אריה מיזל נ. בית הדין הארצי לעבודה

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6919/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת וילנר העותר: אריה מיזל נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד איתי הכהן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, שבו התקבל ברובו ערעור המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. העותר שהה ברומניה ועבד אצל מעסיק זר שם בין השנים 2010-2008. ביום 8.4.2009 הגיש העותר למל"ל, באמצעות יועץ מס, טופס "שאלון לקביעות תושבות – לשוהה בחו"ל" ובו הצהיר בין היתר כי הוא שכיר במדינה זרה (מבלי שדווח שיעור השכר) וכי מרכז חייו בישראל. במכתב מיום 6.5.2009 הודיע המל"ל לעותר כי בהתאם לנתונים שבידיו רואים בו כמי שלא עבד בחודשים ינואר עד מרץ בשנת 2009 ובהתאם עליו לשלם דמי ביטוח מינימליים (להלן: המכתב מיום 6.5.2009). אציין כבר עתה, כי לפי חוזר הביטוח הרלוונטי באותה עת לגבי הכנסה של שכיר מחוץ לארץ, זו הייתה חייבת בתשלום דמי ביטוח כהכנסה שלא מעבודה. דא עקא, מערכת הגבייה של המל"ל התעלמה מדיווחי השומה של המבוטחים הרלוונטיים ואלה חויבו בתשלום דמי ביטוח מינימליים הנגבים ממי שאין לו הכנסה. בעקבות ביקורת של מבקר המדינה, בשנת 2014 תוקן ליקוי זה במנגנון הגבייה הממוחשב של המל"ל, ובמסגרת זאת גובש תהליך של בירור ההכנסה של תושב ישראל העובד מחוץ לגבולות הארץ במערכת הממוחשבת. בהמשך לכך, בחוזר המוסד לביטוח לאומי 1417 "תהליך בירור שכיר בעקבות קבלת שומה" (24.3.2014) צוין כיצד היו צריכות להיות מסווגות הכנסות של שכיר מחו"ל לצורך חיוב בדמי הביטוח, וכן תוארו הליקויים האמורים שנפלו בחיוב מבוטחים ודרך הטיפול בהן (להלן: חוזר 1417). ובחזרה לענייננו. בשנים 2010 ו-2011 (במועדים שפורטו בפסק הדין של בית הדין הארצי) התקבלו אצל המל"ל דיווחי שומה שהגיש העותר למס הכנסה ואולם בהמשך לאמור לא נשלחה לעותר דרישת תשלום של הפרשי דמי הביטוח. בהמשך לתיקון הליקוי במערכת הגבייה ולאחר שביום 31.8.2014 נשלח מכתב לעותר לבירור מעמדו נוכח שומות מס ההכנסה לשנים 2009 ו-2010, ביום 15.1.2015 שלח המל"ל לעותר מכתב ובו צוין כי ההכנסות שדווחו בשנים אלה נחשבות להכנסות מ"מקור עובד שכיר כהכנסה שלא מעבודה" והוא יחויב על כן בדמי ביטוח בהתאם. במכתב נוסף מיום 26.1.2015 צוין כי לאחר שבוצע חישוב חוזר של דמי הביטוח בעניינו של העותר, עליו לשלם למל"ל את הפרשי דמי הביטוח (לצד הפרשי הצמדה וקנסות) בסכום של 257,477 ש"ח. לאחר שפנייתו של העותר למל"ל לביטול תשלום דמי הביטוח נדחתה, הוא הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה ועתר לבטל את התשלום האמור. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (כב' השופטת מ' נעים דיבנר ונציגי הציבור מר י' הלפרין ומר נ' דאוד) קיבל את התביעה וקבע כי אמנם העותר היה מחויב לשלם דמי ביטוח בגין ההכנסות מעבודתו ברומניה בשנים 2010-2009, אולם בנסיבות העניין – נוכח הסתמכותו על המכתב מיום 6.5.2009 שלפיו הוא יחויב בדמי ביטוח מינימליים, אין מקום לחייבו בהפרשים הנובעים מתיקון הליקוי במערכת הגבייה. נקבע כי לרשות המל"ל עמדו הנתונים הרלוונטיים (בשנת 2010 ובשנת 2011) בדבר הכנסותיו של העותר בזמן אמת; וכי ממילא במכתב מיום 6.5.2009 לא צוין כי על העותר להשלים נתונים על אודות הכנסותיו מעבודתו בחו"ל. מסקנת בית הדין האזורי הייתה אפוא כי בדין הסתמך העותר על התנהלותו הכללית של המל"ל, וכי את שינוי המדיניות בנושא זה היה על המל"ל להחיל מכאן ואילך – ולא בדיעבד. עוד צוין כי דרישת התשלום הראשונה נשלחה לעותר בשיהוי רב, בחלוף כ-6 שנים ממועד היווצרות העילה. נוכח שיקולים אלה, ובהינתן הנסיבות הייחודיות של המקרה דנן – ובהן התנהלותו תמת הלב של העותר, שפנה מיוזמתו למל"ל בזמן אמת והצהיר על עבודתו בחו"ל וכן הגיש שומות מס הכנסה במועד, קיבל בית הדין האזורי את תביעת העותר והורה על ביטול הליכי הגבייה של הפרשי הביטוח האמורים. בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ר' פוליאק וח' אופק-גנדלר ונציגות הציבור גב' ח' שחר וגב' ב' סמו) קיבל ברובו את ערעור המל"ל על פסק הדין של בית הדין האזורי. בפסק הדין נקבע כי השאלה המרכזית העומדת להכרעה נוגעת לשיהוי שנקט המל"ל בגביית הפרשי הביטוח ותוצאותיו. בית הדין הארצי מצא כי דרישת התשלום שהעביר המל"ל לעותר הועברה לו בחלוף 4-3 שנים ממועד היווצרות העילה (הוא המועד שבו הועברו שומות המס של העותר למל"ל). בית הדין הארצי נדרש בהרחבה להלכה הפסוקה בדבר תוצאותיו של שיהוי בפעולת הרשות המינהלית, והגיע למסקנה כי בענייננו גביית החוב נעשתה בתקופה שבה לא הייתה מניעה או מגבלה לפעול לגבייתו לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (סעיף 363א והוראות המעבר הרלוונטיות). לפיכך נקבע כי נדרשות נסיבות מחמירות לצורך קביעה כי השיהוי מאיין את הגבייה וכי בעניינו של העותר – אלו לא מתקיימות, מהנימוקים שפורטו. בין היתר צוין כי העותר לא תמך את טענותיו במישור ההסתמכות, הן מבחינה עובדתית הן מבחינה משפטית. נמצא כי לא הוכח שהעותר שינה מצבו לרעה בעקבות השיהוי ואף לא הונחה תשתית ראייתית בדבר מדיניות אי אכיפה של המל"ל ביחס לתשלומי הביטוח האמורים, שהם תשלומי חובה. זאת, גם אם עד לשנת 2014 לא ננקטו פעולות יזומות לגביית דמי הביטוח, בשל הליקויים שתוארו מעלה. בראי האיזון הכולל של שיקולים אלה, וכן לאור תכליתם של דמי הביטוח כחלק ממקורות מימון גמלאות המל"ל נמצא כי השיהוי שנפל במקרה דנן לא מצדיק לקבוע כי המל"ל מנוע מלגבות את החוב. בצד האמור הוחלט כי נוכח השיהוי האמור יופחתו מהחוב שננקב בדרישת התשלום הקנסות (המל"ל הסכים למעשה לוותר על רכיב זה) והריבית שצבר החוב. אשר להפרשי ההצמדה, נפסק כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה – החוב יישא הפרשי הצמדה רק בגין התקופה שלאחר משלוח המכתב מיום 31.8.2014. כן צוין כי המל"ל ובא כוח העותר יבואו בדברים בנוגע לפריסת תשלום החוב נוכח שיעורו. להשלמת התמונה יוער כי שופטי בית הדין ונציגי הציבור נחלקו בנימוקיהם לקבלת הערעור (בין היתר בשאלה אם הייתה מוטלת על העותר חובת דיווח על הכנסותיו בפועל למל"ל בנסיבות העניין), ואולם המסקנות ביחס לכך שלא הוכחה הסתמכות מצד העותר המצדיקה את ביטול החוב בשל השיהוי בגבייה נקבעו פה אחד. בעתירה שלפנינו טוען העותר כי יש להשיב את פסק הדין של בית הדין האזורי על כנו. בעיקרם של דברים, נטען כי הסתמכותו של העותר על התנהלות המל"ל נתמכה בשני אדנים: ראשית, ההנחיה הפרטנית שקיבל מהמל"ל במכתב מיום 6.5.2009 ושנית, המדיניות הכללית שנהגה במל"ל באותה עת, שלא לחייב שכירים שהועסקו על ידי מעסיק זר אלא בדמי ביטוח מינימליים (לה הוא מוצא עיגון בחוזר 1417). לטענת העותר, נגרם לו נזק כתוצאה מהסתמכותו זו, בין אם בכך שלא ניהל משא ומתן עם מעסיקו בדרישה כי בשכר יגולם התשלום האמור, בין אם בשל הפגיעה ביכולתו לנהל את תקציבו בסביבה של ודאות ככל הניתן. לגישת העותר בית הדין הארצי שגה באופן שבו ניתח את תוצאותיו של השיהוי המינהלי בהתאם לפסיקה הנוהגת, ובעניינו יש לקבוע כי השיהוי מביא לבטלות החוב בכללותו. העותר מוסיף וטוען כי לא מוטלת עליו חובת דיווח כלפי המל"ל ולא ניתן היה לזקוף לחובתו מחדל לכאורה בדיווח כאמור, ובמיוחד כך משדיווח על הכנסותיו למס הכנסה כנדרש. עוד נטען כי תשלום החוב על ידי העותר יהיה בגדר "כפל מס" מכיוון שהעותר כבר נשא בתשלומי חובה מלאים ל"רשות לביטחון סוציאלי" ברומניה וכי אישורים בעניין זה צורפו לתביעתו. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, הפועל מתוקף מומחיותו המיוחדת בעניינים של משפט העבודה, הנתונים לסמכותו הייחודית. התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שמורה אפוא למקרים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה ובין היתר כאשר הסוגיה שנדונה בו בעלת חשיבות ציבורית שיש לה השלכות רוחב (ראו, מני רבים, בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (10.1.2019); בג"ץ 8111/14 פלפל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (24.12.2014); בג"ץ 5393/12 ביטון נ' בית הדין האזורי לעבודה חיפה, פסקה 4 (5.8.2012)). העתירה דנן אינה באה בגדרן של אמות המידה האמורות. רוב חיציו של העותר מופנים לאופן שבו יושמו ההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה בנושא השיהוי המינהלי והסעד שנמצא מתאים במערכת הנסיבות הקונקרטיות שלפנינו, ובפרט לקביעת בית הדין הארצי כי ההסתמכות הנטענת מצדו של העותר לא יכולה להביא לביטול החוב (וליתר דיוק כמפורט לעיל, לביטול קרן החוב). לאחר שעיינתי בנימוקים המפורטים שעמדו ביסוד פסק דינו של בית הדין הארצי (ומבלי לקבוע מסמרות בחלקים שנותרו במחלוקת בין חברי ההרכב) ולאחר שנתתי דעתי לטענות העותר, איני סבור כי המסקנה האמורה מקימה עילה לבירור נוסף של העתירה בבית משפט זה. למותר לציין כי אין בכך שבית הדין הארצי הגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית הדין האזורי כדי להצדיק כשלעצמה דיון נוסף בבית משפט זה (בג"ץ 3599/14 שויטלו נ' המועצה הדתית הוד השרון, פסקה 5 (5.6.2014)). אשר לטענת העותר בדבר כפל מס, בפסק דינו של בית הדין האזורי עמד האחרון על טיעוני העותר והמל"ל בהקשר זה, וציין – במסגרת הרקע העובדתי – כי האמנה בעניין מניעת תשלום כפל מס שנחתמה בין ישראל לבין רומניה לא חלה על התקופה שבמחלוקת. עיון בסיכומי העותר בבית הדין הארצי ובפרוטוקולים של הדיון שנערך לפניו מלמד כי על פני הדברים הטענה לגבי תשלום כפל מס לא הועלתה בשלב דיוני זה (ולכל הפחות לא הועמדה בלבו) ועל כן לא נדונה על ידי בית הדין הארצי בפסק דינו. בנסיבות אלו, איני סבור כי גם בטענות אלו יש כדי להקים עילה להתערבותנו – מבלי שאביע עמדה לגופם של דברים. בטרם סיום אציין כי לא נעלמה מעינינו העובדה כי תוצאת פסק הדין אינה פשוטה עבור העותר, שמוצא עצמו מחויב בתשלום של סכום לא מבוטל למל"ל, לאחר שחלפו מספר שנים שבהן היה סבור שעמד בתשלומים כנדרש. בהמשך להערתו של בית הדין הארצי לעבודה, הנחתנו היא כי המל"ל והעותר יגיעו להסדר הולם לגבי פריסת החוב. העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא התבקשה תגובת המשיבים – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ז' בחשון התש"ף (‏5.11.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19069190_M01.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1