מדינת ישראל נ. מחמוד מאגד

פסק-דין בתיק ע"פ 6941/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6941/07 ע"פ 7730/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערערת בע"פ 6941/07: המערערים בע"פ 7730/07: מדינת ישראל 1. מאהר בן מוחמד חילף 2. מאג'ד בן מוחמד חילף נ ג ד המשיב בע"פ 6941/07: המשיבה בע"פ 7730/07: מחמוד מאג'ד מדינת ישראל ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 12.6.07, בת.פ. 1018/06, שניתן על ידי כבוד השופט א' הלמן נוסבוים תאריך הישיבה: ח' באדר התשס"ט (04.03.09) בשם המערערת בע"פ 6941/07 בשם המערער 1 בע"פ 7730/07 עו"ד ג'ויה שפירא עו"ד מסארוה עלאא בשם המשיב בע"פ 6941/07: עו"ד מויס מרואן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מאהר חילף, המערער מס' 1 בע"פ 7730/07 (להלן: מאהר) הוא אחיו של מאג'ד חילף, המערער מס' 2 בע"פ 7730/07 (להלן: מאג'ד). שני האחים הועמדו לדין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, ותמציתה של מסכת העובדות שיוחסה להם, תובא להלן. בראשית שנת 2005 קשרו מאג'ד ומחמוד קייסי, תושב רמאללה (להלן: קייסי), לגנוב כלי רכב חקלאיים (טרקטורים ומלגזות), וארגזים למשאיות, להעבירם לרמאללה ולמכור אותם שם לכל המרבה במחיר. לצורך ביצוע זממם רכשו מאג'ד וקייסי משאית, ודרך פעולתם של הקושרים היתה זו: מאג'ד ואחר – אלון אדרעי (להלן: אלון), נהגו לתור אחר רכוש פוטנציאלי לגניבה, ומשמצאו אותו הזמינו את מאהר להגיע עם משאית ועליה הועמס הרכוש הגנוב. בהמשך, הוסע שלל הגניבה לקייסי, כאשר מאג'ד ואלון נוסעים מלפנים כדי להבטיח כי לא יופתעו על ידי המשטרה. כן נטען, כי כשלושה נוספים שסייעו בביצוע העבירות היו עטיה אבו-סבית, חסן עמריה וחטיב אמירהם. 2. למערערים יוחסו אישומים רבים מאותו סוג, ובסופו של יום הרשיע בית המשפט המחוזי את מאהר בכל העבירות שיוחסו לו, וכך עשה עם מאג'ד, למעט האישום ה-18 ועבירה של תקיפה הנזכרת באישום 20, מהם זוכה. בהמשך, נגזר עונשם של המערערים – מאג'ד נדון ל-7 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 45,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את הקורבנות בסכום כולל של 32,500 ש"ח. כמו כן, נפסל מאג'ד מלקבל או להחזיק ברישיון במשך 18 חודשים, והופעל מאסר על-תנאי בן 4 חודשים שעמד נגדו, במצטבר. מאהר נדון ל-6 וחצי שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי, קנס בסך 30,000 ש"ח, פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון במשך 18 חודשים, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום כולל של 33,500 ש"ח. 3. המערערים משיגים בפנינו כנגד חלק מהרשעתם, וטענותיהם בתמצית הן אלו: באותם מקרים בהם יוחסה להם עבירה של סחר ברכב, הרשעתם שגויה הואיל והיא לא נסמכת על ראיות ביחס לעסקאות שבוצעו ותמורה שנתקבלה; במקרים בהם לא אותרו בעלים של הרכוש, וממילא לא הוגשו תלונות, לא התקיימו כל יסודותיה של עבירת גניבה; לבסוף, נטען כי הראיה המרכזית עליה סמך בית המשפט המחוזי את ההרשעה – גרסתו של אלון – אין בה די כל עוד לא נמצא לה חיזוק מוגבר. 4. אין בידינו לקבל את הערעור, ולהלן נבהיר את השקפתנו: א) עד התביעה המרכזי בפרשה שבפנינו היה אלון אדרעי, שנשפט בהליך אחר ונדון, בין היתר, לארבע שנות מאסר. לאחר שהסתיים משפטו נקרא אלון להעיד במשפטם של המערערים, הואיל ובמהלך חקירתו מסר גרסה המפלילה אותם. בעדותו בבית המשפט חזר בו אלון מאותה גרסה מפלילה וטען כי בדה אותה מלבו על רקע סכסוך שנתגלע בינו לבין מאג'ד. כמו כן, טען כי הבין מפיהם של החוקרים כי הם תרים אחר ראיות כדי להרשיע את המערערים בכל מחיר, וככל שישתף עמם פעולה תהיה נכונות להקל עליו ואף לשחררו ממעצר. הסבריו של אלון לא קנו אחיזה בלבו של בית המשפט, ששוכנע כי הודאתו בחקירתו על חלקו-שלו וחלקם של המערערים בפרשה המסועפת, היא הודאת אמת שנבעה מחרטה ורצון לשנות מאורחותיו, וכך מצא הדבר את ביטויו בהכרעת-הדין (ראו עמ' 642): "הודאתו של אלון במעשיו, תוך חשיפת מלוא פרטי העבירות וזהות כל המערערים כולל הודאתו בעבירות שבהן לא נחשד כלל, וללא עדותו ספק אם היה מורשע בהן, באה מתוך חרטה וחשבון נפש אמיתי. הדברים ניכרים מתוך דבריו בפני החוקרים ועולים גם מתוך טיעוניו הארוכים בפני בית המשפט שגזר את דינו. בפתח דבריו הודה אלון ליחידת ארז שעצרה אותו, טען כי ניצל את ימי המעצר כדי לשחזר את קורות חייו והחליט לשקם את עצמו. במהלך חקירותיו ניתן לראות כי אלון חש הקלה מהודאתו, ומכך שנחלץ מקשריו עם שותפיו לעבירות". הנה כי כן, עומד בפנינו ממצא עובדתי של הערכאה הדיונית, אותו קבעה גם על פי התרשמותה ממהימנותו של אלון בעת שהעיד בפניה. בממצא מסוג זה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, ומקל וחומר שאין לעשות זאת מקום בו נמצאו ראיות נוספות המחזקות את הגרסה אותה מסר אלון במשטרה. ב) כאמור, הודה אלון במשפטו בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ללמדך כי לפחות ביחס למעורבותו באותן עבירות שוב אין ספק, שהרי אין זה מתקבל על הדעת שאלון "התנדב" לשאת במאסר בגין עבירות שכלל לא ביצע. באותה מידה אין זה הגיוני שיפליל אחרים שלא חטאו, במיוחד נוכח קשריו הטובים עם המערערים. אכן, לעניין זה הוא טען כי החליט לנקום במערערים על רקע של סכסוך כספי, אולם הסבר זה לא זכה לאמון, ולא ראינו מקום או עילה לשנות מכך. ג) אולם לא רק את המערערים הפליל אלון, כי אם גם את עטיה אבו-סבית, חסן עמריה ואמירהם חטיב. לכאורה, ועל פי גרסתו-שלו, לא היה לאלון מניע להפליל את אלה, ועד כמה צדק שעה שמסר בחקירתו כי הם היו מעורבים בביצוע העבירות, אין טוב מן העובדה כי גם אלה הורשעו בהתבסס על הודאתם. ולא יהא זה למותר להדגיש, כי גם אבו סבית, עמריה וחטיב מיהרו להסתייג במהלך עדותם במשפטם של המערערים בכל הנוגע לחלקם של אלה בפרשה. ד) באותה מסקנה בדבר מהימנות גרסתו של אלון בחקירה, תומכים גם פלטים של שיחות שקיימו ביניהם בני החבורה, ודו"חות איכון שהצביעו על נוכחותם בזירות שונות. ה) בתאריך 4.7.05, ובעקבות קציר של שדה חומוס, הונחו כ-10 טון מתוך היבול בארגז. ארגז זה נגנב עוד באותו יום, ולמחרת נמצא על ידי המשטרה כשהוא עמוס על המשאית שרכשו מאג'ד וקייסי, כאשר זו חונה לא הרחק מבית אחותם של המערערים, עידה סלימאן (ראו אישום 19 בכתב האישום נגד מאג'ד). אותה משאית לא שימשה כלל את עידה, שכלל לא החזיקה ברישיון נהיגה. אדרבא, על פי עדותו של אלון היא שימשה את הקושרים, והוא אף נתפס נוהג בה ביום 1.3.05. באופן לא מפתיע, וכשעה לאחר תפיסת המשאית על ידי המשטרה, התייצב בעלה של עידה, אחמד סלימאן, בתחנת המשטרה בלוד, והתלונן על גניבת המשאית. נוכח האמור בסעיף זה, שוב אין לנו ספק כי החלטת בית המשפט להעדיף את גרסתו של אלון בחקירתו על פני עדותו בבית המשפט, היתה החלטה נכונה, באשר היא ניצבת על בסיס ראייתי איתן. 5. כאמור, טענו המערערים כי בחלק מהאישומים בהם הורשעו לא נרשמה תלונה של הבעלים, ועל כן הרשעתם באישומים אלה בעבירת גניבה היתה שגויה. אין בידינו לקבל טיעון זה. בסעיף 383(א)(1) מוגדר "אדם גונב" כמי שנוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, "בלי הסכמת הבעל". מטבע הדברים, עדותו של הבעלים היא הראיה הטובה ביותר לכך שהחפץ שנגנב נלקח ממנו ללא הסכמתו. אולם, לאותה מסקנה לפיה לחפץ שנגנב יש בעלים ושאלה לא הפקירו אותו, ניתן להגיע גם על פי ראיות נסיבתיות. וכך לדוגמה, באותם מקרים בהם ממקדים המערערים את השגותיהם, המסקנה לפיה לרכוש שנגנב היו בעלים, נלמדת מהעובדה שהמכולות היו מונחות ברחבות ליד מפעלים באזורי תעשיה, ובמקרה נוסף אף התנוסס על אחד הארגזים כיתוב לפיו הוא שייך למועצה האזורית מגידו. בנסיבות אלו, וככל שיש ממש בגרסת המערערים דהיום, הם היו חייבים לנקוט ב"אמצעים סבירים" (כלשון סעיף 383(ג)(1)(ד) של החוק), לאיתור הבעלים כדי לוודא שהרכוש ננטש. ולא זו בלבד שהם לא נהגו כך, אלא גם כלל לא טענו כי סברו שהרכוש ננטש, הואיל והגנתם התבססה על הטענה לפיה לא היו מעורבים במעשים שיוחסו להם. באשר לטענה לפיה לא הוכח ביצועה של עבירת סחר ברכב, גם אותה החלטנו לדחות. לעניין זה די בעדותו של אלון שהעיד על דברים אותם שמע מהמערערים, ולפיהם הרכוש הגנוב הועבר לקייסי ברמאללה לשם מכירתו. כך או כך, המסקנה לפיה סחרו המערערים ברכוש הגנוב מתבקשת מכוח ההיגיון והשכל הישר, שאם לא תאמר כן, משמעות הדברים תהיה שהם גנבו את כל אותו רכוש יקר ערך, תוך השקעת משאבים וסיכון עצמי, ללא כוונה להפיק ממנו רווח, ומסקנה זו התקשינו לאמץ. נוכח האמור, החלטנו לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. 6. באשר לערעורים כנגד העונש – לא מצאנו כי המערערים הוכיחו עילה כלשהי המצדיקה שינוי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. אדרבא, חומרתן של העבירות, העובדה כי מדובר בקבוצה שפעלה בצורה מאורגנת ושיטתית תוך חלוקת תפקידים בין חבריה, מלמדת עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת מהמערערים, ומה גדול הנזק הנוסף שנמנע בעקבות מעצרם. באשר לערעורה של המדינה כנגד העונש שהושת על מאג'ד, גם אותו החלטנו לדחות, ועשינו זאת לאחר התלבטות. אכן, מדובר בעבריין רב מעללים שמקומו מאחורי סורג ובריח, אולם מדובר במי שחרף גילו צעיר כבר נשא, ועתיד לשאת, במאסר כולל של 17 שנים. נראה לנו כי בנסיבות אלו אין מקום להחמרה בעונש, הואיל וגם לנאשם מסוג זה יש להותיר פתח לשיקום, ונותר רק לקוות שהוא ירצה בכך. אשר על כן, אנו מחליטים לדחות את שני הערעורים. ניתן היום, ח' באדר התשס"ט (4.3.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07069410_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il