עופר דיינו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6944/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6944/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: עופר ציוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 18.5.09, ב-ת"פ 187/08, שניתן על ידי כבוד השופטת נ' בן-אור תאריך הישיבה: א' בכסלו התש"ע (18.11.09) בשם המערער: עו"ד יניב שגב בשם המשיבה: עו"ד אפרת רוזן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בחודש נובמבר 2004 הורשע המערער בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה תקף והפקרה לאחר פגיעה בהולך רגל. בגין אלה ובגין תיק נוסף אותו צרף, נדון המערער, בין היתר, לפסילת רישיון הנהיגה למשך חמש שנים. על פי גרסת המשיבה, בתאריך 19.5.08, בשעת בוקר, נמצא המערער נוהג ברכב מסוג מרצדס, בכביש השירות הפנימי המקביל לרחוב הרצוג בירושלים. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער יצא מכביש השירות בדרך אסורה לנסיעה ותוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף. לאחר מרחק קצר עצר המערער את רכבו ברמזור אדום, ואז ניגש אליו אחד משני שוטרים שהבחינו בו מבצע את העבירות – ליאור שירוני (להלן: שירוני), וביקש ממנו לעצור בצד. המערער לא ציית לדרישה, ומאחר ובכיוון נסיעתו עדיין דלק אור אדום, הוא החל בנסיעה לאחור מתוך כוונה לשוב ולהיכנס לכביש השירות. שירוני והשוטר האחר שהיה עמו - מרדכי כהן (להלן: כהן), נעמדו באמצע הכביש, אולם המערער שעט לעברם עם רכבו עד שנאלצו לקפוץ הצידה כדי להימנע מפגיעה. משנעצר המערער לאחר מספר ימים, הוא אישר כי פקד את סניף בנק הפועלים הנמצא ברחוב הרצוג, ולשם הגיע במונית בה נהג חברו, שמואל ישראל. המערער הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה היה מעורב באירוע שיוחס לו, אולם אישר כי בת-זוגו, גלית מזרחי, היתה בעלים של מכונית מסוג מרצדס. רכב זה נפגע על ידי רכב אחר שעה שעמד בחנייה, ועקב עלות התיקון הם העדיפו למכור אותו לאחד – באסם, הגר בשכם. 2. בית המשפט המחוזי, בתום בחינתן של ראיות הצדדים, לא נתן אמון בגרסת המערער, ומסקנתו נסמכת על מספר נדבכים: ניתן אמון בעדותם של השוטרים שהצביעו על המערער כמי שהיה בזירה ונהג ברכב המרצדס; עדותו הוגדרה ככזו שהותירה "רושם של חוסר מהימנות בולט", ועל כן נקבע כי הוא החזיק גם החזיק באותו רכב ביום האירוע; נדחתה גרסתו לפיה הגיע לבנק ברכבו של שמואל ישראל. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערער תאם עם שמואל ישראל גרסה בדויה, וגרם לו למסור אותה גרסה בעת שנחקר במשטרה. לבסוף, נקבע כי ממעשיו של המערער ניתן ללמוד כי מתקיים בו גם היסוד הנפשי לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. נוכח כל אלה הורשע המערער בשל חבלה בכוונה מחמירה ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 329(א)(2) ו-244 לחוק העונשין, ונהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 בשילוב עם סעיף 62 לפקודת התעבורה. בעקבות הרשעתו, נדון המערער ל-36 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי, 3 שנות פסילה, וכן הופעל, בחופף, מאסר על-תנאי שעמד נגדו. 3. בערעור שבפנינו, משיג המערער על הרשעתו, ולחלופין, על העונש שהושת עליו. נטען, כי ההרשעה בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) הנה שגויה, הואיל ונדרש להצביע על כוונה מיוחדת, וכזו לא הוכחה; לא היה מקום לאמץ את גרסת השוטרים בשאלת זיהויו של המערער כמבצען של העבירות; לא היתה סיבה לדחות את גרסתם של המערער ובת-זוגו; לא ניתן משקל הולם למחדליה של המשטרה בחקירת האירוע, ולמעורבותם היתרה של השוטרים שירוני וכהן בחקירה; לא ניתן משקל לפרכות שבעדותם של השוטרים, ולא ברור מדוע לא אומצה גרסתו של העד האובייקטיבי, מתנאל דהאן, המאבטח של הבנק, בכל הנוגע לתיאורו של נהג רכב המרצדס. 4. חלקם הגדול של נימוקי הערעור מופנים כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, וכידוע, ההלכה הנוהגת מימים ימימה היא כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים מתחום זה. אכן, להלכה זו נקבעו במשך השנים חריגים לא מעטים, אולם לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם. עם זאת, לא פטרנו את עצמנו מלבחון את הראיות לגופן, ומסקנתנו היא כי התוצאה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, היתה בלתי נמנעת. להלן נבהיר את דברינו: א) המערער ביקר בסניף הפועלים סעיף הרצוג בשעה 10:46, דקות ספורות לפני שנהג המרצדס נצפה מבצע עבירות תעבורה. ב) סמוך לאירוע דיווח השוטר כהן למוקד על אשר התרחש, תוך שהוא נותן בנהג סימנים, ובין היתר, היותו בעל גוף מלא, מזוקן וקרח. כמו כן, הוסיף כהן (ראו ת/7), כי "ברכב מספר ארגזים". אותה שעה צפה על הנעשה מתנאל דהאן ממקום עמדתו כמאבטח הבנק. עד זה מסר כי לנהג היה זקן והוא בעל עור שחום. גם שירוני תאר את הנהג כמי שהיו לו "זיפי זקן". לפחות אחדים מאותם נתונים - בעל גוף מלא, שחום וקירח - תואמים היטב את מבנה גופו של המערער גם היום. ג) על פי מספר הרכב הנמלט אותרה גלית מזרחי, ומפיה נודע שמו של המערער ועיסוקו - בעל "פיצוציה". במזכר נ/3 הוסיף כהן, כי שעה שהתקרב לרכבו של המערער הבחין כי היה "מלא ארגזים של פיצוציות". לעניין זה נבהיר כי אפשר גם אפשר שמקורה של התוספת "פיצוציות" בנ/3 היא תוצאת שיחתו של כהן עם גלית. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שכבר בדיווח הראשוני (ת/7) ציין כהן כי ברכב הנמלט היו מספר ארגזים. ד) בעקבות תשאולה של גלית אותר תצלומו של המערער במחשב המשטרה, ושני השוטרים הצביעו עליו בוודאות כמי שנהג ברכב המרצדס. ה) לכאורה, יכול היה המערער להפריך בנקל את החשד שדבק בו על ידי העדתו של חברו – שמואל ישראל, אולם, מטעמים השמורים עמו בחר שלא לעשות זאת, ומחדל זה אומר דרשני. בנסיבות אלו, ואם היה ממש בדבריו של המערער, כי אז מדובר בתרחיש חריג, היינו, בדיוק בשעה בה ביקר בבנק, הגיע לאותו מקום רכב המרצדס שחברתו החזיקה בו ונמכר לפני מספר חודשים לתושב שכם, ורכב זה היה עמוס בארגזי סחורה מן הסוג שנהוג למכור בעסקים דוגמת זה של המערער. תרחיש זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי כבלתי סביר, והשקפתו מקובלת עלינו. ו) גם באותה טענה לפיה נמכר הרכב לאותו "באסם", אתה מתקשה לתת אמון. ראשית, משום שאותו אדם נותר אלמוני, וכל הניסיונות ליצור עמו קשר על פי מספר הטלפון שמסר המערער, לא נשאו פרי. שנית, הרכב שעל פי הנטען "נמכר", נותר רשום על שמה של גלית; שלישית, לעניין מכירת הרכב נתגלו סתירות מהותיות בין עדותם של גלית והמערער. 6. הנה כי כן, מסקנותיו של בית המשפט המחוזי במישור העובדתי היה להן על מה שיסמכו, ומאלו לא ראינו מקום לשנות. בא-כוחו המלומד של המערער הוסיף וטען, כי אף אם ביצע שולחו את המעשה שיוחס לו, לא נלוותה אליו כוונה לפגוע בשוטרים, ועל כן לא מתקיים בו יסוד "הכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה" הנזכר בסעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. טיעון זה אין בידנו לקבל. המערער שעט עם רכבו לעבר שוטרים שניצבו בדרכו מתוך כוונה למנוע את עיכובו או מעצרו, ככל הנראה, משום שנהג ברכב מנועי בתקופת פסילה. אנו מוכנים להניח לטובתו, כפי שעשתה הערכאה הראשונה, כי הוא לא ביקש לפגוע בשוטרים, אולם היה מודע לכך שתוצאה זו עלולה, קרוב לוודאי, להתרחש אם השוטרים לא יספיקו לקפוץ הצידה. והואיל ומדובר בעבירה התנהגותית המאופיינת במטרה, חלה על תרחיש זה הוראתו של סעיף 90א(2) לחוק העונשין, לאמור: בכוונה – מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה לפי ההקשר". לעניין זה יש לזכור, כי הכוונה המיוחדת שהוכחתה נדרשת בסעיף 329(א) היא של אחת מחלופות אחדות, וביניהן – למנוע מעצר או עיכוב בדין. בראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי היה די להוכיח כי כוונה זו התקיימה גם התקיימה במערער. מכאן פונים לבחינת האמצעים להשגתה של אותה מטרה, ולעניין זה צפייתה של הפגיעה בשוטרים כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה ככוונה, ועל כן לא נפל פגם כלשהו בהרשעת המערער. 7. כאמור, המערער משיג בפנינו גם נגד העונש, אולם גם בו לא מצאנו כי נפלה שגגה. אדרבא, המערער נהג בתקופת פסילה, לא ציית להוראות שוטרים וסיכן אותם, וכל זאת כאשר מאסר על-תנאי מרחף מעל לראשו. אם תוסיף לכך את עברו הפלילי, נדמה שהעונש שהושת על המערער הנו מתון, ועל כן אין מקום להקל בו עוד. אי לכך, הערעור נדחה. ניתן היום, א' בכסלו התש"ע (18.11.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09069440_O01.doc הג; מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il