אביב חזיזה נ. בית הדין הארצי לעבודה

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6915/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. אביב חזיזה 2. משה תהילה 3. לילך ששון נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. הסתדרות העובדים הלאומית 3. חברת גיל קאר מערכות (98) בע"מ עתירה למתן צו על-תנאי ובקשות לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד נעמה בכר שבתאי; עו"ד דפנה פיש שליסלברג פסק-דין השופט נ' סולברג: עתירה על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, בעס"ק 12159-09-21, מיום 5.10.2021 (ניתן על-ידי הנשיאה ו' וירט ליבנה, השופטים ח' אופק גנדלר ו-א' סופר, ונציגי הציבור ר' בנזימן ו-ר' דיין), שבגדרו נדחה ערעור שהגישו העותרים נגד החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בס"ק 50149-06-21, מיום 2.9.2021 (השופטת ע' איצקוביץ, ונציגי הציבור ד' גורין ו-י' קוגמן). לצד העתירה, הגישו העותרים גם "בקשה דחופה למתן צו ביניים וצו ארעי במעמד צד אחד", שלפיו יעוכב ההליך האמור, המתנהל בבית הדין האזורי לעבודה, ומצוי עתה בשלב הסיכומים, עד להכרעה בעתירה זו. הרקע לעתירה המשיבה 2, הסתדרות העובדים הלאומית (להלן: ההסתדרות), הוכרה החל מחודש מרץ 2019, על ידי המשיבה 3, חברת גיל קאר מערכות (98) בע"מ (להלן: החברה), כארגון יציג של עובדיה. במהלך התקופה העוקבת, ניהלו ההסתדרות והחברה משא ומתן ממושך לקראת חתימה על הסכם קיבוצי. המגעים התעכבו מסיבות שונות, ובטרם הבשילו, בראשית חודש מאי 2021, החלה החברה לתהות האם ההסתדרות עודנה ממלאת אחר הדרישה החוקית להגדרתה כארגון יציג; קרי, האם מספרם של חברי הארגון היציג מבין עובדי החברה, איננו פחות משליש (ראו: סעיף 3 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957). סימני שאלה אלה, הביאו לחילופי מכתבים וטענות בין ההסתדרות לחברה, וביום 22.6.2021, משלא יושרו ההדורים, פתחה ההסתדרות בהליך של סכסוך קיבוצי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בגדרי ההליך, ביקשה ההסתדרות כי בית הדין יורה לחברה להעביר לה את רשימת העובדים העדכנית, וכמו כן, שיינתן צו המורה לצדדים לנהל ביניהם משא ומתן קיבוצי, לפרק זמן של 90 יום, בכל הנוגע למעמדה של ההסתדרות, כארגון יציג בקרב עובדי החברה. ביום 6.7.2021 קיים בית הדין דיון, ובמסגרתו הוחלט, על יסוד הסכמה דיונית בין הצדדים, כי ימונה בודק חיצוני, שעליו יוטל לברר מהו מספרם של העובדים שהצטרפו כחברי הסתדרות, מבין עובדי החברה. נקבע, כי הצדדים יעבירו לבודק החיצוני את כלל המסמכים הרלבנטיים, את טפסי ההצטרפות להסתדרות, וכן את טפסי הבקשה לביטול הצטרפות (להלן: "טפסי הביטול"), המצויים בידי הצדדים, והלה יערוך את בדיקתו ביום 15.7.2021. בנוסף נקבע, כי עד לבדיקה האמורה, תאפשר החברה לנציגי ההסתדרות לתאם ולקיים פגישות במספר אתרים של החברה, שנציגיה טרם ביקרו בהם. למחרת היום, 7.7.2021, הגישה ההסתדרות "בקשת צד דחופה למתן סעדים זמניים והצהרתיים" (להלן: "הבקשה למתן סעדים זמניים"). במוקד הבקשה – נטען כי החברה פועלת "לסיכול היציגות" של ההסתדרות, בכך שהיא מפעילה לחצים פסולים על עובדיה, על מנת שיבטלו את חברותם בהסתדרות. כמו כן נטען, כי להסתדרות נודע, סמוך לאחר הדיון שהתקיים יום קודם לכן, כי החברה פוגעת בהליך ההתארגנות, באמצעות הפעלת העותרים 3-1 בעתירה דנן, כמעין "ועד פנימי", שמטרתו אינה אלא הפעלת לחץ על עובדי החברה, כדי להביא אותם לביטול הצטרפותם כחברים בהסתדרות. נוכח הטענות שהועלו במסגרת זו כלפי העותרים דנן, צירפה אותם ההסתדרות כמשיבים לבקשה למתן סעדים זמניים. במישור המעשי, עתרה ההסתדרות לקבלת צו הצהרתי, שיקבע כי היא ארגון העובדים היציג בקרב עובדי החברה; ולחלופין, שיוצהר כי טפסי הביטול שנחתמו בעקבות מסכת הלחצים שהופעלה על-ידי העותרים 3-1 – בטלים, וכי המועד הקובע לבחינת יציגותה – יוקדם ליום 7.7.2021, בטרם החל 'מכבש הלחצים' על העובדים על-ידי העותרים דנן, המשמשים לשיטת ההסתדרות כשלוחי החברה. לצד הצווים ההצהרתיים, ביקשה ההסתדרות שלל סעדים זמניים נוספים, שאין מקום לפרטם על-גבי יריעה קצרה זו – כי רבים המה. העותרים מצדם, השחיזו חַרְבוֹתָם, שכרו יצוג משפטי, והגישו לבית הדין תצהירי תשובה לבקשה למתן סעדים זמניים. במסגרת זו, פירטו העותרים על אודות 'מעלליה' של ההסתדרות בחברה, מנקודת מבטם-שלהם, ואף צירפו עשרות טפסי ביטול הצטרפות, של עובדים שונים בחברה. גם החברה הגישה תגובה לבקשה למתן סעדים זמניים, ובמסגרתה ביקשה לדחות מכל וכל את טענות ההסתדרות, ואת בקשתה למתן סעדים שונים אגב ההליך. ביום 19.7.2021 הוגשה חוות הדעת של הבודק החיצוני, וממנה עלה כי נכון ליום הבדיקה – 15.7.2021 – מספר עובדי החברה שהצטרפו לשורות ההסתדרות עמד על 107, בעוד שמספר העובדים הכולל בחברה הוא 315. משכך, נקבע בחוות הדעת כי ההסתדרות עומדת בתנאי הסף להכרה בה כגוף יציג, שכן תנאי הסף קובע, כפי שצוין לעיל, כי מספר חברי הארגון המבקש הכרה ביציגות – לא יפחת משליש מעובדי החברה. בענייננו, שליש מעובדי החברה עומד על 105 עובדים, בעוד שלהסתדרות הצטרפו, מתוך כלל עובדי החברה, 107 עובדים. אם כן, לפי מסקנת הבודק החיצוני, הפור נפל על חודם של שני קולות בלבד, לטובת ההסתדרות. החברה לא השלימה עם האמור בחוות הדעת, ובדיון בעל-פה, מיום 20.7.2021, העלתה טענות לאי-דיוקים שנפלו בחוות הדעת, ולפגמים בהתנהלות ההסתדרות, באופן הטיפול בטפסי הביטול שהגיעו לידיה. גם ההסתדרות מצדה, העלתה טענות כלפי חוות הדעת של הבודק החיצוני. בעקבות זאת, קבע בית הדין כי הצדדים יהיו רשאים להעביר לבודק החיצוני שאלות הבהרה בנוגע לחוות דעתו. עוד הורה בית הדין, כי מנהל חטיבת התארגנויות ראשוניות וגיוס בהסתדרות, מר חי לופטון, יגיש תצהיר שבו יתייחס לנושא טפסי הביטול, 'לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה'; האם, כטענת החברה והעותרים, אכן יש ממש בטענה כי ההסתדרות לא העבירה את כלל טפסי הביטול שהגיעו לידיה מאת עובדי החברה, לבודק החיצוני. שאלות ההבהרה, משני צידי המתרס – נשאלו, ובחוות דעת משלימה, מיום 25.7.2021, הותיר הבודק החיצוני את קביעותיו המקוריות, על מכונָן. בד בבד, הגיש גם מר לופטון את תצהירו, לגבי טפסי הביטול. במסגרת זו, נטען כי למשרדי ההסתדרות הגיעו 3 טפסי ביטול בלבד. העותרים, שסברו כי תצהירו של מר לופטון אינו משקף את מצב הדברים העובדתי לאשורו, הגישו ביום 26.7.2021, בקשה להורות להסתדרות להעביר את כלל טפסי הביטול שהוגשו על-ידי עובדי החברה – לטענתם כ-150 טפסי ביטול – לידי הבודק החיצוני, לשם בחינה מחודשת של הדברים (להלן: "הבקשה בעניין טפסי הביטול"). בד בבד פנתה גם החברה לבית הדין, וביקשה לחקור את מר לופטון על תצהירו. ביני לביני, ביום 28.7.2021, הגישה ההסתדרות בקשה למחיקת העותרים מההליך (להלן: "בקשת המחיקה"). ההסתדרות טענה, כי נוכח הצהרת ב"כ העותרים, בדיון מיום 7.7.2021, כי הם "אינם ועד פנימי ואין בכוונתם של אלו לפעול כוועד פנימי גם לא בעתיד"; ומשעה שבכוונת ההסתדרות לברר את טענותיה בעניין "סוגיית הוועד הפנימי, טפסי הביטול [...] וכן הפרעות בהתארגנות", בהליך אחר ונפרד שתיזום – הרי שבהליך הנוכחי, העוסק ביציגותה של ההסתדרות, ובו בלבד, אין מקום לדון בנושאים אלה. על כן, "אין כל משמעות למשיבים 4-2 (העותרים בהליך דנן – נ' ס')". נטען אפוא, כי "אין במחיקתם של המשיבים 4-2 להשפיע בדבר יציגותה של ההסתדרות הלאומית", שכן אין להם "מעמד חוקי בעניין זה". העותרים מצדם, התנגדו למחיקתם מן ההליך, בטענה כי בקשת המחיקה אינה אלא ניסיון "להשתיק את קולם", ולכך אין ליתן יד. לחלופין, הסכימו העותרים למחיקה, בכפוף ל-6 תנאים – לא פחות – שהעמידו להסתדרות: (1) כי תתנצל באופן פומבי מול עובדי החברה, על הפרסומים המכפישים שהפיצה נגדם, לטענתם; (2) כי תתחייב שלא לשוב פעם נוספת על הטענות האמורות; (3) כי תינתן להם אפשרות לחקור את מר לופטון על תצהירו, וכי הם ימחקו מן ההליך רק לאחר הכרעה בבקשה בעניין טפסי הביטול; (4) כי ההסתדרות תצהיר שאין בכוונתה לנקוט הליכים עתידיים נגדם בעניין ההתארגנות; (5) כי תינתן להם אפשרות להשמיע את קולם בבית הדין, בין כמשיבים פורמאליים ובין בכל דרך אחרת; (6) ולבסוף – כי ההסתדרות תחויב בהוצאותיהם בהליך עד כה. הצדדים פנו בבקשות נוספות לבית הדין, עד שלבסוף נקבע, בהחלטה מיום 23.8.2021, כי כלל הבקשות שטרם הוכרעו, לרבות הבקשה למחיקת העותרים מן ההליך, ידונו במסגרת דיון שנקבע ליום 2.9.2021. החלטת בית הדין האזורי מיום 2.9.2021 ביום 2.9.2021 התקיים דיון בבית הדין, ובמסגרתו שבו הצדדים על טענותיהם, מזה ומזה. חלק ניכר מן הדיון – הוקדש לחקירתו של מר לופטון. כבר בתחילת הדיון טען ב"כ ההסתדרות, כי אין כל סעד המופנה נגד העותרים, ולכן יש למחקם מן ההליך. ב"כ ההסתדרות הוסיף וטען, כי מרשתו אינה עומדת עוד, במסגרת ההליך הנוכחי, על הסעדים שביקשה בתחילה, בנוגע להפרעה הנטענת מצד העותרים, להתארגנות העובדים, תוך שהיא מבקשת לשמור על כל טענותיה בהקשר זה, לצורך הגשת תביעה כספית או אחרת, בהמשך. נטען אפוא, כי גם מטעם זה אין כל שייכות לעותרים בגדרי ההליך הקיים. בהמשך, נשמעו גם טענות הנגד של ב"כ העותרים, בנוגע לבקשת המחיקה של העותרים מן ההליך, ומיד בסמוך קבע בית הדין כך: "המבקשת הודיעה בפתח הדיון שאין כל סעד מבוקש כנגד המשיבים 2, 3 ו-4 ומבקשים למחוק את התובענה נגדם. בנקודה זו מסכימה ב"כ המשיבה. אין ספק שהמשיבים 2, 3 ו-4 הם לא צד ליחסי העבודה הקיבוציים אצל המשיבה ואין להם זכות קנויה להציג עמדה, לחקור את העדים או לקחת חלק אחר במסגרת הסכסוך הקיבוצי הנוכחי. על כן, לאחר ששמענו את טיעוניה של באת כוחם של המשיבים 2, 3 ו-4 אנו מורים על דחיית התביעה נגדם. למען הסר ספק, הם לא צד להליך וגם לא צד נדרש. אשר לבקשה לחיוב בהוצאות משפט בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מצירופם על ידי המבקשת, תינתן החלטה לאחר תום הדיון". פסק הדין של בית הדין הארצי מיום 5.10.2021 נגד החלטה זו, אשר ביחס לעותרים מהווה למעשה פסק דין, הגישו העותרים ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. ההסתדרות מצדה, פנתה בבקשה לסילוק הערעור על הסף; לטענתה, בהעדר סעד שנפסק לחובת העותרים, שהרי התובענה נגדם נמחקה, וככלל הם אינם זכאים לפנות בהליך ערעור, בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. מעבר לכך, נטען כי העותרים אינם בעלי מעמד בהליך קיבוצי, שכן סוגיית היציגות היא עניין המתברר בין ארגון עובדים לבין מעסיק, או בין ארגון עובדים לבין ארגון עובדים מתחרה, בעוד שהעותרים אינם באים בקהל אותם גופים. נטען אפוא, כי בהעדר מעמד בהליך קיבוצי, בדין נמחקו העותרים מן ההליך בערכאה הדיונית, ובמצב דברים זה, ברי כי אין בכוחם ליזום הליך ערעורי. גם החברה לא טמנה ידה בצלחת, ופנתה בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי, נגד ההחלטה האמורה (שכן בכל הנוגע לחברה, אין מדובר בפסק דין, כי אם בהחלטה אחרת). עיקר חיצי הבקשה הופנו כלפי ההחלטה שלא לאפשר בשלב זה הגשת טפסי ביטול נוספים לבודק החיצוני, לטובת בדיקה מחודשת של יציגות ההסתדרות (בר"ע 14857-09-21). ביום 5.10.2021 דחה בית הדין הארצי את ערעור העותרים, וכן את הבקשה לרשות ערעור. בכל הנוגע לערעור העותרים, נקבע כדברים האלה: "לאחר ששמענו את טענות הצדדים בהרחבה, מצאנו כי דין הערעור של העובדים להידחות וזאת מאחר שאין מעמד לקבוצת עובדים פרטנית בחברה שמתנהל הליך מולה לגבי יציגות ארגון העובדים ושאינה יכולה להיות צד להליך הקיבוצי. בהערת אגב נעיר, לאור דברי ב"כ העותרים כי אין להם מסגרת משפטית בה יוכלו להביע את עמדתם, נציין כי כבר היו מקרים של קבוצות עובדים שהתנגדו להתארגנות, פתחו בהליך משפטי מתאים על מנת שישמע קולם (ראו עניין סודה סטרים)". מכאן העתירה שלפנינו, שבגדרה התבקשנו להורות על ביטול פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, כמו גם החלטת בית הדין האזורי לעבודה שניתנה באותו עניין, שבגדרן נקבע, כי העותרים ימחקו מן ההליך המתנהל כיום בבית הדין האזורי לעבודה. יחד עם העתירה, כאמור, הגישו העותרים גם בקשה למתן צו ביניים, שבגדרו התבקשנו להורות על עיכוב הדיון בהליך בבית הדין האזורי, עד להכרעה בעתירה. להשלמת התמונה, יצוין, כי בטרם ניתנה החלטת בית הדין הארצי, אצו-רצו העותרים, והגישו לבית הדין האזורי, ביום 23.9.2021, בקשה נפרדת לצרפם כצד דרוש להליך העיקרי. בהמשך, הגישה החברה בקשת ארכה להגשת תגובה לבקשה זו, ובה טענה, כי היא סבורה עתה, שיש לצרף את העותרים להליך, שכן הם "צד חיוני ואף הכרחי לשם המשך בירור המחלוקת בין הצדדים". עוד זה מדבר וזה בא; אתמול, 24.10.2021, הונחה על שולחננו "בקשה דחופה למתן החלטה", ובמסגרתה נתבקשנו, פעם נוספת, להורות על עיכוב הדיון בהליך בבית הדין האזורי, עד להכרעה בעתירה. בבקשה זו נטען, כי בהחלטת בית הדין האזורי, מיום 17.10.2021, נקבע כי ככל שסיכומי החברה לא יוגשו עד אתמול (24.10.2021), התיק יועבר למתן החלטה, אף מבלי סיכומים אלה. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת אף מבלי צורך לבקש את תגובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה. התערבותנו בהחלטות כגון דא, שמורה אך למקרים חריגים, שנמצא כי מתקיימים בהם שני תנאים מצטברים: כי נפלה טעות משפטית-מהותית בהחלטה, וכי שיקולי צדק מחייבים את התערבותנו (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-685 (1986); בג"ץ 6856/21 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.10.2021)). בתוך כך, על בית המשפט לתת דעתו על השאלה האם עסקינן בהחלטה המצויה בתחומי המומחיות של בתי הדין לעבודה, שאז מידת ההתערבות תהא מצומצמת אף יותר (בג"ץ 3190/20 אביטל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (24.5.2020)). מעבר לכך, כאשר ההחלטה היא בעלת אופי דיוני, וגבולותיה תחומים לגדרי ההליך הספציפי, היקף ההתערבות יהא מצומצם שבעתיים (בג"ץ 3054/19 סיגל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (4.3.2021); בג"ץ 674/07‏ וינברג נ' בית הדין הארצי לעבודה (29.1.2007)). נתתי דעתי על מכלול הטענות, אך מצאתי כי העתירה דנן אינה עומדת באמות המידה המצומצמות, שעליהן עמדתי לעיל. העתירה, מחזיקה 55 עמודים (שלא לצורך), ובמסגרתה מגוללים העותרים, לפרטי פרטים, את כל נבכי הסכסוך הקיבוצי, תוך העלאת טענות הנושאות בעיקרן אופי ערעורי. דא עקא, לאחר ברירת התבן מן הבר, לא נותרנו אלא עם טענה נגד החלטה ספציפית, קונקרטית, כי יש להורות על מחיקת העותרים מן ההליך, משנמצא כי הם אינם "צד לסכסוך קיבוצי", ואף אינם צד נדרש, לטובת הכרעה בהליך הקונקרטי המתנהל בבית הדין. החלטה זו, נטועה עמוק בדל"ת אמותיו של ההליך המתברר לפני בית הדין, והיא אינה נושאת עמה השלכת רוחב עקרונית ביחס למקרים אחרים. בנוסף, נראה כי השאלה האם העותרים דרושים לצורך הכרעה בסכסוך הקיבוצי, היא שאלה מתחום המומחיות של בית הדין. כך באופן כללי, וכך באשר לסכסוך הספציפי שלפנינו. עיון בקביעות שעליהן נסובה עתירה זו, הן של בית הדין האזורי, הן של בית הדין הארצי, מלמד כי לבתי הדין לא היתה כל כוונה לקבוע קביעה עקרונית בסוגיית "זכות העמידה בסכסוך קיבוצי המתנהל בבית הדין". הניסיון לשוות לעתירה שלפנינו נופך עקרוני – אינו משכנע. על כן, דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבותנו בקביעות בתי הדין לעבודה, ובהתאם לאמות המידה הנהוגות עמנו מזה שנות דור. מעבר לכך אוסיף, למעלה מן הצורך, כי דין העתירה להידחות גם לגופה. טענה עקרונית שהעלו העותרים היא, כי "בתי הדין שבויים בקונספציה שאין לעובדים פרטניים הזכות להשמיע את קולם בהליך קיבוצי שעוסק בשאלת היציגות". לשיטתם, תפיסה זו היא שגויה; פוגעת בזכות הגישה של עובדים לערכאות, ובזכותם היסודית שלא להתאגד; ואף נוגדת את הוראת תקנה 15(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט-1969 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה), שלפיה: "ברשות מיוחדת של בית הדין רשאי להתייצב לפני בית הדין ולטעון בא כוח של קבוצת עובדים או של מעביד, הנוגעים בדבר במישרין והטוענים שעמדתם לענין העומד לדיון בבית הדין שונה מעמדת הצד להסכם הקיבוצי". בהקשר הספציפי, טוענים העותרים, כי בתי הדין, האזורי והארצי, כלל לא נדרשו לתחולתה של תקנה זו בעניינם, ולא בחנו האם "יש מקום להעניק לעותרים 'רשות מיוחדת' במקרה דנן". לא מצאתי בטענות אלה ממש, והן אינן מקימות עילה להתערבותנו. ראשית, אין חולק כי ההליך דנן החל כסכסוך קיבוצי "בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957" (ראו: סעיף 24(2) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1959 (להלן: חוק בית הדין לעבודה)). סעיף זה מפנה לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, הקובע בסעיף 2(1), כי "הסכם קיבוצי מיוחד", הוא הסכם "בין מעסיק או ארגון מעבידים המייצג את המעסיק לבין ארגון העובדים היציג של העובדים שעליהם יחול ההסכם". מכלל לאו אתה שומע הן: מעסיק, ארגון מעבידים או ארגון עובדים יציג – כן; עובד בודד או מספר עובדים הפועלים כיחידים – לא. העותרים דנן אינם כשירים להיות צד להסכם קיבוצי, ובהתאם, הם אינם רשאים גם להגיש בקשת צד להסכם קיבוצי, מכוח הוראות סעיף 24(2) לחוק בית הדין לעבודה. קביעה זו אינה חדשה עמנו; כבר נפסק זה מכבר, על-ידי בית משפט זה, כי "דבר אחד נעלה הוא מכל ספק. העובד האינדיבידואלי אינו צד לסכסוך הקיבוצי. תוצאה זו אינה משתנה אם עניין לנו לא בעובד הבודד, אלא במספר רב של עובדים, הפועלים כיחידים. הסכסוך הקיבוצי אינו מצבור של סכסוכים אינדיבידואליים" (בג"ץ 289/79 רשות הנמלים בישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לד(2) 141 (1979)). אכן כן, במעלה הדרך הרחיבה ההסתדרות את היריעה, צירפה במו ידיה את העותרים כמשיבים להליך, ואף עתרה נגדם בבקשה לקבלת סעדים זמניים. ספק אם היה מקום לצעד זה במסגרת ההליך דנן. ברם, נוכח בקשת ההסתדרות, בשלב מאוחר יותר, לצמצם את יריעת המחלוקת אך ורק לשאלת היציגות, ומשהבהירה ההסתדרות כי היא אינה מבקשת עוד סעד כלשהו כלפי העותרים, דומה כי ההליך שב למסלולו הראוי, ל'דרך המלך'; היינו, לקביעת שאלת היציגות, ולכך בלבד; הפה שאסר הוא הפה שהתיר. במצב דברים זה, בהעדר הצדקה מיוחדת, ומשעה שבמהלך הדיון שהתקיים בבית הדין האזורי, שני הצדדים הבהירו כי העותרים אינם נחוצים עוד להליך, לא היה מקום להותירם עוד כמשיבים באותו הליך, שאינו אלא סכסוך קיבוצי, שהצדדים 'הרשמיים' לו נקבעו בדין, ברשימה סגורה. שנית, גם בטענה שלפיה בתי הדין לא התייחסו לאמור בתקנה 15(ב) לתקנות בית הדין לעבודה, אף שזו נוגעת, לדעת העותרים, לסוגיה זו ממש – אין ממש. תחילה, טענה זו עלתה לראשונה רק במסגרת הערעור שהגישו העותרים לבית הדין הארצי לעבודה. לפיכך, טענת העותרים כי היה על בית הדין האזורי להתייחס באופן ספציפי לתקנה האמורה, הגם שהדבר לא נטען על-ידם במפורש, אף לא בתגובה שהגישו לבקשה למחקם מן ההליך – איננה במקומה. בהתאם, משהטענה לא הועלתה בבית הדין האזורי, גם בית הדין הארצי יכול היה להימנע מלדון בה, הגם שזו הועלתה בהודעת הערעור. בעניין זה, אין לעותרים להלין אלא על עצמם. טעם נוסף לדחיית טענה זו, נובע מן העובדה, כי גם אם בתי הדין לא נקבו, ב'רחל בתך הקטנה', בשמה המפורש של תקנה 15(ב) לתקנות בית הדין לעבודה, הרי שמבחינה מהותית, ברי כי סברו, במישור המהותי, כי לא היה כל מקום לעשות שימוש ברשות המיוחדת שנקבעה בה, ולהותיר את העותרים כצד להליך. כזכור, בית הדין האזורי קבע בהחלטתו כי: "למען הסר ספק, הם [העותרים – נ' ס'] אינם צד להליך וגם לא צד נדרש". על הנחה זו לא חלק הצד השני לסכסוך הקיבוצי, החברה, אשר הסכימה למחיקת העותרים מן ההליך. כאמור, בית הדין הארצי לא ראה מקום להתערב בקביעה זו. משכך, גם אם לא היתה התייחסות מפורשת לתקנה האמורה בקביעות בתי הדין לעבודה, הרי שבמישור המהותי, נקבע כי העותרים אינם בגדר צד דרוש בהליך, ודי בכך כדי לדחות את הניסיון להסתמך על תקנה זו, המותירה פתח לצירוף רק ברשות מיוחדת. שלישית, דומה כי כך או כך, העותרים לא עמדו, גם לגופו של עניין, בנטל להוכיח כי אותה "רשות מיוחדת" שבה מדברת תקנה 15(ב) לתקנות בית הדין לעבודה, אכן מתקיימת בהם. רשות מסוג זה, לא תינתן לכאורה, אלא בקיומה של הצדקה מיוחדת, אם הוצגו טעמים טובים לכך (השוו לתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הנוקטת לשון 'רכה' יותר בעת צירוף צד הטוען כי הוא דרוש להליך: "רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו" (ההדגשה הוספה – נ' ס'); וראו: תקנה 26(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018; יששכר רוזן צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, 187-184 (2021)). בעניין דנן, בהעדר סעד ישיר המופנה כלפי העותרים, ובהינתן צמצום המחלוקת לשאלה הנטועה בסכסוך הקיבוצי גרידא, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעה כי העותרים אינם דרושים לשם "יישוב יעיל של הסכסוך", כלשון תקנה 15(ג) לתקנות בית הדין לעבודה. זאת, אף מבלי להידרש לשאלה האם בכוחה של תקנה 15(ב) להפוך את ה"עובדים [...] [ו]הטוענים שעמדתם לענין העומד לדיון בבית הדין שונה מעמדת הצד לסכסוך הקיבוצי", כמי שמהווים צד להליך הקיבוצי, או שמא כל מטרתה היא לתת כלי דיוני בידי בית הדין, שבאמצעותו יוכל לאפשר לקבוצת עובדים להתייצב לפניו, ולהשמיע עמדתם לגבי עניין ספציפי, לטובת הכרעה יעילה בסכסוך הקיבוצי, וזאת מבלי לצרפם כצד 'מלא' להליך, מהחל ועד כלה. ודוק: תקנה 15(ג) לתקנות בית הדין לעבודה קובעת במפורש, כי "רשות בית הדין לפי תקנת משנה (ב) תינתן רק אם לדעתו רצוי לעשות כן למען יישוב יעיל של הסכסוך ולא יתפרש הדבר כהענקת מעמד והכרה לענין הסכסוך או לכל ענין אחר" (ההדגשה הוספה – נ' ס'). לבסוף, יש לדחות גם את הטענות הכלליות שהעלו העותרים, לפגיעה בזכות הגישה שלהם לערכאות. כפי שקבע בית הדין הארצי, דרכם של העותרים – אשר מתגובתם לבקשת המחיקה עולה כי הם חפצים בעיקר להגן על שמם – לא נחסמה. בכוחם ליזום הליך משפטי מתאים, שבו יתבררו טענותיהם האמורות. דלתותיו של בית הדין לא ננעלו אפוא בפני העותרים; כל שנקבע הוא כי עליהם להקיש על הדלת הנכונה. בטרם סיום אעיר, כי אין בפסק דין זה משום הבעת עמדה באשר לשאלת יציגותה של ההסתדרות, לכאן או לכאן. סוגיה זו מתבררת בימים אלו בבית הדין האזורי, אשר ידון ויחליט בה כחכמתו. אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את העתירה על הסף, ועמה גם הבקשות למתן צו ביניים. משלא נתבקשה תגובה, ישאו העותרים בהוצאות, על הצד הנמוך, בסך של 5,000 ₪, לטובת אוצר המדינה. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏י"ט בחשון התשפ"ב (‏25.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21069150_O01.docx ב מ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1