אורי חסון נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 6920/07 בבית המשפט העליון ע"פ 6920/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל המערער: אורי חסון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 29.7.07 בב"ש 92097/07 שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' אגמון-גונן תאריך הישיבה: י"ד באלול תשס"ז (29.8.07) בשם המערער: עו"ד י' שלום בשם המשיבה: עו"ד ל' לוי פסק דין 1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן), בה נדחתה בקשתו של המערער לעכב ביצועו של עונש הפסילה שהוטל עליו בבית המשפט לתעבורה בתל אביב (כב' השופטת נ' פראג-לבוא). 2. ביום 25.12.06 נתפס המערער נוהג ברכב בהיותו פסול מלהחזיק רישיון. כשמונה חודשים עובר לאירוע זה, ביום 24.4.06, הורשע המערער בעבירת תעבורה ונגזר עליו עונש פסילה מלהחזיק רישיון למשך 35 חודשים. כנגד המערער עמדו כבר אז 3 תקופות של פסילה מותנית מהחזקת רישיון, שנגזרו עליו בבית המשפט לתעבורה בתל אביב – גזר הדין הראשון ניתן ביום 17.11.04 ובו נגזרו 4 חודשי פסילה על תנאי, גזר הדין השני ניתן ביום 2.2.05 ובו נגזרו על המערער שני חודשי פסילה על תנאי, גזר הדין השלישי ניתן ביום 24.04.06 ובו נגזרו על המערער 6 חודשי פסילה על תנאי. הדיון בתיק נדחה לבקשת המערער על מנת לשכור לעצמו סנגור. לדיון שנקבע ליום 21.3.07 לא התייצב המערער ובית המשפט הרשיע אותו, שלא בנוכחותו, בעבירות של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה וביטוח רכב. על המערער הוטלו קנס של 5,000 ₪ ועונש פסילה מקבל או החזיק רישיון נהיגה לתקופה בת שנתיים, אליהם הוספו 12 חודשי פסילה בפועל, בגין הפעלת שלוש תקופות המאסר המותנות שעמדו לחובת המערער במצטבר. 3. ביום 24.5.07 פנה המערער לבית המשפט לתעבורה בבקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצועו עד לדיון במעמד הצדדים. בקשה זו נדחתה. המערער הגיש לבית המשפט קמא ערעור על פסק הדין וכן בקשה לעיכוב ביצוע עונשו עד למועד שמיעת הערעור. ביצוע העונש עוכב זמנית, עד לדיון בבקשת עיכוב הביצוע במעמד הצדדים. ביום 2.8.07, לאחר דיון, נדחתה בקשתו של המערער להארכת עיכוב ביצוע עונשו עד להכרעה בערעור שהגיש (כב' השופטת מ' אגמון-גונן). על החלטה אחרונה זו, הערעור שבפנינו. 4. בא כוחו של המערער שב ומעלה את שלושת הנימוקים העיקריים אותם העלה בבית המשפט קמא, בגינם הוא סבור כי סיכויו של הערעור להתקבל גבוהים – ראשית, אין כל וודאות לשיטתו שאכן היה זימון כדין למועד הדיון החדש, שעל כן ישנו סיכוי סביר שפסק הדין יבוטל. המערער טוען כי לא ידע שמחובתו לברר מהו מועד הדיון שנקבע, שכן נמסר לו בתום הדיון בו נתבקשה הדחייה, כי מזכירות בית המשפט תשלח לו הודעה על מועד הדיון החדש שיקבע. הודעה כזו מעולם לא נמסרה לו לטענתו; שנית, לטענת המערער היה ברשותו רישיון נהיגה זמני במשך חלק מהתקופה, כך שלמעשה פקע רישיונו אך 10 חודשים טרם קיום העבירה שבנדון, להבדיל משנתיים כפי שנטען בכתב האישום, שעל כן ראוי היה לשקול ברירת קנס. לשיטתו, הפרשנות לפיה קיומו של רישיון נהיגה זמני איננה קוטעת את מרוץ תקופת הנהיגה ללא רישיון איננה סבירה; שלישית, אורך תקופת הפסילה חמור במיוחד, בפרט לאור העובדה כי רישיונו לא היה בתוקף תקופה קצרה בהרבה מהמנויה בכתב האישום, ומשום שלמערער לא יוחסו עבירות שיש בהן כדי לסכן את הציבור, אלא אך עבירות של פקיעת תוקפם של מסמכים. לכך הוסיף כי למיטב ידיעתו ביטוח הרכב היה בתוקף אך לא עמו. עבודתו של המערער מצריכה נהיגה ועל כן מבקש הוא כי יישקל הנזק העשוי להיגרם לו כתוצאה מדחיית בקשת עיכוב הביצוע, כשלכך מצטרפת לטענתו העובדה כי טרם נקבע מועד לדיון בערעורו. באת כוח המדינה שבה גם היא על נימוקיה העיקריים מהערכאה קמא, לפיהם הכתובת אליה נשלח הזימון הינה הכתובת אותה מסר המערער ביום בו ביקש את דחייתו של הדיון. על גבי טופס בקשת הדחייה נאמר במפורש כי אם תוך 15 ימים לא יקבל תשובה, עליו לפנות למזכירות בית המשפט. דבר הדואר שב מהכתובת שציין המערער בבקשתו ועליו נרשם "לא נדרש". אל אותה כתובת נשלח גם גזר הדין שניתן ביום 21.3.07 ואישור מסירה שני עם גזר הדין נשלח אל אותה הכתובת ביום 19.4.07 וחזר גם הוא עם הרישום "לא נדרש". נתונים אלה מקימים חזקה לפיה נתקבל אצלו גזר הדין ביום 19.4.07, אולם את בקשת הביטול הגיש למעשה באיחור של שבוע ביחס למועד זה, ללא קבלת הסכמתה של התביעה או אישור בית המשפט. כך גם לגבי הודעת הערעור. לעניין הטענה כי רישיון הנהיגה הזמני מביא לכך כי התקופה למן פקיעת הרישיון עומדת אך על 10 חודשים, מפנה באת כוח המשיבה אל רע"פ 6549/06 שגיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 211 (להלן: עניין שגיא), בו נקבע כי רישיון נהיגה זמני אינו קוטע את מרוץ תקופת הנהיגה ללא רישיון. על כן, לאור התקופה הממושכת בה נהג ללא רישיון ועברו הכבד בתחום עבירות התעבורה, העונש שהוטל עליו אינו חורג לחומרא. כמו כן הוסיפה בפני באת כוח המדינה כי דיון בערעורו של המערער קבוע ליום 3.12.07. 5. תחילת עונשו של המערער מיום החלטתה של השופטת אגמון גונן, 2.8.07. לפיכך, שיקול הזמן אינו מענייננו, אין חשש שהמערער יסיים ריצוי עונשו עד לדיון בערעורו או כי ירצה חלק ניכר ממנו כך שייתר ערעורו, מועד הדיון בערעור קבוע לתחילת חודש דצמבר הקרוב. השאלה העיקרית העומדת אם כן לדיון הינה סיכויי הערעור. 6. אינני מוצאת מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא. מחובתו של המערער היה לברר מהו מועד הדיון החדש שנקבע לאחר שהגיש בקשת דחייה. המערער מסר בעצמו את הכתובת אליה יבקש כי ישלחו הודעות ומכאן שהיה עליו לוודא האם הגיעו אל כתובת זו מסמכים כלשהם או למסור כתובת עדכנית. אם סבר כי לא הגיעו, היה עליו לברר בבית המשפט מה עלה בגורל בקשתו, כפי שנרשם על דף הבקשה שהגיש. אין בתשובה כי לא ניתן להשיג את מזכירות בית המשפט טלפונית, כדי לפטור אותו מחובתו להגיע ולברר בבית המשפט עצמו. כמו כן, נראה על פניו שקמה בענייננו חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, הקובעת כי בעבירות מן הסוג בו נאשם המערער רואים את ההזמנה למשפט כאילו הומצאה כדין גם ללא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנאשם שלא קיבל את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו. התקנה איננה דורשת בחינה מדוקדקת מה עלה בגורל המשלוח ודי כי חלפו 15 ימים מיום יציאתו למען הנכון בדואר רשום וכי המערער לא הרים את הנטל להראות כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו. משקמה החזקה, יכול המערער לנסות ולסתור אותה בהליך העיקרי, תוך שיעלה טענותיו לעניין הכיתוב "לא נדרש" המופיע על אישורי המסירה והמחיקות השונות המעלות לשיטתו חשד כי דברי הדואר לא הגיעו למענם. אולם, בשלב זה, נראה כי די בכך שקמה החזקה כדי להשליך במידה על סיכויי הערעור. לזאת אוסיף כי גם עברו של המערער תומך במסקנה כי ידע היטב כיצד ימסרו אליו הזמנות לדיון וכיצד יוכל לברר העניין. נימוק זה מתחדד גם לאור העובדה שבעברו נמנע המערער מספר פעמים מהתייצבות לדיון בבית המשפט לענייני תעבורה ונראה כי למעשה תרחיש זה אינו ראשון מסוגו עבורו (ראו פרוטוקולים משנים קודמות, אותם הגישה באת כוח המדינה בדיון). 7. סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שכותרתו "סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות", חל על עבירות כגון אלה בהן נאשם המערער וקובע בס"ק (א)(2) כי: (2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו; על פי סעיף זה, אי התייצבות כמוה כהודאה, ומשנמצא כי ההמצאה אל המערער אודות מועד הדיון היתה כדין ומחובתו היה לברר אודות מועד הדיון החדש – אין לו להלין אלא על עצמו משלא התייצב לדיונו. בנסיבותיו של עניין זה, מצטרף אף השיקול של עברו העשיר של המערער בתחום עבירות התעבורה, המחזק את ההשערה כי ידע כיצד מתנהלים ההליכים בבית המשפט לתעבורה וכיצד ניתן לברר אודות מועדי הדיון בבית משפט זה. משלא התייצב נאשם לדיון, מסור לבית המשפט שיקול הדעת שלא לדון בעניין מסוים, אם הוא סבור כי יגרם לנאשם עיוות דין כתוצאה מהיעדרותו. ניתן ללמוד, על דרך האנלוגיה, מדיונו של בית משפט זה ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 739), שם נדונה שאלת היעדרותו של הנאשם מדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדרו (להבדיל מפסק דין שניתן בהעדרו, כבענייננו), ונאמרו הדברים הבאים: "בהקשר זה מוכרת התופעה הנפסדת של נאשמים הבוחרים במודע להיעדר ממשפטם כטקטיקה מכוונת אשר תכליתה לאפשר להם לבקש את ביטול פסק-הדין באותם מקרים שבהם גזר-הדין המושת עליהם אינו נראה להם. אילוצו של בית-המשפט לזמן לדיון את כל המבקשים ביטול פסק-דין, גם כאשר ברור כי פסק-הדין בעניינם ניתן כדין, ואין כל הצדקה לבטלו, יפגום באופן משמעותי בתכלית של ייעול הליכים בעבירות קלות ויחזק את התמריץ השלילי של השתמטות מהופעה במשפט ממניעים טקטיים-ספקולטיביים." (שם, בעמ' 800). שיקול דעתו של בית המשפט באשר ליכולת לקיים דיון, מקום בו סבור השופט כי נעשתה המצאה כדין ואי ההתייצבות טמונה כולה ברצון הנאשם, חיוני אם כן לצורך הפעלת הסמכות שבסעיף 240. לאור הנסיבות שתוארו לעיל, על פניו נראה כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט קמא כי קמה חזקת ההמצאה כדין, וכי אי התייצבותו של המערער ניתנת להתפרש כהודאה, שעל כן החליט לקיים את הדיון ביום 21.3.07 בהעדרו. סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מציב שתי דרישות חלופיות אשר בהתקיים אחת מהן יורה בית המשפט על ביטולו של פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם: קיומה של סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו של הנאשם במשפטו או גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי-ביטול פסק-הדין. המונח "עיוות דין" פורש בפסיקתו של בית משפט זה כמקרה שבו תוצאת המשפט היתה יכולה להיות שונה עקב פגם מסוים שנפל בהליך (ראו ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5), 160) או כמקרה שבו נפל בהליך פגם פרוצדוראלי כה חמור היורד לשורשו של עניין עד שקמה חזקה שנגרם עיוות דין ללא צורך בהצבעה על קשר סיבתי בין הפגם לתוצאה (ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529). נראה כי בנסיבות המקרה, הסיכוי להוכיח פגם שיש ביכולתו לשנות את תוצאת המשפט או שהוא כה חמור עד שמקים הוא חזקה כי נגרם עיוות דין, נמוך יחסית. מסעיף 240 ניתן ללמוד כי לא כל מקרה של היעדרותו של נאשם יעלה כדי פגם פרוצדוראלי. גזר דינו של בית המשפט לתעבורה מעוגן בחומר הראיות שהיה בפניו ובעברו של הנאשם. לאור האמור ניתן להעריך, בזהירות המתחייבת, כי סיכויי הערעור בהיבט זה אינם גבוהים במיוחד. 8. אוסיף, כי טענותיו של המערער בעניין מנין התקופה שלמן פקיעת הרישיון ועד ליום האירוע נשוא כתב האישום, אינן מתיישבות עם ההלכה שקבע בית משפט זה בעניין שגיא, שם נאמר "... למבקש ניתן רישיון נהיגה זמני ומשלא השכיל בתקופה זו להוציא רישיון נהיגה, אזי אין לראות בתקופה שבה החזיק רישיון נהיגה זמני כתקופה המפסיקה את מרוץ התקופה מאז פקע רישיון הנהיגה, שכן אין החוטא אמור לצאת נשכר." הנסיבות בענייננו דומות הוסף לכך את עברו העשיר של המערער, ביחס לזה של שגיא ונראה כי סיכויי ערעור אינם גבוהים. לאור האמור, מצאתי כי יש לדחות את הערעור. הגם שעבודתו של המערער תלויה ברישיונו, נראה על פניו כי סיכויי הערעור אינם גבוהים באופן המצדיק את עיכוב ביצוע עונשו. במצב הנתון, האינטרס הציבורי בהוצאתן לפועל של החלטות בית משפט גובר על השיקולים העשויים להצדיק עיכובו של עונש שהוטל על פניו כדין בבית משפט מוסמך. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"א באלול תשס"ז (4.9.07). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07069200_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il