עמאר בעארני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6924/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6924/12 ע"פ 7296/12 ע"פ 9449/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 6924/12: עמאר בעארני המערערים בע"פ 7296/12: 1. חמזה סלים 2. עאדל סלים המערערים בע"פ 9449/12: 1. וחיד סלים 2. נסים סלים נ ג ד המשיבה בע"פ 6924/12; ע"פ 7296/12; ע"פ 9449/12: מדינת ישראל ערעורים על הכרעת דין מיום 17.6.2013 וגזר דין מיום 9.12.2012, בת"פ 16071-07-11, שניתנו על-ידי כב' השופט הבכיר א' כהן תאריך הישיבה: ח' באייר התשע"ג (18.4.2013) בשם המערער בע"פ 6924/12: עו"ד דוד ברהום בשם המערערים בע"פ 7296/12: עו"ד אהוד בן יהודה בשם המערערים בע"פ 9449/12: עו"ד אושרי בן ישי בשם המשיבה בע"פ 6924/12; ע"פ 7296/12; ע"פ 9449/12: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור שהוגש, הן על הכרעת דינו והן על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בת"פ 16071-07-11, שניתנו על-ידי כב' השופט הבכיר א' כהן. 2. המערערים הורשעו, ביום 17.6.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות אלה: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; והחזקת סכין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין. הנאשם עאדל סלים (להלן: המערער 3) הורשע, בנוסף, בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתם בדין, השית בית משפט קמא, ביום 9.12.2012, על המערערים, עונשים כמפורט להלן (על-מנת להקל על הקורא, יסווגו המערערים בהתאם לסדר הופעתם בכתב האישום): א. המערער 1, חמזה סלים, נדון ל-54 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הופעל עונש מאסר על-תנאי בן 36 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו (ת"פ 902/07, מחוזי ירושלים), באופן ש-24 חודשי מאסר יצטברו לעונש שהוטל ו-12 חודשים ירוצו בחופף; הופעל עונש מאסר על-תנאי נוסף למשך 6 חודשים (ת"פ 8585/08, בית משפט השלום ירושלים), בחופף לעונש שהוטל. לפיכך, על המערער 1 לרצות 78 חודשי מאסר בפועל, שמניינם מיום מעצרו – 27.6.2011; עוד הוטל על המערער 1 עונש מאסר על-תנאי של 24 חודשים, למשך שנתיים ממועד שחרורו מהכלא, לבל יעבור עבירה של חבלה בכוונה מחמירה; כמו כן, הוטל עונש מאסר על-תנאי של 9 חודשים, למשך שנתיים ממועד שחרורו של המערער 1 מהכלא, לבל יעבור עבירה של החזקת סכין או נשיאת נשק. ב. על המערער 2, וחיד סלים, גזר בית משפט קמא 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו – 8.7.2011, ועונשי מאסר על-תנאי כפי שנקבעו בעניינו של המערער 1. ג. המערער 3, עאדל סלים, נדון ל-54 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כמו כן, הופעל בעניינו עונש מאסר על-תנאי למשך 8 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו (ת"פ 2384/09, בית משפט השלום ירושלים), כאשר 4 חודשים מתוכו ירוצו במצטבר ו-4 חודשים יהיו חופפים לעונש שהוטל. כך, שעל המערער 3 לרצות 58 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו, מיום 8.7.2011 ועד יום 11.7.2011. עוד הוטלו על המערער 3 עונשי מאסר על תנאי כפי שנקבעו בעניינו של המערער 1. בנוסף, הוטלו על המערער 3 ששה חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים מיום שחרורו, לבל יעבור עבירה שעניינה הפרת הוראה חוקית. ד. עונשו של המערער 4, נסים סלים, הועמד על 54 חודשי מאסר, החל מיום מעצרו – 8.7.2011, וכן הושתו עליו מאסרים על תנאי כמפורט בעניינו של המערער 1. ה. המערער 5, עמאר בעארני, נדון, בשונה מחבריו, ל-42 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, מיום 28.6.2011 ועד יום 10.10.2011, ובנוסף הושתו עליו עונשי מאסר על תנאי זהים לאלו שהוטלו על המערער 1. כל אחד מהמערערים חוייב לפצות את המתלונן בסכום של 5,000 ₪. כאמור, המערערים משיגים על הרשעתם בדין ולחילופין על חומרת העונשים שנגזרו עליהם. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערערים 4. בכתב האישום המתוקן נטען, כי בין משפחת סלים לבין משפחתו של ט.נ. (להלן: המתלונן) קיים סכסוך עתיק יומין, שבמסגרתו בוצעו מעשי אלימות קשים בין שתי המשפחות. בין היתר, נטען על-ידי המערער 3, הנמנה עם משפחת סלים, כי כשבועיים לפני ההתרחשות המתוארת בכתב האישום, דקרו אותו בניו של המתלונן. ביום 26.6.2011, בסמוך לשעה 05:00, באזור מחנה הפליטים שועפט בירושלים, המתין המתלונן ביחד עם אחרים, להסעה שתביאם למקום עבודתם בעיריית הרצליה. בשלב זה, כך נטען בכתב האישום, הגיעו המערערים למקום, כשהם מצוידים בכלי נשק, וביודעם כי המתלונן נמצא במקום. המערערים 3-1 אחזו, כל אחד בסכין, וברשות המערערים 4 ו-5 היה אקדח, לכל אחד. בהגיעם למקום, תקף המערער 1 את המתלונן מאחור ודקר אותו בסכין ברגליו. נטען, כי המערער 1 אמר למערער 2 "תהרוג אותו", והמערער 2 ניגש כדי לתקוף את המתלונן בסכין. המתלונן, אשר ניסה להגן על עצמו, נדקר בידיו על-ידי המערער 2. בשל הדקירות ברגליו, התקשה המתלונן לעמוד על רגליו ונפל ארצה, כאשר המערער 2 ממשיך לתקוף אותו ודוקר אותו בצוואר בצד שמאל, ובפניו. בתוך כך, ירה המערער 4 באקדחו מספר יריות באוויר, כאשר המערער 5 מכוון את אקדחו לעברו של המתלונן. מיד לאחר מכן, נכנסו המערערים לכלֵי רכב שהמתינו להם, ונמלטו מהמקום. כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למתלונן חתכים באורך של 12 ס"מ בצוואר משמאל ושל 8 ס"מ בסנטר. כמו כן, נגרמו למתלונן פצעי דקירה בירך שמאל, בירך ימין וביד שמאל. פצעיו של המתלונן נתפרו והוא אושפז למשך 3 ימים ונזקק לטיפול רפואי. 5. לגבי המערער 3 בלבד, נטען כי הוא שוחרר ממאסר ביום 25.5.2011 והוא היה בסטטוס של "אסיר ברישיון". במסגרת תנאי שחרורו, נדרש המערער 3 להימצא במעצר בית, בין השעות 06:00-20:00 למחרת. נטען, כי, את המעשים המיוחסים לו, ביצע המערער 3, בצוותא חדא עם יתר המערערים, תוך הפרת הוראה חוקית "שניתנה לו כשורה מאת אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין". הכרעת דינו של בית משפט קמא 6. בפתח הכרעת דינו, ציין בית משפט קמא כי המערערים כולם טענו כי לא היו בזירת האירוע ולא תקפו את המתלונן, וכל אחד מהם העלה טענת אליבי. עם זאת, לא היתה מחלוקת לגבי קיומו של סכסוך בין משפחת המערערים לבין משפחתו של המתלונן. המערער 3 אף טען כי הוא עצמו הותקף, כשבועיים קודם לכן, על-ידי בניו של המתלונן. עד התביעה המרכזי היה, מן הסתם, המתלונן עצמו, שסיפר כי הגיע, כהרגלו, לנקודת ההסעה ליד מחסום שועפט, בין השעות 04:45-04:30, כאשר ההסעה עצמה אמורה היתה לצאת בשעה 05:00. ביחד עמו היו פועלים רבים שהמתינו לאותה הסעה. לדברי המתלונן, המערערים 1, 2, 4 ו-5 המוכרים לו אישית, הגיעו לאזור מחסום שועפט ברכבו של המערער 5, שגם נהג ברכב, והמערערים 1 ו-2 דקרו אותו בסכינים. בהודעתו הראשונה במשטרה, מיום 26.6.2011 (נ/1), מסר המתלונן כי המערער 1 דקר אותו בצווארו ואילו המערער 2 דקר אותו ברגליו, כאשר בהודעתו השניה, מיום 29.6.2011 (נ/2), תיקן המתלונן את דבריו וטען כי המערער 1 אחראי לדקירה ברגליים ואילו המערער 2 דקר אותו בצווארו. המתלונן הוסיף עוד, כי המערערים 4 ו-5 היו מצוידים באקדחים, כאשר המערער 4 ירה מספר יריות באוויר ואילו המערער 5 איים עליו באמצעות האקדח. המתלונן טען כי לא הבחין במערער 3 במקום. לטענתו של המתלונן, עוד באותו בוקר, ניגש אליו המערער 5 ואיים עליו, בקשר לסכסוך על חזקה בבית בראס אל עמוד, באומרו: "אני הורג את המשפחה שלך", והמתלונן אמר לו "יש משטרה". המערער 5 התייחס בביטול לאפשרות זו, הצביע על אנשי משמר הגבול במחסום, ואמר "מה הם יכולים לעשות, ואז התחיל הבלאגן". המתלונן זיהה את הסכינים שהיו ברשות המערערים 1 ו-2 כסכיני קומנדו, וטען כי התוקפים הגיעו בשני כלֵי רכב, שאחד מהם היה מסוג מאזדה, שלמיטב זכרונו היה בצבע צהוב. 7. בית משפט קמא סקר באריכות את עדותם של עדי ראיה הנוספים, אשר העידו במסגרת פרשת התביעה. טלאל מחמד נימר (להלן: טלאל) הוא אחיינו של המתלונן, אשר היה בשעת האירוע בפתח חנות מכולת, במרחק של כ-10 מ' ממקום התקיפה. לדבריו, הוא הבחין במערערים 1, 2 ו-3 כשהם אוחזים בסכינים, ואילו המערער 4 החזיק באקדח שחור, שממנו הוא ירה מספר כדורים באוויר. כמו כן, הוא הבחין במערער 5 כשהוא עומד ליד רכב בצבע לבן ובידו אקדח. טלאל מסר כי לא ראה מי דקר את דודו, למרות שהוא משוכנע כי המערערים הם שדקרו אותו בסכינים "כי אין אחרים חוץ מהם". לדבריו, המערער 4, אשר החזיק באקדח, ירה "בכל פעם שהתקרבנו" 3-2 יריות וצעק לעברנו לחזור לאחור. הוא עצמו לא ראה את המערער 5 מכוון את אקדחו לעברו של המתלונן. אחיין נוסף של המתלונן, חסן נימר (להלן: חסן), שהיה אף הוא בזירת האירוע, ציין כי היה ביחד עם טלאל אחיו בחנות המכולת, כאשר שמע צעקות, וכשיצא החוצה הוא ראה את המתלונן דקור, ואת התוקפים בורחים מהמקום. חסן החל לדלוק אחריהם, ולדבריו הבחין במערער 4 כשהוא מוציא נשק ומתחיל לירות, תוך שהוא צועק כי איש לא יתקרב אליו. התוקפים נכנסו לרכב לבן שהמתין להם ועזבו את המקום. חסן מסר כי לא ראה סכינים בידיהם של התוקפים וגם לא הבחין באקדח בידו של המערער 5. הוא שמע מהמתלונן בבית החולים מי דקר אותו, ובאותו מעמד גם שמע כי המערער 5, שהיה בזירת האירוע, החזיק באקדח – אך הוא עצמו לא ראה זאת. חסן עמד על דעתו כי גם המערער 3 נכח במקום, למרות שעומת עם דברי המתלונן, לפיהם הוא לא הבחין במערער 3 בזירת האירוע. חסן הוסיף כי התוקפים הגיעו בשני רכבים, כאשר באחד מהם נהג המערער 5. עד נוסף שהיה במקום הוא עאטף חסן יוסוף (להלן: עאטף), שמסר כי שהה במכולת כאשר נשמעו יריות והוא הבחין במערער 4 יורה מאקדחו 7-6 יריות, כאשר המערער 5 עומד ליד הרכב. בהמשך, ראה עאטף את יתר התוקפים בורחים לכיוון הרכב, אך לא היה ביכולתו לזהותם. הוא לא ראה, אמנם, מי דקר את המתלונן, אך הוא הבחין במערער 4 כשהוא יורה באקדח, כאשר המערער 5 עמד ליד הרכב, מבלי שהוא ראה כלי נשק כלשהו בידיו. אחיין נוסף של המתלונן שהיה בזירת האירוע, הוא סעיד נורי (להלן: סעיד) אשר מסר כי הגיע למקום בשעה 04:45 ושהה בחנות המכולת כאשר נשמעו יריות, וכשיצא החוצה הוא ראה את דודו דקור בצווארו וברגליו. סעיד לא זיהה איש מבין המערערים, אך לדבריו הוא הבחין ברכב מסוג מאזדה 3 בורח במהירות מהמקום. סעיד מסר כי היה עד, בצאתו מהמכולת, להמולה רבה, כאשר אנשים רצו "בזמן האירוע וליד האירוע". יצוין, כי בית משפט קמא נתן אמון מלא בעדותם של עדים אלו, בציינו כי "עדי התביעה הותירו רושם חיובי על דוכן העדים ובמיוחד אמורים הדברים לגבי העדים חסן נימר ועאטף נימר. השניים חזרו והדגישו כי בעת אירוע הדקירה היו בחנות המכולת ולפיכך לא ראו מי דקר את המתלונן ומאידך חזרו והדגישו כי הבחינו במקום בכל חמשת הנאשמים" (עמ' 30 להכרעת הדין). ועוד נקבע בהכרעת הדין, כי "המתלונן והעדים לא ניסו להפריז בחלקו של כל אחד מהנאשמים, אלא מסרו בדיוק את מה שראו. למרות שלכאורה היה לנאשם מס' 3 (הכוונה למתלונן – א.ש.) אינטרס להפליל גם את נאשם 3, הרי שלאורך כל הודעותיו ועדותו בבית המשפט חזר וציין, כי לא ראה את הנאשם 3 באירוע" (עמ' 31 להכרעת הדין). בית משפט קמא נדרש גם לטענה כי העדים מסרו תיאורים שונים לגבי התרחשות האירוע, בציינו כי "אין מדובר באירוע בו כל העדים נמצאים באותו הזמן בדיוק באותה נקודת תצפית, שכן כפי שהעידו העדים הן במשטרה והן בבית המשפט, כל אחד מהם היה במיקום שונה בעת התרחשות האירוע, אשר ארך מספר שניות ולפיכך כל עד ראה רק חלק מהאירוע" (עמ' 31-30 להכרעת הדין). 8. בנוסף לעדי הראיה, העידו אנשי משטרת ישראל, שחקרו את האירוע, וכן שוטרי מג"ב שהיו בסמוך לזירה. מבין עדים אלו, ראוי להתייחס לעדותו של מפקד סיור מג"ב, גנדי מזביץ'. העד מסר כי נסע בג'יפ בקרבת מקום, בסמוך לשעה 05:10, כאשר הוא שמע ארבע יריות. העד ביצע פניית פרסה ונסע לכיוון שממנו נשמעו היריות, ומיד הבחין בשתי דמויות לבושות שחורים, רצות לעבר רכב מסוג מאזדה בצבע לבן ונכנסות לתוכו. הוא החל לרדוף אחר הרכב, אך משהתקבל דיווח על יריות נוספות בצומת שועפט הוא חזר על עקבותיו והבחין בהתקהלות, וכן ראה שני אנשים המכניסים פצוע לרכבם. מתשאול הנוכחים במקום, עלה כי שני אנשים, שהיו לבושים בבגדים שחורים, תקפו את הפצוע, כאשר אחד מהם דקר אותו באזור הצוואר, ולאחר מכן הם נמלטו לכיוון צומת שועפט, כשאחד מהתוקפים יורה באוויר. בחיפוש במקום, מצא העד כדור אקדח ושני קליעים. 9. כאמור, כל המערערים העלו טענת אליבי, והכחישו כי נכחו בזירת האירוע במועד הרלבנטי. בית המשפט דחה טענות אלה של המערערים, בציינו כי עדויותיהם "עוררו, לעיתים, גיחוך (בלשון המעטה)". טענות האליבי נדחו, בהסתמך, בעיקר, על מחקרי תקשורת ודו"חות איכון, שהוגשו לבית המשפט. המערער 1 טען, כי בזמן האירוע הוא ישן בביתו, כאשר באותה עת שהו בבית גם אימו וארוסתו. לדבריו, הוא הגיע לביתו בשעה 22:00, בערב שקדם לאירוע, ושהה בבית עד לשעות הבוקר שלמחרת. דא עקא, שאיכון מכשיר הטלפון הסלולארי שלו העלה כי הוא היה במלון "נובוטל" בשכונת שייח ג'ראח בשעה 05:22 בבוקר האירוע, ולא בביתו בראס אל עמוד. המערער 1 טען כי מסר את המכשיר הנייד לאחיו, הוא המערער 3, אשר עשה שימוש במכשיר לצורך האזנה למוזיקה. לטענתו של המערער 1, הוא קיבל את המכשיר בחזרה מאחיו, באותו בוקר. המערער 3 אישר בעדותו כי נטל את המכשיר הנייד מהמערער 1 בשעה 22:00 והחזירו בשעה 07:00, בבוקר האירוע. ואולם, גם בפיו של המערער 3 לא היה הסבר מניח את הדעת, לעובדה כי המכשיר אוכן במלון "נובוטל" בשעה 05:22, שעה שהמערער 3, שהיה אסיר ברשיון, טען כי לא עזב את ביתו. כמו כן, לא היה למערער 3 הסבר לכך שבשעה 04:00 התקבלה שיחה למכשיר זה, דבר שהוכחש על ידו. עוד נקבע, לגבי טענת האליבי של המערער 1, כי לא ניתן הסבר לכך שאימו מסרה כי ראתה אותו ישן במיטתו בשעה 09:00, כאשר לגרסתו הוא יצא לבית סבו בשעה 07:30. 10. אשר למערער 2, אף הוא טען כי ישן בביתו בשעת האירוע, וכי רעייתו ניג'מה היתה בבית, ביחד עימו. המערער הכחיש את טענת השוטרים כי ברח מפניהם, כאשר הגיעו אנשי המשטרה כדי לעוצרו. בית המשפט ציין כי הגב' ניג'מה סלים, רעייתו של המערער 2, לא תמכה, למעשה, בטענת האליבי שלו, באשר לגרסתה הוא ישן בחדר אחר והיא ראתה אותו בשעה 02:30 ובשעה 06:00, כשנעורה משנתה. יצוין, כי העבירה בוצעה, לפי קביעתו של בית המשפט, לפני השעה 05:10. 11. אשר למערער 3, כבר נאמר כי לטענתו, הטלפון הנייד של אחיו, המערער 1, היה ברשותו, כאשר מכשיר זה אוכן בשעה 05:22 במלון "נובוטל" בשכונת שייח ג'ראח. בעדותו בבית המשפט, טען המערער 3, בניגוד להכחשתו בחקירה, כי קיבל שיחה מאחד מחבריו מהכלא בשעה 04:00, והוא שוחח עימו בקצרה. יצוין, כי בהודעתו מיום 3.7.2011 (ת/19) ביקש המערער 3 להגיש תלונה נגד המתלונן ואחייניו, בטענה כי הם תקפו אותו בראס אל עמוד, כשבועיים קודם לכן. לשאלה, מדוע לא הגיש את התלונה בסמוך לאחר האירוע, השיב המערער 3 כי ביקש להתלונן מוקדם יותר, אך תלונתו לא התקבלה. 12. המערער 4 טען, בהודעתו במשטרה מיום 8.7.2011 (ת/6), כי ביום שבת 25.6.2011, יום לפני האירוע, הוא נסע עם חברים לטבריה. לטענתו, הוא יצא לכיוון ירושלים ביום א', 26.8.2011, בסמוך לשעה 05:00, הגיע לביתו בשעה 07:00, והלך לישון. לדבריו, הוא נסע לטבריה עם חבריו עאמר ריזאק (להלן: ריזאק) וטארס אלקו. התובע עימת את המערער 4 עם העובדה כי הטלפון הסלולארי של ריזאק אוכן, בכל אותו לילה, בירושלים, וכן אותרה שיחה מהמכשיר של ריזאק אל מכשיר הטלפון הנייד של המערער 4, ביום 26.6.2011 בשעה 04:59. המערער 4 השיב, כי הטלפון הנייד שלו נגנב כחודש לפני האירוע. מסתבר, כי מכשירו של המערער 4 אוכן בשועפט בשעה 05:18 בבוקר האירוע, והמערער חזר על טענתו כי מכשיר זה לא היה ברשותו, באותה עת. לשאלת התובע, מדוע נמלט מחלון הבית, כאשר הגיעו אנשי המשטרה לעוצרו, השיב המערער 4 כי כלל לא נמלט מחלון ביתו, הממוקם בגובה רב, ולמעשה הוא שהה, אותה עת, בבית אחותו. ריזאק, חברו של המערער 4, העיד כעד הגנה מטעמו, וטען כי נסע עם המערער 4 לטבריה. בחקירתו הנגדית, הסביר ריזאק כי מסר את המכשיר הנייד שלו לאשתו, אשר ביקרה את דודתה המתגוררת באזור שועפט, וזה ההסבר לאיכון המכשיר בשעה 04:59 באזור שועפט. גם ריזאק העיד, כי המכשיר הנייד של המערער 4 נגנב לפני כחודש, כאשר הגנב נהג להתקשר למספרי הטלפון השמורים בזיכרון של המכשיר. באופן זה יש להסביר, לדבריו, את השיחה שנכנסה למכשיר הנייד שלו ונענתה בשעה 04:59. לגרסתו, ראתה אשתו כי מופיעה שיחה שלא נענתה למכשיר הטלפון שלו, ולפיכך היא התקשרה לאותו מספר. בית המשפט ציין, כי, בהודעתו במשטרה טען ריזאק (ולא המערער 4 כפי שנאמר בטעות בהכרעת הדין – א.ש.) כי המכשיר הנייד שלו היה בביתו, וכלל לא הזכיר את העובדה כי אשתו ביקרה את דודתה בשועפט. יצוין, כי אשתו של ריזאק לא העידה במשפט, וכן גם חברו הנוסף של המערער 4, טארס אלקו, שגם הטלפון הנייד שלו אוכן בירושלים, במועד הרלבנטי. בית המשפט ציין בהכרעת דינו, בהתייחסו לעדותו של ריזאק, כי "מדובר בגרסה מוזרה ולא אמינה", שכן לא ניתן הסבר של ממש, מדוע יצאה שיחה ממכשירו של ריזאק לטלפון הסלולארי של המערער 4, בבוקר האירוע, "שהרי שניהם היו אמורים להיות באותו רכב", על-פי גרסתם שלהם. 13. המערער 5 מסר בהודעתו, מיום 28.6.2011 (ת/11), כי עבד בבית החולים "ביקור חולים" וביום שבת בערב, הוא שב לביתו ושהה במקום עם אשתו וילדיו, עד למחרת בבוקר. לשאלה, כיצד זה התקבלה שיחה לטלפון הנייד שלו בשעה 05:20 בבוקר האירוע, השיב המערער 5, כי אשתו קיבלה את השיחה ושמעה מישהו מקלל מהעבר השני של הקו, ובשלב זה הוא (המערער 5) נטל את המכשיר מידיה והשיחה נותקה. המערער 5 התקשה להסביר את פשר השיחה שיצאה אליו מהטלפון הנייד של המערער 4, בשעה 05:20, ואשר נמשכה 16 שניות. רעייתו של המערער 5, הגב' שירין בעראני, העידה בבית המשפט וטענה כי היא מתעוררת, מידי כל בוקר בשעה 05:00 כדי להתפלל, והיא זו שענתה לשיחת הטלפון שנכנסה למכשיר של בעלה. לדבריה, היא שמעה קללות מהצד השני, ובעלה נטל את הטלפון מידיה. להשלמת התמונה, ראוי לציין כי מכשירו של המערער 5 אוכן בשעה 05:20 באנטנת "מלון הר הזיתים", ולטענתו, מדובר באזור קרוב מאוד לביתו. בשעה 05:44 אוכן המכשיר באנטנת "בית עלמין הר הזיתים", ובשעה 09:07 אוכן המכשיר באנטנת "הבית הערבי שכ' נוף ציון, ג'בל מוכבר". זאת, כאשר לטענת רעייתו של המערער 5 הם יצאו יחדיו את ביתם, לבנק, בשעה 10:30. 14. מן הראוי לחזור ולהזכיר, כי בית משפט קמא לא נתן כל אמון בטענות האליבי של המערערים וקבע כי גרסאותיהם "עוררו, לעיתים, גיחוך (בלשון המעטה)". בית המשפט, אף לא היה מוכן להסתמך על עדי האליבי האחרים "וזאת גם בשים לב לעובדה, כי מדובר בעדים מעוניינים". 15. בהכרעת דינו, נדרש בית משפט קמא לשני נושאים נוספים, והם שעת האירוע, ולטענות בדבר קיומם של מחדלי חקירה. אשר לשעת האירוע, ציין בית משפט קמא כי המתלונן ועדי התביעה הגיעו למקום, בין השעות 04:30 ל-04:45, כיוון שההסעה למקום עבודתם בהרצליה היתה אמורה לצאת בשעה 05:00. בהתאם לכך, העידו המתלונן ויתר עדי התביעה, כי התקיפה התבצעה לפני השעה 05:00, וקרוב יותר לשעה 04:45. איש משמר הגבול, גנדי מזביץ', העיד, כי במהלך משמרת לילה, הוא שמע יריות בסמוך לשעה 05:10, ואז ביצע פניית פרסה והגיע לזירת האירוע, שם הוא הבחין בשתי דמויות רצות לעבר רכב חונה. בית המשפט נדרש גם לעובדה כי ממצלמת האבטחה של חנות המכולת, עולה כי היתה התרוצצות של אנשים רבים בשעה 05:16, כך שעולה "לכאורה, כי האירוע התרחש בשעה 05:16". חרף זאת, קבע בית המשפט כי "האירוע התרחש בוודאות לפני השעה 05:10", כאשר קביעה זו, שלדידו היא "המבוססת יותר", מסתמכת על עדי התביעה, שלהם רחש בית המשפט אמון. יצוין, כי לשעת האירוע יש חשיבות, בעיקר, ככל שהדבר נוגע לטענת האליבי של המערער 5, אשר טען כי אין ניתן להגיע ממקום האירוע לביתו ב-4 דקות, ולפיכך אין אפשרות כי הוא היה בזירת האירוע, במועד הרלבנטי. תחשיב זמן נסיעה של 4 הדקות נעוץ בהנחה, המתבססת על מצלמת האבטחה, כי האירוע התרחש בשעה 05:16, כאשר המכשיר הנייד של המערער 5 אוכן, בשעה 05:20, באנטנה הקרובה לביתו. כזכור, דחה בית המשפט טענה זו, בקובעו כי האירוע התרחש "בוודאות" לפני השעה 05:10. 16. אשר לנושא קיומם של מחדלי חקירה, התייחס בית משפט קמא לטענה כי לא נגבו עדויות מעדים "ניטרליים", אלא רק מעדים "מעוניינים". בראש ובראשונה, מדובר באדם בשם מג'די טוויל (להלן: מג'די), שהיה אחראי על קבוצת העובדים, אך המשטרה נמנעה מלזמנו לחקירה. כמו כן, לא זומנו אנשים נוספים ששמם הוזכר במהלך החקירה, כמו חאדר בעראני, בנו של המוכתר, ועוד. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי שמו של מג'די הועלה לראשונה על-ידי המתלונן עצמו, אך נטען כי מג'די ביקש שלא למסור את פרטיו ושלא להעיד, כיוון "שלא רצה להסתבך ו/או חשש ממשפחת סלים". עוד צוין, כי המערערים היו רשאים להזמין את מג'די כעד הגנה, אך הם נמנעו מלעשות כן. כמו כן, יכלו המערערים לזמן עדי הגנה אחרים, ששמותיהם הוזכרו במהלך החקירה. מכל מקום, נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי למרות שלא זומנו לעדות עדים נוספים, "הובאו בפניי די והותר ראיות, אשר בהצלבתם יחד, משלימות פאזל, אשר יש בו כדי להפליל את כל חמשת [המערערים] בהשתתפות באירוע התקיפה". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי יש לדחות את טענת המערערים כי מדובר בעלילה "וכי עדי התביעה ביקשו להפלילם למרות שהמתלונן נפגע על-ידי תוקפים אחרים". לגישתו של בית משפט קמא, אין "כל הגיון בטענה זו". לאור האמור, הורשעו המערערים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. גזר דינו של בית משפט קמא 17. בבואו לגזור את עונשם של המערערים, ציין בית משפט קמא כי מדובר באירוע חמור, במסגרתו בוצעו מעשי אלימות קשים נגד המתלונן. בית המשפט לא התעלם מכך כי מדובר בפרק נוסף בסכסוך דמים בין שתי המשפחות, אך לא מצא בסיס לטענת המערערים, בדבר אוזלת ידה של המשטרה, ובדבר קיומה של "אכיפה בררנית". עוד צוין, כי הנסיונות לערוך "סולחה" בין שתי המשפחות היריבות לא צלחו. בית משפט קמא הוסיף וקבע בגזר דינו, כי לא ניתן לגלות הבנה לשימוש בנשק חם או קר, כדרך ליישוב סכסוכים, גם אם בעבר פגע המתלונן במי מבין בני משפחת המערערים. המדובר באירוע שתוכנן לפרטיו, כאשר המערערים סיכנו, לא רק את המתלונן, אלא גם את חייהם של אנשים תמימים, ששהו במקום. לנגד עיני בית המשפט המחוזי עמדה "תמונת המתלונן", שהותקף על-ידי המערערים בדרכו לעבודה, והם אשר גרמו לפציעתו המשמעותית, שהצריכה אשפוז בבית חולים "ואך בנס לא נגמר האירוע בתוצאה חמורה יותר". לגישתו של בית המשפט המחוזי, יש לראות את חלקם של המערערים באירוע, כזהה, שכן לדידו "אין זה משנה מי בפועל דקר את המתלונן, מי איים בנשק, מי ירה באוויר ומי מילט ברכב את [המערערים] לאחר שביצעו את זממם". כמו כן, ניתן "משקל רב" לחומרה, לעברם המכביד של המערערים 4-1, שחלקם ביצע את העבירות שעה שעונש מאסר על-תנאי תלוי ועומד מעל לראשו. בשל העובדה כי עברו הפלילי של המערער 5 הסתבר כקל יחסית, החליט בית משפט קמא ליתן לכך משקל מסוים בגזר דינו. לאור האמור, קבע בית משפט קמא את עונשם של המערערים, כמפורט בפסקה 3 לעיל. הערעור על הכרעת הדין 18. בהודעת הערעור מטעמם של המערערים 1 ו-3, אשר הוגשה על-ידי בא כוחם, עו"ד אהוד בן יהודה, נטען כי בית משפט קמא התעלם "כמעט לחלוטין" מסתירות מהותיות בגרסתו של המתלונן, בינו לבין עצמו, ובינו לבין עדי ראיה אחרים שהיו במקום. כך, למשל, הצביע עו"ד בן יהודה על סתירה בין האמור בהודעתו הראשונה של המתלונן לבין הודעתו השניה, לגבי מיקום הדקירה בסכין, שנעשתה על-ידי המערער 1 והמערער 2. כמו כן, מסר המתלונן גרסאות סותרות לגבי סוג הרכב בו הגיעו התוקפים ולגבי צבעו, וכן סתר את עצמו לגבי צבע האקדח, בו השתמשו, לכאורה, המערערים 4 ו-5. נטען בנוסף, כי המתלונן לא נתן הסבר לעובדה שהוא לא הזכיר את שמו של מג'די טוויל, כמי שנכח במקום בזמן האירוע. עוד נטען, כי יש ליתן משקל מופחת לעדות אחייניו של המתלונן, שאף עדותם היתה נגועה בסתירות. נראה, כך נטען על-ידי עו"ד בן יהודה, כי עדים אלה התגייסו כדי להפליל את המערערים. הדברים אמורים במיוחד לגבי המערער 3, שלא זוהה על-ידי המתלונן, ולא נטען כי ביצע פעולה כלשהי, פרט להחזקת הסכין. עו"ד בן יהודה תהה מדוע לא עשה המערער 3 כל שימוש בסכין, אם יש אמת בטענה כי הוא הגיע למקום כדי לתקוף את המתלונן. עו"ד בן יהודה הוסיף וטען, כי לא היה מקום לדחות את טענות האליבי של המערערים 1 ו-3, שנתמכו בעדות אמם של השניים. נטען לבסוף, כי לא ניתן משקל ראוי למחדלי החקירה, שהיה בהם כדי לפגוע ביכולתם של המערערים להגן על עצמם. זאת, בעיקר, כאשר לא הוצגו ראיות אובייקטיביות הקושרות את המערערים 1 ו-3 לאירוע. לפיכך, התבקשנו לקבל את ערעורם של המערערים 1 ו-3 ולזכותם מכל אשמה. 19. עו"ד אושרי בן ישי, בא כוחם של המערערים 2 ו-4, טען, אף הוא, כי המתלונן ויתר עדי הראיה הם עדים מעוניינים, שעדותם נגועה בסתירות רבות. על פני לא פחות מ-12 עמודים בהודעת הערעור, סקר עו"ד בן ישי את עדותם והודעותיהם במשטרה של המתלונן ושל עדי התביעה, אשר נכחו במקום האירוע, כאשר לגישתו, בית משפט קמא "לא שם דגש לשוני העצום, הקיים בין גרסאות העדים, בנוסף לשוני הקיים בתוך גרסאותיו של כל עד ועד מתוך אותם עדים מעוניינים". בנוסף, נטען לקיומם של מחדלי חקירה רבים, הבאים לידי ביטוי באלה: לא נערך מחקר תקשורת למערער 2, בניגוד לכל יתר המערערים; חקירתו של המתלונן היתה "מזוהמת", שכן, בעת גביית הודעתו הראשונה הסתובבו סביבו בני משפחה רבים "אשר ליחששו על אוזנו"; לא נחקרו על-ידי המשטרה עדים ניטרליים נוספים, כדוגמת מג'די טוויל, ועדי ראיה נוספים; עדותם של העדים "המעוניינים" נגבתה, אמנם, באותה שעה, אך חלף זמן ניכר ממועד האירוע, ועד למסירת העדות, כך שהם היו יכולים לתאם את גירסותיהם; לא נערכה בדיקה על-ידי המשטרה לגבי תלונות שווא קודמות, שהוגשו על-ידי המתלונן, נגד בני משפחת המערערים; זירת האירוע לא היתה סטרילית, ואין לדעת אם התרמילים והכדורים שנמצאו, שייכים למי מבין המערערים. אשר לטענת האליבי שהעלה המערער 2, נטען כי אשתו העידה כי ראתה אותו בשעה 02:30 ובשעה 06:00, כאשר לוח זמנים זה אינו מאפשר לו, לטענת סניגורו, להיות במקום האירוע ולחזור לביתו. זאת, בעיקר כאשר אשתו העידה כי היתה "מרגישה אם דבר כזה היה קורה". לאור האמור, התבקשנו להורות על זיכויים של המערערים 2 ו-4, מהאשמה שיוחסה להם. 20. עו"ד דוד ברהום, בא כוחו של המערער 5, טען כי הראיה האובייקטיבית, בדמות איכון מכשיר הטלפון של המערער, מקעקעת כל אפשרות מעשית, כי המערער 5 נכח בזירת העבירה, במועד הרלבנטי. נטען בנוסף, כי המערער 5 השמיע זעקת חפות "אותנטית" בתרגיל חקירה סמוי שנערך על-ידי אנשי המשטרה, אך בית המשפט התעלם לחלוטין, מראיה זו. כמו כן, נטען כי עדת האליבי של המערער 5 "לא זכתה להתייחסות של ממש בהכרעת הדין". גם עו"ד ברהום, כמו יתר עמיתיו, חזר וטען לסתירות מרובות בעדויותיהם של עדי התביעה, ובעיקר ככל שהדבר נוגע לגבי מעורבותו של המערער 5 באירוע. עו"ד ברהום ציין כי ההכרעה בעניינו של המערער 5 אינה קשורה, בהכרח, להכרעה בעניינם של האחרים, כך, שגם אם יוחלט לאשר את הרשעתם, יש עדיין מקום לזכות את המערער 5, שכן עניינו שונה מעניינם של המערערים האחרים "במובנים רבים", כלשונו. אשר לנושא האיכון, אין מחלוקת כי התקבלה שיחה למכשיר הטלפון של המערער 5, בשעה 05:20, אשר נקלטה באנטנה של "מלון הר הזיתים". נטען, בהקשר זה, כי לפי מצלמת האבטחה שהיתה במכולת, האירוע התרחש בשעה 05:16, כך שלא סביר כי המערער הצליח להגיע ממחנה פליטים שועפט לביתו בתוך 4 דקות בלבד. לגישת עו"ד ברהום, אין בסיס לקביעתו של בית משפט קמא כי האירוע התרחש לפני השעה 05:10, תוך התעלמות מראיה אובייקטיבית שעמדה לנגד עיניו, בדמות סרט מצלמות האבטחה. עוד נטען, כי רעייתו של המערער 5 תומכת ומאששת את גרסתו של המערער, לפיה הוא שהה בביתו במועד האירוע. אשר ל"זעקת החפות" של המערער, נטען כי הוא הוסע ברכב עם המערער 1, במסגרת תרגיל חקירה, כאשר הדברים שהחליפו ביניהם הוקלטו ותומללו. עולה מהדברים שאמר המערער 5 למערער 1, כי אין לו כל קשר לתקיפתו של המתלונן וכי מדובר בעלילה שקרית. לטענת הסנגור, יש לראות בדבריו הנרגשים של המערער, משום "ביטוי צלול לחפותו". עו"ד ברהום עמד על הסתירות שהתגלעו, לטענתו, בין העדים השונים לגבי מעשיו של המערער 5 בזירת האירוע, ככל שהמדובר בשימוש באקדח שנעשה על ידו ולענין נהיגתו, כביכול, ברכב, במועד הרלבנטי. אף כאן נטען למחדלי חקירה, ובין היתר, מדובר בהמנעות המשטרה לבדוק את מצלמות האבטחה בבתי שכניו של המערער 5, כדי להיווכח כי הוא שב לביתו, זמן רב לפני מועד האירוע; וכן בהמנעות מחקירת עדים ניטרליים, כמו מג'די טוויל. לפיכך, התבקשנו לזכות את המערער 5 מכל אשמה, גם אם ימצאו המערערים האחרים אשמים במעשה. תגובת המשיבה לערעור על הכרעת הדין 21. לגישת המשיבה, יש לדחות את הערעור לעניין ההרשעה, שכן עיקר טענות המערערים נסב על ממצאי מהימנות וקביעות עובדה של הערכאה הדיונית, שבהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. לטענת המשיבה, בית משפט קמא לא התעלם מסתירות מסוימות שנפלו בעדויות, אך קבע כי אין בכך כדי לשנות מהאמון שניתן בעדי התביעה. עדים אלה לא הפריזו בעדויותיהם וסיפרו רק את שראו עיניהם, גם אם היה בכך כדי להיטיב, עם מי מבין המערערים. אשר לגרסתו הראשונה של המתלונן בבית החולים, לגביה נטען כי היא סותרת דברים מאוחרים יותר שנמסרו על-ידו, הבהירה המשיבה כי המתלונן נחקר בבית החולים, זמן קצר לאחר האירוע, בהיותו מטושטש והוא אף התקשה בדיבור. בנסיבות אלה, יתכן שהוא לא "דייק בכל הפרטים". עוד נטען, כי החל מהודעתו השניה, הובהרו הדברים על-ידו והוא דבק בגרסתו, גם בעדותו בבית המשפט. אשר לטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה, נטען על-ידי המשיבה, כי יש לבחון את הדבר על רקע מכלול הראיות בתיק. בית המשפט מצא כי ישנן ראיות, די והותר, להשלמת הפאזל הראייתי, ולפיכך אין לראות בהמנעות מחקירה והעדה של עדים מסוימים, משום מחדל חקירה. 22. המשיבה התייחסה, באופן ספציפי, לטענותיו של המערער 5, אשר טען, כי דו"חות האיכון מעידים על חפותו. המשיבה ציינה, בהקשר זה, כי בית משפט קמא קבע, על-יסוד הראיות המהימנות שהוצגו לפניו, כי האירוע התרחש "בוודאות" לפני השעה 05:10. אשר לשעה שהופיעה בסרט מצלמת האבטחה, היינו השעה 05:16, טענה המשיבה כי בסרט זה "ניכרים תכונה רבה ובהלה בפניהם של באי המכולת", אך אין בכך כדי להעיד על שעת תחילתו של האירוע, ואין מדובר, לגישת המשיבה, בנתון מכריע. בית משפט קמא לא התעלם מתוכנו של הסרט אך העדיף, לגבי שעת התרחשות האירוע, את עדותם של העדים, להם רחש אמון מלא. עוד נטען, כי שיחת הטלפון, אשר התקבלה מהטלפון הנייד השייך למערער 4, שיחה שנמשכה 16 שניות, מחזקת את קביעתו של בית משפט קמא, בדבר מעורבותו של המערער 5 באירוע מושא כתב האישום. לגישת המשיבה, לא ניתן הסבר של ממש לשיחה זו, וזאת, בעיקר כאשר נדחתה גרסתו של המערער 4, כי מדובר במכשיר ישן, שנגנב ממנו לפי כחודש. נטען בנוסף, כי לא ניתן הסבר לעובדה, כי לאחר השעה 05:20, אוכן מכשירו של המערער 5 בשעה 05:44 באנטנת "בית עלמין הר הזיתים", ובשעה 09:07 אוכן המכשיר באנטנת "הבית הערבי שכ' נוף ציון ג'בל מוכבר". כל זאת, כאשר רעייתו של המערער 5 העידה כי בעלה שהה בבית עד לשעה 10:30, עת שניהם יצאו יחדיו לבנק. המערער 5 טען, לעומת זאת, בחקירה, בשונה מרעייתו, כי יצא לבדו מהבית בשעה 10:00, לקופת החולים. בהתייחס לעדות האשה, נטען על-ידי המשיבה כי מדובר בעדות כבושה, שנמסרה לראשונה במשפט, שכן האשה לא מסרה כל גרסה במשטרה, למרות שנעשו מאמצים לזמנה לחקירה, והיא אף לא התייצבה במשטרה מיוזמתה. 23. אשר "לזעקת החפות" של המערער 5, נטען, כי המזכר בענין זה עמד לנגד עיני בית המשפט, ויש להניח כי הוא "סבר כי לתרגיל החקירה אין משקל של ממש", לנוכח הראיות החד משמעיות, שהוצגו בעניינו של המערער 5. בין היתר, מדובר בראיה אובייקטיבית, בדמות השיחה שהתקבלה מהמערער 4 בשעה 05:20, ושנמשכה 16 שניות. עוד נטען, כי באותה שיחה, שבה נשמעה, כביכול, "זעקת החפות", המערער 5 לא מסר כי שהה בביתו במועד האירוע ולא נטען כי כלל לא הגיע לזירת העבירה. כמו כן, אין לשלול את האפשרות כי המערער 5 הניח כי השיחה מוקלטת, והמשיבה הפנתה, לענין זה, לדבריו של החוקר יגאל אלמליח, לפיהם "אין זה חריג שנאשמים מזהים שמדובר בתרגיל". לאור האמור, ביקשה המשיבה לדחות את ערעורו של המערער 5, כמו גם את ערעוריהם של יתר המערערים. הערעור על חומרת העונש 24. לחלופין, ערערו המערערים על חומרת העונש שנגזר עליהם. עו"ד בן יהודה, בא כוחם של המערערים 1 ו-3, ביקש להקל בעונשם של מרשיו, שכן, לטענתו, מדובר בעונש החורג מרמת הענישה הראויה. עסקינן במערערים צעירים, אשר לא החזיקו במו ידיהם בנשק חם ולא עשו בו שימוש, ולכן יש להבחין בינם לבין יתר המערערים. אשר למערער 3, נטען כי חלקו באירוע מסתכם בנוכחות במקום, מבלי שהוא נטל חלק בתקיפתו של המתלונן. עוד נטען, כי הוא עצמו נפל כקורבן לתקיפה קשה מצד בני משפחתו של המתלונן. לפיכך, התבקשנו להקל משמעותית בעונשם של מערערים אלה, ובעיקר בעונשו של המערער 3. 25. עו"ד בן ישי, בא כוחם של המערערים 2 ו-4, טען כי נסיבותיהם האישיות והמשפחתיות של מרשיו קשות ביותר. בנו הבכור של המערער 2 נפטר ובן אחר סובל משיתוק, והטיפול בו נופל כמעמסה על האם בלבד. עברו הפלילי של המערער 2 ישן למדיי, ואת העבירות הקודמות הוא ביצע בהיותו קטין. אשר למערער 4, נטען כי הוא זה שנושא בעול פרנסת המשפחה. אחיו סובל מבעיה כרונית של אלכוהוליזם, ואחד מילדיו נכה בשיעור של 100%. עוד נטען, כי חלקו באירוע "מינורי לחלוטין", והוא לא אחראי לחבלה החמורה שנגרמה למתלונן, ולפיכך יש להקל גם בדינו. 26. עו"ד ברהום, בא כוחו של המערער 5, טען כי "על רקע האבחנה בינו לבין שאר "[המערערים]", עונשו של המערער 5 צריך להיות "נמוך בהרבה מזה של האחרים, ולא כפי שנפסק". בעניינו של מערער זה, אין חשש ממשי כי הוא ישוב לבצע עבירות, וגם עברו הפלילי הינו קל יחסית, ולפיכך ניתן להסתפק בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. יצוין, כי בהחלטה שניתנה על-ידי השופט צ' זילברטל (ע"פ 6924/12 עמאר בעראני נ' מדינת ישראל (10.10.2012)), עוכב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער 5, עד להכרעה בערעורו. 27. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור לענין העונש, בציינה כי מדובר באירוע אלימות קשה, על רקע סכסוך ממושך בין משפחות המערערים והמתלונן. המערערים העמידו בסיכון, לא רק את המתלונן, אלא גם אחרים שנקלעו למקום. לגישת המשיבה, אין כל הצדקה להבחין בין המערערים לענין העונש, שכן כולם הגיעו למקום במטרה ברורה לתקוף את המתלונן ולגרום לו חבלה חמורה, ואין נפקות לשאלה מי ביצע את התקיפה בפועל. עם זאת, ראה בית המשפט להקל בעונשו של המערער 5, בשל חלקו הקטן יותר ועברו הפלילי הקל יחסית. המשיבה סבורה כי צדק בית משפט קמא בהעדיפו את האינטרס הציבורי, המחייב את הכבדת היד על העבריינים, על-פני נסיבותיהם האישיות של המערערים. בנוסף, הצביעה המשיבה על עברם הפלילי המכביד של המערערים 4-1, ועל העובדה כי המערער 3 היה אסיר ברשיון, כאשר הוא נטל חלק באירוע, תוך הפרת תנאי השחרור. לאור האמור, התבקשנו לדחות גם את הערעור לענין מידת העונש. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 28. עיקר הערעור שלפנינו נסב על תקיפת ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות, שנעשו על-ידי בית המשפט המחוזי. כלל מושרש הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובהערכת מהימנות העדים שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית, לאור היתרון שיש לערכאה זו בהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים ומיתר הראיות (ראו, לענין זה, ע"פ 10423/08 פלוני נ' מדינת ישראל (7.4.2009); ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011) (להלן: עניין חנוכייב); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (13.8.2012) (להלן: עניין סטרוק)). עוד ראוי לציין, כי סתירות בעדויות בפני עצמן, אינן מונעות מבית המשפט לקבוע ממצאים בהתאם לעדויות אלה, כאמור בסעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (וראו, בהקשר זה, ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מדינת ישראל (פ"ד כו(2) 158 (1972); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625 (2004); ע"פ 11235/05 פלוני נ' מדינת ישראל (30.5.2007)). כך הוא הדבר, גם כאשר קיימת סתירה בין דברי העד בעדותו בבית המשפט לבין הודעה שמסר בחקירתו, שכן "אם העדות בבית המשפט בשלמותה נראית אמינה, אין עוד משקל רב לסתירות בינה לבין מה שאמר העד בשלבים השונים של חקירתו המשטרתית" (ע"פ 117/81 בן חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 57, 61 (1982), וראו גם, ע"פ 483/88 אפרגן נ' מדינת ישראל (8.2.1994), פסקה 11; עניין סטרוק, פסקה 95). 29. לכלל אי ההתערבות בממצאי מהימנות ועובדה, שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית, נקבעו במהלך השנים שלושה חריגים עיקריים, שבהתקיימם עשויה ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלו. לחריגים אלה התייחס חברי, השופט י' דנציגר, בעניין חנוכייב, פסקה 36, בזו הלשון: "[החריג] הראשון, כאשר הממצאים מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעת העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (19.1.1994), סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך); [החריג] השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון (ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 832, 835 (1995)); [והחריג] השלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית, כגון התעלמות מסתירות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות (ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993))", וראו גם, עניין סטרוק, פסקה 72; ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); ע"פ 5714/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.2010); ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל (25.5.2011)). 30. בענייננו, נתן בית משפט קמא אמון מלא במתלונן וביתר העדים, אשר נכחו בזירת האירוע. בית המשפט ציין, כי כל אחד מהעדים העיד את מה שראו עיניו ומנקודת מבטו. זאת, בשים לב לעובדה כי כל אחד מהם הבחין במתרחש, בעומדו במקום אחר, ובלשונו של בית משפט קמא "אין מדובר באירוע בו כל העדים נמצאים באותו הזמן בדיוק באותה נקודת תצפית ... כל אחד מהם היה במקום שונה בעת התרחשות האירוע, אשר ארך מספר שניות ולפיכך כל עד ראה רק חלק מהאירוע". בית משפט קמא לא התעלם מקיומו של סכסוך דמים בין משפחות המערערים והמתלונן, אך ציין, בצדק, כי העדים לא הפריזו בעדותם ולא ניסו להעצים את מימדי האירוע. כך, למשל, המתלונן מסר כי לא ראה את המערער 3 בזירת האירוע; טלאל, אשר העיד על נוכחותם של כל המערערים במקום, ציין כי לא ראה מי דקר את דודו, הוא המתלונן; אחיין אחר של המתלונן, חסן, מסר כי לא ראה סכינים בידי התוקפים, וגם לא הבחין באקדח בידו של המערער 5; עאטף העיד כי זיהה את המערערים 4 ו-5 בלבד, והוסיף כי לא הבחין בכלי נשק בידיו של המערער 5; ואילו האחיין סעיד לא זיהה מי מבין המערערים. דומה, כי למקרא עדויות אלה, נשללת האפשרות כי היה תיאום מוקדם בין העדים לגבי הגרסאות שיימסרו בחקירה, ונראה כי החשש לעלילת שווא כלפי המערערים, הינו חשש קלוש ובלתי סביר. מן הראוי לחזור ולהזכיר, כי אין מחלוקת שהמתלונן הותקף באכזריות ונדקר ברגליו ובצוארו, וכפי שקבע בית משפט קמא, אין כל היגיון בכך שהוא ינסה להסיט את האשמה מהתוקפים האמיתיים, אל המערערים שלפנינו. לסיכום, לא נמצא טעם של ממש להתערב בממצאי המהימנות ובקביעות העובדה שנעשו על-ידי בית משפט קמא, ואינני סבור כי המערערים חוסים, במקרה דנן, תחת אחד החריגים לכלל אי ההתערבות. 31. תמיכה משמעותית בעדויותיהם של המתלונן ושל עדי הראיה, מצוייה במחקרי התקשורת ובדוח"ות האיכון של המכשירים הניידים, שהיו ברשות המערערים. אין חולק, כי המכשיר הנייד של המערער 1 אוכן במלון "נובוטל" בשכונת שייח ג'ראח, בשעה 05:22, לא הרחק ממקום האירוע בו הותקף המתלונן. יצוין, כי גם אחיו של המערער 1, הוא המערער 3, קשר עצמו למכשיר זה, כאשר טען כי קיבלו מהמערער 1 בערב הקודם והחזירו לבעליו בבוקר האירוע, בשעה 07:00. למערער 3 לא היה הסבר להמצאותו של המכשיר בשעת בוקר מוקדמת במלון "נובוטל", לבד מהטענה כי אחייניו, אשר לא העידו במשפט, נטלו את המכשיר מרשותו. עוד ראוי לציין, לגבי המערער 1, כי אמו מסרה שהוא ישן בבית עד לשעה 09:00, בעוד שהוא עצמו טען כי הוא נעור משנתו בשעה 07:30 והלך לבית סבו. להשלמת התמונה לגבי המערער 3, ראוי להזכיר כי הוא הכחיש, בתחילה, כי קיבל שיחה בשעה 04:00 למכשיר זה, ורק בעדותו בבית המשפט הוא "נזכר" כי אכן התקבלה שיחה, מאחד מחבריו מהכלא. דומה, כי אין צורך להכביר מילים לגבי גרסאותיהם של המערערים 1 ו-3, שנמצאו בלתי אמינות על-ידי בית משפט קמא, ואין ספק כי איכון המכשיר שהיה ברשותם, בקרבה רבה למקום האירוע, ומספר דקות לאחר התרחשותו, מחזק באורח ממשי את ראיות התביעה. 32. אשר למערער 2, לא נערך, ככל הנראה, מחקר תקשורת לגבי המכשיר הנייד שברשותו (אם קיים כזה), אך נסיונו להסתמך על עדות רעייתו, הגב' ניג'מה סלים, כָשַל, שכן לפי עדותה היא ראתה את בעלה נם את שנתו בחדר נפרד, בשעה 02:30, ובשעה 06:00. בהינתן העובדה כי האירוע התרחש בסמוך לשעה 05:00, אין ספק כי היה בידי המערער 2 זמן, די והותר, לשהות עם חבריו, בזמן הרלבנטי, בזירת האירוע ולחזור למיטתו עד לשעה 06:00. אין בדברי רעייתו של המערער 2, לפיהם היא מרגישה, בדרך כלל, כאשר בעלה מתעורר ויוצא או נכנס לביתם כדי לסייע למערער וליצור ספק סביר בדבר אשמתו. 33. המערער 4 טען, כזכור, כי הוא בילה עם חבריו בטבריה, בערב שקדם לאירוע, ולמחרת בבוקר הוא נסע לכיוון ירושלים, והגיע ליעדו בסמוך לשעה 07:00. מחקרי התקשורת ואיכוני המכשירים הניידים של המערער 4 ושל חבריו, מלמדים, באורח חד משמעי, כי השלושה היו בירושלים במועד זה. טענתו של המערער 4 כי מכשירו נגנב לפני כחודש ימים נדחתה על-ידי בית משפט קמא, כמו גם טענתו של חברו ריזאק, כי המכשיר הנייד שבבעלותו נותר בידי רעייתו, אשר ביקרה, בדיוק באותו זמן, את דודתה בשועפט. כפי שקבע בית משפט קמא, המערער 4 "הסתבך קשות בעת חקירתו הנגדית בעניין האיכון ובמיוחד לא יכול היה להסביר מדוע ישנה שיחה מריזאק אליו בשעה 04:59 אם, לכאורה, היו שניהם יחד באותה שעה ברכב". יש להזכיר, כי המכשיר הנייד של המערער 4, אוכן בשעות 05:04 ו-05:18 בבוקר האירוע, בשועפט, ושמונה דקות לאחר מכן, בהר הזיתים. לאור זאת, נדחתה, מכל וכל, טענת האליבי שהעלה המערער 4 "בשים לב לראיה אובייקטיבית הממקמת אותו במקום האירוע ומפריכה את גרסת האליבי שלו" (לגבי ההבחנה בין חוסר אמון בטענת אליבי שהעלה נאשם, לבין הפרכת הטענה בראיות אובייקטיביות, ראו למשל, ע"פ 892/07 גרנדיבסקי נ' מדינת ישראל (26.5.2008) פסקה 6; ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל (29.3.2007) פסקה 36)). 34. ומכאן לעניינו של המערער 5. טרם הדיון בטענת האליבי שהועלתה על-ידו, מן הראוי להידרש לטענתו העיקרית, לפיה שעת האירוע צריכה להיקבע על-יסוד "הראיה האובייקטיבית", בדמות סרט מצלמת האבטחה שהוצבה במכולת, היינו, בשעה 05:16, בבוקר האירוע. צפיתי בסרט המדובר, והנני תמים דעים עם בית משפט קמא, כי אין בו כדי ללמד, באורח חד משמעי, על המועד המדוייק של האירוע, במסגרתו נדקר המתלונן ברגליו ובצוארו. אכן, ניתן לראות בסרט זה התרוצצות והמולה רבה בקרב הנוכחים במקום, אך, כאמור, אין ניתן להבחין בתוקפים ובקורבן העבירה, ואין רואים את אירוע התקיפה, לרבות את השעה המדוייקת בה היא התרחשה. יש טעם רב בדברי בית משפט קמא, לפיהם התרחש האירוע קרוב יותר לשעה 05:00, היא שעת יציאת הסעת הפועלים להרצליה. אין חולק, כי המתלונן ויתר הנוכחים התאספו במקום, בהמתנה להסעה, בין השעות 04:30 – 04:45, ובהינתן העובדה כי תקיפתו של המתלונן לא היתה אקראית, אלא שמדובר במעשה מתוכנן לפרטיו, הדעת נותנת כי התוקפים לא היו מגיעים לזירת האירוע, לאחר יציאתה המתוכננת של ההסעה מהמקום. בית משפט קמא החליט לנקוט משנה זהירות, בבואו לקבוע את שעת האירוע, כאשר הסתמך על עדותו של שוטר מג"ב, גנדי מזביץ', אשר העיד כי שמע יריות בשעה 05:10, ולפיכך נקבע בהכרעת הדין כי האירוע התרחש "בוודאות" לפני השעה 05:10, ובקביעה זו אינני סבור כי יש להתערב. המכשיר הנייד של המערער 5 אוכן בשעה 05:20 באנטנת "מלון הר הזיתים", ונראה כי פרק זמן של כ-10 דקות לפחות, די היה בו כדי לאפשר לו להגיע לאזור זה, בשעת בוקר מוקדמת שבה הכבישים כמעט ריקים מכלי רכב. תעיד על כך העובדה כי המתלונן עצמו הוסע, תוך 4-3 דקות, מזירת האירוע לבית החולים בהר הצופים. עוד ראוי לציין, כי לא ניתן הסבר של ממש לתנועותיו של המכשיר הנייד שברשות המערער 5 בהמשך הבוקר, כאשר הוא אוכן בשעה 05:44 באנטנת "בית מלון הר הזיתים" ובשעה 09:07 באנטנת "הבית הערבי שכ' נוף ציון ג'בל מוכבר". עוד ראוי להזכיר, כי רעייתו של המערער 5 לא נחקרה במשטרה, למרות מאמצים שנעשו כדי לזמנה לחקירה, ובעדותה בבית המשפט היא טענה כי בעלה שהה בבית עד לשעה 10:30, כאשר הם יצאו יחדיו לבנק, ואילו המערער 5 עצמו, טען כי יצא לבדו בשעה 10:00, לקופה החולים. כאמור, לא ניתן הסבר כיצד אוכן המכשיר במקומות שונים לפני השעה 10:00, ככל שתתקבל גרסתו של המערער 5, כי לא יצא את הבית עד לשעה זו. דומה, כי אף כאן ניתן לומר כי טענת האליבי של המערער 5 הופרכה, ולא רק נדחתה, ויש בנתון זה כדי לחזק את ראיות התביעה, עד כדי תוספת ראייתית ברמה של סיוע. ומכאן לטענה בדבר "זעקת החפות" של המערער 5. אכן, היה ראוי כי בית משפט קמא יידרש לדבר, ויביע את דעתו לגבי הטענה כי מדובר בראיה מזכה. ואולם, אינני סבור כי יש בנאמר על-ידי המערער 5, במסגרת תרגיל החקירה, כדי להותיר ספק בדבר אשמתו. ראשית, אין בדברים שנרשמו מפיו כל אמירה, לפיה הוא שהה בביתו במועד האירוע וכי כלל לא היה בזירת העבירה. למקרא הדברים, לא ברור אם מדובר אך ורק בהכחשה כי היה מעורב בתקיפתו של המתלונן, או שמא מדובר בהכחשה גורפת, לפיה הוא לא היה במקום האירוע ולא היה שותף סוד לתוכנית העבריינית. שנית, אין לשלול, מניה וביה, את האפשרות כי המערער 5 ידע, או לפחות חשד, כי מדובר בתרגיל חקירה, ועל כן "דיבר למקרופון", בעת שהשמיע את דבריו הנרגשים. שלישית, נראה כי אין מדובר בראיה בעוצמה כזו, שיש בה כדי להטיל ספק בדבר אשמתו של המערער 5, ובעיקר כאשר הוא זוהה על-ידי מרבית עדי התביעה ואף ניהל שיחה מאיימת עם המתלונן, בכל הנוגע לבית בראס אל עמוד. לאור האמור, נראה כי "זעקת החפות" אינה שקולה כנגד יתר הראיות, המלמדות על דבר מעורבותו של המערער 5 בביצוע העבירה. 35. ומכאן אעבור לדון בקצרה בטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה, אשר נטען כי הם פגעו ביכולתם של המערערים להתגונן, מפני האשמות שיוחסו להם. כפי שציינתי בע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013), פסקה 46: "בהינתן תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של נאשם, הרי שאין בקיומם של מחדלי חקירה, כשלעצמם, כדי להביא לזיכויו של הנאשם. בחינת טענות הנוגעות למחדלי חקירה תעשה בשני שלבים: תחילה יש לבחון האם מדובר כלל במחדל חקירה. רק אם המענה לשאלה הראשונה הוא בחיוב, יש לבחון את השאלה, האם בשל מחדלי החקירה הנטענים, נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, כמו גם זכותו להליך הוגן. בחינה זו נעשית, תוך שקלול המחדלים הנטענים אל מול התשתית הראייתית שהונחה בפני הערכאה הדיונית (ראו, בעניין זה, ע"פ 3947/12 סלאח נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (21.1.2013); עניין סטרוק, פסקה 106; ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (23.6.2010), פסקה 23; ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (29.11.2007), פסקה 20)). לאחר בחינת טענותיהם של המערערים, בנושא זה, לא שוכנעתי כי עלה בידיהם להצביע על קיומם של מחדלי חקירה, וגם בהנחה כי היו מחדלי חקירה כלשהם, אין כל חשש, לטעמי, כי נפגעה יכולתו של מי מבין המערערים להתגונן, או כי נפגעה זכותו להליך הוגן. עיקר הטענות בדבר קיומם של מחדלי חקירה נסב סביב הימנעותה של המשטרה מלחקור עדי ראיה נוספים, ובראשם אדם בשם מג'די, אשר תואר כאחראי על הפועלים שהיו במקום. לא ברור, כלל ועיקר, אם עמדו בפני חוקרי המשטרה פרטיהם של עדים נוספים שהיו בזירת האירוע, וככל הנראה, אלה לא התנדבו, מיוזמתם, למסור עדות. אשר למג'די, נקבע על-ידי בית משפט קמא כי שמו הועלה על-ידי המתלונן, אך הוחלט שלא לחוקרו, מפני חוסר רצונו "להסתבך" בפרשה. אין לדעת, אם למג'די היתה היכרות מוקדמת עם מי מבין המערערים, ואם היה ביכולתו לתרום דבר כלשהו, לגבי ההתרחשויות במקום. כפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא, לא היתה כל מניעה כי באי כוח המערערים יבואו עם מג'די בדברים, על-מנת לעמוד על גרסתו, ובמידת הצורך לזמנו לעדות מטעמם. משלא עשו כן, וכאמור אין לדעת מה היה בפיו של מג'די – לו זומן לדוכן העדים – אין לומר כי מדובר במחדל חקירה, ובודאי שאין בסיס לטענה כי היה בכך כדי לפגוע בהגנתם של המערערים. דברים דומים יש לומר גם לגבי אחרים (כמו בנו של המוכתאר), שאף הם לא זומנו לעדות על-ידי התביעה ועל-ידי המערערים עצמם. בטענות אחרות, כמו חוסר הקפדה על סטריליות של זירת העבירה; הימנעות מלאתר מצלמות אבטחה ליד ביתו של המערער 5; ההימנעות מעריכת מחקר תקשורת לגבי המכשיר הנייד של המערער 2, לא מצאתי כל ממש. לגבי סגירת זירת האירוע, נראה כי לא היה בכך כדי להועיל, משום, שממילא, לא ניתן היה למצוא התאמה בין קליעים ותרמילים שנמצאו במקום, לבין היריות שבוצעו, לטענת התביעה, על-ידי המערער 1. אשר לבדיקות נוספות שראוי היה, לדעת המערערים, לעשות, לא ברור אם היתה אפשרות לבצען, ולא נטען כי גורמי החקירה התבקשו לערוך בדיקות מעין אלה. לאור האמור, יש לדחות את הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה. 36. לבסוף, מן הראוי להדרש בקצרה לטענה, אשר הועלתה על-ידי חלק מהמערערים במסגרת הערעור על גזר הדין, לפיה שגה בית משפט קמא בכך שראה את כל המערערים כמקשה אחת, מבלי שהבחין ביניהם, לעניין חלקם בתקיפתו של המתלונן. סבורני, כי צדק בית משפט קמא בגישתו זו, שכן מדובר בחבורה מגובשת של תוקפים, ששלושה מהם היו מצויידים בסכינים ושניים אוחזים באקדחים. נקבע בהכרעת הדין כי הם הגיעו למקום כדי לפגוע במתלונן, לאחר תכנון ותזמון מדוייקים, ומבחינה זו יש לראות את כולם כ"מבצעים בצוותא", בהתאם לסעיף 29(ג) לחוק העונשין. זאת שכן, המעשה המיוחס לכל אחד מהמערערים היה "משולב בתכנית העבירה, ומהווה השתתפות בביצועה, כמו למשל תכנון העבירה, מתן הנחיות לביצועה או חלוקת התפקידים בין המשתתפים" (ע"פ 3/10 אוחנה נ' מדינת ישראל (27.12.2012) פסקה 115, וראו גם, ע"פ 875/12 אבו טהה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388 (1997)). לאור האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעורים לעניין ההרשעה. הערעור על גזר הדין 37. בפתח דברינו לעניין הערעור על מידת העונש, נזכיר מושכלות ראשונים, לפיהם ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר מדובר בטעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); עניין סטרוק; ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013)). אציין, כבר עתה, כי אינני סבור כי יש מקום להתערב בעונשם של המערערים, שכן מדובר, לטעמי, בעונש ראוי ומאוזן, שבמסגרתו נשקלו כלל השיקולים הצריכים לענין. להלן יפורטו הטעמים העומדים ביסוד עמדתי זו. 38. המערערים הורשעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, שעונשה 20 שנות מאסר. כמו כן, הורשעו המערערים בנשיאת נשק והחזקת סכין. המערער 3 הורשע, בנוסף, גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית. המדובר באירוע חמור מאין כמותו, שבוצע לאחר תכנון מדוקדק, כאשר הגעתם של המערערים למקום, באמצעות מספר כלי רכב, תוזמנה לשעת הגעתו של המתלונן לתחנת ההסעה, ממנה היה אמור לצאת למקום עבודתו. המערערים 3-1 היו מצויידים בסכינים ואילו המערערים 4 ו-5 אחזו, כל אחד, באקדח. אכן, רק המערערים 1 ו-2 תקפו באכזריות רבה את המתלונן חסר האונים, תוך שהם נועצים בגופו את סכיניהם, אך המערער 1 ירה יריות אזהרה מאקדחו, ואילו המערער 5 כיוון את אקדחו לעברו של המתלונן. המערער 3, שאחז אף הוא בסכין, חיזק בעצם נוכחותו את ידיהם של שותפיו למעשה התקיפה. 39. רבות נכתב ונאמר על התופעה, אשר למרבה הצער הולכת ומתרחבת במקומותינו, של שימוש בכלי נשק קרים וחמים לשם יישוב מחלוקות וסכסוכים, וכפי שציין חברי, השופט י' דנציגר בעניין חנוכייב, פסקה 42, "אל לו לבית המשפט להישאר אדיש לתופעת תת-תרבות הסכין ..., אשר פשתה בקרבנו ... בתי המשפט מצווים להחמיר עם מי שלקח לידו כלי משחית כסכין במטרה ברורה לפצוע אדם אחר ומתוך הבנה לתוצאות הקשות האפשריות למעשיו". (וראו גם, ע"פ 6412/10 לוי נ' מדינת ישראל (19.7.2011); ע"פ 8675/09 דיגנקוב נ' מדינת ישראל (21.1.2011); ע"פ 1558/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.2008); ע"פ 925/07 חדד נ' מדינת ישראל (18.6.2008)). אשר לעבירות בנשק, שגם בהן הורשעו המערערים, נקבע כי: "בבוא בית המשפט לשקול את הענישה בעבירות מסוג זה, עליו לתת משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי ולצורך להרתיע עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות, על פני הנסיבות האישיות של העבריין (רע"פ 2718/04 אבו דאחל נ' מדינת ישראל (29.3.2004), וראו גם, ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' מולנר (9.6.2010)). 40. בית משפט קמא עמד גם על עברם הפלילי המכביד של המערערים 4-1, גם אם הלך לקראת המערערים 1 ו-3, בכך שהורה על חפיפה חלקית של עונשי המאסר המותנים שהיו תלויים מעל ראשם. בשל עברו הקל יחסית של המערער 5, החליט בית משפט קמא להקל בעונשו, לעומת העונש שנגזר על יתר המערערים, ואינני סבור כי יש מקום להקלה נוספת בעונשו. סבורני, כי בית משפט קמא שקל את כלל השיקולים הרלבנטיים לקולא ולחומרה, ובסופו של יום, הוציא מתחת ידיו פסק דין שקול ומאוזן, שאין למצוא בו החמרה יתירה בעונשם של המערערים. לפיכך, אציע לחבריי לדחות גם את הערעור לעניין העונש. 41. המערער 5 יתייצב לריצוי עונשו ביום 24.11.2013 עד לשעה 10:00, בימ"ר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מפסק דין זה. על המערער 5 לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ש ו פ ט המשנָה לנשיא: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, כ"ה בחשוון התשע"ד (29.10.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12069240_I13.doc יא+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il