רפי אוחנה נ. ועדת השחרורים שב"ס איילון

פסק-דין בתיק רע"ב 6936/07 בבית המשפט העליון רע"ב 6936/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: רפי אוחנה נ ג ד המשיבים: 1. ועדת השחרורים שב"ס איילון 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים מיום 7.8.07 בעע"א 2045/07 תאריך הישיבה: כ"ח באלול התשס"ז (11.9.07) בשם המבקש: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד ליה פלוס בשם המשיבים: עו"ד רועי שויקה פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגנית הנשיא א' קובו, כב' סגנית הנשיא מ' רובינשטיין וכב' השופטת ש' דותן). רקע עובדתי והליכים קודמים 1. המבקש מרצה עונש מאסר של שנה אחת שנגזר עליו ביום 13.11.06, לאחר שהורשע – במסגרת הסדר טיעון – בעבירות מס שנעברו בין השנים 1999 – 2000. עוד קודם שנגזר דינו, היה המבקש עצור עד תום ההליכים במשפט אחר בו הוא נאשם (תפ"ח 1120/04, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו). ראשיתו של הליך זה בכתב אישום שהוגש נגד המבקש ביום 23.6.04, המייחס לו עבירות רצח, ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לבצע פשע (להלן: כתב האישום). משפטו האמור של המבקש לא הסתיים, וביום 24.1.07, בעוד הוא מרצה את מאסרו בגין עבירות המס, החליט בית משפט זה, בגדרי בקשה מטעם המדינה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים), כי המבקש ואחרים שעניינם נדון באותה החלטה, ישוחררו ממעצרם לאחר שיציעו חלופת מעצר שתיבחן על ידי שירות המבחן ותימצא על ידי בית המשפט המחוזי ראויה והולמת (בש"פ 59/07 מדינת ישראל נ' אוחנה (לא פורסם, 24.1.2007) – להלן: החלטת השחרור). בהמשך להחלטה זו, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורם של המבקש ואחרים למעצר בית בתנאים שקבע. בהחלטה נוספת של בית משפט זה מיום 13.3.07 התקבלו באופן חלקי עררים שהגישה המדינה, כך שהוחמרו תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי (בש"פ 1686/07 מדינת ישראל נ' אוחנה, השופט ס' ג'ובראן – להלן: ההחלטה השנייה). 2. ביום 21.6.07 סיים המבקש לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו בגין עבירות המס, ועובר לכך הוא פנה בבקשה לשחרור מוקדם, לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ממאסר). ביום 19.6.07 דחתה ועדת השחרורים את בקשת המבקש לשחרור מוקדם. ועדת השחרורים עמדה בהחלטתה על החומרה הגלומה בעבירות "צווארון לבן" כדוגמת אלה בהן הורשע המבקש. הועדה ציינה כי המבקש ריצה בעבר מספר עונשי מאסר בפועל, שהאחרון הסתיים בשנת 2002, ובשנת 1995 אף שוחרר בשחרור מוקדם ממאסרו. מאלה למדה הועדה, כי המבקש לא השכיל להבין את משמעות שחרורו על תנאי. כן עמדה הועדה על המסוכנות הנשקפת מן המבקש נוכח המיוחס לו בכתב האישום, וקבעה כי למרות החלטת השחרור לא קהתה מסוכנותו. בגדרי בחינת המסוכנות הנשקפת מן המבקש, החליטה הועדה לקבל מידע חסוי שהוגש לה על ידי המדינה, אך מכיוון שמרבית המידע החסוי התייחס לשנת 2005, לא ראתה להיזקק למידע זה. הועדה המשיכה וקבעה כי "עניין לנו עם אסיר שדרך הפשע היא אורח חיים לו משך שנים ארוכות, אשר לאורכן עבר עבירות שונות", כי תכנית שיקום שהוכנה לאסיר "לא הצליחה לשכנע אותנו שהאמור בה, הוא זה שיהפוך אסיר זה לאדם נורמטיבי" וכי מן הבחינה הציבורית נכון שאסיר כדוגמת המבקש ירצה את מלוא תקופת מאסרו. נוכח כל אלה נדחתה הבקשה. על החלטת הועדה עתר המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 7.8.07 דחה בית המשפט את העתירה. נקבע כי ועדת השחרורים שקלה שיקולים שבתחום סמכותה על פי חוק שחרור על תנאי ממאסר, כי נתנה להם משקל ראוי והגיוני וכי בנימוקים עליהם עמדה, די היה כדי להביא לדחיית הבקשה. בהקשר זה דחה בית המשפט את הטענה כי מסקנת ועדת השחרורים בהתייחס למסוכנות הנשקפת מן המבקש אינה יכולה לעמוד נוכח החלטת השחרור, וציין כי העקרונות המדריכים את ועדת השחרורים אינם זהים לאלה המדריכים את בית המשפט בעת קביעת המסוכנות הנשקפת מנאשם לצורך הארכת מעצרו. בפרט הודגש, כי הנחת המוצא בבחינת בקשה לשחרור על תנאי ממאסר הינה כי לא קיימת לאסיר זכות מוקנית להשתחרר לפני תום ריצוי כל תקופת מאסרו, וכי מהחלטת השחרור לא נלמד שהמבקש שוחרר ממעצר משום שלא נשקפת ממנו סכנה לציבור, "אלא משום שהדין דורש סיבות חריגות המצדיקות את הותרתו של נאשם במעצר לאחר 9 חודשים. העובדה כי העותר היה במעצר שנתיים וחצי הכריעה את הכף לטובת שחרור, אולם גם אז בשל מסוכנותו הרבה נעשה הדבר בתנאים מגבילים שונים" (פסקה 17 לפסק הדין). בית המשפט המשיך וקבע, כי היה מקום להתייחס למידע החסוי, שכן גם מידע המתייחס לעברו של המבקש רלוונטי להכרעה בבקשתו, וממילא מתייחס המידע החסוי גם להתנהלותו של המבקש בתקופת מאסרו הנוכחי. נקבע כי המידע החסוי "מצטרף לרקע הפלילי החמור של העותר ומשרטט תמונה חמורה באשר לפעילותו העבריינית של העותר והעדר נכונות מצידו לשקם את חייו ולפנות לדרך הישר" (פסקה 21 לפסק הדין). עוד נקבע כי החלטת ועדת השחרורים שלא לסמוך על תכנית השיקום שהוכנה נכונה ומוצדקת, וכי בחוות דעת חיובית של מנהל בית הסהר אין כדי לסייע למבקש. בסיכומם של דברים, קבע בית המשפט המחוזי כי אין עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים, בשים לב לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. טענות הצדדים 3. המבקש טוען כי בית המשפט וועדת השחרורים לא יכולים היו להתעלם מהחלטת השחרור, ממנה עולה כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. נטען כי בית המשפט שגה עת קבע כי העקרונות המדריכים את ועדת השחרורים בעת בחינת מסוכנות האסיר והדרכים לאיונה אינם זהים לאלה המדריכים את בית המשפט הדן בשאלת המעצר. לשיטת המבקש, סוגיה זו טומנת בחובה חשיבות משפטית כללית ורחבה המצדיקה מתן רשות ערעור. כן חולק המבקש על מסקנות ועדת השחרורים ובית המשפט בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו, כפי שנלמדה מתקופות המאסר אותן ריצה ומן העבירות בהן הורשע. נטען כי היה מקום להתייחס לחוות הדעת החיובית של מנהל בית הסהר, וכי תכנית השיקום שהוכנה למבקש היא ראויה. עוד נטען כי שגה בית המשפט עת קיבל את החומר המודיעיני החסוי והתבסס עליו, ומשלא נימק את החלטתו כנדרש בסעיף 17 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. המשיבים מבקשים לדחות את הבקשה שכן להשקפתם, אין היא מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. לגוף הדברים נטען, כי החלטת ועדת השחרורים ראויה ומוצדקת, ולא נפל בה, כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כל פגם. עוד הוטעם כי השחרור המוקדם הוא פריבילגיה, ועל מנת שיוחלט על שחרורו של אסיר על תנאי מן המאסר, על ועדת השחרורים להשתכנע כי האסיר ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור. לבסוף, בהתייחס לחומר החסוי, נטען כי לא נפל כל פגם בכך שועדת השחרורים, כמו גם בית המשפט המחוזי, עיינו בו. דיון והכרעה 4. לאחר שמיעת טענות הצדדים, החלטנו כי השאלה המתעוררת במקרה שלפנינו בנוגע ליחס שבין ההחלטה לשחרר את המבקש לחלופת מעצר (בגדרי ההליך הפלילי בו הוא נאשם) לבין ההחלטה שלא לשחררו טרם ריצוי מלוא עונשו, מציגה בעיה משפטית שחשיבותה כללית, המצדיקה מתן רשות ערעור. משכך, החלטנו – מכוח סמכותנו לפי תקנה 21יב לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000 – לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור. 5. סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר קובע כי ועדת השחרורים רשאית, לבקשתו של אסיר המרצה עונש מאסר של מעל שישה חודשים, ואשר ריצה שני שלישים מעונשו, לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר: "שחרור על-תנאי - תקופת מאסר מעל שישה חודשים אסיר... שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". וכך נפסק: "סעיף זה מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הועדה לשחרר אסיר על תנאי: האסיר ראוי לשחרור על תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור" (רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.05)). סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר קובע נתונים אותם על ועדת השחרורים להביא במניין שיקוליה בעת קבלת החלטתה, ובכלל זה, תוכנם של כתבי אישום התלויים ועומדים נגד האסיר: "שיקולי הועדה בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה: (1) ... (2) תוכנם של כתבי אישום התלויים ועומדים נגד האסיר; סוגי העבירות שבהן הוא מואשם, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן, על פי האישומים; ... (10)...". האישומים התלויים ועומדים נגד האסיר וחומרתם, משליכים, מטבע הדברים, על הערכת המסוכנות הנשקפת ממנו אם ישוחרר שחרור מוקדם (ראו גם: אלי שרון שחרור מוקדם ממאסר 184 – 185 (2003) – להלן: שרון). יחד עם זאת נזכור, כי בנוגע לכתב אישום התלוי ועומד נגדו עומדת לאסיר חזקת החפות, ועל ועדת השחרורים להביא בחשבון כי בשלב זה, הגם שרשויות התביעה מצאו כי יש ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לו, אשמתו טרם הוכחה. נוכח אלה, החלטות בית המשפט הנוגעות למעצרו של האסיר, אגב ההליך התלוי ועומד נגדו, עשויות להיות לעזר לועדת השחרורים. החלטות שכאלה יכול ויכללו קביעות לכאוריות בדבר עוצמת הראיות, כמו גם בדבר המסוכנות הנשקפת מן האסיר נוכח המיוחס לו. מכאן, שבעת שועדת השחרורים מביאה במניין שיקוליה כתבי אישום התלויים ועומדים נגד אסיר, מן הראוי שתביא במניין שיקוליה גם החלטות שיפוטיות המתייחסות לאותם כתבי אישום המוצגות לפניה על ידי הצדדים (ראו גם שרון, בעמ' 188 – 189). 6. מן האמור אין להסיק, כפי שטוען המבקש, כי מקום בו הורה בית המשפט על שחרורו של אסיר לחלופת מעצר (בגדרי המשפט המתנהל נגדו) או מקום בו לא ראה בית המשפט לצוות על מעצרו, לא יכולה לעמוד החלטה של ועדת השחרורים הדוחה את בקשתו של אותו אסיר לשחרור מוקדם, אף אם החלטתה של זו האחרונה מבוססת על החשש כי האסיר יסכן את שלום הציבור אם ישוחרר. מבלי שנעמוד על מכלול ההבדלים שבין שני ההליכים הנדונים, די אם נאמר כי אין דומה טיבו של אינטרס הנאשם בחירות ממאסר בגדרי הליך של שחרור על תנאי ממאסר, לזכות הנאשם לחירות ממעצר בגדרי הליך של מעצר עד תום ההליכים. העיקרון העומד בבסיס ההליך של שחרור על תנאי ממאסר, הינו כי על האסיר לרצות את מלוא העונש שהוטל עליו ואין לו זכות מוקנית כי מאסרו יקוצר; הגם שאין צריך לומר כי זכותו היא כי עניינו יישקל וכי שיקוליה של הוועדה בעניינו ודרכי פעולתה יהיו כדין. כפי שנפסק: "לא עומדת לאסיר זכות מוקנית לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, ועליו רובץ הנטל לשכנע את הרשות המוסמכת על פי החוק כי הוא ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" (רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' שירות בתי הסוהר – בית מעצר קישון (לא פורסם, 21.2.07); ראו גם: רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 1.8.06); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח(2) 326, 330 (2004)). שונים הם הדברים בהליכי מעצר לאחר הגשת כתב אישום, בגדרם נהנה הנאשם מחזקת החפות והפגיעה בחירותו בדרך של מעצר היא קשה: "שמירה על קיומו התקין של ההליך הפלילי והבטחת שלום הציבור פוגעות, מטבע הדברים, בחירותו של הנאשם ... חירותו של הנאשם היא הערך המרכזי שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן עליו, אשר המעצר עד תום ההליכים פוגע בו. פגיעה זו בחירות היא חמורה ביותר, שכן הנאשם הוא בחזקת זכאי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 144 (1996)). נוכח אלה נקבע בסעיף 21 לחוק המעצרים כי ניתן לצוות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים במשפטו רק מקום בו "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" (וראו, בין רבים, בש"פ 531/98 רומנובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 425, 431 – 432 (1998)). הדברים מקבלים משנה תוקף בעת שנדונה בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעים יום, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. כפי שציין השופט א' א' לוי בהחלטת השחרור, סעיף 61 לחוק המעצרים קובע את הכלל לפיו יש לסיים את משפטו של נאשם הנתון במעצר תוך תשעה חודשים, ואילו סעיף 62 לחוק המעצרים נועד ליתן מענה מקום בו לא ניתן היה להביא את ההליך הפלילי לסיומו בתוך תקופה זו. בעת שקילתה של בקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, נבחנת נקודת האיזון הראויה בין אינטרס הנאשם לחירות מזה, לבין האינטרס להבטיח את שלום הציבור ואת ניהולו התקין של ההליך מזה. חלוף הזמן וקצב ניהול המשפט הם גורמים משמעותיים, העשויים להביא להסטתה של נקודת האיזון בין האינטרסים (השוו: בש"פ 3421/07 מדינת ישראל נ' נאצר (לא פורסם, 25.4.07)). כפי שנפסק מפי השופט י' זמיר: "אכן, התמשכות המשפט מעבר לתשעה חודשים היא בדרך כלל שיקול כבד בשאלה אם ראוי לשחרר את הנאשם מן המעצר. אך הכל תלוי בנסיבות, ובעיקר בשאלת הסיבה להתמשכות המשפט מצד אחד, ובשאלת המסוכנות של הנאשם והחשש להימלטותו מן הדין מצד שני" (בש"פ 8199/99 מדינת ישראל נ' אדרי (לא פורסם, 17.2.00)). עולה מן האמור, כי קיים שוני בולט בין זכות הנאשם לחירות ממעצר בעת שנדונה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים, ובפרט, בעת שנדונה בקשה להארכת מעצרו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, לאינטרס שלו כאסיר לשחרור מוקדם ממאסר, מצב בו אין לו זכות מוקנית לקיצור המאסר. לפיכך, ייתכנו מצבים בהם הערכת מסוכנותו של אדם תביא לשחרורו לחלופת מעצר בגדרי הליך המעצר (או לכך שלא ייעצר כלל) ומאידך, תמצא ועדת השחרורים כי אין לשחררו שחרור מוקדם. ההחלטה בכל אחד מן המקרים המתוארים היא פרי של איזון קונקרטי בין מכלול שיקולים ואינטרסים מעורבים. משנמצא כי משקלה של הזכות לחירות הוא שונה בתכלית בשני ההליכים, ממילא יכולה מערכת נסיבות דומה להביא – לאחר עריכת אותו איזון – לתוצאות שונות. המסקנה הגורפת לה טוען המבקש אינה יכולה אפוא להתקבל. על ועדת השחרורים לבחון כל מקרה לגופו, כאשר לפניה מונחים כלל הנתונים הרלוונטיים, בהם אלה המנויים בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, וביניהם כתבי האישום התלויים ועומדים נגד האסיר, והחלטות בתי המשפט לגבי מעצרו, ככל שקיימות והוגשו לוועדה. 7. מן הכלל אל הפרט: לא נפל כל פגם בכך שועדת השחרורים שקלה את המיוחס למבקש בכתב האישום נגדו, ועל כך אין הצדדים חלוקים. אין גם מחלוקת כי כתב האישום מייחס למבקש עבירות חמורות ביותר, ומלמד לכאורה על מסוכנות הנשקפת ממנו. כך גם ציין השופט א' א' לוי בהחלטת השחרור עת כתב כי "לכאורה, מסוכנים הם המשיבים, אולם בשלב זה יש לאפשר להם להציע חלופות ראויות שינטרלו את אותה מסוכנות" (פסקה 9 להחלטת השחרור). כך גם עולה מן ההחלטה השניה, בה נאמר כי "אין חולק, כי המסוכנות הנשקפת מאותם נאשמים, דוגמת המשיבים, אשר אינם בוחלים בנקיטת אלימות קשה, שסופה לא אחת מותם של אזרחים תמימים וחפים משפע, הינה ברף העליון" (פסקה 13). בענייננו, הן ועדת השחרורים, הן בית המשפט המחוזי, היו ערים להחלטת השחרור והביאו אותה במניין שיקוליהם. עם זאת, לאחר בחינת מכלול הנתונים, לרבות כאלה שאינם נוגעים לכתב האישום התלוי ועומד נגד המבקש, לא סברו הם כי בהחלטה זו יש כדי לחייב הענות לבקשת המבקש לשחרורו המוקדם. התמונה הכללית שהצטיירה לפני הוועדה ובית המשפט קמא היתה של אסיר המרצה עונש מאסר שלישי מאחורי סורג ובריח, בנוסף לעונש מאסר שריצה בעבודות שירות. כפי שציינו ועדת השחרורים ובית המשפט, עברו הפלילי העשיר של המבקש, התעלמותו מהזדמנויות קודמות שניתנו לו – בין היתר – במסגרת שחרור מוקדם ממאסרו הראשון, והעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו. כל אלה הביאו את ועדת השחרורים ובית המשפט לכלל מסקנה כי אין יסוד להורות על שחרורו על תנאי ממאסר. מסקנה קונקרטית זו, המצויה בלבו של מתחם הסבירות, אינה מקימה עילה להתערבותנו, בשים לב לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה (השוו: רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236, 239 – 240 (2002)). 8. המבקש מעלה אף טענות בהתייחס לעיון במידע החסוי, אך גם בכך אין כדי לסייע לו. הן ועדת השחרורים, הן בית המשפט המחוזי, רשאים לעיין במידע חסוי כהגדרתו בסעיף 21 לחוק שחרור על תנאי ממאסר (ראו סעיף 21 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תקנה 21י לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000). עצם העובדה כי המידע החסוי מתייחס לתקופה שקדמה למאסרו הנוכחי של המבקש אינה מונעת מועדת השחרורים לעיין בו, או להיזקק לו (השוו: רע"ב 1948/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלבה (לא פורסם, 17.3.96)). מכל מקום, אין לנו צורך לקבוע מסמרות בעניינים אלה, שכן ועדת השחרורים כלל לא ראתה לבסס החלטתה על האמור במידע החסוי, לאחר שמצאה כי הוא מתייחס בעיקרו לשנת 2005, ואילו בית המשפט המחוזי, הגם שסבר כי האמור במידע החסוי רלוונטי להכרעה, קבע כי די בנימוקים עליהם עמדה ועדת השחרורים כדי להביא לדחיית הבקשה. נוכח כך, אין בטענות המבקש בהתייחס לעיון במידע החסוי כדי לסייע לו (השוו: רע"ב 11421/05 גוהר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.12.05)). כך הם הדברים גם בנוגע לטענת המבקש בהתייחס להנמקה לקבלת החומר החסוי, גם אם נניח לטובתו כי היה מקום לכלול בהחלטות פירוט נוסף בהתייחס למידע החסוי (ראו הוראת סעיף 17(ו) לחוק שחרור על תנאי ממאסר). סיכומו של דבר, אציע לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות-דעתו של חברי השופט פוגלמן. אציין כי מתחילה התלבטתי בענין זה, מתוך העדר ההרמוניה שנוצרה לכאורה, בשעה שיד אחת של מערכת השפיטה – בית משפט זה, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים – מחליטה על אפשרות שחרורו של המבקש בערובה, ואילו היד האחרת מעכבת את שחרורו על תנאי ממאסרו, במסגרת הליך השחרורים. היש מסוכנות לשיעורין? ועוד, חברי הבחין בין זכות נאשם לחירות בהליך מעצר לבין האינטרס – שאינו זכות מוקנית – של אסיר לקיצור המאסר. אף כאן התלבטתי בשאלה האם ישנה חרות לשיעורין. מה שהכריע את הכף לבסוף, וכאמור מצטרף אני לחברי, היה טיבו של הליך השחרור על תנאי, וליתר דיוק, טיב הזכויות הכרוכות בו. אכן, אין זכות השחרור על תנאי כשלעצמה מסווגת כזכות מוקנית, כעולה מן האסמכתאות שהציג חברי, והזכות המוקנית לענין זה היא בעיקרה קיומו של הליך תקין. ואולם, מטבע האנוש נוצרות בלב המבקש ציפיות, בודאי לאחר החלטה משחררת בהליך המעצר. לכן, על הטעמים שכנגד להיות טובים מאוד. אלא, שאין די בהחלטת השחרור לפי סעיף 62 לחוק המעצרים כשלעצמה, שניתנה בשל הימשכות ההליכים ותנועת נקודת האיזון בהקשר לכך, וכמעט כמעין צעד של לית ברירה - כדי להכריע את הכף למען שחרור על תנאי, בשעה שישנם גורמי מסוכנות משמעותיים רחבים יותר המשוקללים מנגד. ב. הנה אפוא, מסתבר כי לחוסר ההרמוניה הלכאורי ישנו טעם המעוגן במסוכנות שנבחנה בתמונה כוללת על-ידי ועדת השחרורים ובית המשפט קמא. היד שהחליטה על שחרור ממעצר עשתה כן כי חזקה עליה מצוות המחוקק במאבקו למנוע הימשכות יתר של ההליכים (סעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים); אך היד שלא שיחררה על תנאי עשתה כן, על-פי מצוות המחוקק בחוק שחרור על תנאי ממאסר באשר לשקלול מסוכנותו של המבקש בתמונה הרחבה יותר שבפניה. ההחלטה על-פי סעיף 62 לא הפכה את המבקש לבלתי מסוכן, ולא הקנתה לו "חסינות מפני סורג ובריח", על-פי מכלול נסיבותיו שלו. המסוכנות אינה לשיעורין; זאת משלא נותר ההליך לפי סעיף 62 בודד בבועתו, אלא הוצגה בפני הגורמים העוסקים בהליך השחרורים תמונה כוללת. ג. גם החרות אינה אפוא לשיעורין. בסופו של יום היא אותה חרות עצמה, אלא ש"כרטיסי היציאה" אליה שונים. לעציר, במיוחד זה שמשפטו מתארך, קבע המחוקק "כרטיס" מסוג אחד, שלחלוף הזמן כשלעצמו יש בו משמעות. אך אין חלוף הזמן הופך להיות חזות הכל, אם ישנם גורמים נוספים שאינם לנגד עיניו של בית המשפט של מעצרים, והמצויים לנגד עיניהם של גורמי ההליך השחרורי, כפי שאירע כאן, כאמור בחוות-דעתו של חברי. לאסיר המבקש שחרור על תנאי נקבע, אפוא, "כרטיס" מסוג שונה המשקלל מסוכנות במבט רחב. מכאן התוצאה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, י"ג בתשרי התשס"ז (25.9.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07069360_T04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il