פסק-דין בתיק ע"א 6912/98
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6912/98
בפני:
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' גרוניס
המערערים:
1. חאלד רבאח
2. זיאד רבאח
3. סנא רבאח
נ ג ד
המשיבים:
1. האפוטרופוס
לנכסי נפקדים
2. רשות הפיתוח
3. קרן הקיימת לישראל
4. רשם המקרקעין - נצרת
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת בת.א. 911/88 שניתן ביום
15.9.98 על ידי כבוד השופט א' אסא
בשם המערערים:
עו"ד לואי לובאני
בשם המשיבים:
עו"ד לימור פלד
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע
1. אחרי
הסדר קרקעות בשנת 1947 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שמו של חאלד עבד אלרג'ני
רבאח (להלן "המנוח"), מספר חלקות שבכפר פרדיה, באזור צפת, שעל אחת מהן
בית מגורים (להלן "החלקות"). ביום 19.10.52 אישר האפוטרופוס לנכסי
נפקדים, הוא המשיב מס' 1 (להלן – "האפוטרופוס"), לפי סעיף 30(א) לחוק
נכסי נפקדים תש"י-1950 (להלן – "החוק"), כי המנוח הוא נפקד. כמו כן
אישר, לפי סעיף 30(ב) לחוק, כי החלקות שהיו רשומות על שמו של המנוח הן נכסי נפקד.
החלקות הוקנו לאפוטרופוס, שהעביר אותן לרשות הפיתוח, היא המשיבה מס' 2 (להלן –
"רשות הפיתוח"), שהעבירה חלק מהחלקות לקרן הקיימת לישראל, היא המשיבה
מס' 3 (להלן – "הקרן הקיימת"). ההעברות נרשמו בפנקס המקרקעין. בשנת 1988
הגישו נכדיו של המנוח - הם המערערים - תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, שבה תבעו
לבטל את הרישום על שם האפוטרופוס, רשות הפיתוח והקרן הקיימת, ולרשום את החלקות על
שמם, כירושה שקיבל אביהם מהמנוח, אביו, וכן להחזיר להם את החזקה בחלקות.למערערים.
לחילופין תבעו לשלם את תמורתן "האמיתית
והמלאה" של החלקות, לרבות הבית הנזכר.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא
השופט א' אסא), בפסק דינו מיום 15.9.98, דחה את תביעתם של המערערים. כפי שקבע,
אפילו סבר האפוטרופוס כי המנוח היה נפקד אין לפסול את העברת החלקות לרשות הפיתוח
ולמי שהחלקות הועברו אליו ממנה, משום שההעברה וכן מסירת החזקה והשימוש נעשו בתום
לב ובתמורה. מכל מקום, המערערים "לא הרימו את נטל ההוכחה להוכיח כי הבעל
הרשום לא היה נפקד בכלל ולא בכדי שכן השיהוי הרב שחלף מאז רישום החלקות על שם רשות
הפיתוח ועד הגשת תביעה זו אומר דרשני". לכן אין אפשרות "לקבוע כי החלקות
והבעל הרשום לא היו נפקדים". בית המשפט הוסיף וקבע שאינו "יכול להורות
על "שחרור התמורה, אלא רק על תשלום פיצוי", כהצעת בא כוח המשיבים. עוד
המליץ בית המשפט כי "לפחות חלק מן הפיצויים יהיו בקרקע בעין".
טענות בעלי הדין
המערערים
3. המערערים משיגים על קביעתו של בית המשפט
לפיה העברת החלקות מהאפוטרופוס לרשות הפיתוח וממנה לקרן הקיימת היו "בתום
לבב", כמצוות סעיף 17(א) לחוק: "כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס
ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד
בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה". לטענתם מראה העיון בנסחי
הרישום של החלקות כי האפוטרופוס לא נרשם בפנקס המקרקעין כמי שהמקרקעין הוקנו לו
וכי פעולת ההעברה "נעשתה ביום ההקניה תוך כדי פסיחה על רישום" וללא מתן
תמורה. עוד טוענים הם כי האפוטרופוס ורשות הפיתוח עצמו את עיניהם מלראות את
ה"מצב לאשורו", וכי התנהגותם עולה כדי חוסר תום לב ומעקרת את הגנתו של
סעיף 17(א) לחוק. לטענתם גם קביעתו של בית המשפט "כי המערערים לא הרימו את
נטל ההוכחה הרובץ עליהם" בטעות יסודה, משום שבית המשפט לא בחן את הראיות ואת
המוצגים שהובאו לפניו; ובמיוחד לא נתן דעתו על עדויותיהם של שני עדים, שהעידו כי המנוח
נפטר בשנת 1947 בכפר פרדיה לפני מלחמת השחרור. מכאן שהמנוח לא היה נפקד בעת שהוכרז נפקד. המערערים מוסיפים וטוענים כי גם אביהם, מחמוד חאלד עבד אלרג'ני רבאח, לא היה נפקד באותו זמן
אלא "נאסר על ידי צה"ל ונלקח לצריפין", ולאחר
מכן שב אל משפחתו וכישעה משום ש "מעולם לא נטש את כפר
פרדיה". גם מסקנתו של בית המשפט כי "השיהוי הרב שחלף --- אומר
דרשני", אין לה על מה שתסמוך. לטענתם, אין לשיהוי משקל רב מקום שמדובר בפגיעה
בזכות הקניין שלהם. המערערים הוסיפו לעניין זה כי היו קטינים בזמן שנעשו הפעולות
וכאשר מדובר בקטנים "אין שיהוי ואין התיישנות".
המשיבים
4. על טענת המערערים כי הנכסים הועברו תוך
עצימת עיניים ושלא בתום לב, משיבים המשיבים כי המערערים לא הביאו ראיה ואף לא
ראשית ראיה להוכחת טענתם.בעניין לטענת
המשיבים מעידים הרישום של העסקה בפנקס המקרקעין, לפי נסחי הרישום, וכן מעיד הסכם
המכר שנעשה בין האפוטרופוס לבין רשות הפיתוח, כי העברת המקרקעין נעשתה בתום לב
ובתמורה. לעניין זה ציינו כי "בהתאם להלכה הפסוקה אין נפקא מינה אם העסקה עם
רשות הפיתוח נעשתה שעה שהנכס היה רשום על שם המשיב (האפוטרופוס – י' ט'), אם לאו
וכי ההקניה של הנכס הנפקד אינה תלויה ברישומו על שם המשיב" (ראו ע"א
1397/90 חוסין עלי דיאב נ' האפוטרופוס לנכסי
נפקדים ואח', פ"ד מו(5) 789, 796 (להלן – "ענין
דיאב")). על טענת המערערים כי בית המשפט טעה בסוברו שלא עלה בידיהם להרים את
נטל ההוכחה משיבים הם כי בית המשפט לא התעלם מן הראיות ומן המוצגים שהובאו לפניו
וכי קביעתו "היא פרי איזון ושקלול הראיות שהציגו המערערים (שני עדים מהכפר בו
התגורר הסב המנוח) אל מול השיהוי הרב שחלף עד הגשת התביעה".
דיון
הנפקדות
5. האם היה המנוח נפקד? האם החלקות הן נכס
נפקד?
סעיף 30(א) לחוק מורה כי אם "אישר
האפוטרופוס בכתב שאדם או חבר בני אדם הוא נפקד, ייחשב האדם או חבר בני האדם לנפקד
כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". מכאן שעל הטוענים שפלוני לא היה נפקד, הנטל
להוכיח היפוכו של דבר (ראו לענין זה: ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן ואח', פ"ד מז(5)
1, 12 – 13 (להלן – "ענין מקורה"); ע"א 415/89 דרויש נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(5) 521, 526;
ע"א 5685/94 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר נ' עזבון המנוח
אחמד חסין, פ"ד נג(4) 730, 741 (להלן – "ענין
א.ל.ע.ד")). לבית המשפט המחוזי הוגש האישור שנתן האפוטרופוס ביום 19.10.52,
כאמור לעיל, לפיו האנשים המפורטים בו - ובתוכם המנוח - הם נפקדים. כמו כן הוגש
האישור שלפיו הנכסים המפורטים בו – ובתוכם החלקות – הם נכסים נפקדים. מכאן שעל
המערערים הנטל להוכיח היפוכו של דבר. האם עלה בידם להוכיח זאת?
מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי -
שנכתב בקיצור ובהנמקה תמציתית – עולה כי הראיות שהביאו המערערים לא שכנעו את בית
המשפט. לעניין זה אמר, אמנם, בתחילת דבריו כי "אינני מחווה דעה באמיתות
ונכונות ראיות אלה", אולם, בסופו של דבר, קבע בפירוש כי "התובעים לא
הרימו את נטל ההוכחה הרובץ עליהם כדי להוכיח כי הבעל הרשום לא היה נפקד כלל".
מדובר בממצא שבעובדה וכידוע נמנעת ערכאת הערעור, בדרך כלל, מלהתערב בממצאים כאלה
שקבעה הערכאה הדיונית. אין, אפוא, מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בענין
זה ולפיכך עומדת בעינה הקביעה כי המנוח הוא נפקד וכי החלקות הן נכס נפקד. (לענין
אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצא שקבעה הערכאה הדיונית ראו, בין היתר: ע"א
78/84 עזבון המנוח חג' קאסם אחמד נ' פתחיה בדווי,
פ"ד מב(2) 142, 146; ע"פ 522/84 ג'מאל דרויש סביחאת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד
מא(1) 551, 554 – 555; ע"א 144/86 פנחס קופלמן נ'
שרה קופלמן, פ"ד מא(1) 356, 363 – 364;
ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי
ז"ל, תקדין-עליון 1998(2) 1235).
6. אולם, אפילו באים אנו לבדוק את הראיות
שעליהן מושתת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובמיוחד את עדויותיהם של העדים שהביאו
המערערים, אין בכך כדי להועיל להם. העיון בעדויותיהם של העדים מראה שלא נקבו במועד
פטירתו המדויק של המנוח, אלא ציינו רק את שנת הפטירה;
ואילו המערער מס' 1 – שהוא, כזכור, נכד של המנוח – ציין שהמועד אינו ידוע לו
מידיעתו האישית אלא מפי השמועה. כך אמר בעדותו העד חוסין מוחמד סעיד: "הוא
נפטר ב- 1947 לא זוכר באיזה חודש נפטר, היה
בן 65 בערך אז". העד סאלח קנג' עטור, אמר בעדותו: "הוא נפטר בשנת 1947 בכפר --- הוא נקבר בכפר היה כבן 70
שנה". המערער מס' 1, אמר כי "אני לא יודע מתי
נפטר סבי, אבל עד כמה ששמעתי זה היה לפני
הקמת המדינה --- בשנת 1947". לעניין זה של מועד הפטירה המדויק, חשיבות רבה
להכרעת השאלה אם היה המנוח נפקד אם לאו שכן לפי סעיף 1(ב)1 לחוק התקופה הקובעת
לצורך הקביעה כי אדם הוא נפקד היא "בין ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר
1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה ---". לפיכך היה על המערערים להוכיח כי
המנוח נפטר בזמן מן הזמנים לפני יום 29.11.47 כדי
לשלול את הקביעה שהוא נפקד. כפי שראינו לא הובאו ראיות כאלה. במצב דברים זה, כאשר
עדויותיהם של העדים הנזכרים היו הראיות היחידות, ובהעדר ראיות אחרות כדי לסתור את
הכרזתו של המנוח כנפקד, הרי שלא עלה בידי המערערים להרים את נטל ההוכחה הנדרש כדי
להוכיח "היפוכו של דבר", כאמור בסעיף 30(א) לחוק; לאמור, שהמנוח לא היה
נפקד. לא ייפלא אפוא, שבית המשפט המחוזי סבר כי לא די בראיות שהביאו המערערים וכי
"לא הרימו את נטל ההוכחה הרובץ עליהם". מכאן המסקנה כי המנוח הוא נפקד
וכי החלקות הן נכס נפקד. התוצאה היא כי בדין הוקנו החלקות לאפוטרופוס.
תום הלב
7. האם יש לפסול את ההעברה של החלקות לרשות
הפיתוח ואת העברת חלק מהן לקרן הקיימת?
כפי שנראה להלן, דינה של טענה זאת להדחות
אף היא, מן הטעם שאפילו סבר האפוטרופוס בטעות שהמנוח הוא נפקד עומדת למשיבים ההגנה
של "תום הלבב" שבסעיף 17(א) לחוק:
"כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס
שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס
לא היה אותה שעה נכס מוקנה"
כאמור לעיל, סומכים המערערים את טענתם,
בדבר חוסר תום הלב של האפוטרופוס, על כך שהחלקות לא נרשמו על שמו של האפוטרופוס
מכוח ההקניה, ועל כך שהאפוטרופוס ורשות הפיתוח עצמו את עיניהם מלראות את מצב
הדברים לאשורו. גם טענה זאת יש לדחות. הלכה פסוקה היא כי "ההקניה לאפוטרופוס
של נכס שאושר על ידו כנכס נפקד, אינה תלויה ברישום הנכס על שם האפוטרופוס" (ענין דיאב, בעמ' 796). אשר לטענה בדבר עצימת עיניים מראות את מצב
הדברים לאשורו – שדינה כדין חוסר תום לב - הרי יש להניח לה תשתית עובדתית. כך עולה
מפרשה אחרת המלמדת כיצד הסיק בית המשפט שהאפוטרופוס פעל בהעדר תום לב:
"היעדר תום-הלב התבטא בחוסר תשומת לב שניתנה לטיפול בנכס, בחוסר
הסדר ואי-התיאום במשרדו של האפוטרופוס ובעצימת העיניים לסתירה הבוטה - כלשונו של
השופט קמא - בין התצהיר שהונח לפני האפוטרופוס טרם ההכרזה, שלפיו רק 5/8 מהחלקים
בנכס, הם נכס נפקד. תצהיר זה היה הראיה היחידה לנפקדות, ולמרות האמור בו, החליט
האפוטרופוס למכור את כל הנכס כולו, מבלי שאימת או הפריך את האמור בתצהיר. הלכה
היא, כי עצימת עיניים מראות מצב דברים לאשורו, עולה כדי חוסר תום-לב". (ענין
א.ל.ע.ד,
בעמ' 744 - 745).
לא אלה פני הדברים בפרשה שלפנינו.
המערערים לא הביאו ראיות כלשהן בדבר חוסר תום לב של האפוטרופוס. לכך מצטרפת העובדה
כי מאז שהוקנו החלקות לאפוטרופוס והועברו לרשות הפיתוח ולקרן הקיימת - בשנת 1952
לערך - ועד שהגישו המערערים את תביעתם בשנת 1988 חלפו כ- 36 שנים. במשך תקופה
ממושכת זאת לא עשו המערערים, או אביהם, פעולה כלשהי שתעיד על תביעת זכות בעלות, או
מחאה מצדם. יתר על כן, במשך שנים אלה עד פטירתו בחודש אוקטובר 1979, חי אביהם של
המערערים בישראל במקום סמוך לחלקות, ובנקל יכול היה לתבוע זכות בעלות או למחות, אך
הוא לא עשה כן. יצוין כי גם בפרשה אחרת, שבה נטען כי האפוטרופוס פעל שלא בתום לב,
דחה בית המשפט את הטענה, תוך ששיוה לנגד עיניו את השיהוי בהעלאת הטענה, שהיה
באותה פרשה כ-20 שנה:
"דברים אלה תמוהים. אין כל ראיה שתוכיח עד שנת 1987, מועד בו
הוגשה על ידי המשיב התביעה הנדונה, היה לאפוטרופוס שמץ ידיעה, או אפילו שצריך היה
להיות לו חשד, שהזכויות בחלקה אינן של המנוח הנפקד, או שלאחר יש תביעות לגביה. ממה
היה עליו להיזהר, וכלפי מי צריך היה לנהוג זהירות? טענה דומה בדבר חוסר תום לב
נטענה נגד האפוטרופוס בע"א 170/66 וספיה פיאד נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כ(4) 433.
בהתייחסו לתום הלב הנדרש לפי סעיף 17(א) לחוק, מדגיש שם השופט לנדוי שלא בחוסר זהירות אובייקטיבית
או בהתרשלות עסקינן, אלא בתום לב, שמתקיים כשהדבר נעשה ביושר לב, בין אם ברשלנות
ובין אם לאו. (שם בעמ' 436 – 437). אין כל יסוד לכפור בכך שפעולותיו של האפוטרופוס
נעשו, בענייננו, ביושר ובמסגרת מילוי תפקידו כהלכה. אין שום עובדה או רמז לכך, שלא
כן הוא. אפילו היה חוסר זהירות מצדו - וכאמור, אין ראיה או הצדקה גם למסקנה כזו -
תום לב במובן האמור בוודאי היה מצדו. יוסף גם זאת, שרשות הפתוח מצדה לא ידעה על כל
פגם בזכות האפוטרופוס בחלקה ולא נטענה כל טענה לחוסר תום לב מצדה. (דברי השופט ת'
אור בע"א 3747/90 האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח' נ' עיזבון המנוחה
תורייא אחמד עבדאלעני מוסא, פ"ד מו(4) 361, 366 (להלן – "ענין
תורייא")).
גם בפרשה שלפנינו לא הביאו המערערים ראיה
כלשהי שלפיה עד שנת 1986, כאשר פנו לראשונה אל רשות הפיתוח, היה לאפוטרופוס
"שמץ ידיעה או שצריך היה להיות לו חשד" כי המנוח אינו נפקד. גם לא הובאה
ראיה כלשהי שרשות הפתוח ידעה על פגם כלשהו בזכות האפוטרופוס בחלקה הנ"ל (ראו:
ענין מקורה, בעמ' 17- 20). כאמור לעיל סבר בית
המשפט המחוזי כי "השיהוי הרב שחלף מאז רישום החלקות על שם רשות הפיתוח ועד
הגשת תביעה זו אומר דרשני". דומה שמשמעות דבריו היא כי יש בשיהוי שנמשך שנים
כה רבות כדי לחזק את המסקנות שאליהן הגיע בדבר תום ליבו של האפוטרופוס. משכך הם
פני הדברים "אין כל יסוד לכפור בכך שפעולותיו של האפוטרופוס נעשו בענייננו
ביושר ובמסגרת מילוי תפקידו כהלכה. אין שום עובדה או רמז לכך, שלא כן הוא".
(דברי השופט ת' אור בענין תורייא, בעמ' 366)
השיהוי
8. הערה אחרונה
לענין השיהוי.
המערערים מסבירים את השתהותם בהגשת
תביעתם בכך שאביהם "היה חולה כל הזמן ולא יכול היה לעשות מאומה", ובכך
שהבכור בין המערערים "המתין עד שאחיו יגדלו ואז התחיל לחפש את נכסיו של סבו
המנוח כאשר לא ידע על איזה חלקות מדובר". בהסבר זה לא די. מדובר בשתיקה
שנמשכה כ-36 שנים. שיהוי כה כבד מצריך הסבר משכנע יותר. משלא ניתן הרי שמתחזק הספק
במהימנות גרסתם של המערערים ומתחזקת ההנחה שזנחו את זכותם. (ראו: ע"א 403/63 זאב תמיר נגד ישראל שמאלי, פ"ד יח(1) 47; ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, תקדין-עליון
2000(4) 154, 174; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה
נגד הוועדה המקומית, תקדין עליון 2003(2) 2853).
9. לא למותר להביא כאן ממקורות המשפט העברי
בסוגית השיהוי. מן העיון במקורות אלה עולה כי אין בהתיישנות או בשיהוי כדי לבטל
זכות, אך יש בשתיקה במשך שנים רבות כדי לחזק את הספק. ההלכה שבשולחן ערוך מורה כי
"כשהמלווה מוציא שטר חוב מקוים, אומרים ללווה: 'שלם'; אפילו שהה כמה שנים ולא
תבעו, אין אומרים מחל לו כיוון ששהה כל כך שנים ולא תבעו..." (שו"ע חו"מ, צח, א). עם זאת, יש בתביעה המבוססת על חוב ישן כדי
לעורר ספק במהימנותה. לפיכך נפסק, ש"צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות
ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין
לאמיתו" (שו"ע שם, שם, ב). כמו
כן פוסקים ובתי דין תקנו הגבלות שונות בתביעות של חוב ישן "לפי שראו שיש בזה
תיקון המדינה להרחיק הערמות מבעלי ערמה" (שו"ת הרשב"א, ח"א,
נט; ראו גם א' שיינפלד, נזיקין - ספריית המשפט העברי (תשנ"ב)
344-340). אכן, נקודת המוצא של המשפט העברי שונה מזו של המשפט הישראלי. המשפט
הישראלי קובע תקופות התיישנות ומוציא חריגים; במשפט העברי – הכלל הוא שאין תקופת
התיישנות, ואם קימת התיישנות הרי שהיא החריג. אולם, על אף השוני בנקודת המוצא,
קיים דמיון רב ביישום ההלכה בבתי הדין, המשתמשים בסברה כי שיהוי רב שנים מוליד ספק
שמא הערמה יש כאן (ראו לעניין זה: ת"א (ירושלים) 914/95 הבנק הבינלאומי נ' גרציה ידיד, תקדין-מחוזי 96(2) 2627 , 2629. על
התיישנות ושיהוי במשפט העברי ראו: מ' אלון "ההתיישנות במשפט העברי" הפרקליט יד (תשי"ח) 179 – 189, 243 – 279; ז' ורהפטיג, החזקה במשפט העברי (תשכ"ד) 263 – 283; א' שוחטמן, סדר הדין במשפט העברי – סדרת חוק לישראל (תשמ"ח)
178).
סוף דבר
10. המנוח היה נפקד והחלקות היו נכסי נפקד.
החלקות הוקנו לאפוטרופוס כדין והועברו לרשות הפיתוח ולקרן הקיימת בתום לב. לפיכך
אין לבטל את רישומן של החלקות ואין להעבירן על שם המערערים. ממילא גם אין הם זכאים
לתמורה או לפיצוי (סעיף 18(א) לחוק). עם זאת הסכים האפוטרופוס מתחילת ההליכים בבית
המשפט המחוזי לשלם למערערים את "תמורת המקרקעין נשוא הדיון לפי שוויים בעת
ההקניה משוערכים להיום בהתאם להוראות הדין". אולם, המערערים לא קיבלו את
ההצעה. יש לקוות שגם אחרי נתינתו של פסק הדין יהיה האפוטרופוס נכון לקיים את
דבריו.
לפיכך אני מציע כי הערעור ידחה. המערערים
ישלמו לכל המשיבים יחד שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י'
טירקל.
ניתן היום, י"ז בשבט תשס"ד (9.2.04).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 98069120_M06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il