פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 6922/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6922/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.7.08 בתפ"ח 3055/06 שניתן על-ידי כבוד השופטים א' שיף, י' עמית וח' הורוביץ תאריך הישיבה: כ"ד באייר תש"ט (18.5.09) בשם המערער: עו"ד צ' אמיר, עו"ד ע' הדד בשם המשיבה: עו"ד ז' אריאלי פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים א' שיף, י' עמית וח' הורביץ) הרשיע את המערער בביצוע עבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), עבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק ועבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ג) + (ג1) לחוק. בית המשפט גזר למערער בגין הרשעתו זו עונש של 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, וכן פיצויים למתלוננת בסך של 50,000 ₪. הערעור שבפנינו מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד. העובדות על-פי כתב האישום 2. המערער והמתלוננת, סטודנטים בטכניון בתקופה אליה מתייחס כתב האישום, היו בני זוג משך מספר חודשים, עד לחודש ספטמבר 2001. בכתב האישום נטען כי ביום 12.11.01 פנתה המתלוננת אל המערער וביקשה ממנו לקבל תעודת ביטוח השייכת לה ואשר נמצאה ברשותו. המערער הזמין את המתלוננת לחדרו במעונות הסטודנטים בטכניון, אך לאחר דין ודברים סירב למסור את התעודה לידי המתלוננת והיא עזבה את המקום. בהמשך היום יצר המערער קשר עם המתלוננת והבטיח למסור לה את תעודת הביטוח. בעקבות זאת נפגשו השניים בטכניון, אך אז אמר המערער כי התעודה נמצאת בחדרו. על-פי כתב האישום, השניים נסעו אל מעונות הסטודנטים, אך המתלוננת סירבה להיכנס לחדרו של המערער ועזבה את המקום לאחר שהמערער חיבק אותה ונשק לה על צווארה. כאשר נמצאה המתלוננת בחניון המעונות הגיח המערער, וביקש שתחכה כדי שייתן לה את התעודה, אמר לה שהוא אוהב אותה ותפס בחוזקה בידיה ובצווארה. על אף שהמתלוננת ביקשה שיחדול, חיבק המערער את המתלוננת והחל לגעת בגופה. המתלוננת הפסיקה את מעשיו, ובתגובה לקח המערער את תיקה, וברח מן המקום. המתלוננת רדפה אחר המערער עד לדירתו במעונות הסטודנטים, שם ראתה את התיק מונח בחדרו של המערער שהיה ריק וחשוך. כאשר נכנסה לחדר כדי לקחת את התיק, יצא המערער ממקום מחבואו וסגר את הדלת באופן שהשניים נותרו בחדר הסגור. כתב האישום מתאר כיצד השליך המערער את המתלוננת על מיטתו, נישקה בחוזקה בצווארה והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה, חרף בקשותיה של המתלוננת שיפסיק וחרף ניסיונותיה לברוח מן החדר. לאחר מכן תפס המערער את המתלוננת בידיה, קרע את תחתוניה, הרים אותה עליו וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, על אף שאמרה לו פעם אחר פעם כי אינה רוצה לקיים איתו יחסי מין. המתלוננת הצליחה לזחול לכיוון הדלת, אך המערער תפס אותה, הפך אותה והחדיר אליה את איבר מינו עד הגיעו לסיפוק על ראשה ועל פניה של המתלוננת. לאחר מכן לא אפשר המערער למתלוננת לעזוב את החדר עד שזו ניצלה הזדמנות ונמלטה. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 3. הכרעת הדין נכתבה על-ידי השופטת הורוביץ, אליה הצטרפו השופטים שיף ועמית. בית המשפט המחוזי קיבל בעיקרו של דבר בהכרעת דינו את שנטען בכתב האישום ומצא את המערער חייב בדינו. בפני בית המשפט המחוזי עמדו גרסאותיהם הנוגדות של המערער והמתלוננת. גרסת המתלוננת הייתה כי היא נפרדה מהמערער ביזמתה והוא הטריד אותה בתקופה שלאחר מכן. לטענתה, ביום האירוע היה ביניהם דין ודברים בנוגע לבקשתה מן המערער להשיב לידיה תעודת ביטוח של אופנוע שמכרה לו בשלהי תקופת חברותם. המערער הערים עליה, גרם לכך שתגיע לחדרו ושם אנס אותה. המערער לעומת זאת טען כי הפרידה מן המתלוננת הייתה ביזמתו. ביום האירוע קיים עם המתלוננת יחסים בהסכמתה וביוזמתה. תלונתה נגדו הינה עלילה שנולדה על רקע הויכוח ביניהם בעניין תעודת הביטוח, אותה רכש לדבריו מן המערערת יחד עם האופנוע. בית המשפט ניתח בהרחבה את העדויות והראיות שבפניו והכריע במחלוקות העובדתיות הנוגעות לאירועים שקדמו למעשים הנטענים בכתב האישום, למעשה עצמו ולהשתלשלות העניינים לאחריו. 4. בית המשפט המחוזי נתן אמונו בגרסת המתלוננת כי היא יזמה את הפרידה והוטרדה לאחר מכן על-ידי המערער. בית המשפט קיבל גם את גרסת המתלוננת לפיה היא לא מכרה למערער יחד עם האופנוע, גם את תעודת הביטוח. נקבע כי המתלוננת מכרה למערער את האופנוע זמן קצר עובר לפרידתם. המתלוננת מסרה למערער בטעות, יחד עם מסמכי האופנוע, את תעודת ביטוח החובה שלה ומשנדרשה להמציאה על-ידי חברת הביטוח לצורך קבלת החזר דמי הביטוח עבור התקופה שלאחר מכירת האופנוע, ביקשה מהמערער לקבל התעודה לידיה. המתלוננת ביקשה להיפגש לשם כך עם המערער במקום ציבורי, אך הוא ביקש שתגיע לדירתו במעונות הסטודנטים, בטענה שהוא חולה. המתלוננת הגיעה למעונות, אך סירבה להיכנס לחדרו של המערער. המערער סירב למסור למתלוננת את התעודה ודחף אותה, ולכן היא עזבה את המקום, לאחר שאמרה למערער כי תפנה למשטרה ולהוריו, ואכן אמה יצרה קשר עם אם המערער ודרשה כי יחזיר את התעודה. המפגש השני בין המערער למתלוננת באותו יום, כך נקבע, אירע לאחר שהמערער התקשר אל המתלוננת, העלה זיכרונות מתקופת החברות והשיחה אף גלשה לנושא מיני. המתלוננת שתקה וניסתה לנתב את השיחה חזרה לתעודת הביטוח והמערער הבטיח שיחזירה. השניים נפגשו לשם כך בטכניון, אז התחוור למתלוננת כי המערער לא הביא את התעודה וטען כי היא בחדרו והוא יחזירה למתלוננת שם. השניים נסעו יחד אל חדרו של המערער, שם ביקשה המתלוננת תחילה להמתין מחוץ לדירה ולבסוף נענתה לבקשת המערער שתיכנס לדירה, תוך שהיא מסרבת לעלות לחדרו של המערער. הלה עלה לחדרו ולפתע שב וחיבק ונישק את המתלוננת בניגוד לרצונה. המתלוננת דחפה את המערער, אמרה לו שאינה רוצה שיגע בה ויצאה מן הדירה. המפגש השלישי, שהוא העומד במוקד כתב האישום, אירע זמן קצר לאחר מכן – משהגיעה המתלוננת לחניון הסמוך, הגיח המערער וביקש שתמתין על מנת שייתן לה את התעודה. המערער אמר למתלוננת כי הוא אוהב אותה, חיבקה וניסה לנשקה ולגעת בגופה. המתלוננת ביקשה כי יחדל, אך המערער אמר לה כי הוא מתגעגע אליה וביקש חיבוק לזכר ימים עברו. הם התחבקו ובמהלך החיבוק החל הנאשם נוגע בגופה של המתלוננת, אשר הפסיקה את מעשיו. בתגובה נטל המערער את תיקה וברח מן המקום. המתלוננת רדפה אחר המערער לדירתו במעונות וכשהגיעה למקום ראתה את תיקה מונח בחדרו של המערער, שהיה ריק וחשוך. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המתלוננת לאירועים מנקודה זו ועד לסיום האונס, כמתואר בכתב האישום. נקבע כי לאחר שהסתיים האונס לא איפשר המערער למתלוננת לעזוב את החדר והיא עזבה רק לאחר שנרדם. על-פי העובדות שנקבעו, לאחר שיצאה מחדרו של המערער, התקשרה המתלוננת לידידה ע' ס'. ע' ס' הזעיק את ד' ב' א', שהייתה עד חודשים ספורים קודם לכן שותפתה לחדר של המתלוננת במעונות. השניים ליוו את המתלוננת לקבלת טיפול רפואי בבית חולים, לאחר שזו סירבה להגיש תלונה במשטרה. לאחר שהמשטרה הוזעקה למקום על-ידי צוות בית החולים, סירבה המתלוננת, ולבקשתה גם ע' ס' וד' ב' א', לנקוב בשמו של המערער. רק בהמשך הייתה המתלוננת נכונה לחשוף כי המערער הוא שאנס אותה. 5. קביעותיו של בית המשפט קמא התקבלו תוך ניתוח מפורט ובהיר של העדויות והראיות. בית המשפט מצא את עדות המתלוננת כנה, משכנעת מאוד ועקבית בעיקרה, תוך שאותות האמת ניכרו בה. צוין כי המתלוננת לא הפריזה בתיאוריה, אשר נתמכו בתיעוד החבורות על גופה. בית המשפט נתן דעתו לאי-דיוקים בגרסתה עליהם הצביעה ההגנה, אך סבר כי טבעי שבמשך הזמן המתלוננת נזכרה בפרטים נוספים, שלא צוינו בהודעתה מייד לאחר האירוע הטראומטי. בית המשפט פירט בהרחבה את החיזוקים השונים שמצא לגרסתה של המתלוננת לכל אורכה. כך, טענת המתלוננת כי הוטרדה על-ידי המערער נתמכה גם בעדויותיהם של אם המתלוננת, של ע' ס', ושל שני ידידים נוספים, להם סיפרה המתלוננת לאחר פרידתה מהמערער כי הוא מטריד אותה. לאחד מידידיה השמיע המתלוננת אף הודעה שהשאיר המערער במענה הקולי שלה. בית המשפט היה ער לטענת ההגנה כי עדים אלו לא מסרו דבר על גרסת המתלוננת בפניהם לאונס הנטען, אולם לא סבר כי הדבר סותר את גרסת המתלוננת שטענה כי סיפרה על האונס לידידיה, שכן ידידים אלה זומנו להעיד על ההטרדות הטלפוניות ולא נשאלו בחקירותיהם על האונס. בית המשפט המחוזי קבע כי שורה של עדויות וראיות מחזקות את גרסת המתלוננת לעניין אירוע האונס. כך, ע' ס' וד' ב' א' העידו על מצבה הפיזי והנפשי של המתלוננת בסמוך לאחר האונס, על החבורות שראו על גופה של המתלוננת ועל כך שעינה הייתה אדומה, כאשר לטענת ד' ב' א', המתלוננת סיפרה לה כי המערער "גמר" על פניה. העדה אף ראתה את תחתוניה הקרועים של המתלוננת ושמעה ממנה כי המערער הוא שקרע אותם. השניים העידו כי המתלוננת היתה נתונה בהיסטריה, בכתה והייתה במצב של "הלם טוטאלי". עוד העידו כי המתלוננת לא רצתה להגיש תלונה וביקשה להימנע מחשיפת זהות המערער בפני השוטרים, בשל חששה מהמערער. בית המשפט המחוזי מצא כי ע' ס' וד' ב' א' הינם עדים מהימנים, וככל שקיימים בעדויותיהם של השניים אי דיוקים ביחס לגרסת המתלוננת או אי-חפיפה מלאה של תוכן עדותם לגרסה שמסרו בערב האירוע, אין הם מפחיתים ממהימנותם, שכן רוח הדברים ועיקריהם עולים גם מהודעותיהם בליל האירוע. קביעה זו התקבלה לאחר שבית המשפט בחן טענות ההגנה באשר ליחסי החברות בין המתלוננת לד' ב' א' בהווה ולקשרים שהתקיימו בעבר בין המתלוננת לע' ס', אשר שוחח עם המתלוננת לאחר שזומן לעדות, לטענתו בעניינים אחרים. על מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר המעשה והחבלות על גופה העידו גם אמה של המתלוננת, חוקרת המשטרה אשר גבתה את הודעתה הראשונה של המתלוננת בליל האירוע ותפשה את תחתוניה הקרועים, ורופא המשפחה של המתלוננת, אליו הגיעה המתלוננת ביום 18.11.01. הרופא, אשר הכיר את המתלוננת ואת הטיפול הנפשי לו נדרשה בעבר בשל קשיים שונים, ציין כי בביקור זה הייתה המתלוננת שונה מאוד. עד זה זכה גם הוא לאמונו המלא של בית המשפט קמא. בנוסף, גב' מיכל רוזנצווייג, הפסיכולוגית הקלינית אצלה טופלה המתלוננת לאחר האירוע, אבחנה כי המתלוננת מגלה סימנים האופייניים לתסמונת פוסט טראומטית הקשורה לחוויית האונס שעברה ונזקקת לטיפול, לרבות טיפול תרופתי, עד היום. להערכתה, אין זה אפשרי כי המתלוננת זייפה את הסימפטומים מהם היא סובלת ומדובר בעניין שונה ונפרד מהפוביה החברתית ממנה סבלה המתלוננת. תימוכין לתיאורה של המתלוננת את השתלשלות הדברים ביום המעשה נמצא גם בעדות שותפו של המערער לדירה במעונות, ד' פ', אשר העיד – בהתייחס למפגש הראשון - כי המתלוננת ביקשה ממנו לקרוא למערער אל מחוץ לדירה, אך המערער סירב וביקש שתעלה לחדרו. לאחר מכן ראה אותה ד' פ' עומדת בפתח חדרו של המערער ומתווכחת עמו על תעודה. תימוכין נוספים לגרסתה של המתלוננת לאירוע נמצאו בתעודה הרפואית מליל האירוע והעובדה שעל שמלת המתלוננת נמצאו שרידי זרע. 6. בית המשפט בחן בפירוט גם את גרסת המערער, לפיה קיים יחסי מין עם המתלוננת ביום האירוע בהסכמתה וביוזמתה, לאחר שבתקופה שלאחר פרידתם ביזמתו, המתלוננת שלחה לו רמזים מיניים. בית המשפט עמד על כך שהמערער מסר גרסאות שונות להשתלשלות העניינים שהובילו לקיום יחסי המין. גרסתו השתנתה ככל שנודע לו על פרטים שבידיעת המשטרה והותאמה להם. כך, המערער שינה גרסתו והזכיר את קיומו של המפגש השלישי רק לאחר שהבין כי הדבר ידוע לחוקרים. רק בשלב זה טען כי נטל את תיקה של המתלוננת מן החניה ורץ עמו לחדר כמעין משחק ביניהם "...בקטע של התניית אהבים ואקט של משחק...". טענתו כי מדובר במנהג מתקופת יחסיהם עלתה מאוחר עוד יותר, בחקירתו הנגדית של המערער. בית המשפט קבע נחרצות כי עדות המערער הינה "... עדות סהרורית, בלתי אמינה בעליל" והדגיש כי לא עלה בידו של המערער, בשום שלב, להבהיר באופן הגיוני ועקבי כיצד הוא והמתלוננת הגיעו מויכוח על תעודת ביטוח לקיום יחסי מין בהסכמה. בית המשפט עמד בהרחבה על הסתירות בעדותו של המערער הן באשר להשתלשלות העניינים שקדמה ליום האירוע בנוגע לפרידה ולתעודת הביטוח, הן באשר לאירועי אותו יום. כן עמד על תהיות העולות מגרסתו ועל חוסר ההיגיון שבה. צוין כי בחקירתו הנגדית המערער שינה גרסתו ביחס לנסיבות הפרידה מן המתלוננת וצמצם את כל אותם "רמזים מיניים" שלדבריו קיבל מהמתלוננת, לכך שהיה ברור לו כי למתלוננת יש רגשות כלפיו. טענתו כי לאחר הפרידה הוא לא היה בקשר עם המתלוננת כיוון שלא היה מעוניין בכך, נסתרה בעדויות עדי התביעה ואף לטענתו כי רכש את תעודת הביטוח מן המתלוננת לא הוצג בסיס משכנע. נקבע כי המערער זגזג בין תיאור המתלוננת כמי שמעוניינת בו ובקיום יחסי מין עמו, לבין תיאורה כמי שכעסה עליו כיוון שלא נתן לה את תעודת הביטוח. בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי התנהגות המתלוננת בעימות שנערך בינה למערער, ובפרט העובדה שנמנעה מלהטיח במערער כי הוא אנס אותה, תומכות בגרסת המערער. בית המשפט התרשם כי בעוד שהמתלוננת דבקה בגרסתה חרף ההאשמות שהטיח בה המערער, הוא עצמו ניסה לסטות במהלך העימות מן הנושאים העיקריים עליהם נשאל. בית המשפט קיבל את הסבריה של המתלוננת להבדלים בין עדותה להודעתה ביחס לפרטים מסוימים ודחה את טענת ההגנה כי דברי המתלוננת בעימות מלמדים דווקא כי גרסתו היא גרסת האמת. 7. בית המשפט המחוזי בחן גם את עדויותיהם של עדי ההגנה, אך לא מצא כי הן תומכות בגרסת המערער. כך, בכדי לבסס הטענה כי יחסי המין בין המתלוננת למערער במהלך הקשר ביניהם היו סוערים, הובא לעדות ע' ע', חברו של המערער, אשר העיד כי כאשר המערער והמתלוננת היו חברים הוא ראה שריטות על גופו של המערער והמערער הסביר לו שהדבר הוא תוצאה של קיום יחסי מין. ואולם, בית המשפט המחוזי לא סבר כי ניתן להסיק את המבוקש מעדות זו, נוכח עדותה של ה' ר', חברתו לשעבר של המערער, לפיה יחסי המין שלה עם המערער היו סוערים והותירו לעתים סימנים על הגוף. ה' ר' העידה כי הקשר המיני עם המערער נמשך גם בתקופת יחסיו של המערער עם המתלוננת. פרט זה לא היה ידוע לע' ע', חברו של המערער, ולכן לא אימץ בית המשפט את הנחתו של ע' ע' כי השריטות נגרמו על-ידי המתלוננת. בנוסף הביא המערער ראיות בנוגע למצבו הנפשי בעקבות האירוע, בכדי לבסס את טענתו כי מדובר בעלילה. הוגשו מכתביהם של גב' רוחמה פז, פסיכולוגית קלינית, ושל פרופ' אהוד קליין, פסיכיאטר, שטיפלו במערער. ואולם, בית המשפט מצא כי לא זו בלבד שההסברים השונים שסיפק המערער לגורמים המטפלים באשר לסיבת פנייתו לטיפול אינם מתיישבים זה עם זה, ובחלקם אף אינם עולים בהתאמה עם גרסת ההגנה, אלא שאין בעדויות אלה כדי לתמוך בגרסת המערער או לנטרל את העדויות על מצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות האירוע. צוין כי מצבו הנפשי של המערער כפי שתואר מתיישב עם הקושי שבחוויית המעצר והחשש מפני הגשת כתב אישום. 8. לנוכח האמור סבר בית המשפט כי ראיות התביעה, ובפרט העדויות על מצבה הנפשי והגופני של המתלוננת לאחר האירוע, היזקקותה לטיפול פסיכולוגי מתמשך בשנים שלאחריו ואי רצונה להתלונן נגד המערער בשלב הראשון, מחזקות את אמינות המתלוננת ועומדות בניגוד גמור לגרסת המערער שהוגדרה "הזויה". 9. בית המשפט נדרש לטענות המשפטיות העיקריות שהעלתה ההגנה. נטען כי העובדה שהמשטרה לא קיבלה את פלט השיחות של המתלוננת והמערער כדי לבדוק את הטענה להטרדות טלפוניות, והעובדה שלא נחקרה עורכת הדין עמה נועץ המערער, לטענתו, ביחס לתעודת הביטוח – מהוות מחדלי חקירה שפגעו בהגנת המערער. הטענה נדחתה, שכן ספק רב אם מדובר במחדלי חקירה, ומכל מקום, עדויות אלו אינן מבססות טענת ספק סביר ואין מדובר במחדלים חמורים המעלים חשש כי הגנת המערער קופחה. בית המשפט דחה גם את טענת המערער להגנה מן הצדק נוכח השיהוי הניכר בהגשת כתב האישום והפגיעה בהגנתו בשל כך. בית המשפט עמד על העיכוב הניכר שבעטיו הוגש כתב האישום רק ביום 15.8.06, בשל נסיבות שונות בפרקליטות המחוז. ואולם, על אף תקלה חמורה זו של התביעה, נקבע כי הדבר נעשה בתום לב. המערער העלה טענה זו רק בסיום שמיעת הראיות ולכן ניתן לקבוע כי קיום ההליך לא פגע באופן מהותי בתחושת הצדק וההגינות, לא עקב השיהוי בהגשת כתב האישום ולא עקב מחדלי החקירה הנטענים. בית המשפט הוסיף כי לאורך כל התקופה שמאז מעצרו יום לאחר האירוע, היה המערער מודע לאפשרות שיעמוד לדין. במבחן של "צדק ציבורי", צוין, העבירות חמורות ומצדיקות בירור, גם אם באיחור. יחד עם זאת נקבע כי ראוי יהיה להביא בחשבון את השיהוי כשיקול בגזירת הדין. בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי נוכח אופי מערכת היחסים בין המערער למתלוננת בעבר, יכול היה המערער להבין כי סירובה של העותרת אינו אלא היעתרות ולכן מדובר בטעות במצב הדברים. הטענה נדחתה כיוון שהמערער לא טען כי המתלוננת סירבה לו אך הוא הבין על סמך ניסיון העבר עמה, כי היא נעתרת. נקבע כי המתלוננת לא הסכימה בשום שלב של האירוע למגע מיני עם המערער, אלא הביעה התנגדותה. החיבוק החברי בין השניים בחניון והעובדה ש"השתתפה" בשתיקה בשיחה בנוגע ליחסי המין בעבר, אינם מבססים טעות במצב הדברים. טענות המערער 10. המערער גורס כי הוא זכאי להגנה מן הצדק נוכח השיהוי הרב בהגשת כתב האישום. לדידו, זכותו לנהל חקירה נגדית מלאה ויעילה של עדי התביעה נפגעה בשל חלוף הזמן והפגיעה בזיכרונם של המתלוננים. בשל מעבר השנים לא התאפשר לו להביא ראיות לעניין תעודת הביטוח והתמורה ששילם לטענתו למתלוננת עבורה, ולא התאפשר לו להציג פלט של שיחות הטלפון לצורך הפרכת טענות התביעה; בנוסף, לא ניתן היה לאתר עדי הגנה שאמורים היו להעיד מטעמו. 11. הערעור על הכרעת הדין מתמקד בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. הסנגור טוען כי עדי התביעה מסרו כולם בבית המשפט גרסאות חדשות, מפורטות וכבושות בחלוף כשש שנים לאחר האירוע נשוא כתב האישום. בית המשפט קיבל עדויות אלה מבלי שיתמודד עם הקשיים העולים מהן ואשר יוצרים לדידו ספק סביר באשר לאשמת המערער. לדבריו, המתלוננת גייסה עדים שיעידו על הטרדות טלפוניות ואינוס כדי שבפני בית המשפט תצטייר תמונה חמורה ביחס למערער, ובית המשפט התעלם מכך שעדויות אלה פוגמות באמון שיש ליתן במתלוננת ובגרסתה. עוד נטען כי בית המשפט דקדק בבחינת עדותו ועדויותיהם של יתר עדי ההגנה ובחן אותן בקפידה שלא נקט באשר לעדויות עדי התביעה והמתלוננת בראשם. 12. כתב הערעור מפרט בהרחבה ובאריכות את השגות המערער על (כמעט) כל קביעה וקביעה של בית המשפט קמא. איני רואה לנכון לפרט טענות אלה, שברובן אינן מצריכות דיון ובחינה על-ידי ערכאת הערעור, ואעמוד רק על אותן טענות שיש מקום לבחינתן. ראשית, טוען המערער כי לא הוכח כי הוא כלא את המתלוננת בחדרו. שנית, טוען הוא כי בית המשפט קמא הניח כי המתלוננת הגיעה ישירות מחדרו של המערער אל עידן. ואולם, לטענתו אין בסיס להנחה שכזו והראיות מלמדות כי חלפו כשעתיים בין קיום יחסי המין על-ידי השניים עד להגעתה של המתלוננת אל עידן. לדידו, מדובר בשהות מספקת עבור המתלוננת לרקום מזימה נגדו. שלישית, נטען כי מסקנות בית המשפט ביחס לסימנים על גופה של המתלוננת אינן מתיישבות עם חוות הדעת הרפואיות, בהן לא נצפו סימני חבלה בעורף. הסימנים על גופה של המתלוננת לא תועדו ונועדו להחריף את התמונה הכוללת. עוד נטען כי העדויות על הסימנים שנותרו על גופה של המתלוננת תואמו בין העדים השונים וכי בית המשפט התעלם מהסברו של המערער באשר לאדמומית על זרועותיה של המתלוננת ומכך שהסימנים שתועדו תומכים בגרסתו. רביעית, ראוי היה ליתן משקל רב יותר לחוות הדעת מטעם הפסיכולוגית והפסיכיאטר שהובאו מטעמו של המערער. מסמכים אלה מחזקים את גרסת החפות שלו הן בשל כך שנדרש לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי במקביל, הן כיוון שהם משתלבים בראיות על הירידה החדה בלימודיו של המערער ועל המצוקה הקשה בה היה שרוי לאחר הגשת התלונה. 13. המערער טוען עוד כי זכויותיו נפגעו כתוצאה מאופן ניהול חקירת המשטרה. כך, נשללה ממנו, לדבריו, הזכות להיוועץ בעורך דין לפני שנגבתה עדותו הראשונה ובהמשך חקירתו במשטרה. בנוסף, על אף שבחקירתו הראשונה נחקר המערער תחת אזהרה כחשוד בהטרדתה ובאינוסה של המתלוננת, הוא לא נשאל בפועל דבר על הטרדת המתלוננת. בנוסף נטען כי מחדלי חקירה קיפחו את הגנת המערער. לדידו, לא ניתן לקבל את ההסברים שניתנו לאי-הוצאת פלטי שיחות הטלפון, הרלוונטיים לבחינת הטענה כי הטריד את המתלוננת והוא לא עומת עם עדויות עדי התביעה בעניין זה. טיעוני המשיבה 14. המשיבה סבורה כי אין עילה להתערבות בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. המשיבה מדגישה כי טענות ההגנה של המערער - כאילו יחסי המין קוימו בהסכמה והמתלוננת בדתה מלבה תלונה על אונס כדי לנקום בו בעקבות הסכסוך בנוגע לתעודת הביטוח – נדחו שתיהן, תוך שבית המשפט מציין את התרשמותו השלילית מעדותו של המערער ואת חוסר ההיגיון שבגרסתו. המשיבה עומדת על מאפייני עדותן של מתלוננות בעבירות מין ומבהירה כי אי-התאמות, אי-דיוקים או סתירות בשולי הדברים אינם נדירים במקרים אלה. היא מטעימה כי בית המשפט בחן בהכרעת הדין בהרחבה את "גרעין האמת" של גרסת המתלוננת ובחר לקבלה. לשיטתה של המשיבה, מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים והקיצוניים המצדיקים הגנה מן הצדק. לדבריה, בהקשר של שיהוי בניהול הליך פלילי לא נועדה הטענה לשנות או לצמצם את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. המשיבה מפנה להליך הבחינה התלת-שלבי שהותווה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005) (להלן: עניין בורוביץ') וגורסת כי בהתאם לו אין להושיט למערער סעד מן הצדק. המשיבה מסכימה כי שיהוי של כחמש שנים בהגשת כתב האישום אינו מניח את הדעת, אך לטעמה המסגרת הראויה להביאו בחשבון היא בגזירת הדין. עוד הדגישה כי השיהוי בהליך הוא גם מנת חלקה של קרבן העבירה. המשיבה מוסיפה כי הגנתו של המערער לא נפגעה בשל השיהוי, שכן הוא נעצר למחרת האירוע, הטענות נגדו היו ברורות לו כבר בחקירה הראשונה והוא היה מודע לאפשרות כי יעמוד לדין. דיון השגות על ממצאי עובדה ומהימנות 15. כאמור, הערעור, אשר נפרש על פני עמודים רבים, מופנה בעיקרו של דבר נגד ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. דומה כי בא כוח המערער לא זנח ולו קביעה אחת, אם באשר לרקע לאירוע או להשתלשלות העניינים, ואם באשר למהימנות העדים שנשמעו. לא פירטתי הטענות מחמת שברובן אין הן מופנות נגד טעות ספציפית בקביעת העובדות וממצאי המהימנות. הלכה למעשה הוצגה בפנינו גרסה עדכנית של סיכומי הגנה, המתייחסת לכל עובדה וטענה שהועלה בפני הערכאה הדיונית, ומבקשת להעמיד תשתית עובדתית שונה מזו שנקבעה על-ידיה. ידוע היטב הכלל לפיו ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. בבסיסו של כלל זה מונחת ההנחה כי ממצאי העובדה הנקבעים על-ידי הערכאה הדיונית הם פרי הערכתה את מכלול הראיות שבפניה והתרשמותה מן העדים, מגרסתם וממהימנותם (ראו: ע"פ 1929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.3.09); ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (לא פורסם, 11.6.08); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.06)). חשיבותה של ההתרשמות הישירה מן העדים נכונה ביתר שאת כאשר מדובר בעבירות מין הנעשות בדרך כלל בהיחבא, בלא שיהיו להן עדים, מצב המצריך את בית המשפט לבחור איזו מן הגרסאות שהוצגו בפניו לאמץ (ע"פ 9657/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.3.09); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.07), פסקה 6). במצב דברים זה נדרש בית המשפט למשנה זהירות ועליו לתור ככל הניתן אחר חיזוקים ותימוכין חיצוניים ופנימיים לכל אחת מן הגרסאות (על הזהירות שיש לנקוט בקביעת ממצאים על בסיס התרשמות ראו דבריי בע"פ 1442/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.08) פסקאות 21 – 26). יחד עם זאת, גם לכלל אי-ההתערבות קיימים חריגים, שעניינם באותם מקרים בהם "המסכת העובדתית אשר נקבעה על-ידי הערכאה הדיונית, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות" (ע"פ 7374/07 שמאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.09) פסקה 17). כך יהיה למשל, מקום שמתגלה טעות מהותית בהערכת העדויות או כאשר מדובר במסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות, ואשר אינן מתחייבות בנסיבות העניין (ע"פ 4267/09 עזאזמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.09); ע"פ 5033/00 נוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.05); ע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.06)). במקרים אלה ניתן לומר כי הערכאה הדיונית אינה נהנית עוד מהיתרון שבהתרשמות הישירה מן העדויות. 16. כאמור, טיעוני המערער רובם ככולם אינם מצביעים על טעות משפטית שטעה בית המשפט המחוזי. הלכה למעשה מבקש המערער לשטוח פעם נוספת את גרסתו לאירועים, לאחר שבוררה, נידונה, הוכרעה ונדחתה, מתוך תקווה שזו תתקבל על-ידי ערכאת הערעור. כך, חלק ניכר מטענות המערער עניינו בסתירות שנפלו לכאורה בגרסת המתלוננת, בסתירות שהתגלו בין גרסתה לגרסאותיהם של יתר עדי התביעה ובהשגות על סבירות גרסתם של עדי התביעה ומהימנותם. טענות רבות אחרות נוגעות לכך שבית המשפט לא נדרש בפסק דינו לניתוח ראיות מסוימות או לטענות שנטענו לגביהן. בהקשר זה אזכיר: "ככלל - הכרעת דין אינה אמורה להיות מעין "רשימת מלאי" של כל העדים שהעידו תוך התייחסות לכל מילה שיצאה מפיהם. מלאכת השפיטה מתבטאת בין היתר בהפרדת העיקר מהטפל ובאיתור הנדבכים הרלוונטיים לקביעת ממצאים. לעולם ניתן להשיג על אי הזכרתו של עד, אי התייחסות דווקא לחלק זה או אחר בגרסה שיש לו חשיבות לדעת מי מהצדדים. ... ביקורתה של ערכאת הערעור היא במבט על, הרואה את התמונה כולה. הבחינה האם שגה בית המשפט בכך שלא התייחס לפרט זה או אחר מהחומר המצוי בפניו תיעשה על פי המכלול. חשיבות יכולה להיות להתעלמותו של בית משפט מראיה מרכזית (עד או ראיה אחרת) או לחילופין קביעת ממצאי מהימנות שאינם משקללים את כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות סימני שאלה מובהקים המצויים בגרסת העד וכיוצא בכך" (ע"פ 5739/03 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.3.07)). כך גם בערעור שבפנינו. 17. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על תשתית ראייתית איתנה. בית המשפט נתן אמונו בגרסת המתלוננת, אותה מצא עקבית בעיקרה והגיונית. המתלוננת "הייתה כנה מאוד בתיאור האינוס וסיפרה דברים כהווייתם", תוך שנמנעה מהפרזות בתיאורה את האירוע. כך למשל, אישרה כי המערער לא סטר לה ולא הכה אותה. כפי שפירט בית המשפט קמא, עדות המתלוננת נתמכת בחיזוקים לכל אורכה. המדובר בחיזוקים משלושה מעגלים המשתלבים זה בזה: מעגל אחד הוא מעגל של ראיות חפציות המשתלבות בתלונת המתלוננת ובו יימצא התיעוד הרפואי המלמד על החבורות והחבלות על גופה של המתלוננת, המתיישבות עם גרסתה, וכן דו"ח מז"פ שלפיו על שמלתה של המתלוננת מערב האירוע נמצאו שרידי זרע. מעגל שני הוא מעגל עדויות של עדים הקרובים למתלוננת. עדויות אלה מחזקות את טענת המתלוננת כי המערער הטריד אותה לאחר פרידתם ועובר לאינוס. העדויות במעגל זה מלמדות גם על מצבה הפיזי והרגשי של המתלוננת בסמוך לאחר האירוע. כך, ע' ס' וד' ב' א', שהיו הראשונים לראות את המתלוננת זמן קצר לאחר האירוע ונמצאו על-ידי בית המשפט קמא מהימנים, העידו על ההיסטריה והבכי בהם היתה המתלוננת נתונה, על החבלות שראו על גופה ועל עינה שהיתה אדומה. הם סיפרו על סירובה של המתלוננת לפנות למשטרה ולהתלונן מכיוון שחששה מהמערער. אמה של המתלוננת העידה גם היא על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ביום שלאחר האירוע, כאשר היא שבה ומדמה את בתה לחיה פצועה. במעגל השלישי מצויות עדויות של עדים אובייקטיביים. במעגל זה תימצא עדותו של ד' פ', שותפו של המערער לדירה במעונות. עדות זו מתייחסת למפגש הראשון בין המתלוננת למערער ביום האירוע ומתיישבת עם גרסת המתלוננת. על מצבה הנפשי של המתלוננת ניתן ללמוד גם מעדותה של גב' נורית גולדשטיין, חוקרת המשטרה אשר גבתה את הודעת המתלוננת בליל האירוע ומסרה כי המתלוננת הייתה מבולבלת, מבוהלת, חיוורת וסתורת שיער וסירבה למסור את שמו של האנס כיוון שחששה מפניו. גם ד"ר ל', רופא המשפחה של המתלוננת, שזכה לאמונו המלא של בית המשפט, תיאר את הזעזוע הרגשי הקשה בו היתה המתלוננת נתונה מספר ימים לאחר האונס ואת החבלות על גופה. חוליה נוספת במעגל זה הינה ד"ר מיכל רוזנצווייג, הפסיכולוגית שטיפלה במתלוננת, אשר אבחנה כי המתלוננת פיתחה תופעות האופייניות לתסמונת פוסט-טראומטית ושללה באופן חד-משמעי אפשרות כי המתלוננת בדתה הדברים מלבה. 18. אל מול המארג הראייתי הצפוף שהציגה התביעה, הציג המערער גרסה בלתי-עקבית ונעדרת היגיון, אשר אינה מתיישבת עם הראיות והצטרפה להתרשמותו השלילית של בית המשפט מעדותו של המערער עד כדי כינויה במילים קשות שהובאו לעיל. ניתן לומר כי גרסתו של המערער, על ההתפתחות שעברה, סדוקה ומחוררת לכל אורכה. אין צורך שאחזור על הדברים אשר פורטו בהרחבה על-ידי בית המשפט המחוזי ומקובלים עליי ולכן אזכיר אך את חלקם: ראשית, טענות המערער כי לא הטריד את המתלוננת לאחר פרידתם נסתרו בעדויות עדי התביעה; גרסת המערער כי שילם למתלוננת את תמורת תעודת הביטוח בשישה שיקים שלאחר מכן הוחזרו לו על-ידי המתלוננת, לא נתמכה בדבר למעט שיק אחד שלא הוצג למתלוננת בחקירתה הנגדית בכדי שתסביר את פשרו, אך מדפי החשבון של המתלוננת עולה כי הוא לא הופקד. גרסת המערער בנקודה זו העלתה תהיות רבות שלא ניתן עליהן מענה משכנע. כך, טענת המערער כי המתלוננת דרשה את תעודת הביטוח אך ביום האירוע אינה סבירה, שכן המערער רכש ביטוח חדש עוד ביום 2.10.01, ובה בעת טען כי רכש מן המתלוננת את תעודת הביטוח שלה. תמוה גם, אם אכן שילם המערער למתלוננת תמורת תעודת הביטוח, מדוע שבה היא ודרשה אותה. יתר התמיהות עליהן הצביע בית המשפט המחוזי מקובלות עליי ואיני רואה על כן לחזור ולפרטן. מקובלות עליי גם התמיהות שהעלה בית המשפט ביחס לטענת המערער לקיום יחסים בהסכמה. כך, אם אכן ביקשה המתלוננת את קרבתו של המערער, כטענתו, ושלחה לו רמזים מיניים – טענה שאף היא התמוססה בחקירה הנגדית - מדוע זה תטפול עליו האשמות כה חמורות דווקא לאחר ש"זכתה במבוקשה" וקיימה יחסים עמו? תהיה נוספת שהודגשה הינה כיצד הגיעו השניים ממחלוקת עזה בעניין תעודת הביטוח לקיום יחסי מין בהסכמה? בנוסף, אם אכן המתלוננת היא שיזמה את קיום יחסי המין כטענת המערער, והייתה האקטיבית במהלכם בהתאם לדפוס קודם של יחסי המין ביניהם, כיצד זה נותרו שלל חבורות על גופה של המתלוננת, אשר מתיישבות עם תיאורה את האונס, בעוד המערער נותר ללא מתום? ואם כך, מדוע תעליל עליו עלילה ותייחס לו מעשה כה חמור כאינוס? תהיות אלה נותרו ללא מענה. המענה שהוצג מטעם המערער, אם בעדותו, אם בטיעונים בערעור, לעיקרי התהיות שהציג בית המשפט, אינו קוהרנטי ועקבי ביחס לפרטים שמסר בחקירתו ובעדותו, הסבריו נפתלים ובלתי משכנעים. לא אחת נתפס המערער למילה או משפט בדברי אחד העדים ומבקש למצוא בהם תימוכין לגרסתו תוך התעלמות ממכלול עדותו של העד, הפועלת נגד גרסת המערער, ותוך ניסיון לקרוא בדברי העדים דברים שלא נאמרו בהם. 19. הכרעת הדין פורשת אם כן מסכת עובדתית מפורטת, הגיונית וסדורה, המעוגנת היטב בראיות. לא מצאתי כי טענות המערער נגד ממצאי העובדה והמהימנות מצביעות על שגגה מהותית שנפלה מלפני בית המשפט ואשר חותרת תחת ממצאיו. אבהיר, כי דברים אלה אמורים גם בטענות בנוגע לעניינים שונים שלטעמו של המערער לא נידונו, או שלא נידונו די הצורך, דוגמת המשמעות שיש לייחס לאופי המפגש בין המתלוננת למערער בחניון, כפי שהמערער תופש אותו, התלונות שהגישה המתלוננת נגד גב' ש' ב' בגין עניין אחר ונפרד, כמו-גם תלונות נוספות שהגישה לפני האירוע ולאחריו. כל אלה אינם מצדיקים את התערבותנו. התרשמותי היא כי בית המשפט בחן את הראיות שבפניו ביסודיות ובדקדוק ולא זנח כל נקודה מהותית. השגותיו של המערער בנקודות אלה נוגעות בחלקן בעניינים שבטפל ולא בעיקר, ובחלקן אינן אלא ניסיון להציע את פרשנותו למעשים ולעדויות, פרשנות שנדחתה, תוך היתפסות לניואנסים או להבדלים שאינם מהותיים בין עדויות של עדים שונים או בין עדויות שונות שמסר אותו עד. לאור האמור, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות. למעלה מן הצורך, ולהנחת דעתו של המערער, אדרש למספר מצומצם של טענות כלליות שהעלה בנוגע לקביעת ממצאי העובדה והמהימנות. 20. המערער גורס כי בית המשפט לא דקדק עם המתלוננת ועם עדי התביעה כפי שדקדק עמו ועם עדיו. לטענתו, בית המשפט לא נדרש לקשיים שעלו מעדות המתלוננת ומעדויות עד התביעה שמסרו כולם בבית המשפט גרסאות חדשות ומפורטות יותר, ולא נתן להם את המשקל הראוי. כפי שהוזכר לעיל, עיון בהכרעת הדין מעלה כי הערכאה הדיונית נדרשה לטענות ולתהיות עליהן הצביעה ההגנה ביחס לעדי התביעה, ונתנה להן מענה משכנע. ראשית אבהיר כי אי-דיוקים מסוימים עליהם הצביע המערער בעדותה של המתלוננת, כמו-גם בעדויותיהם של חלק מן העדים, מקורם בחלוף הזמן והשפעתו על חדות זיכרונם. גורם זה ראוי שיילקח בחשבון בבחינת עדויות עדי ההגנה ועדי התביעה גם יחד. מעבר לכך, וזה העיקר, הטיעון בערעור מבוסס על בידוד הראיות ליחידות נפרדות ובלתי תלויות. דרך זו, יש בה אמנם לחדד ולזקק אי-דיוק, אי-התאמה או סתירה שיכולה להימצא בין גרסאותיו של עד. ואולם, חולשתו של מהלך מעין זה הינה בכך שהוא אינו מאפשר לעמוד על המשמעות המלאה של אי-התאמה או סתירה כאמור. אין הוא מאפשר לבחון האם מדובר בתפנית חדה בגרסת העד, האם מדובר בגרסה "משופצת" ומלוטשת, או שמא בהתפתחות הדרגתית שיש לה הסבר מניח את הדעת כפי שקורה לעיתים, כאשר ככל שהחקירה הולכת ומעמיקה מתווספים פרטים לתמונה ההופכת עשירה ומלאה יותר. בחינתן של טענות לקיומם של אי-דיוקים וסתירות בעדות יכולה להיעשות על כן אך על דרך של בחינת העדות כמכלול, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. 21. נתון נוסף שיש להביא בחשבון בבחינת טענה לסתירות או אי-התאמות בעדות הינו כי הניסיון מלמד כי אין לצפות כי בכל פעם בה נדרש עד למסור גרסתו לאירועים, תימסר גרסה זהה, סימטרית לחלוטין, לגרסאות הקודמות שמסר. זאת, משום הדגש השונה שהושם על פרט זה או אחר בשאלות שהופנו אליו, משום שעם הזמן נזכר העד בפרטים נוספים, או שפרטים אחרים דווקא היטשטשו בזיכרונו. הדרישה היא כי עיקרי הדברים, כי סיפור המסגרת שמסר העד יהא עקבי וקוהרנטי (ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.09) בפסקה 13). ביתר שאת נכונים הדברים כאשר מדברים אנו בקרבן עבירת מין, הנדרש, או נדרשת, לשוב ולהעלות לנגד עיניה את האירוע הטראומטי ולחוותו פעם נוספת (וראו: ע"פ 8916/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.09)). בדומה, אין לצפות כי עד המספר על הפרטים ששמע מפי עד אחר, ימסור תיאור זהה "מילה במילה" לזה שיימסר מפיו של עד אחר. בחינת כל אחת מעדויות עדי התביעה שלגביהן טען המערער לקיומם של סתירות ואי-דיוקים מעלה כי אמנם, בחלק מן העדויות נוספו במהלך העדות בבית המשפט פרטים שלא נזכרו בהודעתם במשטרה שנגבתה בסמוך לאחר האירוע. יחד עם זאת, צדק בית המשפט המחוזי בסברו כי רבים מאי-הדיוקים עליהם הצביע המערער אינם נוגעים לעניינים הניצבים בלב הדברים ואינם מהותיים. כפי שצוין בהכרעת הדין, עיקרי הדברים ורוח הדברים, הופיעו כולם בהודעות שמסרו במשטרה עדי התביעה, ולא ניתן לומר כי אצל מי מהם התגלו סתירות היורדות לשורשו של עניין ומשנות באופן מהותי מן התמונה העובדתית שנמסרה על-ידם בעבר. 22. דברים אלה נכונים גם ביחס לעדות המתלוננת, אליה כיוון הסניגור את עיקר חיציו. בחינת עדותה של המתלוננת במבט-על מעלה כי מדובר בעדות קוהרנטית ועקבית, בעלת היגיון פנימי וחיצוני, המתיישבת היטב עם הראיות. לא עלה בידי ההגנה להצביע על סתירות מהותיות המבססות ספק באשר לאמיתות גרסתה של המתלוננת וחלק מן "הסתירות" עליהן הצביעה אינן אלא ניואנס או הבהרה של המתלוננת לגרסתה ואינן מהוות סתירה של ממש. אמנם, התמונה המצטיירת מגרסתה הראשונית של המתלוננת אינה זהה לחלוטין לתמונה המצטיירת למקרא עדותה בבית המשפט. התמונה המאוחרת עשירה יותר בגוונים, ברמת הפירוט של האירועים שקדמו למעשה, כמו-גם של המעשה עצמו, ובתיאור התחושות וההתמודדות הרגשית והנפשית שהיו מנת חלקה של המתלוננת. ויחד עם זאת, לא ניתן לומר כי פרט מהותי נגרע, שונה או הוסף. את אי-הדיוקים בעדות המתלוננת סבורני כי יש לתלות במספר גורמים: ראשית, איני סבורה כי יהא זה בלתי סביר להניח כי קרבן עבירה כה קשה וטראומטית לא תזכור ולא תזכיר כל פרט ופרט של האירוע. יחד עם זאת, דווקא העובדה שישנם פרטים שונים שנחרתו בזיכרונה של המתלוננת בחדות, חלקם שוליים, כמו-גם מחשבות שחלפו בראשה בעת האונס ולאחריו, מצביעים על האותנטיות של תלונתה. שנית, חלק מה"סתירות" הנטענות אינן אלא פרטים שהתווספו לתיאורה של המתלוננת ככל שנשאלה יותר ויותר שאלות על האונס ועל אירועי אותו יום, ובמקביל עברה תהליך ממושך של עיבוד החוויה הטראומטית. ברי כי תלונתה הראשונית של המתלוננת, שנמסרה באישון ליל, כשהיא בסערת רגשות ונתונה עדיין תחת הזעזוע שהותיר בה האונס שעברה שעות ספורות קודם לכן, אינה מפורטת כגרסאותיה המאוחרות יותר. בנוסף, בחקירתה הנגדית הבהירה המתלוננת כי ישנם פרטים שלא ציינה מיזמתה לכתחילה משום מבוכה או משום שלא ייחסה להם בשעתו חשיבות. שלישית, חלוף הזמן, כאשר המתלוננת העידה למעלה מחמש שנים לאחר המעשים, עלול להשפיע על מידת הפירוט והדיוק שבמסירת העדות. המשקל שיש ליתן להשפעת פגעי הזמן על זכרונו של עד הוא פרי התרשמותו של בית המשפט ממכלול העדות. במקרה זה מקובלת עליי הערכת בית המשפט את המשקל שיש ליתן לעדות המתלוננת חרף אי-דיוקים כאלה ואחרים. 23. העקרונות שצוינו לעיל, נכונים גם לבחינת עדות המערער ויתר עדי ההגנה. גם הם העידו מספר שנים לאחר האירוע שיוחס למערער בכתב האישום, גם לגביהם יש להניח כי לחלוף הזמן תהא השפעה כלשהי על מסירת עדותם. בניגוד לטענת המערער, איני סבורה כי בית המשפט המחוזי דקדק עמו היכן שהקל עם המתלוננת. כפי שכבר צוין, הגרסה שהציג המערער, החל מחקירתו וכלה בחקירתו הנגדית בבית המשפט, הייתה בלתי-קוהרנטית ובלתי-הגיונית. לא עלה בידו של המערער ליתן מענה מניח את הדעת, שיתיישב עם ההיגיון והראיות, לתהיות הקשות שהעלתה גרסתו. בית המשפט המחוזי לא בחר לדחות את גרסת המערער משום היטפלות לפרטים שוליים, אלא משום שגרסתו לקתה בפגמים רבים, עמדה בסתירה לראיות שהוצגו, ונעדרה תימוכין ממשיים. אטעים, כי המערער נמנע מלהביא עדויות שיכלו לתמוך לכאורה בתיאורו את הרקע לאירועים. כך, למשל היה באפשרותו לזמן לעדות את עורכת הדין שלטענתו ייעצה לו שלא להחזיר למתלוננת את תעודת הביטוח כל עוד לא תחתום על אישור שתעודת הביטוח הייתה בתוקף עד למועד בו ערך המערער תעודת ביטוח חדשה. המערער נמנע מלזמן לעדות גם את אמו, ביחס לשיחת הטלפון בנוגע להחזרת תעודת הביטוח, שהתנהלה בינה לבין אם המתלוננת ביום בו אירע האונס. לטענות המערער ביחס להימנעות מזימון עדים אדרש בהמשך אולם אציין כבר עתה כי אין הן נוגעות לשתי העדויות שאוזכרו ואשר יכולות היו לכאורה לתמוך בגרסת המערער. עוד ניתן היה לצפות כי המערער יציג מסמכים שיתמכו בטענתו כי שילם למתלוננת תמורת תעודת הביטוח. המערער לא עשה את כל אלה ולא הוצג מטעמו כל טעם של ממש לכך. טענתו כי בית המשפט בחן את גרסתו ואת עדיו במשקפיים שונים מאלה דרכן בחן את עדות המתלוננת ויתר עדי התביעה אין בה ממש ואני דוחה אותה. 24. תימוכין למסקנות בית המשפט ניתן למצוא גם בקלטת העימות בה תלה המערער יהבו. ראשית אעיר כי קשה שלא לעמוד על הפער בין התמונה המצטיירת מתיאורו של המערער את מהלך העימות ואת המסקנות שמבקש הוא להסיק ממנה, לבין התמונה המצטיירת מצפייה בקלטת העימות. כך, המערער טוען כי הוא הצליח לסדוק בעימות את גרסת המתלוננת ולערערה באופן שהמתלוננת "נזכרה" לספר אודות אירועים רבי חשיבות מיום האירוע, בכוונו למפגש השלישי, במגרש החניה, אותו הגדיר כ"מפגש רומנטי". התרשמותי מהתנהגותה ומדבריה של המתלוננת בעימות, כמו-גם מהתנהלותו של המערער, כפי שהם עולים מצפייה בקלטת, שונה. ראשית, אני סבורה כי הרושם הברור מצפייה בקלטת הינו כי המתלוננת עמדה על גרסתה בנחישות, בקור רוח ובשקט גם כאשר המערער הטיח בה האשמות קשות וחשף כביכול פרטים אינטימיים מן התקופה בה היו בני זוג. התנהלותה הכולל בעימות הקרינה אמינות והגרסה שהציגה גם בסיטואציה מורכבת זו הייתה ברורה ועקבית. המערער לעומת זאת, נמנע מלהתמודד במישרין עם הטענות נגדו ופעם אחר פעם ניסה "לסטות" מחילופי הדברים בנוגע לאונס לטענותיו בנוגע לעניינים אחרים שברקע הדברים, דוגמת טיב יחסיהם בעבר, פרשת מכירת האופנוע ועוד. איני סבורה גם כי בית המשפט קמא שגה בדחותו את המסקנות שביקש המערער להסיק מן העובדה שהוא זה שהעלה בעימות את דבר קיומה של שיחה אינטימית בינו למתלוננת שבסיומה חיבוק, במפגש השלישי ביניהם ביום האירוע. כן מקובל עליי כי העובדה שפרטים שונים שהטיח המערער במתלוננת במהלך העימות נענו על-ידה בתשובה כי הדבר "לא קשור" לטענותיה בדבר האונס, אינה תומכת בגרסתו ואינה מלמדת על אי-מהימנותה של המתלוננת. צפייה בקלטת העימות מעלה כי אכן, המערער העלה טענות בדבר אופי יחסי המין בינו לבין המתלוננת בתקופה בה היו בני זוג, וכאשר הזכיר את החיבוק ביניהם ביום האירוע, לא הוכחש הדבר על-ידי המתלוננת. ואולם, תשובתה "זה לא קשור", שחזרה מספר פעמים, אינה בגדר ניסיון לחמוק באין תשובה מהתעמתות עם עובדות שלכאורה אינן נוחות למתלוננת. תשובתה של המתלוננת באה כהסבר מצדה כי יש להבחין בין מה שאירע בתקופה יחסיהם המשותפים לבין שאירע באונס, כפי שגם החיבוק שחיבקה את המערער לבקשתו בחניה אינו מלמד דבר על אירוע האונס. בוודאי שאין באלה כדי לשלו או להמעיט מאמינות גרסתה באשר לאונס. 25. טענה נוספת הינה כי בהכרעת הדין לא ניתן משקל לכך שדווקא בעימות נמנעה המתלוננת מלהטיח במערער כי אנס אותה. דין הטענה להידחות. כפי שמציין גם בית המשפט המחוזי, במהלך העימות עומדת המתלוננת איתנה על גרסתה ושבה ואומרת למערער כי הוא השתמש בכוחניות כלפיה למרות שאמרה לו כי אינה רוצה לקיים עמו יחסים. היא אף מוסיפה מספר פעמים כי המערער כלל אינו מבין את הפסול בהתנהגותו. איני רואה על כן טעם רב בטענת המערער כי העובדה שלא הטיחה במערער כי "אנס אותה" באלו המילים מלמדת על כך שמדובר בסיפור שבדתה מלבה. זאת ועוד, במהלך העימות אומרת המתלוננת למערער כי "כשבנאדם אומר לא כמה פעמים לשני וזה בכוח, ... זה נקרא אונס" (ת/7א, עמ' 6, ש' 9-11). ככל שמבקש הסנגור אמירה מפורשת של המתלוננת בנושא הרי היא. עוד אוסיף כי המתלוננת נשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית והשיבה: "למה לא הטחתי את זה בפניו? למה לא אמרתי הרבה דברים אחרי, בדיעבד?קודם כל יש קושי, איך אני יסביר, יש קושי, זאת אומרת, לוקח זמן לעכל ולבטות את המילים ואפילו...זאת אומרת, במיוחד גם מולו אני נורא, אני נורא הייתי, הייתי נורא לחוצה, נורא נסערת, נורא מפוחדת...אני חושבת שלהטיח בו, זה לקח לי, זאת אומרת להטיח בפניו, זה לקח לי שנים" (עמ' 175 לפרוטוקול, ש' 9 – 15). הסבר זה, שמשקף את תחושותיה של המתלוננת ומתיישב עם עיבוד האירוע במסגרת הליך טיפולי ממושך בו הייתה נתונה, משכנע ומספק אף הוא מענה מספק לטענות ההגנה בעניין זה. 26. טענה נוספת בפי המערער הינה כי המתלוננת גייסה את עדי התביעה להעיד לטובתה, תוך תיאום עדויות ביניהם, בכדי להשחיר את פניו בבית המשפט. טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. ראשית, קבלת טענה זו משמעה כי עלה בידה של המתלוננת לשכנע שורה ארוכה של עדים לתמוך בגרסתה ולהתאים עדותם לאמור בה. על עדים אלה נמנים עדים מקצועיים אובייקטיביים כרופא המשפחה של המתלוננת, הפסיכולוגית שטיפלה בה וחוקרת המשטרה שגבתה את הודעתה בליל האונס. עוד נדרש כי עדים אלה ימשיכו וידבקו שנים לאחר האירוע במזימתה של המתלוננת, שכן, כתב האישום הוגש כחמש שנים לאחר האונס. לא עלה בידו של המערער להצביע על כל טעם הגיוני מדוע יירתמו לתמוך במזימה זו גורמים מקצועיים שאין להם כל קשר אישי למתלוננת. לטעמי, ברור כי מדובר בטענה מופרכת ומשוללת היגיון. עוד אוסיף כי ע' ס', ידידה של המתלוננת אליו פנתה זמן קצר לאחר האונס, ואשר עדותו זכתה לאמון בית המשפט, מסר כי כשנה לאחר האירוע נקטע הקשר שלו עם המתלוננת. הסבר מדוע זה ימשיך ע' ס' וידבק בגרסה שקרית למען מי שאינו מצוי עוד בקשר עמה, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, לא הוצג. 27. המערער גורס כי אין בסיס להנחת בית המשפט קמא כי המתלוננת הגיע ישירות מחדרו אל חדרו של ע' ס'. לדבריו, מן הראיות עולה כי חלפו כשעתיים מאז קיים יחסים עם המתלוננת ועד להגעתה לחדרו של ע' ס'. בא כוח המערער מצביע על כך שלפי התיעוד הרפואי מערב האירוע (ת/19), כמו-גם מעדות המתלוננת בבית המשפט, אירע האונס בשעה 18:00. מעדות המתלוננת, גורס הוא, עולה כי היא עזבה את חדרו של המערער לכל המאוחר בשעה 19:00, בעוד שע' ס' מסר בעדותו כי המתלוננת התקשרה אליו בשעה 21:30. פרק זמן זה, לשיטתו, סיפק למתלוננת שהות לטוות עלילת שווא נגדו. נקודה זו אכן לא לובנה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם איני סבורה כי יש בה לשנות מהקביעות שקבע בית המשפט וממסקנותיו. ראשית, מקובל גם עליי כי הסבריו של המערער לשאלה מדוע תעליל עליו המתלוננת עלילה אינם משכנעים ואינם הגיוניים בעליל. מעבר לכך, וזה העיקר, בחינת לוחות הזמנים, כפי שנמסרו על-ידי העדים השונים מעלה כי כולם מסרו הערכות זמן ואין מדובר בנתונים מדויקים. מן ההערכות שמסרו העדים, וביניהם גם ד' ב' א' שלעדותה בנקודה זו נמנע בא כוח המערער מלהתייחס, ולא בכדי, עולה כי אפשר גם שהזמן שחלף מאז עזבה המתלוננת את חדרו של המערער ועד שיצרה קשר עם ע' ס' אינו רב. בנוסף אזכיר את העדויות על מצבה הנפשי והפיזי של המתלוננת עת הגיעה אל ע' ס'. ד' ב' א' תיארה כי המתלוננת הלכה לאט מאוד, גררה את עצמה ונראתה "לא קשורה למציאות", כדבריה. לא מן הנמנע כי מצבה זה של המתלוננת הביא לכך שנדרש לה זמן רב יותר להגיע מחדרו של המערער אל חדרו של ע' ס'. לפרטים אלה יש להוסיף את חוסר ההיגיון שבטענה כי המתלוננת, במצב בו הייתה על-פי העדויות, "תבלה" את הזמן שלאחר הימלטותה מחדרו של המערער ועד להגעתה לחדרו של ע' ס', לרקימה מחושבת של עלילה קוהרנטית, הנתמכת בראיות חיצוניות. סימני החבלה על גופה של המתלוננת 28. טענות המערער כי העדים השונים תיאמו ביניהם את העדויות על הסימנים בהם הבחינו על גופה של המתלוננת דינן להידחות מהטעמים שפורטו לעיל. גם הטענה כי הסימנים על גופה של המתלוננת לא תועדו ונועדו להחריף את התמונה הכוללת אין בה ממש. שכן, על סימני החבלה על גופה של המתלוננת ניתן ללמוד לא רק מעדויות העדים אלא גם מן התיעוד הרפואי מערב האירוע (ת/18, ת/19), בהם תועדו המטומות על צווארה ועל שדה של המתלוננת וסימני אודם בשתי זרועותיה. גם מסמך שחיבר רופא המשפחה של המתלוננת אשר הגיעה אליו מספר ימים לאחר האונס מציין סימני חבלה בצוואר, בעורף, בחזה וביד שמאל. העובדה שסימן החבלה בעורף לא תועד בבית החולים אין לה לדעתי משקל רב, שכן ייתכן שבעת עריכת הבדיקה לא הבחין הגורם הבודק בחבלה זו או שהיא הופיעה לאחר מכן ולא בשעות הסמוכות לאחר המקרה. כך או כך, גם בהתעלם מהחבלה על העורף, אשר מתיישבת עם תיאור המתלוננת את המקרה, די ביתר הסימנים שתועדו. לא התעלמתי מהסברו של המערער לסימני האודם על ידיה של המתלוננת, אך אין הוא מצדיק התערבות בקביעות בית המשפט המחוזי, נוכח המכלול הראייתי, כפי שפורט בהכרעת הדין. ההרשעה בעבירה של כליאת שווא 29. בא כוח המערער טען כי לא הוכח כי המערער כלא את המתלוננת בחדרו, ולפיכך לא היה מקום להרשיעו בעבירה של כליאת שווא. סעיף 377 רישא לחוק מורה: העוצר או כולא אדם שלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים; העובדות כפי שנקבעו הן כי משנכנסה המתלוננת אל חדרו של המערער בכדי לקחת את תיקה, הגיח המערער מאחורי דלת החדר וסגר את הדלת על שניהם. המתלוננת תיארה כיצד ניסתה לברוח בזחילה על הרצפה לכיוון הדלת, אך המערער תפס בה והחזירה אל מיטתו. קביעות אלה מבססות את ההרשעה בעבירה של כליאת שווא. המתלוננת מצאה עצמה בחדר סגור עם המערער, אשר הפעיל כלפיה כוח, הכאיב לה וגבר על כל ניסיונותיה להימלט מן החדר חרף מחאותיה והתנגדותה. החבלות על גופה של המתלוננת, ובפרט סימני האודם על ידיה והחבלה על עורפה, מתיישבות עם גרסתה. במצב זה, בו המערער מנע מהמתלוננת לעזוב את חדרו, ונוכח מכלול הראיות והנסיבות, לא ניתן לסבור כי המתלוננת נשארה בחדרו של המערער מרצונה ולכן ההרשעה בעבירה של כליאת שווא מבוססת היא (והשוו: ע"פ 8523/99 דורוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 837, 843 (2000); ע"פ 9265/96 אברמוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 481, 490 (1999)). חוות הדעת על מצבו הנפשי של המערער 30. המערער גורס כי טענתו לפיה מדובר בעלילה שטפלה המתלוננת על גבו נתמכת בכך שנדרש לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי במקביל בתקופה שלאחר המקרה. פרט זה, משתלב לטענתו בעדויות על הידרדרותו בלימודים בתקופה שלאחר מעצרו ועל המצוקה בה היה שרוי. בעוד שנכונה אני לקבל כי המתלונן נזקק לליווי וטיפול נפשי בתקופות שונות לאחר האירוע, כמו-גם הידרדר בלימודיו והיה שרוי במצוקה, איני סבורה כי יש בכך ללמד כי סיפורה של המתלוננת הינו סיפור בדים. זאת, נוכח גרסתה שהתקבלה והחיזוקים הרבים לה, אך גם כיוון שייתכנו הסברים הגיוניים אחרים למצבו של המערער. יש להניח כי העובדה שהמערער, שניהל עד אותה עת חיים נורמטיביים, מצא עצמו במעצר, חשוד בביצוע עבירה שהינה מהחמורות והבזויות עלי ספר החוקים, הייתה קשה ביותר עבורו. העובדה שתקופה ממושכת לא היה עתידו ברור בשל אי-ההכרעה בתיק, גם היא יכולה היתה לתרום למצב המתואר. על כל אלה אוסיף כי השופט עמית, שהצטרף בהסכמה להכרעת דינה של השופטת הורוביץ בבית המשפט המחוזי, העיר כי לא התרשם כי המערער רקם מזימה מראש לאנוס את המתלוננת, אלא הוא "חי בתוך "פנטזיה" שיצר לעצמו כי ניתן לחדש את הקשר עם המתלוננת. אני שותפה להתרשמות זו לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובפרוטוקול. לא ניתן לשלול כי חלק מהקושי שחווה המערער נבע גם ממעצרו שעימת אותו עם שברו של החלום ועם תמונת המצב בפועל. מחדלי חקירה 31. כזכור, המערער טען כי נוכח השיהוי הרב בהגשת כתב האישום, זכאי הוא ליהנות מהגנה מן הצדק. מחדלי החקירה להם טען המערער עניינם באי-קבלת פלט שיחות הטלפון שלו ושל המתלוננת בכדי לבחון את טענת המתלוננת להטרדות טלפוניות ואי חקירת עורכת הדין עמה התייעץ לטענתו בנוגע להשבת תעודת הביטוח לידי המתלוננת. בית המשפט המחוזי סבר כי ספק אם מדובר במחדלי חקירה, ומכל מקום הראיות שלא נאספו לא יכולות היו לבסס טענת ספק סביר. עמדתו מקובלת עליי. כידוע, טענה לקיומם של מחדלי חקירה מצריכה את בית המשפט לבחון האם אכן התקיימו המחדלים הנטענים והאם מקימים הם חשש כי הגנת הנאשם קופחה באופן המקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו. עצם קיומם של מחדלי חקירה אינו מוביל אם כן בהכרח לזיכוי, אלא אם מדובר בפגמים חמורים היורדים לשורשו של עניין (ע"פ 10943/05 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.08); ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.04.07) פסקה 29 לפסק-דינו של השופט לוי; ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.06); ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.06)). הערכת משקלו של פגם בחקירה נעשית על רקע מכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט (ע"פ 4533/07 אזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.07)). 32. בחינתם של מחדלי החקירה הנטענים בראי העקרונות שפורטו לעיל מוליכה לטעמי למסקנות דומות לאלה אליהן הגיע בית המשפט המחוזי. אבהיר כי לטעמי נכון וראוי היה לבחון במסגרת חקירת המשטרה את הטענות הסותרות שנשמעו מפי המתלוננת והמערער באשר להטרדת המתלוננת לאחר פרידתם. יחד עם זאת, המערער לא הואשם בהטרדתה של המתלוננת ובידי המשיבה נמצאו עדויות נוספות לעדות המתלוננת, לפיהן המתלוננת סיפרה עוד לפני אירוע האינוס על כך שהמערער מטריד אותה. בין היתר, העד ע' ד' אף טען כי המתלוננת השמיעה לו הודעה שהשאיר המערער במענה הקולי שלה, ולדבריו "...[ו]הטון לא היה טון נעים לשמיעה. זה היה טון קצת מאיים, מלחיץ, לא נעים". בנוסף, העד ב' ת' טען כי באירוע בו נכח עם המתלוננת היא אמרה לו, לאחר שהמערער הגיע למקום, כי היא אינה רוצה לפגוש בו. מכאן, בידי המאשימה נמצאו די ראיות לביסוס טענה זו שעמדה ברקע המעשים ולא במוקדם. על אלה נוספו הראיות שהיו בידי המאשימה בנוגע לאינוס עצמו. לא ניתן אפוא לומר כי דווקא אי-קבלת פלטי השיחות יוצרת חשש לקיפוח הגנתו של המערער. אשר לאי-חקירתה של עורכת הדין שייעצה למערער, לטענתו, בעניין תעודת הביטוח, ספק רב אם עדותה של זו הייתה נחוצה, באשר היא נוגעת לעניינים שאינם במוקד האישום ובשים לב למסכת הראיות שנאספה בידי התביעה. האם עדות של עורכת הדין כי ייעצה למערער כך או אחרת תשנה מן העדויות על החבורות על גופה לאחר שקיימה יחסים עם המערער? האם היא תשנה את העדויות על מצבה הנפשי של המתלוננת ועל ניסיונו של המערער להביא את המתלוננת אל חדרו? לו סבר המערער כי עדות זו תומכת בגרסתו, היה בידו לזמן העדה לעדות. משלא עשה כן ולא נטען כי מאמצים לזמנה לעדות העלו חרס, על המערער להלין אך על עצמו. כך או כך, איני סבורה כי המחדלים הנטענים הקשו על המערער להתמודד עם חומר הראיות נגדו. בוודאי שאינם מצדיקים את זיכויו נוכח הרשת הצפופה של הראיות שהציגה התביעה ולאחר שהמערער ניהל פרשת הגנה, התאפשר לו לחקור את עדי התביעה והוא הביא את עדיו. ביתר הטענות לעניין אופן ניהול החקירה לא מצאתי ממש והמענה שניתן להן בהכרעת הדין מקובל עליי. הגנה מן הצדק 33. הדוקטרינה של הגנה מן הצדק עניינה, כידוע, בסמכותו של בית המשפט לבטל כתב אישום אם הגשתו או בירורו עומדים בניגוד לעקרונות של צדק והגינות משפטית (עניין בורוביץ, עמ' 803; ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996)). במשפט הישראלי הוכרה הדוקטרינה בעניין יפת, שם נטבע המבחן הראשון להחלתה - "מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", ובמילים אחרות: "המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובעניני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה" (עניין יפת, בעמ' 370). מאז נקלטה הדוקטרינה של הגנה מן הצדק אל המשפט הישראלי נעשו ניסיונות לטעון לתחולתה על פגמים שונים בפעולתן של רשויות התביעה. ברובם המכריע של המקרים לא צלח הניסיון ובית המשפט שב והדגיש את הזהירות והצמצום שיש לנהוג בהפעלת הדוקטרינה. מנגד הובעה בספרות המשפטית ביקורת על אמת המידה לתחולת הדוקטרינה כפי שהותוותה בעניין יפת. אחת מן הטענות המרכזיות שהועלו הינה כי המבחן שהותווה בעניין יפת מצמצם מדי ומציב במוקדו את התנהלות הרשות תחת שיתמקד במצבו של הנאשם (עניין בורוביץ, עמ' 805 – 806 וההפניות שם; י' נקדימון הגנה מן הצדק עמ' 64 – 74. להלן: נקדימון). בין העמדות הגורסות כי יש להרחיב את תחולת הדוקטרינה ולהגמישה היו שגרסו כי על המקרים בהם יש להכיר בתחולתה נמנה גם המקרה של שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום, כמצדיק את ביטול כתב האישום (ז' סגל וא' זמיר "הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום – על קו התפר בין המשפט הפלילי למשפט הציבורי" הפרקליט מז (תשס"ד) 42, 72). הד לביקורת נמצא בעניין בורוביץ, שם הורחבה תחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר" (בורוביץ, בעמ' 806 – 807). הנה כי כן, המבחן שנקבע בעניין בורוביץ גמיש יותר, אך בה בעת נשמרה העמדה הבסיסית ולפיה תוענק הגנה מן הצדק במקרים חריגים ביותר. 34. לאחרונה עוגנה הדוקטרינה של הגנה מן הצדק בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: חסד"פ), המוסיף על הטענות המקדמיות שרשאי נאשם לטעון לאחר תחילת משפטו טענה לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". שאלה שעשויה להתעורר הינה מה היחס בין ההגנה מן הצדק כפי שהותוותה בעניין בורוביץ, להגנה החקוקה שבסעיף 149(10) לחסד"פ. האם ההגנה החקוקה קרובה או חופפת במהותה ובפרישתה להגנה הפסוקה, או שמא הפער ביניהן משמעותי. שאלה זו טרם לובנה בפסיקת בית משפט זה, הגם שבמספר מקרים צוין כבר כי המבחנים שנקבעו בעניין בורוביץ – עליהם אעמוד בהמשך - ימשיכו להנחות את בית המשפט בבואו לבחון טענה להגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחסד"פ (וראו: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (לא פורסם, 4.9.07) בפסקה 58; ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.07) בפסקה 111; ע"פ 3821/08 שלומוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.08)). כשלעצמי, נוטה אני לסבור כי ההבדל בין ההגנה הפסוקה לזו החקוקה אינו משמעותי. שכן, אמת המידה שמתווה החוק – "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" - אינה שונה באופן ניכר מזה שהתווה בית משפט זה, ומדברת ב"פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות" (ההדגשות הוספו, ע.א.). לא למותר לציין כי עיון בדברי ההסבר שנלוו להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51)(הגנה מן הצדק), התשס"ז – 2007 מעלה כי כוונת מציעי ההצעה היתה לעגן בחוק את טענת ההגנה מן הצדק לאחר הרחבתה בעניין בורוביץ. מדברי ההסבר לא עולה כוונה להרחיב את היקף פרישתה של ההגנה אל מעבר לגבולות שהותוו בעניין בורוביץ. עוד אוסיף, כי הצעת החוק נדונה בוועדה המייעצת לשר המשפטים לעניין חוק סדר הדין הפלילי. הוועדה המליצה להביא בפני הכנסת שתי גרסות חלופיות של ההגנה. ההצעה האחת קבעה כי הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה קיצונית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. ההצעה השניה קבעה כי הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות אלו. בסופו של דבר התקבלה החלופה המתונה יותר, הדורשת סתירה "מהותית", ואף בכך יש כדי להצביע על כך שמציעי החוק לא התכוונו להרחבה נוספת של ההגנה החקוקה. עוד אבהיר, כי איני סבורה שדרישה של "מהותיות" הסתירה היא סימטרית לדרישה של "ממשות" הסתירה, ואולם אני נוטה לסבור כי במבחן המעשה הפער ביניהן אינו רב (לדעה ולפיה סעיף 149 לחסד"פ שינה את המצב המשפטי בסוגיה זו ראו: נקדימון, עמ' 89 – 99 ;ז' סגל, א' זמיר "הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי – סדר חדש של הגינות משפטית" ספר דיויד וינר 231, 241 (תשס"ט)). 35. בסופו של יום, ההכרעה האם להחיל הגנה מן הצדק הינה פרי איזונים בין ערכים ואינטרסים התומכים בניהול ההליך הפלילי (דוגמת מיצוי הדין עם עבריינים, הוצאת האמת לאור, הגשמת מטרות הענישה, שמירה על ביטחון הציבור והגנה על זכויות הקורבן), לבין ערכים ואינטרסים התומכים במסקנה כי אין לנהל הליך פלילי (דוגמת ההגנה על זכויות היסוד של הנאשם, אי-מתן לגיטימציה להתנהלות פסולה של הרשות והאפקט החינוכי הגלום בכך כלפי הרשות, שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט). בית המשפט נדרש לשקלל ערכים ואינטרסים אלה ולהעניק לכל אחד מהם את המשקל הראוי לו בנסיבות העניין. בעניין בורוביץ הותווה מבחן תלת-שלבי לעריכת שקלול זה. דומני כי ניתן להחיל מבחן זה גם על אמת המידה שנקבעה בסעיף 149(10) לחסד"פ, שכן גם אם נניח כי אמת המידה החקוקה שונה מזו שנקבעה בעניין בורוביץ, עדיין מהלך הבדיקה עצמו אינו שונה. בהתאם למבחנים שנקבעו בעניין בורוביץ, בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליך בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני בוחן בית-המשפט אם קיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יפגע פגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות. אציין כי בהלכת בורוביץ דובר ב"פגיעה חריפה", בעוד החוק נוקט לשון "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". כך או כך, בשלב זה, מאזן בית-המשפט בין האינטרסים השונים שהוזכרו לעיל, בהתחשב בנסיבות הקונקרטיות של התיק. רק אם נוכח בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות, יעבור הוא אל השלב השלישי ויבחן האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום (עניין בורוביץ', עמ' 807). 36. בית המשפט המחוזי החיל מבחן זה על עניינו של המערער ולטעמי יישמו נכונה. נקודת המוצא, להשקפתי, הינה כי שיהוי של למעלה מחמש שנים בהגשת כתב אישום, הוא שיהוי בלתי סביר גם בהינתן העומס המוטל על מערכות האכיפה. שיהוי שכזה כורך עמו ממילא פגיעה בזכויות הנאשם הנאלץ להתנהל משך שנים בחוסר ודאות. ואכן, המערער תיאר כיצד נמנע מלהקים משפחה עד שתגיע הפרשה לסיומה. אל מול הפגם שבשיהוי, על השלכותיו על המערער, ניצבת העובדה שמדובר בעבירות חמורות ביותר ותשתית הראיות שנאספה נגד המערער הינה מוצקה. העבירות הן כאלה שיש אינטרס מובהק בבירורן ובענישת מבצעיהן. ראשית, האינטרס הפרטני של קרבן העבירה, שגם היא נאלצה להתמודד עם השלכות השיהוי בניהול התיק. שנית, האינטרס הציבורי שעניינו במסר הגלום בבירור משפט, גם אם בשיהוי ניכר, אל מול המסר הגלום באי בירורו של משפט בהאשמות מעין אלו. בנוסף, איני סבורה כי יכולתו של המערער להתגונן נפגעה במידה ניכרת. המערער נעצר לחקירה למחרת המקרה ומאז ועד להגשת כתב האישום היה מודע לכך שפרק זה לא נסגר והאפשרות כי יעמוד לדין עומדת בעינה. במצב דברים זה, ומשטיב האישומים נגדו ידוע לו, היה באפשרותו לפעול לאיסוף הראיות הרלוונטיות מטעמו. כבר בשלב ראשוני של החקירה נגדו היה ידוע למערער כי סוגיית תעודת הביטוח ונושא ההטרדות שנויים במחלוקת בינו לבין המתלוננת, ומשכך היה באפשרותו לפעול להשגת הראיות הנחוצות לו בתקופה שמייד לאחר שחרורו ממעצר. גם הטענה כי בשל חלוף הזמן לא ניתן היה לאתר עדי הגנה רלוונטיים אינה משכנעת. ראשית, לא הוצג כל ניסיון לאתרם. בנוסף, אחת העדות שלכאורה אמורות היו לתמוך בגרסת המערער היא אמו, אשר ניהלה שיחת טלפון ביום האירוע עם אם המתלוננת. לא הובא כל הסבר מדוע לא הובאה האם לעדות ויש להניח שלא קיים קושי באיתורה. כן לא הובא כל הסבר מדוע לא הביא המערער לעדות את עורכת הדין עמה נועץ לטענתו בעניין תעודת הביטוח, כדי שתתמוך בגרסתו. נזק נוסף שניתן לטעון כי נגרם למערער עניינו בכך שזיכרונם של העדים אינו כשם שהיה. ואולם, שיקול זה יפה הוא לעדי ההגנה כעדי התביעה גם יחד. כן מקובלת עליי עמדת בית המשפט קמא כי במקרה זה הועלתה הטענה להגנה מן הצדק רק בשלהי ההליך ומשכך היה בידו של בית המשפט לבחון את השלכות השיהוי על יכולתו של המערער לנהל הגנתו. שיקול נוסף רלוונטי הינו כי בית המשפט קמא קבע כי השיהוי הרובץ לפתחה של הפרקליטות לא נעשה בזדון. אציין, עם זאת, לדעתי, ככל שמדובר בשיהוי ארוך יותר, ראוי יהיה לתת לעובדה כי הרשות פעלה בתום לב, משקל פחות, אל מול הנזק שנגרם לנאשם. לאור האמור, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט קמא כי ביטויו של השיהוי הכבד בהגשת כתב האישום צריך לבוא בגזירת העונש. אשוב ואבהיר: איני שוללת את האפשרות כי תהיינה נסיבות בהן שיהוי כבד בהגשת כתב האישום, אשר גרם נזק ממשי ומהותי ליכולתו של נאשם להתגונן, תבאנה לביטול כתב האישום. ואולם, עניין זה מחייב בדיקה בכל מקרה לנסיבותיו, אשר תביא בחשבון את מהות העניין, את סיבת השיהוי ומשכו ואת טיב הנזק שנגרם לנאשם. אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ויש להקפיד על כך שתיוותר מכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק. מהטעמים שנפרשו לעיל, איני סבורה כי פגיעה שכזו נגרמה במקרה דנן באופן שיצדיק ביטול כתב האישום, ואולם יש להביאה בחשבון בגזירת הדין. 37. בסיכומם של דברים, לא מצאתי בטיעוני הערעור טעם אשר יצדיק התערבות בהכרעת הדין ולפיכך אני סבורה כי דינו להידחות. הערעור על גזר הדין 38. גזר דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לאחר שנשמעו עדי אופי רבים אשר העידו לזכותו של המערער, וביניהם מפקדיו בצבא, רב מן הטכניון ובעלי תפקידים נוספים מן הסגל האקדמי של הטכניון, הממונה על המערער בפרויקט בו הועסק כמהנדס, מכרים ובני משפחה. העדים העידו על אופיו החיובי והנוח של המערער. בני משפחת המערער העידו על הסבל שנגרם למערער ולמשפחה כולה בעקבות ההליך. עוד העיד במסגרת הטיעונים לעונש מר אלון מרגלית (להלן: מרגלית), יועץ מומחה לסנגוריה הציבורית באשר למסוכנות עבריינים. מרגלית, בפניו הכחיש המערער את ביצוע העבירות בהן הורשע, מצא כי לא קיימים אצל המערער הקריטריונים המאפיינים עברייני מין המבצעים עבירות מין באופן חוזר. לפיכך, ובהתחשב בזמן שחלף מאז ביצוע העבירה ללא כל תלונה נוספת נגד המערער, העריך כי המסוכנות הנשקפת מהמערער לביצוע עבירות מין, נמוכה. יחד עם זאת, צוין כי חוות דעתו של מרגלית ניתנה מבלי שעיין בהכרעת הדין אלא הסתפק בחוות הדעת המסכמת של פרופ' קליין, ללא עיון בתרשומותיו, אליהן נדרש בית המשפט בהכרעת הדין. כן הונחו בפני בית המשפט מכתביהם של גורמים טיפוליים: הפסיכיאטר פרופ' ל. גרינהאוס אשר בדק את המערער, לבקשתו, באפריל 2008, הפסיכולוגית הקלינית דורית כנען שטיפלה משך כשנה וחצי בהורי המערער ואף נפגשה עמו כשלוש פעמים, הגם שלא ערכה אבחון למערער, והפסיכולוגית רוחמה רז אשר טיפלה במערער בין החודשים 11/01 – 07/02. כן הוגשו אישורים רפואיים על כך שהמערער נכה צה"ל עקב פתולוגיה ברצועות קרסול רגל שמאל, סובל מדום נשימה בשינה, ממשקל יתר ומיתר לחץ דם וכן סובל מדיסגרפיה, מהפרעות ריכוז ושפה. בית המשפט המחוזי שמע גם את המערער, אשר שב וטען כי הפרשה כולה אינה אלא "עלילת דם". הוא סיפר כי בשל ההליך הוא לא יכול היה להמשיך בחייו כפי שעשו חבריו, סיים לימודיו בקושי רב בשל הקשיים שהביא עליו ההליך הפלילי ונמנע מהקמת משפחה. המערער תיאר את השבר שנגרם למשפחתו, ואף ציין כי אביו השקיע בהגנתו את כל כספי הפנסיה שלו. הוא ציין כי בעקבות הרשעתו פוטר מעבודתו ומאז ניתנה הכרעת הדין הוא מתקשה לתפקד. 39. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת העבירה בה הורשע המערער וציין כי האבחנה שביקש הסנגור לעשות בין אונס בין מי שהיו בעבר בני זוג, בשונה מאונס בין זרים, שנויה במחלוקת. כך או כך, המתלוננת סבלה זעזוע אמוציונלי קשה, נזקקה לטיפול נפשי ותרופתי מתמשך והיא סובלת ככל הנראה מתסמונת פוסט טראומטית, גם אם עובר לאונס היו למתלוננת קשיים, אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשי המערער. לצד הפגיעה במתלוננת, לא התעלם בית המשפט גם מנסיבותיו האישיות של המערער ומהשיהוי שהביא לכך שהועמד לדין כחמש שנים לאחר המעשה. בית המשפט ציין כי המערער לא התחמק מן הדין והשיהוי כולו במקרה זה רובץ לפתחה של הפרקליטות ואין לו סיבה של ממש. יצוין עם זאת כי הדיון התארך גם בשל בקשת ההגנה לדחות דיונים לצורך הכנת חוות דעת פסיכולוגית לגבי המערער. בסיכומם של דברים סבר בית המשפט כי השיהוי כשלעצמו לא די בו כדי לפטור את המערער לחלוטין מעונש, אולם יש ליתן לו משקל בגזירת הדין. 40. בסיכומם של דברים, תיאר בית המשפט, ניצבים מן העבר האחד חומרת העבירה והחובה להגן על גופן וכבודן של נשים, שיקולי גמול והרתעה, השפעת המעשה על המתלוננת והנזק הנפשי שנגרם לה. מן העבר השני ניצבים עברו הנקי של המערער, העובדה שניהל חיים נורמטיביים עד למקרה ותואר על-ידי מכריו ומשפחתו כ"מלח הארץ", מצבו הכלכלי שהידרדר עקב הצורך לשאת במימון הגנתו ונוכח פיטוריו מייד לאחר שדיווח על הרשעתו, העובדה שנראה כי אכן מסוכנותו נמוכה, בפרט לאחר שירצה עונש ויפנים את חומרת המעשים, וכן השיהוי החריג. בשים לב למכלול שיקולים אלה, גזר בית המשפט למערער את עונש של 4 שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, וכן פיצויים למתלוננת בסך של 50,000 ₪. כן הורה בית המשפט לנכות מעונש המאסר בפועל את היומיים בהם שהה המערער במעצר. 41. המערער גורס כי הגשת כתב האישום בחלוף כחמש שנים מיום ביצוע העבירה ומתן גזר הדין כשבע שנים מיום ביצוע העבירה צריכים היו להביא להקלה משמעותית בעונש באופן שלא ייגזר עליו עונש מאסר בפועל. השיהוי, כשמצטרפים אליו מצבו הנפשי של המערער שהידרדר מאז האירוע, עדויות האופי והמסמכים שהוגשו, אשר מלמדים על אופיו החיובי של אדם צעיר שניהל אורח חיים נורמטיבי, צריכים להוביל לשיטתו לביטול עונש המאסר. 42. המשיבה מצידה סבורה כי אין מקום להקלה נוספת בעונש. לדידה, העונש שהושת על המערער הולם את חומרת מעשיו ומשקף איזון ראוי של השיקולים לחומרא ולקולא. המשיבה מטעימה כי בשל השיהוי הקל בית המשפט המחוזי בעונשו של המערער באופן משמעותי. לטעמה, את השאלה עד כמה ראוי להקל בעונשו של המערער בשל מחדלן של רשויות התביעה יש להשאיר ככלל בידי הערכאה הדיונית ואין הצדקה במקרה זה לסטות מעקרון זה. 43. במוקדה של ההכרעה בערעור על גזר הדין ניצבת שאלת המשקל שיש ליתן לשיהוי בהגשת כתב האישום. שכן, לטעמי, בית המשפט המחוזי פרש בגזר דינו את מכלול הראיות לעונש והשיקולים השונים, לקולא ולחומרא, הצריכים לעניין, ושיקללם באופן סביר וראוי. זכותו של כל חשוד ונאשם היא כי ההליכים נגדו יתנהלו במהירות. כך בשלב שלפני הגשת כתב האישום, כך בשלב של ניהול המשפט. זכות זו הינה נגזרת של הזכות למשפט הוגן, וכפועל יוצא מכך גם הזכות למניעת עינוי דין. לזכות שלא להיות נתון לעינוי דין יש מספר היבטים רלבנטיים. זה הישיר והמובהק עניינו בנאשם ובהכרה בהכבדה הטבועה במצב בו מצוי אדם בסטאטוס של חשוד או של נאשם, עת עננה מרחפת מעל ראשו. האפשרות כי ינוהל הליך נגד אדם, שנים לאחר שנפתחה החקירה נגדו, מונעת ממנו את האפשרות לקבל החלטות משמעותיות בחייו, יש בה פגיעה בשמו הטוב וכן עלולות להיות לה תוצאות שליליות במישור החברתי והכלכלי. ואכן, המערער דכאן היטיב לתאר כיצד נמנע מלהתקדם בחייו כיתר בני גילו ולהקים משפחה. היבט רלוונטי שניתן להביא בחשבון ביחס לאינטרס שבמניעת עינוי דין הינו זכותו של קרבן העבירה להניח את העבר מאחוריו, להשלים תהליך טיפולי מקום שהדבר נדרש ולהמשיך בחייו. כל אלה אינם אפשריים כל אימת שלא התקבלה החלטה האם להגיש כתב אישום אם לאו. הגשת כתב האישום ללא עיכובים שאין להם הצדקה חשובה אם כן גם בכדי לאפשר לפצעי הנפש שנגרמו במעשה העבירה להעלות ארוכה. לא למותר לציין כי האינטרס הציבורי אף הוא תומך בניהול ההליכים קרוב ככל הניתן למועד ביצוע העבירה, הן משום האינטרס הציבורי בבירור האמת ומיצוי הדין עם מי שהורשע בדינו, הן משום היתרון שבמצב בו זיכרונם של העדים טרי יחסית. על כל אלה אין מחלוקת. אין גם מחלוקת להבנתי, על כך שהשיהוי אצל רשויות התביעה במקרה זה אין לו הסבר של ממש למעט העומס המוטל על כתפי התביעה. עומס זה, כבד ככל שיהיה, אינו יכול להוות צידוק לכך שחשוד ממתין למעלה מחמש שנים להכרעה בעניינו. 44. שאלה נפרדת היא מהן התוצאות של שיהוי בהגשת כתב האישום. בנקודה זו התמונה מורכבת יותר. המעשה השיפוטי אינו מבוסס על תפישה של "הכל או לא כלום". הוא מעשה מרכבה ואיזון עדין בין שיקולים שונים, תוך "תפירתם" למידותיו של המקרה. בפרט נכונים הם הדברים כאשר מדובר בגזירת העונש. גזירת העונש הינה מעשה אינדיבידואלי, אשר מוכרע על דרך של שקלול נסיבות המקרה ונתוניו הרלוונטיים של הנידון לאורם של שיקולים רחבים יותר ובשים לב למטרות הענישה (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979)). לפיכך, איני סבורה כי יש מקום לגישה גורפת הגורסת כי מקום שנפל שיהוי אצל התביעה יש לפטור הנאשם מעונש, או שיש לקבוע עמדה מקדמית גורפת לפיה אין להטיל עליו עונש של מאסר. בדומה איני סבורה גם כי יש מקום לנקודת מוצא הגורסת כי לשיהוי שנפל אצל רשויות התביעה לא צריכה להיות כל השפעה על העונש. שיהוי שנגרם בעטיין של רשויות התביעה יכול להביא להקלה בעונש (השוו, בהקשר קרוב, אך שונה: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.08)). ההכרעה בשאלת המשקל המדויק שיש ליתן לו תוכרע לאחר בחינת מכלול של שיקולים, וביניהם: משך השיהוי וטעמיו, חומרת העבירה וטיבה, הנזק שנגרם לקורבן העבירה, האם תרם הנאשם לשיהוי בהתנהלותו ועוד. בשוקלו את סוגיית השיהוי ותוצאותיה שומה על בית המשפט ליתן משקל נכבד לנאשם ולפגיעה בו מעצם השיהוי, אך עליו להביא בחשבון גם את הפגיעה באינטרס הציבורי ובקורבן העבירה (ע"פ 10677/07 אבו קוידר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.2.08); ע"פ 876/90 וינקרנץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.8.91)). 45. לטעמי, במקרה דנן העניק בית המשפט המחוזי לשיהוי משקל נכון וראוי. המעשים בהם הורשע המערער חמורים וקשים הם. גם אם המערער לא הכה את המתלוננת מדובר באירוע אלים ומשפיל. הנזק שנגרם למתלוננת הוא נזק משמעותי שהצריך טיפול ממושך ומלווה את המתלוננת גם היום לאחר שעיבדה את שאירע לה. חומרת המעשים בהם הורשע המערער ונסיבותיהם היא כזו שאלמלא השיהוי שנפל אצל רשויות התביעה היה עונשו של המערער חמור בהרבה. בית המשפט הקל בעונשו של המערער, ביחס לענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, תוך שהוא מביא בחשבון בין היתר את עברו הנקי, את עדויות האופי החיוביות ואת ההערכה שהמסוכנות הנשקפת ממנו נמוכה. בית המשפט אף הביא בחשבון את השלכות ניהול ההליך על המערער ומשפחתו. לטעמי, העונש שנגזר סביר וראוי בנסיבות ואין להתערב בו. אבהיר כי זו עמדתי גם לאחר שעיינתי בסיכום מחלה מיום 7.11.08 שהגיש בא כוח המערער. סיכומם של דברים, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה לחוות הדעת של חברתי השופטת ע' ארבל. 2. גם הפעם, כמו בעניין ע"פ 3821/08 שלומוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.11.2008), אינני רואה צורך להרחיב בשאלת היחס הקיים בין ההגנה מן הצדק, כנוסחה בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, לבין הפסיקה אשר קדמה לחקיקת הסעיף האמור. במקרה שלפנינו, וכפי שפירטה חברתי השופטת ארבל, יש לתת משקל לשיהוי בהגשת כתב האישום רק לעניין העונש, אך לא לעניין עצם ההרשעה. גם לדעתי, בנסיבות העניין, בית המשפט המחוזי נתן משקל נכון לשיהוי האמור. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ז בשבט תש"ע (1.2.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08069220_B06.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il