חוזה ריברה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6942/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כב' השופט י' גולדברג המערערים: 1. חוזה ריברה 2. חיננית חג'בי נגד המשיבה: מדינת ישראל תאריך הישיבה: כ"ט בטבת תשנ"ח (27.1.98). בשם המערערים: עו"ד ירום הלוי בשם המשיבה: עו"ד אפרת ברזילי פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המערער והמערערת, שחיו יחדיו כבני-זוג, הועמדו לדין ונמצאו אשמים בקשירת קשר לביצוע פשע, ביבוא סם מסוכן מסוג קוקאין מקולומביה לישראל ובהפצת הסם המיובא בישראל. בחיפוש שנערך בדירתם, בלילה בו נעצרו לחקירה, נתגלו ונתפסו על-ידי המשטרה (בארגז המצעים בחדר השינה) סכומי-כסף ניכרים במזומנים: 27,775 דולרים ארה"ב, 220 דינרים ירדניים ו153,000- ש"ח. לאחר גזירת עונשיהם של המערערים ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי לחלט את סכומי הכסף האמורים. בקשת המדינה התבססה על הוראות סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט1969-. בבקשה נטען, כי על-פי הראיות שהובאו במשפטם של המערערים "היה הכסף כספי סם שהושג בעבירה". לאחר גלגולים שעברו על הליך הבקשה, ששוב אין צורך להתעכב עליהם, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה והורה לחלט את הכספים. המערערים, שקיבלו עליהם את הדין ביחס לחילוט מטבעות החוץ שנתפסו ברשותם, משיגים בערעור שלפנינו על צדקת החלטתו של בית המשפט המחוזי להורות גם על חילוט הסכום 153,000 ש"ח. 2. בערעור העלה הסניגור שתי טענות. האחת, כי המדינה לא הוכיחה, ברמת נטל השיכנוע המוטל עליה, כי הסך 153,000 ש"ח, שנתפס בדירת המערערים בליל מעצרם, הושג על-ידם בעבירות בהן הורשעו בסוף משפטם. ושנית, כי בהחלטתו לחלט את כספי המערערים היפלה אותם בית המשפט לרעה ביחס לאחיה של המערערת (אבינועם חג'בי), שאף לגביו נקבע כי היה מעורב בעסקי הסמים, אך בית המשפט נמנע מלחלט כספים שנתפסו ברשותו (כ6,000- דולר) והורה להחזירם לו. לדחייתה של טענת ההפליה אינני נזקק ליותר ממלים ספורות. כיון שהסניגור לא היפנה אותנו לחומר שהוגש בעניינו של חג'בי, אין יסוד לפקפק בהסברה של באת-כוח המדינה, כי במקרהו של חג'בי קיבל בית המשפט את גירסת הנאשם שמקור הכסף אינו בעיסקת סמים. ודי בכך כדי להוביל למסקנה כי אין בסיס להשוואה בין המקרים. אפנה איפוא לטענתו הראשונה, והעיקרית, של הסניגור, כי התביעה לא הניחה תשתית לביסוס טענתה כי הכסף שנתפס ברשות המערערים הושג בעבירה. 3. באימרתו בחקירה סיפר המערער, כי במשך כשלושה חודשים ניהלו, הוא והמערערת, עסק לממכר שווארמה; וכי רק משנסגר עסק זה, כשנה לפני מעצרם, החלו לעסוק ביבוא ובהפצת סמים. השופט המלומד דחה את ההנחה שהוצעה על-ידי הסניגור, כי אפשר שמקור הכסף שנתפס ברשות המערערים (כולו או חלקו) אינו בעיסקות סמים אלא במה שבני הזוג חסכו מהכנסתם בתקופה בה ניהלו את עסק השווארמה. משהוברר, ציין השופט, כי במשך כשנה שקדמה למעצרם התפרנסו המערערים מעיסקות סמים בלבד, אין כל יסוד להניח שבמועד מעצרם נותרו עוד בידם כספים ממקורות אחרים. אפשרות זו היא קלושה ביותר; ואם ביקשו המערערים להיבנות ממנה היה עליהם להביא ראיה, ביחס למקורות, ההיקף וגורל השקעתם בעסק האמור, שתעורר לפחות ספק לטובתם. השופט הוסיף, כי גם מגירסת המערערת בשלב החקירה עולה, כי הכסף שנתפס בדירה מקורו בעיסקות סמים. באימרתה סיפרה המערערת, כי הכסף שנתפס הוא מן "העיסקה האחרונה" (יבוא סם באמצעות בלדר בשם ססר). היא אמרה כי "היא חושבת" שבעיסקה זו נתקבל סכום של כ50,000- דולר. אמירתה גילתה מידה מסוימת של אי-ביטחון ביחס לגובה הסכום. אלא שבמשפט בחרה המערערת להחריש; ומשלא העידה, לא ראה השופט מקום לפקפק בדבר גובה הסכום, מה גם שהערך הדולרי של הסכום שנתפס התאים לסכום בו נקבה המערערת. 4. בטיעונו לפנינו כפר הסניגור בצדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, שעל המערערים חלה חובה להביא מטעמם ראיה ביחס למקור הכספים. על כל פנים, טען, הוגשה על-ידי המערערים חוות-דעת של שמאי, שנערכה בשעתו לצורך ביטוח התכולה בעסק השווארמה, ומחוות-דעת זו ניתן להסיק כי בעסק הושקע סכום לא מבוטל. אשר להסתמכותו של השופט המלומד על דברי המערערת באימרתה בחקירה, טען הסניגור, כי משגילתה המערערת חוסר ביטחון, ביחס לגובה הסכום שנתקבל בעיסקת הסמים האחרונה, אימרתה בחקירה לא היוותה ראיה מספקת למקור הכספים שנתפסו בדירה. ולחלופין, כי אף אם דברי המערערת באימרתה מהווים ראיה, הרי משבחרה שלא להעיד, אין בהם משום ראיה אלא כנגדה, אך לא כנגד המערער. בכך ביקש הסניגור לשכנענו, כי לפחות ביחס למחצית הסכום שחולט לא נמצאה כנגד המערער ראיה קבילה; וכיוון שענייננו בכספים, שהם בבחינת "נכס בר-חלוקה", יש להחזיר למערער את מחצית הסכום. 5. כל הטענות הללו דינן להידחות. מקובל עליי - ועניין זה אף לא נשנה במחלוקת - כי נטל השיכנוע, ביחס לטענתה שהכספים שנתפסו בדירה הושגו בעבירה, רבץ על התביעה. ואולם, כעולה מהכרעתו המנומקת היטב של בית המשפט המחוזי, נשאה התביעה את הנטל שרבץ עליה. המערערים הודו בשלב החקירה, כי מזה כשנה תמימה לא עבדו לפרנסתם אלא עסקו, אך ורק, ביבוא סמים מסוכנים ובהפצתם. מהודיה זו קמה ראיה לכאורה, שכל הכספים שנתפסו ברשותם מקורם בעסקי סמים. חיזוק נסיבתי למסקנה זו מצוי גם בדרך הלא-מקובלת בה החזיקו המערערים את כספם, כשהוא טמון בארגז המצעים בחדר השינה. אם ביקשו המערערים להראות, כי מקור הכספים (או חלקם) אינו בעבירה, היה עליהם להיכבד ולהביא ראיה שבכוחה, למצער, לעורר ספק. בהנחה שהוצעה על-ידי הסניגור, שברשות המערערים נותרו כספים מן ההכנסה שהיתה להם בעסק השווארמה, לא היה כדי לעורר ספק בדבר מקור הכספים. המערערים לא סיפקו כל נתונים אודות גובה הסכומים שהשקיעו בעסקם; מקורות המימון; הרווח או ההפסד שהעלה להם העסק; הסיבות שבגללן נסגר מקץ שלושה חודשים; כמה הרוויחו וכמה כסף נותר ברשותם, או כמה הפסידו וכמה נותרו חייבים בעקבות סגירתו. ובלא נתונים בסיסיים כאלה, אף מחוות-דעת השמאי, ביחס לשווי תכולת העסק לצורכי ביטוח, לא ניתן להסיק מאומה. זאת ועוד: ביחס למקור הכספים רשאי היה השופט המלומד לבסס את מימצאיו גם על דברי המערערת באימרתה בשלב החקירה. בהיות המערערת שותפת לביצוע העבירות ולהפקת ההנאה הפסולה מהן, די היה בדבריה כדי להוביל לחילוט מלוא הסכום שנתפס בחיפוש. בחילוט נכס שהושג בעבירה, אשר בוצעה בידי מספר עבריינים, אין בית המשפט מבחין בין "חלקו" בנכס של כל אחד מן המבצעים, משל היה המדובר בחלוקת נכס בין בעליו המשותפים. נמצא שגם להבחנה אשר הוצעה על-ידי הסניגור, בין נכס שהושג בעבירה הניתן לחלוקה לבין נכס כזה שאינו ניתן לחלוקה, אין כל אחיזה ודינה להידחות. 6. אשר על כן יש לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כו' בשבט תשנ"ח (22.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97069420.F01