדם הוא בחזקת זכאי עד שלא הוכח או נקבע אחרת. טבעי הדבר שאם העדות באה מפי מעוניין בדבר, יתייחס אליה בית-המשפט בזהירות. אבל חלילה לו להתייחס אליה מראש באי-אמון או לזלזל בה אך ורק מפני שניתנה על-ידי אדם שיש לו ענין, ישיר או עקיף, בתוצאות המשפט, או בגלל יחסי קירבה בינו לבין בעל הדין שלטובתו ניתנה" (וראו גם דברי השופט י' מלץ ב-ע"א 496/89 אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פ"ד מה(4) 343, 349-348 (1991)). בית המשפט היה ער לגרסאותיו הסותרות של עומר, וגם למניע שעשוי להיות לו לשקר, אך הוא בחן את עדותו וקיבל אותה רק לאחר שהשתכנע בדבר אמיתותה. אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצא זה של מהימנות, שכן לא התקיימו אותן נסיבות חריגות בהן תסטה הערכאה הדיונית מהכלל הרגיל בדבר אי התערבות בממצאי מהימנות. ושוב, לא מן המותר להעיר – עדותו של עומר כעד ראייה בעניין מהירות נסיעתו של המערער, עולה בקנה אחד עם עדותו המאוחרת יותר של העד סלומון. עומר לא יכול היה לנחש מה יעלו לימים הראיות והעדויות שיוצגו בפני בית המשפט. למעשה, כאמור לעיל, די בעדותו של עומר כדי לקבוע ממצא לחובת המערער בעניין מהירות נסיעתו. אכן, עדותו של עומר וחוות דעתו של סלומון מחזקות זו את זו. כשם שאין להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא לסמוך ידו על חוות הדעת של סלומון, עד שמומחיותו הרשימה את בית המשפט עד מאוד, כך גם אין מקום להתערב בממצא המהימנות לעניין עדותו של עומר. 26. סוף דבר לעניין המהירות: המומחה סלומון קבע כי הרכב נסע במהירות של כ-150 קמ"ש. בשל עדותו של עומר, הניח בית המשפט מחמת הספק כי המהירות הייתה "רק" 140 קמ"ש. אין מקום להתערבותנו בממצא זה המעוגן היטב בראיות. 27. נתנו דעתנו גם על טענות ההגנה בעניין ראיות שלא הובאו לידיעתה בזמן ודי שנציין כי נימוקי בית המשפט בעניין זה מקובלים עלינו. שאלת התקר בצמיג הימני קדמי – העדר קשר סיבתי לתאונה 28. לאחר התאונה נמצאו שני תקרים בגלגלי רכבו של המערער – בצמיג האחורי שמאלי ובצמיג הקדמי ימני. הגלגלים נשלחו למומחה בשם ד"ר איתמר שרון, מהנדס צמיגים בכיר. ד"ר שרון נתן חוות דעת בעניין התקר בצמיגים ואף ערך בדיקות משלימות שונות, עליהן עמד בית המשפט בהרחבה. 29. ד"ר שרון קבע כי הצמיג האחורי שמאלי נפגע בתאונה עצמה, ועל כך לא הייתה מחלוקת. אשר לגלגל הימני, ד"ר שרון קבע כי ככל הנראה הנקר נבע ממסמר שננעץ בצמיג לפני התאונה. המסמר הועף ממקומו על ידי לחץ הניפוח בתהליך אופייני, לפני התאונה או במהלכה. לא ניתן להעריך כמה ק"מ נסע הרכב כאשר המסמר נעוץ בצמיג, עד שנשלף ממנו. הגלגל הוא גלגל ללא אבוב ועל כן אובדן לחץ הניפוח הוא בדרך כלל איטי מאוד, כל עוד הגוף הזר נעוץ בגלגל. באותו צמיג הייתה גם חדירה דמויית ראש חץ שמקורה בתאונה עצמה. ד"ר שרון מוסיף ומציין כי לא ניתן להתעלם מן האפשרות שעובר לתאונה היה בגלגל לחץ אוויר נמוך מן הנדרש ונמוך מלחץ האוויר שהיה בגלגל הקדמי שמאלי. אין לשלול, כך קבע ד"ר שרון, כי בעת הבלימה אחיזתו של הגלגל הימני הייתה פחותה מזו של הגלגל הקדמי השמאלי ועל כן, אין לשלול כי האטה חזקה של הרכב במהירות מאוד גבוהה גרמה לסבסוב הרכב שמאלה, דבר שהקשה על המערער לבלום כדי למנוע התנגשות ברכב שלפניו. 30. בית המשפט קבע כממצא עובדתי, המקובל כמובן על ההגנה, כי התקר בגלגל הקדמי ימני של הרכב בו נהג המערער אירע לפני התאונה. ואולם, מסקנתו של בית המשפט הייתה כי התקר לא גרם כלל לסטייתו או לסבסובו של הרכב. בסופו של דבר, כפי שנראה, ממצא זה בוסס על עדות המערער. בית המשפט הזכיר תוצאות של ניסוי שנערך לרכב על ידי בוחני משטרה, ניסוי שעל פרטיו עמד בהרחבה. ד"ר שרון הזכיר בחקירתו החוזרת כי לאור תוצאות הניסוי האמור, הסבירות לכך שהנקר השפיע על השתלשלות האירועים בתאונה הינה קטנה. בית המשפט חידד את המחלוקות בין ד"ר שרון לבין מומחה שהביאה ההגנה, דורון פת: "א. בשל התקר בגלגל הקדמי ימני של הרכב אין ניתן לשלול האפשרות כי בצמיג הימני קדמי היה לחץ אוויר פחות בהשוואה לזה שבגלגל הקדמי שמאלי. אין מחלוקת בין הצדדים כי אפשר שבלימת חירום במהירות גבוהה מאוד, בכביש רטוב תשפיע על סטיית הרכב וסבסובו. אם אכן תגרם סטייה כזו, היא תגרם בשל כוחות אחיזה שונים של שני הגלגלים הקדמיים. ב. המחלוקת בין הצדדים הנה בעיקר בשאלה האם ניתן להסיק מהניסוי שנערך כי, בהנחה שהנאשם נסע במהירות של כ-80 קמ"ש בעת שבלם בלימת חירום, אזי סטה הרכב ונכנס לסבסוב כתוצאה מהתקר בצמיגו הימני קדמי. אליבא דמר פת (מומחה ההגנה) אין ניתן להסיק מהניסוי שנערך מסקנות לנושא הנדון בעיקר בשל השוני במקדמי החיכוך של כביש התאונה וכביש הניסוי (וגורמים נוספים). לדעתו של ד"ר שרון, אין למקדמי החיכוך ולגורמים האחרים כל השפעה על תוצאות הניסוי." בסופו של דבר, לאחר סקירת הראיות המדעיות, בית המשפט קבע כי לא הנקר גרם לסטיית הרכב בעת הבלימה. כך, בהתבסס על עדותו של המערער עצמו. המערער העיד כי הוא בלם פעמיים: פעם ראשונה לאחר שהבחין ברכב המרצדס שהיה לפניו בולם ובפעם השנייה, בלם בלימת חירום כשראה שהבלימה הראשונה לא חילצה את רכבו מן הסכנה. כשגם בלימת החירום לא הועילה, המערער הסיט את רכבו שמאלה. המערער כלל לא העיד כי הבלימה הסיטה אותו שמאלה. נהפוך הוא. למרות הבלימה, הוא המשיך להתקדם בנתיב הימני לעבר רכב המרצדס, ואז הסיט את הרכב בצורה יזומה שמאלה ורק אז, לפי עדותו, הרכב החל "לזרוק לצדדים". לפני שסטה שמאלה לא הרגיש המערער בעיה עם הרכב. בית המשפט סיכם עניין זה בקובעו: "... אמרו מעתה, לא בלימות הרכב הן שגרמו לסבסוב של הרכב. הבלימות (כולל בלימת החירום) לא השפיעו כלל על נתיב נסיעת הנאשם, והנאשם דהר בנתיב הימני לעבר רכב המרצדס שבלם בנתיבו. רק הסטת ההגה היא שגרמה לסבסובו של הרכב. הסטת ההגה שנדרשה בשל אי שמירת המרחק בין הנאשם לרכב שבלם לפניו, היא שגרמה לסבסוב בשל המהירות הגבוהה מאוד בה נסע הנאשם ובשל היות הכביש חלק. אחרי ככלות הכל, סטיה רצונית המבוצעת במהירות סבירה, אינה אמורה לגרום לסבסוב הרכב אף בהיות הכביש חלק, כעולה מתוצאות הניסוי. אציין שאילו נסע הנאשם כדבריו, בטרם נקלע למצב החירום, במהירות של 80 קמ"ש, ככל הנראה לא היה נקלע למצב של סבסוב אף אם קצב דליפת האוויר מהצמיג הימני היה גבוה יותר. על פי עדותו מומחי התביעה, שהתבססו על תוצאות הניסוי, במהירות של 82 קמ"ש לא היה הרכב אמור בנסיבות דומות, להכנס לסבסוב. מן הסתם, ועל כך לא היתה מחלוקת, ככל שמהירות הרכב נמוכה יותר, כך הסבירות של הקלעות לסבסוב יורדת. עוד לפני הניסוי גרס ד"ר שרון כי רק בבלימה במהירות גבוהה מאוד (ובכביש רטוב) עלול הסבסוב להתרחש. אם אמנם היה נאשם נוסע במהירות 80 קמ"ש, בהבחינו במרצדס הבולמת לפניו היה מפחית את מהירות נסיעתו ע"י הורדת רגלו מדוושת הגז וע"י בלימה, ורק משהיה נוכח כי הבלימה אינה פותרת את בעיית התקרבו למרצדס היה בולם בלימת חירום, היתה מהירות נסיעתו פחותה משמעותית ממהירות של 80 קמ"ש. בבלימת חירום במהירות פחותה משמעותית מ-80 קמ"ש אפשרות הסבסוב בנסיבות הענין היא זניחה. 35. המסקנה המתבקשת היא איפוא כי לא הנקר בצמיג הימני קדמי הוא שגרם לסבסובו של הרכב. הסבסוב נגרם, כאמור, בשל נסיעה במהירות מופרזת מאוד שאילצה את הנאשם לבלום בלימת חירום ולהסיט את רכבו שמאלה בכביש חלק, על מנת למנוע התנגשות ברכב שבלם לפניו." בית המשפט הוסיף וציין כי העובדה שהמערער לא חש בבעיה במהלך הנסיעה, מחזקת את מסקנתו כי דליפת האוויר מהצמיג לפני התאונה לא הייתה משמעותית ולא גרמה לסבסובו של הרכב. 31. ההגנה ניסתה, בעיקר בכתובים, לשכנע אותנו לסטות ממסקנתו של בית המשפט, ולקבוע כי התקר הוא ה"אחראי" לתאונה. לא ראינו מקום לכך. המחלוקות בין המומחים, עליהן עמדתי לעיל, הן במידה רבה מחלוקות תיאורטיות. בית המשפט ביסס קביעתו בראש ובראשונה על ממצא העולה מעדות המערער עצמו, לפיו הסטייה שמאלה הייתה סטייה רצונית שנבעה מהטיית ההגה ולא ממצב הצמיגים. בכך אין כל פגם. 32. לאור כל האמור, אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי המעוגנת היטב, כפי שבואר, בראיות שבאו לפני בית המשפט. העונש 33. בית המשפט הדגיש את נסיבותיו הקשות של המקרה, בו הרג המערער בשל פזיזותו, את שלושת חבריו הצעירים ובכך הסב סבל וצער רב למשפחותיהם. בית המשפט ציין כי עונש לא ישיב את המנוחים לחיים, אולם יש להשיב למערער גמול על מעשיו ואולי אף לגרום למערער ולנהגים נוספים לחשוב פעם נוספת בטרם נטילת סיכון בדרך. בית המשפט קבע כי למרות שהמערער ומשפחתו הינם אנשים נורמטיביים וכליאתו של המערער לתקופה ממושכת תגרום לו ולמשפחתו סבל רב, הרי נוכח הקטל המשתולל בדרכים, אין מנוס מלהעדיף את גורם ההרתעה. בית המשפט נתן משקל להמלצות החיוביות של שירות המבחן ולעדויות האופי שהובאו לזכות המערער ואף למצוקת המערער ומשפחתו בשל יחסיהם המתוחים עם המשפחות השכולות. כמו כן, ניתן משקל לבלימתו הפתאומית של נהג המרצדס ללא סיבה ברורה ובאופן מפתיע. בסופו של דבר, השית בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים עליהם עמדנו לעיל. איני סבורה כי עלינו להקל בעונשו של המערער. אין ספק כי מדובר בעונש קשה. המערער הוא צעיר לימים והתאונה המחרידה קטעה את מסלול חייו. יש להניח כי עד אחרון ימיו לא יוכל להתגבר על כך שגרם למותם של חבריו. היחס הקשה שמגלים כלפיו בני משפחות המנוחים אף הוא, לגביו, בגדר עונש נוסף. ואולם, יש ליתן את המשקל המתאים לערך של חיי אדם (ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.6.2009)). התנהגותו של המערער הייתה פזיזה והוא הרס שלושה בתים בישראל. צדק בית המשפט המחוזי כששם במקרה זה את הדגש על הצורך בהרתעת נהגים. העונש שהוטל על המערער מאזן נכונה בין כל הגורמים שראוי להניח על כפות המאזניים ואיני רואה מקום להתערב בו. סוף דבר 34. אציע לחבריי לדחות את הערעור הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏ט"ז תמוז, תשס"ט (8.7.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07069490_C07.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il