דוד שיינין נ. גלרד תעשיות (1992) בע"מ - בפירוק

פסק-דין בתיק ע"א 6924/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6924/14 ע"א 7143/14 ע"א 7406/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער בע"א 6924/14, המשיב 1 בע"א 7143/14 והמשיב 3 בע"א 7406/14: דוד שיינין נ ג ד המשיבה 1 בע"א 6924/14 ובע"א 7406/14 והמערערת בע"א 7143/14: גלרד תעשיות (1992) בע"מ – בפירוק המשיב 3 בע"א 6924/14, המשיב 2 בע"א 7143/14 והמערער בע"א 7406/14: דורעם הרדי המשיבה 2 בע"א 6924/14: עו"ד דליה בן נון עשהאל – מפרקת החברה המשיב 4 בע"א 6924/14 והמשיב 2 בע"א 7406/14: כונס הנכסים הרשמי ­­­ ערעורים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פר"ק 272-98 שניתנה ביום 2.9.2014 על ידי כבוד השופט ע' זרנקין תאריך הישיבה: כ"א באדר ב' התשע"ו (31.03.2016) בשם המערער בע"א 6924/14, המשיב 1 בע"א 7143/14 והמשיב 3 בע"א 7406/14: בעצמו בשם המשיב 3 בע"א 6924/14, המשיב 2 בע"א 7143/14 והמערער בע"א 7406/14: עו"ד לירון כהנא בשם המשיבה 2 בע"א 6924/14: עו"ד דליה בן נון עשהאל ועו"ד אבי שמש בשם המשיב 4 בע"א 6924/14 והמשיב 2 בע"א 7406/14: עו"ד ענבל קדמי עברי ­­­­ פסק-דין השופט י' עמית: ­­­ עניינם של שלושת הערעורים המאוחדים שבפנינו באירועים שהתרחשו לפני כ-18 שנה, סמוך לפירוקה של המערערת בע"א 7143/14, היא חברת גלרד תעשיות (1992) בע"מ (להלן: החברה או החברה שבפירוק). במוקד הדיון, בקשת המפרקת להטיל אחריות אישית על מנהלי החברה לנזק שנגרם לקופת הפירוק. רקע ועובדות הצריכות לעניין 1. החברה עסקה בייצור ובשיפוץ של מכונות בתחום הפלסטיקה, ומניותיה הוחזקו על ידי חברת האם גלרד בע"מ (להלן: גלרד), שהשליטה בה הייתה בידיו של מר יעקב צור (להלן: צור). לאור קשיים כלכליים אליה נקלעה החברה, נחתם ביום 10.8.1997 הסכם בין גלרד לבין חברה בשם אלטנית פיתוח תעשיות בע"מ (להלן: אלטנית), שבשליטתם של המערער בע"א 7406/14 (להלן: הרדי) והמערער בע"א 6924/14 (להלן: שיינין). במסגרת ההסכם, התחייבה אלטנית להזרים כסף לגלרד כנגד הקצאה של 51% ממניות גלרד, כך שאלטנית הפכה לבעלת השליטה בגלרד, ושיינין והרדי התמנו כמנהלים לצידו של צור, שהיה עד אז דירקטור יחיד בגלרד (להלן: הסכם 1997). בעקבות הסכם 1997, אלטנית השקיעה בחברה סכום של כמיליון ₪. נטען כי אלטנית הזרימה לחברה סכום נוסף של כשני מיליון ₪, אם ישירות ואם באמצעות חברות אחרות שהיו בשליטתו של הרדי, אלטן אינטרנשיונל בע"מ ואלטן מערכות (א.ל) בע"מ (להלן: אלטן ו-אלטן מערכות). אלא שגם הזרמת הכספים לגלרד לא הועילה, וזמן קצר לאחר מכן נקלעה החברה לקשיים. צור התפטר מתפקידו כמנכ"ל החברה בתחילת חודש אפריל 1998 ושיינין התמנה במקומו כמנכ"ל כשבועיים לאחר מכן. החברה הפסיקה פעילותה במפעל ביום 28.5.1998, וסמוך לאחר מכן, נבנה קיר שחילק את שטח המפעל בין אלטן מערכות לבין השטח של החברה, שבחלק ממנו "השתכן" מנהל הייצור של החברה לשעבר, יוסף קולטון (להלן: קולטון), שהקים עסק משל עצמו בשם קולטון רובוטיקס בע"מ. לשם כך, שכר קולטון, מחברת מירג' פתוח ישראל בע"מ (להלן: מירג') - בעלת המקום שהושכר בשעתו לחברה - חלק קטן מהשטח בו ישבה החברה קודם לסגירת המפעל. בנק המזרחי היה נושה עיקרי של החברה, בגין הלוואות שהעניק לחברה, בערבות המדינה, כמפעל מאושר, והציוד היה משועבד לו בשעבוד ספציפי בנוסף לשעבוד צף על נכסי החברה. במועד בו נחתם הסכם 1997, כבר צברה החברה פיגורים ניכרים בפרעון ההלוואות לבנק המזרחי וכן נצבר חוב דמי שכירות כלפי חברת מירג'. ביום 23.8.1998 הוגשה בקשה לפירוק החברה על ידי עובדי החברה וביום 27.1.1999 ניתן צו פירוק לחברה והכונס הרשמי התמנה כמפרק זמני. במהלך חודש פברואר 1999 ביקר בשטח המפעל השמאי סנדובסקי מטעם בנק המזרחי וביום 26.7.1999 מונתה עו"ד דליה בן נון עשהאל כמפרקת של החברה (להלן: המפרקת). [במאמר מוסגר: ביני לביני התנהלו הליכי בוררות בתביעה שהגישה אלטנית כנגד גלרד, צור ובעלי מניות נוספים בגלרד בשם מלכין וליבשיץ (אשר יוצג על ידי המפרקת בהליך הבוררות). אלטנית טענה, בין היתר, למצגי שווא של צור כלפיה, עובר לחתימת הסכם 1997, מה שגרם לכך שהפסידה תוך תשעה חודשים כשלושה מיליון ₪ שהשקיעה בחברה. בשנת 2007 ניתן פסק בורר הדוחה את טענת אלטנית]. 2. לבקשת המפרקת, ערך רו"ח אביבי חוות דעת במסגרתה בחן, בין היתר, את הטענה כי לחברה מגיעים כספים מאלטן. זאת, מכוח הסכם שנחתם ביום 12.2.1998 בין שתי החברות, ולפיו העבירה אלטן לחברה את פעילותה בייצור ובהרכבה של בריכות שחיה, והחברה הייתה זכאית לקבל 82% מתקבולי הלקוחות (להלן: הסכם הבריכות). בנוסף, בחן רו"ח אביבי את חשבונות החברה, רכושה ונכסיה (להלן: חוו"ד אביבי). בהסתמך על חוות דעת זו, הגישה המפרקת ביום 1.12.2002 בקשה לחייב את שיינין, הרדי, קולטון ואחרים בסכום של כ-9 מיליון ₪, על פי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ד-1983 (להלן: פקודת החברות או הפקודה) (להלן: הבקשה הראשונה). בשל טענות שונות שהעלו הרדי ושיינין בדבר ניגוד עניינים בו נמצאת המפרקת כמי שייצגה בהליכי הבוררות את אחד מבעלי המניות של החברה, מינה בית משפט קמא (כב' השופטת ב' גילאור), על פי החלטותיו מיום 24.6.2003 ומיום 9.10.2003, את עו"ד רון רוגין כבעל תפקיד, על מנת לבחון את בקשת המפרקת. ביום 28.11.2006, כשלוש שנים לאחר מכן, הגיש עו"ד רוגין דו"ח המחזיק 118 עמודים שבו המליץ לחייב את הרדי ושיינין ביחד ולחוד בסכום של כ-2.65 מיליון ₪, ואת שיינין בנוסף בסכום של כ-360,000 ₪ לפי סעיף 373 לפקודה. בהחלטתו מיום 29.11.2006 הורה בית המשפט על הטלת עיקולים זמניים על נכסים שונים של הרדי ושל שיינין, ובהחלטתו מיום 12.2.2007 קבע בית משפט קמא כי יש לאמץ את הבדיקה והמסקנות העובדתיות בדו"ח רוגין. 3. על שתי החלטות אלה השיג הרדי בשתי בקשות רשות ערעור שנדונו בפני בית משפט זה. הבקשה לגבי ההחלטה הנוגעת להטלת התפקיד על עו"ד רוגין נתקבלה, ונקבע כי עו"ד רוגין לא מונה על מנת להכריע בבקשה להטלת אחריות לגופה, אלא על מנת לבחון את אכן ראויה בקשת המפרקת לידון בפני ערכאה שיפוטית, אם בדרך של סעיפים 374-373 לפקודה או בהליך נפרד. נקבע אפוא כי על בית המשפט של פירוק להחליט לגבי אופן המשך הדיון בבקשת המפרקת, ואם ראוי לנקוט בהליך לפי סעיפים 374-373 לפקודה. עוד נקבע, כי לשם כך רשאי בית משפט קמא להיעזר בדו"ח רוגין (החלטת השופט (כתארו אז) א' גרוניס מיום 3.8.2008 ברע"א 2441/07 ו-2952/07 הרדי נ' בן נון עשהאל). 4. בהחלטתו מיום 6.8.2008 קבע בית משפט קמא כי ההליך הדיוני הראוי הוא הגשת בקשה לבית משפט של פירוק לפי סעיפים 374-373 לפקודה, כנגד שיינין והרדי בלבד, וכי על המפרקת להגיש בקשה כאמור, שתוגבל בהתאם לסכומים שפורטו בדו"ח רוגין (עוד נקבע בהחלטה, כי לאחר הגשת הבקשה המתוקנת הטיפול בתיק יעבור לכב' השופט ע' זרנקין). הפעם הגישה המפרקת בקשת רשות ערעור, ובית משפט זה קבע כי לא היה מקום להגביל את המפרקת בתביעתה לסכומים שנקבעו בדו"ח רוגין (החלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס מיום 24.3.2009 ברע"א 8220/08). 5. בהתאם לכך הגישה המפרקת ביום 31.12.2008 בקשה מתוקנת כנגד שיינין והרדי, על פי העילות לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה, ובמסגרתה עתרה לחייבם לשלם לקופת הפירוק כ-12.7 מיליון ₪ (סעיפים 244 ו-249 לבקשה, להלן: הבקשה המתוקנת). בהחלטתו מיום 19.4.2008 הבהיר בית משפט קמא כי המפרקת לא תוכל להתבסס על דו"ח רוגין בבואה להוכיח את תביעתה לפי סעיפים 374-373 לפקודה. הצדדים הביאו ראיותיהם לעניין הבקשה המתוקנת ועל כך נסב פסק הדין שבפנינו. פסק דינו של בית משפט קמא 6. בית משפט קמא דחה את התביעה על פי סעיף 373 לפקודת החברות, מן הטעם שלא הונחה תשתית ראייתית "שיהיה בה כדי לבסס טענה כאילו הרדי ושיינין פעלו תוך מרמה, ובכוונת מכוון להונות נושים או צדדים שלישיים כלשהם". עם זאת, קבע בית משפט קמא, כלהלן (סעיף 17.3 לפסק הדין): "אף שעצם הקמת החברה, וניהולה עד סמוך להתמוטטותה, לא ניתן לומר לגביהם כי דבק בהם רבב של מרמה, הרי שעל פי התרשמותי, משנואשו הרדי ושיינין מביצועיה של גלרד, ומשראו כי הזרמת הכספים לחברה זו אינה מצליחה להביא להבראתה, גמלה בליבם החלטה כי הקיץ הקץ על פעילותה, וכי עליהם לעשות כמיטב יכולתם על מנת לצמצם את נזקיהם האישיים, ונזקי חברותיהם האחרות. התנהלותם של אלו בתקופה הסמוכה להפסקת פעילותה של החברה, נעשתה על ידי המשיבים ברגל גסה, מתוך ראיית האינטרסים שלהם בלבד, וזאת על חשבונה של החברה ושל נושיה". נקבע אפוא כי השניים הפרו את חובת הזהירות וחובת האמונים כלפי החברה, ולכן חל בענייננו סעיף 374 לפקודה, שמכוחו ניתן לחייבם בתשלום לקופת החברה. באספקלריה זו בחן בית משפט קמא את עילות התביעה אחת לאחת, ואציג להלן, בתמצית, את מסקנותיו. עסקת פיתקית – גלרד היתה זכאית לקבל מחברה בשם פיתקית סכום של כ-150,000 ₪ בגין עבודה שביצעה עבורה. בפסק הדין נקבע כי התמורה ששולמה על ידי פיתקית בסך של כ-144,000 ₪ הועברה לאלטן מערכות, שבשליטת הרדי, לאחר ששיינין ביטל חשבוניות שהחברה הוציאה לפיתקית והוציא חשבוניות חדשות מאלטן. ובקיצור, בית משפט קמא מצא כי נעשתה הסטת תקבולים מהחברה לטובת אלטן ועל כן קיבל התביעה ברכיב זה. פרוייקט הבריכות – על פי הסכם הבריכות, העבירה אלטן מערכות את הייצור וההרכבה של בריכות השחיה למפעל החברה בקיסריה, והחברה הייתה אמורה לקבל 82% מהתקבולים שאלטן גבתה מלקוחותיה בגין מכירת הבריכות. בבקשה המתוקנת נטען, בהסתמך על חוות דעת אביבי, כי אלטן נמנעה באופן מכוון מלשלם לחברה את הכספים שהגיעו לה בגין ייצור הבריכות. בית משפט קמא לא קיבל את חוות דעתו של רו"ח אביבי בנקודה זו, מן הטעם שלא ניתן לקבוע מה הסכום שהגיע לגלרד מאלטן מערכות. נקבע כי אין לבוא חשבון עם הרדי ושיינין בעניין זה, והתביעה ברכיב זה נדחתה. העלמות המלאי – למעשה, זה רכיב התביעה העיקרי שנפסק על ידי בית משפט קמא לחובתם של הרדי ושיינין. הטענה של המפרקת היתה, כי נעלמו מחצרי המפעל מכונות שונות, חלקי חילוף וחומרי גלם. על פי חוות דעתו של רו"ח אביבי, שווי המלאי שנעלם סמוך למועד הפסקת הפעילות של החברה עמד על כ-2.5 מיליון ₪, על פי הפירוט להלן: מכונות בתהליך ייצור – 1,023,927 ₪, מכונות יד שניה – 1,198,630 ₪, שונות – 291,898 ₪ (סעיף 7.3 לחוות דעתו). בית משפט קמא קבע כי "עניין זה של העלמות המלאי, היה גולת הכותרת של הפרת חובת הזהירות וחובת הנאמנות של שיינין כלפי גלרד, וכאמור על פי התרשמותי, פעולותיו היו על דעתו של הרדי ובידיעתו". בית משפט קמא הסתמך בעניין זה על תצהיריהם של מספר עובדים, שהעידו כי משאיות הגיעו לחצרי החברה ועליהן העמיסו מכונות וחלקי מכונות בנוכחות שיינין והעובדים שהיו במקום, שסייעו בהעמסה. לאור זאת, מצא בית משפט קמא לחייב את הרדי ושיינין בגין היעלמות המכונות. עם זאת, נקבע כי יש להניח כי שווי המכונות בספרים לא שיקף את שוויין למימוש מהיר, ועל כן העמיד בית משפט קמא את שווי המלאי שנעלם מחצרי המפעל על סכום של מיליון ₪, נכון ליום 28.5.1998. העלמות הרכוש הקבוע וכלי העבודה – בבקשה המתוקנת טענה המפרקת כי מהמפעל נעלם רכוש קבוע (ריהוט, מחשבים וכיוצ"ב) בסכום של כ-870,000 ₪, וכלי עבודה בסכום של כ-30,000 ₪. בית משפט קמא דחה התביעה ברכיב זה. נקבע, כי למרות שברור כי הרכוש הקבוע של החברה או חלק ממנו נעלם מחצרי החברה, הרי שלא הוכחה מעורבות של שיינין או של הרדי בהיעלמות נכסים אלה. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי נראה שחלק מהרכוש הקבוע עוקל או נתפס על ידי רשויות המס בגין חובותיה של החברה, ייתכן כי חלק נלקח על ידי ספק המחשבים שעשה דין לעצמו והוציא ציוד מחשבים ממשרדי החברה, ואפשר אף שחלק מהרכוש הוצא על ידי קולטון. העלמות שרטוטים – המפרקת טענה כי במשרדי החברה היו אמורים להימצא אלפי שרטוטים של ייצור מכונות שנעשו על ידי החברה, אך אלו נעלמו ולא אותרו. רו"ח אביבי העריך את שווי השרטוטים בסכום של כ-900,000 ₪. בית משפט קמא דחה את התביעה ברכיב זה, משנקבע כי המפרקת לא הצליחה להניח תשתית ראייתית נהירה לגבי קיומם של שרטוטים עובר להפסקת פעילותה של החברה, וכן לגבי שוויים. ככל שהיו שרטוטים כאלו במשרדי החברה, לא ידוע מה נעשה בהם, למי, כביכול, נמכרו, ומה התמורה שנתקבלה בגינם. משיכות כספים מחשבונות גלרד – המפרקת טענה כי שיינין והרדי העבירו כספים מחשבונה של גלרד לחשבונם של חברות הקשורות עימם בסכום של כ-183,000 ₪. בית משפט קמא קיבל את טענת שיינין כי מאחר שחשבון הבנק של החברה הוגבל, החברה הפקידה תקבולים שקיבלה מלקוחותיה בחברת אלטן מערכות, וזו שילמה עבור החברה לעובדי החברה ולספקיה סכום כולל של כ-193,000 ₪. לאור זאת, בית משפט קמא קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית לחייב את הרדי ושיינין להשיב כספים אלה לקופת החברה ודחה התביעה ברכיב זה. העלמות שיקים של לקוחות – המפרקת טענה כי אצל מנהלת החשבונות של גלרד נותרו ביום הפסקת הפעילות שיקים שלא כובדו בסכום של כ-233,000 ₪, שיקים שנעלמו ולא נמצאו. בית משפט קמא קבע, כי לא הוכח שהרדי או שיינין אחראים להיעלמותם של השיקים וכי לא ניתן לקבוע כי ההמחאות היו אכן נפרעות אילו נמצאו. העלמות ציוד של לקוחות גלרד – המפרקת טענה כי נעלמו מכונות של שני לקוחות של גלרד, האחת של חברת אשפלסט והשניה של חברת אינוויקטה. המכונה של אשפלסט אותרה במחסן כלשהו ונלקחה בסופו של דבר על ידי אשפלסט. לעומת זאת, המכונות של אינוויקטה נעלמו, ובשל כך נאלצה המפרקת לאפס את יתרת החוב של אינוויקטה כלפי גלרד. בית משפט קמא דחה את התביעה ברכיב זה, ואף הביע תמיהה מדוע המפרקת לא תבעה את אשפלסט בגין יתרת חובה לאחר שהמכונה נמצאה. בית משפט קמא אף תמה מדוע המפרקת איפסה את יתרת החוב של אינוויקטה כלפי החברה, באשר השווי המוערך של המכונות שלה עמד על כ-353,000 ₪, בעוד שיתרת חובה כלפי החברה עמדה על כ-538,000 ₪. מכל מקום, נקבע כי לא הוכחה מסכת עובדתית מספקת על מנת לחייב את הרדי או שיינין בגין העלמות מכונות אלה. כן נדחתה טענת המפרקת כי שתי מכונות השייכות לחברה נשלחו לחברת רואן. חוב קולטון – מדובר בחוב בסכום של כ-36,000 ₪ בגין רכב שרכשה החברה עבור קולטון, ששימש בשעתו כמנהל הייצור וכמנהל עבודה בחברה. בית משפט קמא ציין כי המפרקת לא תבעה את קולטון לשלם לחברה את הכספים שהוא חב לה, ולא הוכחה כל אחריות של הרדי או שיינין בנושא זה, והתביעה נדחתה גם ברכיב זה. להגנתם טענו שיינין והרדי, בין היתר, כי רכוש החברה נעלם מהמפעל רק לאחר מתן צו הפירוק, וכי המפרקת והכונס הרשמי הם שהתרשלו בתפקידם לפקח על נכסי החברה. בית משפט קמא דחה הטענה בציינו בקצרה כי "לא מצאתי כי לטענות אלו קיים בסיס עובדתי כלשהו, והן נותרו כטענות סרק ללא בסיס של ממש". 7. בשורה התחתונה נקבע בפסק הדין כי יש לחייב את הרדי ושיינין להחזיר כספים לקופת הפירוק בפרשת פיתקית ובפרשת העלמות המלאי שנבזז, בסכום כולל של 1,144,442 ₪ נכון ליום 28.5.1998, בצירוף הפרשי הצמדה למדד בלבד, ללא ריבית, באשר ההליכים בפרשה נמשכו והתארכו שלא באשמתם של השניים. על פסק דינו של בית משפט קמא נסבים שלושת הערעורים שבפנינו. ערעורי הצדדים 8. ערעור המפרקת (ע"א 7143/14) – המפרקת מלינה למעשה על כל רכיבי התביעה שנדחו על ידי בית משפט קמא. עוד מלינה המערערת על כך שבית משפט קמא לא פסק ריבית על הסכומים שנפסקו לחובת הרדי ושיינין. ערעור שיינין (ע"א 6924/14) – עיקרו של הערעור נסב על טענתו של שיינין כי שימש כמנכ"ל החברה תקופה של כחודש וחצי בלבד, מיום 14.4.1998 עד יום 1.6.1998, והפסיק לשמש כדירקטור בחברה לאחר 10.5.1998. התזה המרכזית של שיינין היא, כי כאשר הגיע לחברה בסביבות חודש אפריל, לאחר שצור התפטר מתפקידו, כבר לא היו מכונות ששייכות לחברה בחצרי המפעל, וכי במפעל היו מאוחסנות מכונות השייכות לצד שלישי. למצער, נטען כי למכונות שהיו במפעל לא היה ערך אלא היה מדובר בחלקים שהיו מיועדים לייצור מכונות שיוזמנו על ידי לקוחות בעתיד. ערעור הרדי (ע"א 7406/14) – עיקרו של הערעור נסב על עצם הטלת האחריות על הרדי שלא היה נוכח בחברה, לא ניהל בפועל את החברה ולא היה בשטח. אשר להיעלמות המלאי הצטרף הרדי לחלק מטענות שיינין, וכן טען כי מלאי החברה בפירוק לא נעלם כלל, אלא נותר בחצרי המפעל גם לאחר שניתן צו פירוק, כפי שעולה מדו"ח השמאי סנדובסקי. כונס הנכסים הרשמי תמך בפסק דינו של בית משפט קמא, אם כי סבר שהיה מקום לחייב את הרדי ושיינין גם בריבית בגין הסכומים בהם חוייבו בפסק הדין. דיון והכרעה 9. אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בחומר שהניחו הצדדים בפנינו ולאחר שמיעת טיעוניהם, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את ערעורה של המפרקת, ומנגד, יש לקבל את ערעור שיינין והרדי בכל הנוגע לפרשת הרכוש שנעלם. אך תחילה, אקדים מילים מספר בנושא סעיף 374 לפקודת החברות, על-פיו חייב בית משפט קמא את הרדי ושיינין באופן אישי. בין סעיף 373 לסעיף 374 לפקודת החברות 10. הליך פירוקה של חברה הוא הליך רגיש, שבמסגרתו ייתכנו מצבים בהם יידרש סעד מהיר ואפקטיבי לטובת החברה או הנושים (אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל 634 (1989) (להלן: פרוקצ'יה)). לשם כך, בין היתר, נועדו סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, אשר ניצבים בפתחו של פרק ט"ז לפקודת החברות, פרק שכותרתו היא "עבירות בפירוק, שפיטה ועונשין". לשם שלמות התמונה נציין כי בהמשך הפרק נכללים גם סעיף 375, אשר מטיל אחריות פלילית בגין זיוף פנקסים; סעיף 376, שעניינו "רמאות של נושא משרה"; סעיף 377, המגדיר את היקף האחריות הפלילית של נושאי משרה במצבים שונים; וסעיף 378, אשר מטיל אחריות פלילית בגין "אי ניהול חשבונות נאותים". 11. סעיפים 374-373 מסמיכים את בית המשפט לדון בעניינו של בעל תפקיד הקשור לחברה, ולהטיל עליו אחריות אישית במסגרת הליך הפירוק. כאן נפרט על קצה המזלג רק את מקצת הסוגיות הקשורות לסעיפים אלה, בהקשרים הרלוונטיים לענייננו, ולהרחבה ראו: ציפורה כהן פירוק חברות 776-727 (2000) (להלן: כהן); ציפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות 446-381 (מהדורה שניה, 2008) (להלן: כהן – בעלי מניות); יוסף גרוס דירקטוריון ונושאי משרה בעידן בממשל התאגידי 336-323 (2010); יוסף גרוס "'דילמת הכבאים' בחברה המצויה בקשיים" ספר אליהו מצא 789 (2015) (להלן: גרוס – דילמת הכבאים); פרוקצ'יה, 635-632). בדבר תכליותיהם של הסעיפים נאמר בפסיקה: "סעיפים 373 ו-374 לפקודה מתווים מסלול מיוחד, המאפשר לבית המשפט להטיל אחריות אישית (פלילית ואזרחית) על דירקטורים ועל נושאי משרה אחרים של חברה בפירוק בגין פעולותיהם בניהול החברה. סעיפים אלה באים ליתן הגנה לנושים וליצור דרך מהירה ויעילה, אשר באמצעותה יהיה ניתן לחייב נושאי משרה שחטאו בחבויות החברה ובהשבת כספים לחברה או בפיצוייה [...] לצד התכלית הדיונית האמורה ולצד הייעוד של הגנת הנושים באים סעיפים 373 ו-374 להגשים גם מטרה הרתעתית, לאמור: הצבת נושא משרה שסוטה מדרך הניהול ההגונה והישרה בפני הסיכון של נשיאה אישית בחובות החברה (ראו צ' כהן פירוק חברות, בעמ' 728). בהקשר זה, חוברים סעיפים 373 ו-374 להוראות הקובעות את חובות האמונים והזהירות של נושאי משרה" (ע"א 7516/02‏ פישר נ' יוכמן, פ"ד ס(1) 69, 85-84 (2005) (להלן: עניין פישר). הסעיפים חלים בכל סוגי הליכי הפירוק, והפסיקה אף הרחיבה את תחולתו של סעיף 374 גם להליכי הסדר נושים (רע"א 9983/06 ‏כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נס (19.8.2008)). שני הסעיפים מעניקים לתובע יתרון דיוני ניכר, וכמשקל נגד לכך, הגשת תביעה מצריכה אישור מקדמי מטעם בית המשפט. ברע"א 3319/06 כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק החברה נ' ג'ברה (28.1.2007) נאמר כי: "סעיפים אלה יוצרים מסגרת דיונית מיוחדת לתביעה לחיוב אישי של נושאי משרה בחברה שבפירוק. יתרונה של מסגרת דיונית זו הוא שמאפשרת היא דיון יעיל ומהיר יחסית. היא נועדה להקל על מצוקת נושי החברה שבפירוק, תוך העדפת האינטרס הציבורי שבהחשת הליכי הפירוק על פני האינטרס האישי של נושאי המשרה שהתביעה נגדם תתברר לפי כל סדרי הדין הרגילים [...] יחד עם זאת, נקבע כי על בית המשפט להבטיח כי גם במסגרת דיונית זו יתנהל ההליך באופן הוגן וראוי ביחס לכל בעלי הדין". 12. חרף הדמיון וקווי המתאר הכלליים המשותפים, שני הסעיפים נבדלים זה מזה, ובין היתר, שונים גם בחומרתם ובהיקף תחולתם. ככלל, סעיף 373 עוסק במקרים חמורים יותר ומקובל לראותו כסעיף בעל אופי "עונשי". לעומתו, סעיף 374 מאופיין כמטיל חיוב לפיצוי או השבה, שהם בעלי מאפיינים "אזרחיים", ומטבע הדברים תחולתו של סעיף זה מתפרשת על פני מקרים רבים יותר (עניין פישר ; ע"א 125/89‏ בלס נ' עיזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל, פ"ד מו(4) 441 (1992) (להלן: עניין בלס); ע"א 3016/90 ארנרייך נ' נאמן, פסקה 15 (5.10.1994) (להלן: עניין ארנרייך)). סעיף 373 עניינו "ניהול עסק בתרמית". כיום הסעיף מאפשר להטיל אחריות על נושא משרה, אך במועד הרלוונטי לערעורים שבפנינו, כלומר לפני תיקון מס' 12 שנערך בשנת 2001, דיבר הסעיף בעניינו של "דירקטור" ולא של "נושא משרה". לצורך זה הוגדר דירקטור "בין בהווה ובין בעבר, לרבות כל מי שהדירקטורים היו רגילים לפעול לפי הנחיותיו או הוראותיו". מקובל, כי אחריותו האישית של נושא משרה מכוח סעיף 373 מותנית בקיומם של ארבעה תנאים מצטברים: "התנאי הראשון הוא שהחברה מצויה בהליך של פירוק; התנאי השני הוא כי הוגשה בקשה לחיוב אישי על-ידי המפרק או נושה של החברה הנוגעת למי ששימש נושא משרה בחברה; התנאי השלישי הוא כי "עסק של החברה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מרמה" ובהקשר זה נפסק כי אין צורך בהתקיימותו של קשר סיבתי בין התרמית שבוצעה לבין פירוקה של החברה [...]; והתנאי הרביעי הוא כי נושא המשרה הנתבע היה שותף בניהול העסק ביודעין" (ע"א 3515/13 עתאמנה נ' איתן ארז כמפרק חברת בני סלים, פסקה 10 (11.3.2015) (להלן: עניין עתאמנה)) ניתן להיווכח כי תנאי מרכזי הכרחי לתביעה לפי סעיף 373 הוא הוכחה כי נושא המשרה ניהל את עסקי החברה מתוך כוונת מרמה. יסוד התרמית עשוי לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות ומגוונות, וקשה לתחום אותו בהגדרה ממצה. בעניין פישר, פורש יסוד זה כ"אי-יושר ממשי במעשיו של המערער – אשמה מוסרית, חריגה מקוד של ניהול עסקים מקובל והוגן", אך הודגש כי "לא כל התנהגות כושלת, בלתי זהירה או בלתי ראויה מצד נושא המשרה עולה כדי תרמית" (עניין פישר, עמ' 89-90; ראו גם ע"א 148/82 גליק נ' ארמן, פ"ד מה(3) 401, 406-405 (1991)). ככלל, נוכח אופיו וחומרתו של סעיף 373, הטלת אחריות מכוח סעיף זה תיעשה "בנסיבות חמורות, כאשר לא היה ספק בכך שמנהלי החברה פעלו על-מנת לקדם אינטרסים אישיים בשעה שהיו מודעים לכך שאין סיכוי ממשי להמשך פעולת החברה" (ע"א 4747/93‏ דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' ביטי (2.9.1996); עניין עתאמנה, פסקה 10). הוכחו יסודותיו של סעיף 373 כנדרש, מוסמך בית המשפט להטיל על נושא המשרה סנקציות מגוונות: החל בחיוב כספי (סעיף 373(א)) וכלה בענישה פלילית הכוללת מאסר בפועל (סעיף 373(ג)). 13. ומכאן לסעיף 374, אשר בשל חשיבותו לענייננו, נביא את הוראתו כלשונה: "התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים". סעיף 374 אינו דורש הוכחה של כוונת מרמה והוראת הסעיף היא רחבה יותר. הסעיף יחול, למשל, אם נושא המשרה עשה מעשה "שלא כשורה" במשא ומתן או שעשה שימוש "שלא כהוגן" בנכס של החברה. בפסיקה נקבע כי סעיף 374 לא נועד להוסיף חובות מהותיות על חובותיהם של בעלי התפקידים בחברה, אלא ליצור מסלול דיוני יעיל שבאמצעותו ניתן לתבוע בגין הפרת חובה מוכרת, ובראש ובראשונה – הפרת חובת זהירות או חובת אמונים (עניין ארנרייך, פסקה 15; עניין פישר, עמ' 84; עניין עתאמנה, פסקה 11; ע"א 7307/11 וייס נ' רמת איתרי, פסקה 14 (17.9.2013)). 14. יש הגורסים כי די ברשלנות, באשר היא, כדי להוביל להטלת אחריות מכוח סעיף 374 (כהן, עמ' 773-772; כהן – בעלי מניות, עמ' 431). רמז לכך ניתן למצוא בעניין ארנרייך שם נאמר כי די ב"הפרת חובת הזהירות הנזיקית" כדי להקים עילה מכוח הסעיף, ונראה כי כך משתמע גם מפסקי הדין בע"א 333/59 רוטלוי נ' ברשאי, פ"ד יד 1156 (1960) ובע"א 4042/08 ‏‏סגל נ' גרינברג, פסקה 9 (22.4.2009). גישה זו אומצה במפורש בפסיקת בית המשפט המחוזי בת"א (ת"א) 1050/84 גרינברג נ' רכטר (17.1.1994). מנגד, על בסיס המשפט האנגלי, יש הגורסים שאין להטיל אחריות מכוח סעיף 374 במקרים של רשלנות גרידא, אלא רק במקרה של רשלנות רבתי (יוסף גרוס דירקטורים ונושאי משרה בחברה 478-477 (1989); גרוס – דילמת הכבאים, עמ' 811-807). לגישה זו ניתן למצוא תימוכין בעניין בלס, שם נאמר כי "שימוש לרעה בתפקיד" מהווה תנאי להטלת אחריות מכוח הסעיף הנדון (שם, פסקה 14; וראו גם בש"א (ת"א) 11364/01 מאכלי טובה נ' פל-טוב אלקטרוניקה חולון בע"מ, פסקה 21 (30.12.2001), שם צויין כי "בית המשפט צריך לנקוט זהירות מרובה כאשר הוא דן בבקשות להטלת אחריות אישית על נאמן לפי סעיף 374"). יוער, כי גם הגישה הראשונה, המסתפקת ברשלנות "רגילה" איננה סוף פסוק, ועדיין יש להידרש לשאלת תחולתו של "כלל שיקול הדעת העסקי". כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות, אני נוטה לדעה כי יש לנהוג במתינות ובזהירות בבואנו להטיל חיוב אישי מכוח סעיף 374 בשל רשלנות "רגילה", באשר הטלת חיוב אישי במקרה כאמור, עשויה להוות דרך עקיפה של "הרמת מסך". בנוסף, נוכח אופיו ה"אזרחי" של הסעיף, יש להוכיח כי פעולתו של בעל התפקיד גרמה נזק לחברה, וכפי שנאמר בעניין בלס: "שני התנאים להפעלת סעיף 374 נגד דירקטור בחברה הינם: (א) שימוש לרעה בתפקידו כדירקטור על ידי אחד המעשים הנזכרים בסעיף, וכן- (ב) כתוצאת פעולתו כאמור, נגרם לחברה הפסד או נזק" (לדרישה לכימות הנזק ראו עניין ארנרייך, פסקה 17; דרישת הקשר הסיבתי הוזכרה בעניין עתאמנה, פסקה 16). 15. גם תחולתו הפרסונלית של סעיף 374 היא רחבה. בעוד שסעיף 373 חל על נושאי משרה (בנוסח העדכני של הסעיף) או דירקטורים (בנוסח הקודם), הרי שסעיף 374 חל גם על "אדם שהשתתף בייזומה או ביסודה" של החברה, כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני. המכנה המשותף לנתבעים הפוטנציאליים מכוח סעיף 374 הוא "שמדובר בבעלי תפקידים בכירים, המכהנים בצמרת החברה והם בעלי כוחות וסמכויות בחברה. בצדם של כוחות וסמכויות אלו קיימת גם אחריות, ואחריות זו מצמיחה חבויות נוספות". לפיכך נקבע כי גם בעלי תפקידים בכירים בשלב הפירוק או הכינוס – עשויים לחוב מכוח סעיף זה (ע"א 294/88‏ רכטר‎ ‎נ' מפרק חיים שכטר חברה לבנין והשקעות ‏בע"מ, פ"ד מו(1) 362 (1991)). וכעת, לאחר שנתוודענו מעט להוראת סעיף 374, נמשיך בדרכנו ונבחן אם יש מקום להטיל אחריות אישית על שיינין והרדי מכוח סעיף זה. לא הוכח כי הרדי ושיינין אחראים להיעלמות רכוש החברה ולא הוכח מה שווי הרכוש 16. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, ההליך התארך הרבה מעבר למידה הראויה, ובפני בית המשפט נערמו מסמכים ונשמעו עדים רבים. ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אך כפי שציינו הצדדים בפנינו, בית משפט קמא לא התייחס בפסק דינו למרבית התצהירים והעדויות שנשמעו בפניו (אציין כי שמיעת הראיות החלה בחודש ינואר 2009 ונמשכה עד לחודש נובמבר 2011, הסיכומים האחרונים הוגשו ביום 16.6.2013 ופסק הדין ניתן בחודש ספטמבר 2014). כך, לדוגמה, כמעט שאין בפסק הדין ממצאי עובדה ומהימנות לגבי גרסתו של שיינין, שנחקר משך 5 ישיבות רצופות. על פי חוות דעת אביבי, בעת שהחברה הפסיקה את פעילותה אמורות היו להימצא ברשותה מכונות שונות, כולל שבע מכונות בתהליך ייצור, מכונות "יד שנייה" רבות וכן חלקי חילוף וחומרי גלם. בית משפט קמא אזכר בפסק דינו את תצהיריהם של העובדים שגב, גלעדי, גולדמן ובאבי שנחקרו על תצהיריהם. אלא שגלעדי ושגב לא ציינו בתצהיריהם כי הבחינו כי שיינין מכר ציוד ומכונות לצדדים שלישיים. בית משפט קמא ציטט בפסק דינו מסעיפים 9-7 לתצהירו של באבי כלהלן: "לאחר הפסקת פעילות גלרד היו האולם והמחסן, מלאים מכונות ציוד וחלפים. זכור לי היטב שביוני וביולי 1998 ואחר כך היו מגיעות מדי פעם משאיות, בנוכחות מר דוד שיינין, והעובדים שהיו במקום, ביניהם אני, סייענו להעמיס חלפים ומכונות על המשאיות. לא אפשרו לנו לראות מי לוקח את הסחורה. זכור לי שבדרך כלל היו ערבים נוהגים או שותפים בהעמסה. גם חנניה היה נוכח פעמים רבות כשיצאו מכונות מהמפעל. הציוד המשרדי של גלרד עבר למשרדים בפתח-תקוה של חברת טלרון. הנהג של טלרון היה מגיע עם משאית קטנה ומעמיס שולחנות כיסאות ארונות כל מה שהיה טוב והיו צריכים. אני סייעתי עם אחרים להעמיס הרהיטים. גם קולטון לקח מהמשרדים ציוד משרדי, את חדר החשמל כולו הפך לאיזור עבודה פרטי שלו, ציוד וכלים ומלאי עבר כולו אליו. את המזגנים בקומת המשרדים פרקו טכנאים המזגנים הועמסו על משאיות והובלו מהמקום. אני יודע ממה שראיתי ששיינין רצה למכור את ציוד החברה והשתמש בי ובעובדים אחרים להעמסה פעמים רבות. אני העמסתי לפחות 3 פעמים עם מלגזה – מכונות ו-3 פעמים רהיטים. היו מקרים שהעמיסו עם מנוף בלעדי, בנוכחותי, לפחות פעם אחת. כאשר עזבתי את אלטן מערכות חלק גדול מהמלאי והמכונות כבר לא היו במקום". בחקירה הנגדית נתברר כי באבי לא ידע לומר דבר לגבי סוגן וטיבן של אותן מכונות "שהועמסו". לדבריו, היה מדובר בערבי שהגיע מספר פעמים, וכי חנניה (הכוונה לחנניה צפרי שהחל זמן קצר לפני כן לעבוד כחשב ואיש הכספים בחברה, ואף נתבע בבקשה הראשונה שהגישה המפרקת – י"ע) הורה לו לקחת מלגזה ולהעמיס את המכונה על המשאית, ועל בעל המשאית לעבור דרכו כדי לשלם. לדבריו, אותו אדם אמר לו "כל מכונה שאני מעמיס אני משלם" (עמ' 50 לפרוטוקול). 17. לא אכחד, כי מתצהיריהם ומעדותם של העובדים גולדמן, גלעדי, שגב ובאבי מצטיירת תמונה לכאורית כי מלאי, ציוד ורכוש קבוע של החברה "נבזז" במהלך הדרך לאחר סגירת המפעל. כך, בתצהירו של גולדמן שהיה מנהל הרכש עד להפסקת פעילות המפעל ביום 28.5.98, נאמר כי במועד סגירת החברה היה על המדפים במחסן מלאי של מוצרים מוגמרים, חלקים ל-16 מכונות, והמחסן היה "מפוצץ בחלקים חדשים" והיו במפעל כמות גדולה של מכונות משומשות. בחקירתו הסביר כי חלקים אלה היו הגרעין של המכונה, "החלקים הסטטיים הקירות והתומכות, גלילי דרך, ומה שלא היה זה את המערכות חשמל בבקרה וגופי חימום. מיסבים היו לי" (עמ' 60 לפרוטוקול). עם זאת, רב הנסתר על הגלוי בנושא זה, ואיני סבור כי עלה בידי המפרקת להוכיח כי יש להטיל אחריות על הרדי ושיינין בגין היעלמות הציוד והמלאי. אזכיר, כי בכל הנוגע להיעלמות הרכוש הקבוע, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי לא הונחה כל תשתית ראייתית המצביעה על כך שידם של שיינין או הרדי הייתה במעל, למרות שתצהירי העובדים הנ"ל מתייחסים גם לנושא זה. לטעמי, הדברים נכונים גם לגבי התשתית הראייתית הדומה שהונחה בפני בית המשפט לגבי היעלמות הציוד והמלאי, בגינו חוייבו השניים בסכום של מיליון ₪ בערכי קרן. 18. תביעת המפרקת ברכיב הציוד והמלאי, וליתר דיוק, מלאי המכונות וחומרי הגלם, עמדה על כ-2.5 מיליון ₪, בהסתמך על חוות דעת אביבי. אלא שלגבי היעלמות מלאי המכונות וחומרי הגלם ניתנו על ידי שיינין והרדי מספר תשובות והועלו מספר אפשרויות, שלא נסתרו, שבית משפט קמא לא התייחס אל חלק מהן בפסק דינו. בית משפט קמא התקשה, מטבע הדברים, להצביע על העיתוי בו נעלמו הציוד והמלאי ולטעמי, מדובר בנקודה קריטית הנדרשת על מנת להטיל על הרדי או שיינין אחריות אישית. אזכיר כי המפרקת מונתה לתפקידה בחודש יולי 1999, כשנה וחודשיים לאחר שמפעל החברה סגר את שעריו ביום 28.5.1998, וכחצי שנה לאחר שניתן צו הפירוק. המפרקת ניסתה להתחקות בדיעבד אחר גורלו של המלאי, הציוד, הרכוש הקבוע והשרטוטים, ונראה כי קופת הפירוק הריקה לא אפשרה העסקתו של חוקר פרטי לצורך התחקות, איתור, תפיסה ואיסוף של המכונות או חלקי המכונות שנטען כי נלקחו מהמפעל שלא כדין. לכך יש השלכה לענייננו. בדיון שהוקדש להיעלמות הציוד והמלאי "גולת הכותרת של הפרת חובת הזהירות וחובת הנאמנות" של שיינין והרדי כלשונו של בית משפט קמא, אין ממצא עובדתי כי השניים שלשלו לכיסם או שהעבירו לחברות שבשליטתם ולו שקל אחד בעקבות מכירת מכונה או פריט ציוד או מלאי או רכוש כלשהו מנכסי החברה לצד שלישי כלשהו. אציין, כי באי כוחו של הרדי הזמינו בשעתו את עו"ד רוגין לבדוק בספרי אלטנית או בספרי כל חברה אחרת שבשליטתו של הרדי, ואת הרדי עצמו, אם יש תקבולים של כספים הקשורים למכירת הציוד, והצהירו כי הרדי נכון להעמיד עצמו ואת החברות שבשליטתו לבדיקה בנושא זה (מכתב עו"ד חורש מיום 17.3.2003). לא הוצגה כל ראיה כי מכירת ציוד או מלאי באו לידי ביטוי בדרך כלשהי בספרי אחת החברות. אילו נתברר כי הרדי או שיינין מכרו ציוד ומלאי של החברה לצדדים שלישיים ונטלו לכיסם, היה מקום לחייבם בגזל רכוש החברה, שמא גם בתרמית לפי סעיף 373 לפקודת החברות. משלא הוכח כי מי מהשניים נטל לכיסו או העביר רכוש לאחת החברות הקשורות בו, או כי התקיים היסוד של "מעשה לא הוגן" או "שימוש לרעה בתפקיד", ענייננו נופל לכל היותר לקטגוריה של הפרת חובת הזהירות בשמירה על רכוש החברה לאחר סגירת המפעל. כבר עמדנו לעיל על כך שלא בנקל יחייב בית המשפט נושא משרה או בעל תפקיד בגין רשלנות רגילה על פי סעיף 374 לפקודה. במקרה דנן, שערי המפעל ננעלו והוקם חיץ בינו לבין שטח המפעל של אלטן, בעוד קולטון המשיך לעבוד בחלק מהמפעל (שיינין והרדי טענו כי הותקנה גם מערכת אזעקה. המפרקת אמנם חלקה על כך, אך תימוכין לטענתם אנו מוצאים בעדותו של באבי, לפיה נהג לנטרל את מערכת האזעקה בכל פעם שנכנס למפעל, לאחר שנבנה השטח המפריד – עמ' 50 לפרוטוקול). על רקע האמור לעיל, אעמוד להלן על עיקרי טענותיהם של שיינין והרדי בנושא המכונות וחומרי הגלם שנעלמו ממפעל החברה. לשיטתם, תצהירו הנ"ל של באבי אינו מספק בסיס מוצק להטיל עליהם אחריות להיעלמות הציוד והמלאי, מכיוון שלא ניתן לקבוע מהו אותו "רכוש" שהועמס, לאיזה צורך נעשה הדבר, ולאילו ידיים הוא הגיע. הרדי ושיינין טענו כי ספירת המלאי שהיוותה את נקודת המוצא לחישוב "היעלמות" הרכוש – היא שגויה; כי בחודשים שקדמו לבקשת הפירוק יצאו משערי המפעל מכונות במסגרת פעילות החברה, ואירועים אלה נשמטו מדו"ח אביבי; כי רשימת המלאי כללה מכונות שהיו שייכות לחברות אחרות; כי חלק מן המכונות שנמנו ברשימת המלאי נותרו בשטח המפעל לאחר מתן צו הפירוק; כי חלק אחר מהרכוש נתפס על-ידי מירג' ונמכר לקולטון; כי המפרקת עצמה לא פעלה לתפיסת רכוש החברה שאותר אצל צדדים שלישיים; וכי חלק מהמכונות שהיו בשטח המפעל רק אוחסנו במקום ולא היו שייכות לחברה. כפי שיפורט להלן, אני סבור כי טענות אלה אינן משוללות יסוד. 19. ראשית, שיינין והרדי כופרים בנכונות ספירת המלאי ליום 31.12.1997 שעליה הסתמך רו"ח אביבי בחוות דעתו, וממנה הוסיף והפחית פריטים בהתאם לרכישות ולמכירות של החברה מיום 1.1.1998 ועד ליום 28.5.1998. רשימת המלאי שהכין אביבי כללה, בין היתר, "מלאי 16 מכונות", הכולל חלקים ל-16 מכונות שיסייעו בבניית מכונות שיוזמנו בעתיד על ידי לקוחות. בית משפט קמא קיבל את עדותו של צור, ועדותם של עובדים נוספים ובמיוחד העד גולדמן, אודות קיומו של מלאי זה. הרדי הצביע על רכיבים כפולים כאלה ואחרים ברשימת המלאי וכפר בנכונות הפריט "מלאי 16 מכונות". לטענתו, את תצהירו של גולדמן בנושא זה, יש לקבל עם קב חמטין, בהתחשב בכך שהתצהיר נערך עשר שנים לאחר האירועים. לא למותר לציין כי בהליך הבוררות, נשאל קולטון על ידי המפרקת אודות החלקים שיוצרו עבור 16 המכונות וציין כי לדעתו הם "הועמסו כולם על ידי שלום (הכוונה לעסק בשם "שלום פסולת" – י"ע) יכול להיות ואולי הם אפילו נמצאים עד היום איזה גלילי גומי שאני העברתי איתי לבית מלאכה". קולטון העיד בבוררות כי מדובר בחלקים של מכונות, שמפעם לפעם היו אנשים שהתעניינו לנסות ולקנות אותם, אך לא זכור לו שמישהו ביקש ממנו לרכוש מכונות שלמות (עמ' 723-722 לפרוטוקול הבוררות). 20. שנית, שיינין והרדי טענו כי רובן ככולן של המכונות שנרשמו בספירת המלאי נשלחו ונמסרו עוד לפני כניסתו של שיינין לתפקיד המנכ"ל בחודש אפריל 1998, דהיינו, עוד בתקופתו של צור, וכי הדבר לא בא לידי ביטוי בדו"ח של אביבי (ראו, לדוגמה, דו"ח נסיעה של אנשי החברה לבלגיה בסוף חודש מרץ 1998, ממנו עולה כי הותקנה באותה תקופה מכונה בבלגיה, וכן מספר תעודות משלוח של מכונות בחודשים ינואר ואפריל 1998 – מוצג 19 לסיכומי הרדי). בהקשר זה הפנה הרדי לתצהירה של מנהלת החשבונות ומזכירת החברה, תמר גורביץ', בהליך הבוררות שהתנהל בין אלטנית לבין צור ובעלי המניות האחרים. גורביץ, שעבדה בחברה משנת 1990 ועד להפסקת פעילותה, ערכה בסעיף 21 לתצהירה, טבלה של המכונות שיצאו מהמפעל בתקופה מספטמבר 1997 ועד פברואר 1998, בשווי של כ- 2.3 מיליון ₪, ואף ציינה כי ייתכן שאין מדובר ברשימה ממצה (אציין כי גב' גורביץ הפכה למזכירתה של המפרקת, לאחר שסייעה לה בהכנת החומר להגשת הוכחות החוב של עובדי גלרד למוסד לביטוח לאומי). 21. שלישית, אין חולק כי בחברה היו מכונות משומשות שנמסרו לשיפוץ, וגולדמן אישר בחקירתו כי אינו יכול לומר אם המכונות נמסרו על ידי לקוחות או נרכשו על ידי החברה על מנת לשפץ ולמכור (שם, עמ' 62 לפרוטוקול). נטען כי רשימת המלאי כללה מכונות השייכות לצדדים שלישיים כמו החברות אינוויקטה, אשפלסט ורואן, ואלו החזירו לעצמן את המכונות. בנוסף, ברשימת המלאי נכללו גם מכונות השייכות לחברת מזרחי ליסינג, שככל הנראה החזירה לעצמה את המכונות, והא-ראיה שלא הגישה תביעת חוב כנגד החברה. בית משפט קמא דחה את הטענה לגבי מכונות אינוויקטה בקובעו "נראה כי אין לקבל טענה זו, ויש לאמץ את דעתו של רו"ח אביבי כי ככל שהיה חוב לאינוויקטה הוא נפרע בשנת 1996, וכי המכונות שהיו מיועדות לאינוויקטה אינן נמנות על המלאי שהיה בחברה סמוך להפסקת פעילותה". אפרט מעט את טענותיהם של הרדי ושיינין בנקודה זו. לגבי מכונות אינוויקטה – אינוויקטה הייתה לקוח של החברה, אשר בשלב מסוים התנהל בינה לבין צור משא ומתן לכניסתה כשותף לחברה, ואף שולמו על ידה סכומים כמקדמה לצורך זה. החשוב לענייננו כי אינוויקטה העבירה בשעתו מספר מכונות לחברה. לאחר הפסקת פעילותה של החברה, איבצ'ר ביקש ליטול את המכונות בטענה שהן שייכות לאינוויקטה (ראה מכתב התראה ששלח עו"ד גורביץ ביום 17.1.1999, לאחר שנודע לצור כי החברה נכונה למסור לאיבצ'ר ציוד המצוי ברשותה – מוצג 53 לסיכומי הרדי). לא נעלם מעיני כי על פי חוות הדעת המשלימה של אביבי, המלאי אינו כולל 4 מכונות של אינויקטה. אך אם מדובר במכונות שממילא לא נכללו במלאי, מדוע צור התנגד כל כך בחריפות להוצאת מכונות אלה על ידי איב'צר? אציין כי לטענת איבצ'ר, בסופו של יום הוא לא נטל את המכונות מהמפעל, ומטעם זה המפרקת "איפסה" את החוב של אינווקיטה כלפי החברה שבפירוק "שכן לא ניתן היה להשיב לו את מכונותיו כנגד תשלום יתרת החוב לחברה" (סעיף 102 לבקשה המתוקנת). בהקשר זה נטען על ידי איבצ'ר כי המכונות היו שוות כ-180,000$ וכי כאשר הגיע לבסוף לחצרי החברה, המקום היה סגור וריק ממכונות, כך שהוא לא קיבל את המכונות לידיו. כך עולה גם מתצהירו של עודד ביבר (סעיף 2.1.5 לדוח פעילות המפרקת לתקופה מאי 2003 - דצמבר 2004 והנספחים לדוח). בשורה התחתונה, דומה כי נושא המכונות שנלקחו או לא נלקחו על ידי איבצ'ר בשם אינוויקטה לא נתלבן עד תום. מכונות רואן תעשיות בע"מ (Industries Corpׁ Ro-An) –בתצהירו כותב עודד ביבר כי לבקשת חברת רואן, הוא נטל מהחברה שתי מכונות ושלד ומסגרות של מכונת הלחמה, ושלח את הציוד למחסן של חברה באור עקיבא, ומשם נשלח הציוד לחברת רואן בארצות הברית. ביבר נקב בתצהירו בשמו של העובד גלעדי, כמי שסייע לו להעמיס את המכונות, אך גלעדי, שנחקר על תצהירו, לא זכר זאת. מכל מקום, לבקשתו של שיינין, חתם ביבר על אישור הנושא תאריך 3.7.1998, בו הוא מאשר בכתב כי נטל מספר חלקי מכונות השייכים לרואן תעשיות, והוא משחרר את החברה ואת שיינין אישית מאחריות לכך (מוצג 62 לסיכומי המערערים). אם סברה המפרקת כי מכונות אלה שייכות לחברה והן נתגלגלו לרואן שלא כדין, מדוע לא תבעה את רואן? מה עוד, שבסעיף 192.3 לבקשה המתוקנת, המפרקת מלינה על כך שהכסף תמורת המכונות שרואן נטלה לא הגיע לקופת החברה. מנגד, אנו למדים לדעת כי שיינין נהג בזהירות ודאג להחתים את ביבר על מסמך בכתב, על מנת שלא יבואו אליו בטענות לאחר מכן. הדבר אינו מתיישב עם הטענה כי שיינין אפשר לצדדים שלישיים ליטול כרצונם ציוד ומלאי מהחברה. משהזכרנו את מכונות רואן, אציין כי מדובר במכונות הדומות למכונות שהחברה ייצרה (עדות המהנדסת טניה עמ' 53 לפרוטוקול), מה שתומך בטענות שיינין והרדי, כי ייתכן שהמכונות שבאבי העמיס, היו מכונות ששייכות לרואן או ללקוחות שמסרו את המכונות לחברה לשיפוץ. מכונת אשפלסט – מתצהירו של מאיר פנג'יל עולה כי בסוף שנת 1999 או בתחילת שנת 2000, הוא זיהה את מכונת הבננות של אשפסלט ברשותו של סוחר גרוטאות באזור עמק חפר, כשהיא מושלמת ותקינה. גם מהדו"ח הראשון של המפרקת עולה כי המכונה של אשפלסט זוהתה על ידה ברשותו של צד שלישי. לא למותר לציין כי אותו סוחר גרוטאות לא טען כי מכונה זו נמכרה לו על ידי שיינין או הרדי. 22. רביעית, שיינין והרדי טענו, כי חלק מהמכונות נשוא רשימת המלאי עליה הסתמך אביבי בחוות דעתו, אכן נותרו בחצרי המפעל לאחר צו הפירוק, כפי שעולה מדוח השמאי סנדובסקי שביקר בשטח בחודש פברואר. בית משפט קמא דחה טענה זו, העומדת בסתירת-מה לטענה שכל המכונות כבר נמכרו לפני סגירת המפעל, מן הטעם ש"דו"ח סנדובסקי דיבר על חלקים וחלפים של מכונות, ועל פי הראיות שנתבררו, היו כבר מכונות מורכבות, אף כי בחלק מהן ככל הנראה היו חסרות מערכת החשמל והבקרה". לטעמי, אין לשלול את טענות שיינין והרדי בנקודה זו. החברה רכשה מכונות ישנות ממפעלים שונים, ובדרך של פירוק והרכבה ייצרה מכונות חדשות. אך כל עוד הדבר לא נעשה והמכונה החדשה לא הורכבה, ערך המכונות וחלקי המכונות שהיו בחצרי המפעל, היו כגרוטאות ברזל או חלקי חילוף שערכם נמוך ביותר. מדוח השמאי מיום 19.2.1999 עולה כי המלאי היה בשווי של "גרוטאות ברזל", כי נמצאו מספר מכונות לעיבוד שבבי, וכי קולטון שהיה במקום הציע לרכוש את המכונות במחיר של 5,000$. מאחר שהשמאי העריך את שווין של אותן מכונות בסכום של 7,000$, הוא הציע להיכנס למו"מ עם קולטון על חלק זה של הרכוש. עוד כתב השמאי סנדובסקי כי "במקום יש מספר רב של חלקי מכונות ומכונות ישנים, אשר לכאורה אין להם כל ערך מעשי, אלא למי שזקוק להם. בשלב זה הערכנו את שווים למימוש מהיר באפס אולם יתכן שניתן יהיה למצוא גורם שיהיה מוכן לרכוש אותם, במחיר שונה, בכל מקרה לא מעבר לכמה אלפי דולרים". בהתאם לכך העריך השמאי את שווי הרכוש כולו בסכום של כ-12,000$ בלבד. המפרקת שללה את האפשרות שחלק מהמלאי נותר במחסנים כאשר השמאי סנדובסקי ביקר במפעל. לשיטתה, קולטון רכש פסולת מחברת מירג' אך לא הוכח כי נטל גם מכונות, וכי בכל מקרה, מדובר בציוד שנלקח לאחר שהשמאי סנדובסקי היה בחצרי החברה שבפירוק. , מנגד, קולטון תמך בסעיף 10.2 לתצהירו בטענת הרדי ושיינין, בציינו כי החלקים של מכונות להרכבה שנותרו במפעל החברה בחודש מאי 1998 "שווים כסף רק למי שרוכש אותם ויש בידיו את הידע והיכולת להרכיבם למכונות, שאם לא כן חלקים אלו מהווים בפועל חלקי ברזל ומתכת שערכם רק כדי משקלם". דהיינו, לגרסת קולטון, המלאי שנותר במחסנים היה חסר ערך ללא הרכבתו למכונות, כפי שנעשה על ידי החברה טרם סגירת המפעל. אציין כי קולטון נחקר נגדית בישיבה ביום 30.12.2010 ובחקירתו "שהשתרעה" על שלושה עמודים בלבד, לא נחקר כלל בנושא זה. 23. חמישית, הרדי ושיינין טענו כי חלק מהמלאי נלקח על ידי קולטון וחלק נלקח על ידי חברת מירג', הבעלים של המושכר. בית משפט קמא התייחס לאפשרות זו, בדונו בהיעלמות הרכוש הקבוע (להבדיל מהמלאי והציוד), בציינו כי "אפשר אף שחלק מן הרכוש הוצא, כטענת המשיבים, על ידי מר קולטון או חברה בבעלותו אשר, חלקו עם גלרד את המבנה שממנו פעלה, וזאת בשיתוף פעולה עם בעלי המבנה חברת מירג'". אין חולק כי מלאי וציוד שהיה במפעל נמכר לקולטון על ידי מירג' שביקשה גם לפנות בהקדם את המושכר וגם לגבות חלק מדמי השכירות שהחברה נותרה חייבת לה. מירג' שלחה התראה לבנק המזרחי כי בדעתה לפעול בדרך זו אם לא יפונה הציוד, ומשלא נענתה מכרה אותו לקולטון (ראו חשבונית מיום 10.3.1999 לפיה מירג' מכרה לקולטון רובוטיקס בע"מ גרוטאות במבנה גלרד בסכום של 48,372 ₪ בצירוף מע"מ - מוצג 26 לסיכומי הרדי). כאמור, קולטון נשאר במפעל לאחר סגירתו, שכר שטח קטן והמשיך לעבוד במקום. ואכן, בבקשה הראשונה שהגישה המפרקת היא תבעה גם את קולטון "בגין מעשיו ומחדליו ועשיית שימוש במעמדו תוך ניצול לרעה של היות ציוד החברה, המכונות והמלאי גם תחת שליטתו, בידיעת המשיבים 6-4 (הרדי, שיינין וצפרי – י"ע), לצורך עשיית רווחים לו ולמשיבים האחרים" (הדגשה במקור – י"ע). עיננו הרואות כי בבקשה הראשונה, המפרקת ייחסה לקולטון שליטה גם על המכונות והמלאי. ואכן, כבר בדוח הראשון שהגישה המפרקת לתקופה 8/1999 - 9/2000 היא ציינה כי ערכה ביקור "פתע" במבנה והעובדים גולדמן ויוני שנתלוו אליה זיהו אצל קולטון מכונות לעיבוד שבבי, מכבשים, מסורים, ומדפים שהיו שייכים לחברה וכי קולטון טען כי מדובר בגרוטאות שרכש מחברת מירג'. גלעדי ציין הן בתצהירו והן בעדותו כי בביקור במפעל זיהה ציוד ומכונות של עיבוד שבבי של החברה אצל קולטון, שגירש אותו מהחדר ואמר לו שזה חדר סודי (עמ' 39 לפרוטוקול). גם העובד שגב טען בתצהירו כי נבנה קיר המפריד בין אלטן לבין קולטון, שבחלק שלו "נמצאו המכונות לשקיות, שהלכו והדלדלו וכן חלק מהאלומניום שנשאר". עוד נכתב בדוח הראשון של המפרקת, כי עו"ד אסיף מטעם בנק המזרחי הודיע למפרקת שהציוד לא נמכר על ידי הבנק, אלא נמצא אצל קולטון וכי כדי לאשר את חשדותיה בדבר מקור הציוד שראתה אצל קולטון, פנתה המפרקת לחברת מירג' שמכרה לו את הציוד. המפרקת ציינה כי במהלך פינוי המבנה נעלמו ציוד ומלאי, וכי קולטון קיבל לידיו ציוד רב בלא ששילם עבורו לקופת החברה. עוד צויין בדו"ח כי קולטון העביר לחברת סאו בע"מ של מר פנג'יל ציוד הכולל שני מכשירי סקופ. בהמשך נסמכה המפרקת על תצהירו של עובד החברה בשם גלעדי, שציין כי ראה את קולטון מוכר ציוד ("סקופ וקליבר גדול מאוד") שהיה של החברה. קולטון העיד בבוררות, ואישר כי המפתחות למפעל היו ברשותו וכי היה מעורב במסירת ציוד או מכירת ציוד לאחר שהעסק נסגר. בתשובה לשאלה מה קורה אם מישהו היה בא וטוען שיש דברים השייכים לו, השיב קולטון "הייתי עושה רשימה, מעביר לדוד...", ובהמשך הבהיר כי "אני לא מכרתי את הציוד הזה בתור ציוד, אלה שפינו את המפעל לקחו גם את הציוד הזה" ובתשובה לשאלה אם בירר כמה הציוד שווה השיב בשלילה, וכן השיב בשלילה לשאלה אם זו הייתה הוראה שקיבל משיינין (עמ' 730, 741 להליך הבוררות). 24. שישית, הרדי ושיינין טענו כי מכונות וציוד אכן נלקחו על ידי צדדים שלישיים, ואלו אותרו על ידי המפרקת או שהמפרקת יכולה הייתה לאתרם, אך לא עשתה דבר בנדון. ואכן, בבקשה הראשונה שהגישה המפרקת ביום 1.12.2002 נכתב כי "מכונות וציוד של החברה מצויים אצל ספקים ולקוחות שלא ברור כיצד הגיעו לידם. לקראת סוף 1998 כמות גדולה של מכונות ואביזרים הועברו למחסן בטירה לאיחסון למספר ימים ומשם לשטחים". המפרקת ציינה בדוח הראשון שהוגש על ידה כי גילתה חלק מציוד החברה במחסן ביישוב כפר מונש ואף צילמה חלק מהרכוש. באותו דוח פורטו מספר מכונות שזוהו על ידי גולדמן כציוד של החברה, ואשר כללו, בין היתר את המכונה שיוצרה עבור חברת אשפלסט. בעל המחסן טען שרכש חלק מהציוד מקולטון וחלק מאחד בשם "פסולת שלום" (סעיף 3.2.3 לדו"ח). בהמשך הדרך המפרקת טענה כי נתברר לה שמדובר בחלקים ישנים של מכונות, אך אם כך הדבר, ניתן היה לצפות כי העובד גולדמן, שהיה עמה באותו מעמד, יסב תשומת ליבה כי אכן מדובר במכונות חסרי ערך. גם צור ניסה לסייע באיתור המכונות והוא מציין בתצהירו כי הפנה את המפרקת לאזור כפר רופין, שם גילה חלק מהמכונות. כאמור, מאיר פנג'יל ציין בתצהירו כי בסוף שנת 1999 או בתחילת שנת 2000, זיהה את מכונת הבננות של אשפסלט ברשותו של סוחר גרוטאות באזור עמק חפר, כשהיא מושלמת ותקינה. לא למותר לציין כי פנג'יל עצמו אישר בתצהירו כי נטל מהמפעל בחודש מאי 1998 שתי מערכות סרבו, מנוע, ובקר קומפלט. מהאמור לעיל עולה כי המפרקת איתרה או יכולה הייתה לאתר חלק מרכוש החברה אצל צדדים שלישיים, וכי כנגד אלו לא הוגשה תביעה, שמא מאחר שהמפרקת התרשמה כי מדובר בחלקי מכונות או מכונות חסרי ערך. יש בכך כדי לגרוע מהטענה כי הרדי או שיינין מכרו לצדדים שלישיים ציוד בעל ערך. [במאמר מוסגר: חלק קטן מהרכוש הקבוע של החברה – להבדיל ממכונות ומלאי – עוקל על ידי מע"מ ומס הכנסה, כפי שעולה מהתכתובת בין המפרקת לבין ב"כ בנק המזרחי מחודשים יוני-יולי 2000. מדובר בפריטים בעלי שווי זניח. בנוסף, מחומר הראיות עולה כי קיימת אפשרות שספק המחשבים עשה דין לעצמו ונטל מחשבים ממשרדי החברה, אך למרות זאת המפרקת אישרה את תביעת החוב שלו בסכום של כ-50,000 ₪. מכל מקום, מאחר שבית משפט קמא לא חייב את הרדי ושיינין בגין אובדן הרכוש הקבוע איני רואה להידרש לנושאים אלה]. 25. שביעית, לא נסתרה טענת שיינין והרדי, כי מכונות שנלקחו מהמפעל, היו למעשה מכונות שאוחסנו במפעל על ידי צדדים שלישיים ובמיוחד על ידי חברה בשם צידון פולימרים בע"מ, שעיקלה מכונות של צד שלישי בשם אבו-חלף מחברון. מכונות אלה נלקחו על ידה מחצרי המפעל לאחר הפסקת פעילותו. קולטון תמך בתצהירו (סעיפים 10.1 ו-10.3) בטענה זו בציינו כי במחסני החברה נותרו בחודש מאי 1998 מכונות שאוחסנו על ידי גורם שעיקל מפעל שלם בחברון וכי "חלק גדול מהמכונות אשר היו במפעל גלרד כאמור לא היו שייכות לגלרד אלא רק אוחסנו שם ע"י לקוחות תמורת דמי אחסנה". לא למותר לציין כי בישיבה ביום 30.12.2010 קולטון נחקר בקצרה ולא נשאל כלל בנושא זה. 26. ולבסוף, נטען כי גם לאחר כל אלה, עדיין נותר בחצרי המפעל ציוד השייך לחברה. כך, בדוח הראשון שהוגש על ידי המפרקת בעקבות ביקורה במבנה החברה ביום 30.8.1999, היא ציינה כי בחצרי החברה נמצא ציוד רב השייך לחברה, לרבות מכונות לעיבוד שבבי, מכבשים, מסורים, מדפים, ארונות, ציוד מחשבים ועוד. נוסח דומה אך בשינוי משמעותי אנו מוצאים בסעיף 69 לבקשה המתוקנת, שם מציינת המפרקת כי "שאריות ציוד נצפו על ידי המפרקת בחצרי אלטן מערכות וקולטון – מדפים עם תיבות כחולות, בהם היו חלקי חילוף ואביזרים, אשר היו שייכים לחברה..." (ההדגשות הוספו – י"ע). כאמור, לאחר שמפעל החברה נסגר, אלטן נותרה בשטח והמשיכה בייצור הבריכות, בעוד קולטון תפס חלק אחר מהשטח ונבנה קיר הפרדה ביניהם. אם המפרקת ראתה ציוד בשטחו של קולטון או בשטחה של אלטן מערכות, ניתן היה לצפות כי תפעל לתפיסת הציוד. 27. בית משפט קמא לא התייחס בפסק דינו לכל ההבהרות, הטענות והראיות שפורטו לעיל, ואשר נטענו על ידי הרדי ושיינין בנושא היעלמות הציוד והמלאי שנכללו בספירת המלאי בשנת 1997. לחלק מהטענות אנו מוצאים תימוכין בדברי המפרקת עצמה, ואצטט מדברים שכתבה בבקשה הראשונה: 19.2.3. מכונות וציוד של החברה מצויים אצל ספקים ולקוחות שלא ברור כיצד הגיעו לידם. 19.2.4. לקראת סוף 1998 כמות גדולה של מכונות ואביזרים הועברו למחסן בטירה לאיחסון למספר ימים ומשם לשטחים. כיום ידוע כי חלק מהמכונות מצוי בחברון ובמקומות נוספים (תצהיר יעקב צור מצ"ב נספח ט"ו). 19.2.5. בדצמבר 1998, מכונות השייכות ללקוח החברה, איבצר, ששווים לטענתו 185,000 $, היו במקום. בחודש פברואר 1999 רוב המכונות כבר לא נראות בתמונות שצילם השמאי סנדובסקי במועד ביקורו במקום, בפברואר 1999, ובאוגוסט 1999, מועד ביקורה של הח"מ במקום, גם יתרת המכונות לא היו במבנה החדש אליו עברו משיבה 1 יחד עם עסקו של משיב 7. 19.2.6. חלק מציוד החברה שבפירוק נצפה ע"י הח"מ בשטח עסקו של משיב 7, קולטון, אשר סירב והתחמק מלהגיע לחקירות אליהן זומן ע"י הח"מ וע"י נציג כונס הנכסים הרשמי. 19.2.7. ב-18.7.2002 נערך דיון בבוררות המתנהלת בין מנהלי גלרד בע"מ ובעלי מניות לבין אלטנית בע"מ. לישיבה זו זומן קולטון מטעם אלטנית בעדותו זו פרט העד כי הוא וכן המשיבים שיינין וצפרי מסרו ציוד של החברה לאנשים שונים לקוחות וספקים ונערכו רשימות, אשר קולטון לא יכול היה לספקן. קולטון תאר כי פעל עבור 'חנניה או דויד' צפרי ושיינין, וכל אשר עשה, עשה לפי הוראותיהם (עמ' 708 ו-726 לפרוטוקול מצ"ב נספח י"ח). בהמשך העדות מאשר קולטון פריטים שונים של החברה שמסר לאחרים ברשות ובאישור שיינין וצפרי, כן הודה כי לקח לרשותו ציוד של החברה בטענה שרכש אותו ממשכיר המבנה!? 19.2.8. מכל העובדות והעדויות שפורטו לעיל עולה כי במהלך פינוי המבנה של החברה נעלמו ציוד ומלאי של החברה בשווי כמפורט בס' 11.4. משיב 7 (קולטון – י"ע) קיבל לידיו ציוד זה, בלא ששילם תמורה כלשהי לקופת החברה, למרות שהכיר היטב את שווים של המלאי והציוד שנותרו ודאג להותירם בידיו, אותם או את שווים ולא העביר תמורתם לקופת הפירוק. וכך נכתב בבקשה המתוקנת: 209. מכל העובדות והעדויות שפורטו לעיל עולה כי במהלך פינוי המבנה של החברה נעלמו ציוד ומלאי של החברה שבפירוק. קולטון קיבל לידיו ציוד רב, בלא ששילם תמורה כלשהי לקופת החברה, למרות שהכיר היטב את שווים של המלאי והציוד שנותרו ודאג להותירם בידיו, אותם או את שווים, ולא העביר תמורתם לקופת הפירוק, הכל תחת עינם הפקוחה של המשיבים בבקשה זו. 210. על קצה המזלג יפורט שווים של חלק מהמכונות שנעלמו: 210.1. שווי 3 מכונות בליסינג שנעלמו (לפי 50% משווי ששולם עבורן לפי אישורי הבנק) הינו 300,000 ₪. 210.2. שווי מכונות של לקוח (איבצ'ר מנחם) שנעלמו שערכן 185,000$ הוא 891,700 ₪ (עמ' 24 לחוו"ד אביבי). 210.3. שווי מכונה חדשה לייצור שרוולים לבננות של לקוח (אשפלסט) שנעלמה 246,000 ₪. 28. לאור זאת, דומני כי אין להקל ראש בטענותיהם של הרדי ושיינין כי אין להם יד ורגל בהיעלמות המלאי והציוד. הדברים נכונים במיוחד לגבי הרדי, לגביו לא הובאה ראיה כי היה מעורה בנעשה בשטח או שדברים נעשו בידיעתו ובהסכמתו. הרדי לא שהה במפעל ולא היה מעורב אישית בניהול החברה, במהלך תשעה וחצי חודשים בהם פעלה החברה מאז הסכם 1997 ועד לסגירת המפעל בחודש מאי 1998. הרדי לא התמנה כבעל תפקיד ניהולי בחברה, ולא נסתרה טענתו כי לא עמד בקשר עם העובדים וכי מעולם לא טיפל במלאי או ברכוש של החברה (למעט עדותו של העובד יונתן תורן כי הוא חושב שאחרי שצור עזב "קיבלנו הוראות מהרדי" – עמ' 37 לפרוטוקול). בית משפט קמא לא קבע ממצא עובדתי הקושר את הרדי באופן כלשהו להיעלמות רכוש החברה. 29. נקודה נוספת שראוי ליתן עליה את הדעת היא היקף תביעות החוב שאושרו על ידי המפרקת, בסכום כולל של כ-4.2 מליון ₪ וכן סכומים מותנים נוספים (לא ברור מדוע נכתב בתחתית הטבלה כי הסכום הכולל של תביעות החוב הוא כ-5.5 מליון ₪). חלק הארי של תביעת החוב הוא של בנק המזרחי (סכום של 2.8 מיליון ₪) ושל בעלי המניות בחברה, קרי, צור (סכום של כ-472,000 ש"ח) ואלטנית (סכום של כ-688,000 ש"ח) שמאחוריה עומדים ממילא שיינין והרדי. [במאמר מוסגר: בחלוף כשבע שנים מאז הגשת הבקשה המתוקנת, איני רואה להידרש לטענות הרדי כי המפרקת האריכה שלא כדין את המועד להגשת תביעת החוב של בנק המזרחי. עם זאת - וגם לאחר שעיינתי בתשובת המפרקת לתגובת הרדי בנושא זה – ספק בעיני אם ניתן להסיק מהוראתה של כב' השופטת גילאור בישיבה מיום 14.4.2008, לפיה על המפרקת להכריע בכל תביעות החוב עד ליום 15.5.2008, משום אישור להארכת המועד להגשת תביעות חוב. אף איני סבור כי ניתן להקיש מההחלטה לדון ולהכריע בתביעת החוב של אלטנית, שאף היא הוגשה באיחור, כי לא היה צורך לעתור להארכת מועד לגבי תביעת החוב של בנק המזרחי. מכל מקום, נוכח העובדה שאושרו תביעות חוב בסכום של כ-4.2 מיליון ₪ (או 5.5. מליון ₪), לא היה מקום כי המפרקת תעתור בבקשה המתוקנת לחייב את הרדי ואת שיינין בסכום של 12.7 מיליון ₪, באשר התקרה לחיוב אינה יכולה לעלות על מלוא חובות החברה בצירוף הוצאות הפירוק]. דומה כי בנק המזרחי היה "אדיש" למתרחש. למרות שלבנק היה שעבוד צף על נכסי החברה ושעבוד ספציפי על המכונות, למרות שכבר בחודש מרץ 1998 הבנק קיבל הנחיה מהחשב הכללי לממש את נכסי החברה בשל הפיגור בהחזרי ההלוואות, ולמרות שכבעל שעבוד הבנק יכול היה לממש את השעבוד ולתפוס את המלאי והציוד של החברה – הבנק לא פעל בדרך זו. ייתכן שיש בכך כדי לתמוך בטענתם של הרדי ושיינין, כי כל עוד לא יוצרה מכונה חדשה מחלקי המכונות שהיו במפעל, ערך המלאי היה נמוך עד כדי חוסר כדאיות כלכלית לממש אותו. בהקשר זה, לא למותר לציין כי המפרקת לא זימנה לעדות אף אחד מאנשי בנק המזרחי, ולא את השמאי סנדובסקי. 30. סוף דבר, כי רב הנסתר על הגלוי בפרשת היעלמות הציוד והמלאי. איני סבור כי הוכחה מעורבות של שיינין והרדי בהיעלמות הציוד והמלאי שנכלל בספירת המלאי של סוף שנת 1997, ועד כמה אותה ספירת מלאי שיקפה בכלל את המצב עובר לחודש אפריל 1998. לא הוכח כי השניים מכרו את הציוד ושלשלו כסף לכיסם או נהגו "שלא כשורה" או "שלא כהוגן" במלאי ובציוד לצורך אינטרס אישי שלהם. משלא הוכח במידת הצורך כי שיינין והרדי לקחו חלק בהעלמת הציוד והמלאי ונותרו סימני שאלה רבים לעניין הפער בין רשימת המלאי לבין דוח השמאי, ומשלא הוכח כי השניים חדלו בחובת השמירה על המלאי והציוד (בהינתן הפעולות שננקטו על ידם – נעילת שערי המפעל, הקמת חיץ בינו לבין שטח המפעל של אלטן והתקנת מערכת אזעקה) איני סבור כי יש מקום להטיל עליהם אחריות אישית מכוח סעיף 374 לפקודת החברות ודין הערעור להתקבל בנקודה זו. עניין פתקית 31. בית משפט קמא קיבל את טענת המפרקת, כי כספים שהגיעו לחברה מפתקית הוסטו לטובת אלטן, ובגין כך חייב את הרדי ושיינין בסכום של כ-144,000 ₪. החברה הייתה זכאית לקבל מפתקית סכום של כ-150,000 ₪ עבור עבודות תכנון וייצור, אך לסופו של יום החשבוניות שהנפיקה החברה לפתקית בוטלו והונפקו חשבוניות חלופיות על ידי אלטן מערכות בסכום של 144,442 ₪. 32. אין מחלוקת לגבי עובדות אלה, אך לטענת הרדי ושיינין עיקר העבודה הועברה על ידי החברה לקבלן משנה בשם "חברת צפריר מהנדסים בע"מ" (להלן: צפריר), שהייתה אמורה לקבל מהחברה סכום של כ-95,000 ₪. חלק נוסף של העבודה, תכנון ופיתוח הראש הקורא האופטי, היה אמור להתבצע על ידי החברה באמצעות קולטון, שעבד באותה עת בחברה. נטען כי מאחר שהוטלו עיקולים על לקוחות החברה, כולל אצל פתקית, החליטו קולטון וצור לפנות לאלטן כדי שהכסף שפתקית אמורה לשלם לחברה ישולם לאלטן וממנה יועבר סכום של כ-95,000 ₪ לצפריר. 33. על אף שקולטון תמך בעדותו בגרסה זו, הרי שלא הוצגה חשבונית של צפריר לאלטן. בנוסף, העיקול שהוטל אצל פתקית עמד על כ-38,000 ₪, כך שלא ברור מדוע היה צורך להסיט את מלוא התשלום אל אלטן. לכן, לא מצאתי להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, מה עוד שנטל ההוכחה בנקודה זו רובץ על הרדי ושיינין, באשר אין חולק כי כספים שהגיעו לחברה מצאו דרכם אל אלטן, הנתונה לשליטתם. לאור זאת, לא רק שאין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, אלא יש לקבל את ערעור המפרקת, במובן זה שלסכום בו חויבו שיינין והרדי, תתווסף גם ריבית ולא רק הפרשי הצמדה. 34. לבסוף, אומר בקצרה כי לא מצאתי מקום להיעתר לערעורה של המפרקת לעניין הרחבת אחריותם של הרדי ושיינין מעבר לקביעותיו של בית משפט קמא. לא התרשמתי כי הונחה תשתית עובדתית מספקת על מנת לקבוע כי ביחס לאירועים המפורטים (פרויקט הבריכות; היעלמות שרטוטים; משיכות הכספים וכו') הפרו השניים את חובותיהם כלפי החברה או עשו בתפקידם "שימוש לרעה". סוף דבר 35. הערעור של הרדי ושיינין לגבי המלאי והציוד מתקבל ויבוטל החיוב האישי בסכום של מיליון ₪ בצירוף הפרשי הצמדה שהושת עליהם בפסק דינו של בית משפט קמא. הערעור לגבי פיתקית נדחה. שיינין והרדי ישלמו, ביחד ולחוד, לקופת הפירוק הסך של 144,442 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28.5.1998 ועד התשלום המלא בפועל. ערעורה של המפרקת נדחה, למעט חיובם של שיינין והרדי בריבית לגבי עסקת פיתקית כאמור. לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו, וסכום ההוצאות שהושת בערכאה קמא יישאר על כנו. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. נושא העלמת הציוד והמלאי לא התברר כל-צרכו ואין די בתשתית הראייתית שהובאה כדי להטיל אחריות אישית בהקשר זה על שיינין והרדי – גם לא בעניינים אחרים, שלגביהם טענה המפרקת בערעורה – כפי שהראה חברי, השופט י' עמית; מה שאין כן לגבי עניין פתקית, שמשהוכח כדבעי, גם מצדיק תוספת ריבית, לבד מהפרשי ההצמדה. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, י' בניסן התשע"ו (‏18.4.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14069240_E20.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il