דוד יצחקי נ. עיריית הוד השרון

32 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 6911/19 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ר' רונן המערער: דוד יצחקי נ ג ד המשיבות: 1. עיריית הוד השרון 2. היועצת המשפטית לממשלה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' נד"ב) שניתן ביום 2.10.2019 בת"צ 17670-11-16 ובת"צ 13663-03-18 תאריך הישיבה: כ"ח בכסלו התשפ"ד (11.12.2023) בשם המערער: עו"ד אסף זמיר; עו"ד רועי נחום בשם המשיבה 1: עו"ד מירי בנהרדיתי; עו"ד ליה גרנות בשם המשיבה 2: עו"ד תהילה רוט פסק-דין השופט א' שטיין: השאלה המשפטית נושא הערעור האם תושבי הוד השרון אשר שילמו ארנונה למשיבה, עיריית הוד השרון (להלן: העירייה), בגין שטח בריכה בלתי מקוּרה המצוי בחצר בית מגוריהם (להלן: בריכה ביתית) רשאים להגיש תובענה ייצוגית נגד העירייה להשבת סכומי הארנונה ששולמו כאמור מבלי שקדמה לכך הגשת השגה בפני מנהל הארנונה וועדת הערר בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן, בהתאמה: חוק הערר, מנהל הארנונה וועדת הערר)? בשאלה משפטית זו נדרשים אנו להכריע במסגרת הערעור דנן, בו מבוקש ביטולו של פסק הדין מיום 2.10.2019, אשר ניתן בת"צ 13663-03-18 על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' נד"ב), ואשר דחה את בקשת המערער לאישור תובענה ייצוגית נגד העירייה. בגדרי התובענה שאישורה התבקש, ולא ניתן, נטען כי בריכה ביתית פטורה מארנונה, ובהתאם לכך העירייה נדרשה להשיב לנישומים את דמי הארנונה שגבתה מהם בגין בריכות ביתיות שבאחזקתם (להלן: בקשת הבריכות). לשאלה זו אענה כך: הטענות שהעלה המערער, מר דוד יצחקי, בדבר השבת סכומי הארנונה ששולמו כאמור צריכות להתברר במסגרתה של השגה אצל מנהל הארנונה ואחר כך במסגרת ערר בפני ועדת הערר וערעור בפני בית משפט לעניינים מינהליים – הכל בהתאם לאמור בסעיפים 3(א) ו-6 לחוק הערר. כפועל יוצא מכך, לא ניתן במקרה שלפנינו לקיים הליך של תובענה ייצוגית בעניינם של תשלומים אלה. פסק הדין קמא המערער הוא הבעלים של בית מגורים ברחוב הדקלים 14 בהוד השרון. בחצר ביתו של המערער ממוקמת בריכה ביתית בלתי מקוּרה. העירייה חייבה את המערער, ותושבים נוספים בעיר שבבתיהם קיימת בריכה ביתית, בארנונה בגין "בריכה פרטית" בהתאם לסעיף 16ה לצו הארנונה של עיריית הוד השרון לשנת 2015 (להלן, בהתאמה: צו הארנונה וסעיף הבריכה). במסגרתה של בקשת הבריכות ביקש המערער מבית משפט קמא לאשר את ניהול התובענה הייצוגית ולקבוע, בין היתר, כי על העירייה להשיב לכלל חברי הקבוצה את דמי הארנונה אשר נגבו מהם בגין בריכותיהם הביתיות במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה ביום 8.11.2016, ועד למתן פסק הדין בתובענה הייצוגית. כן עתר המערער לסעד הצהרתי במסגרתו ייקבע כי צו הארנונה אינו מסמיך את העירייה להטיל על תושבי העיר חיובי ארנונה בגין שטחי בריכות ביתיות שאינן מקוּרות. סעד זה נתבקש בשל נוסחו של סעיף 2א לצו, אשר קובע כי שטח דירת מגורים כולל את "כל השטח שבתוך הדירה [...] וכן כל שטח מקורה אחר הצמוד לדירה או שאינו צמוד לה, אולם משמש את המחזיקים בדירה [...]" (ההדגשה הוספה א.ש) (להלן: סעיף ההגדרות). העירייה הגישה תשובה לבקשת הבריכות. במסגרתה, ביקשה העירייה למחוק את הבקשה על הסף בשל אי-מיצוי הליכי ההשגה, הערר והערעור, הקבועים בחוק הערר; בשל חוסר עילת תביעה אישית אצל המערער; ובשל היעדר תשתית עובדתית מספקת. לחלופין, טענה העירייה לגופה של הבקשה כי זו אינה עומדת בתנאים אשר קבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), שכן אין סבירות גבוהה, לדברי העירייה, שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה – זאת, בין היתר, לאור קיומה של הוראת דין ספציפית אשר מסמיכה את העירייה לגבות ארנונה בעד בריכות פרטיות – סעיף הבריכה. במאמר מוסגר יוער, כי לאחר הגשת בקשת הבריכות הגיש המערער בקשה נוספת לאישור תובענה ייצוגית נגד העירייה (ת"צ 48632-01-19) (להלן: בקשת האישור הנוספת). בגדרי הבקשה הנוספת נטען כי העירייה גובה ארנונה שלא כדין בגין שטחי מרתף בבתי מגורים פרטיים. בקשת האישור הנוספת התקבלה בהחלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' נד"ב) מיום 2.12.2020. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, אשר נדונה בפני בית משפט זה בגדרי בר"מ 9269/20 עיריית הוד השרון נ' יצחקי. במסגרת זו, קבע בית המשפט (הנשיאה א' חיות והשופטים ע' ברון וי' אלרון), ביום 14.12.2022, כי גביית הארנונה בגין המרתפים נעשתה בהתאם לצו הארנונה של העירייה ועל כן לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה הייצוגית. ביום 2.10.2019 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא (השופטת מ' נד"ב), אשר דחה את בקשת הבריכות (להלן: פסק הדין קמא). בית המשפט קבע כי בעוד שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, אין אפשרות סבירה ששאלות אלו תוכרענה לטובתה – זאת, לנוכח האמור בסעיף הבריכה, שבמפורש מסמיך את העירייה לגבות ארנונה בגין בריכות ביתיות גם כשאלו אינן מקוּרות. פסק הדין קמא התמקד בניתוח הוראות דיני ההקפאה אשר אוסרות על שינוי שיטת חישוב שטחים לצורכי ארנונה (לעניין זה ראו: עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 12-10 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן והאסמכתאות שם (28.12.2014)). בית משפט קמא קבע כי נוסח צו הארנונה שהוקפא כלל תעריף לחיוב בגין בריכות ביתיות, אך לא כלל בתוכו את סעיף ההגדרות; ולפיכך, אין מקום לקבל את טענת המערער כי הוספת סעיף ההגדרות שוללת את סמכות העירייה לגבות ארנונה בגין בריכות ביתיות בלתי מקוּרות. בית משפט קמא הטעים כי קבלת טענת המערער מוליכה להפחתת החיוב בארנונה – תוצאה המנוגדת לדיני ההקפאה – ועל כן אין לקבלה. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי לצורכי ארנונה ניתן לקבוע סיווג נפרד לדירת מגורים ולבריכה ביתית בלתי מקוּרה. באשר לפורום המתאים לבירור המחלוקות שמתעוררות בתובענה הייצוגית שאישורה התבקש (להלן: סוגיית הפורום) – פסק הדין קמא לא כלל דיון בסוגיה זו. בפרט, אין בפסק הדין קמא שום התייחסות לתחולתה של ההלכה אשר נקבעה בעע"מ 6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016) (להלן: הלכת אספיאדה) – הלכה שעניינה סמכותם הבלעדית של מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בהשגות ארנונה במסגרתו של חוק הערר. הווה אומר: סוגיית הפורום, שהצגתי בפתח הדיון, לא נדונה וממילא לא הוכרעה בפסק הדין קמא לכאן או לכאן. על פסק הדין קמא הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים לערעור המערער טוען כי פסק הדין קמא שגוי, ולפיכך מן הדין לבטלו ולהעמיד תחתיו פסק דין אחר. במסגרת זו, מבקש המערער מאתנו כי נורה על קבלת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית ונחזיר את הדיון לבית משפט קמא על-מנת שידון בתובענה הייצוגית לגופה. המערער מוסיף וטוען כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה צו הארנונה של העירייה מאפשר גביית ארנונה בגין בריכה ביתית בלתי מקוּרה, בניגוד לסעיף ההגדרות, שגויה. טענות המערער עומדות על שלושה אדנים. ראשית, המערער טוען כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי הוספת סעיף ההגדרות לצו הארנונה בשנת 1992 נעשתה בניגוד לדיני ההקפאה. כמו כן, מלין המערער על כך שעניין משפטי זה עלה לראשונה בפסק הדין קמא מבלי שניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס אליו. שנית, המערער טוען כי לא ניתן לראות בסעיף הבריכה הסמכה לגביית ארנונה בגין בריכות ביתיות בלתי מקוּרות. לשיטתו, אחרי שסעיף ההגדרות החריג במפורש שטחים שאינם מקוּרים מהגדרתו של שטח דירת מגורים לחיוב, אין בכוחו של סעיף הבריכה – אשר מופיע בחלק התעריפים של צו הארנונה – לגבור עליו. ממילא, הסעיף מופיע בחלק הרלבנטי לתעריפים אשר חלים על נכסים מסחריים; ומשכך הוא, אין מקום, לטענת המערער, להחילו על בריכות ביתיות, לא כל שכן על בריכות ביתיות שאינן מקוּרות. שלישית, המערער חולק על קביעתו של בית משפט קמא לפיה ניתן לסווג את שטח הבריכה הביתית בסיווג נפרד לצורכי ארנונה, שכן, לשיטתו, לא ניתן לראות בבית מגורים "מתקן רב תכליתי" – ועל כן לא ניתן לפצל את חלקיו למספר סיווגים שונים לצורכי ארנונה. באשר לסוגיית הפורום, והדרישה למיצוי הליכים לפני פנייה לבית משפט, שנכרכת אליה – לטענת המערער, השאלה שעומדת ביסוד התובענה הייצוגית שהוא מבקש לקדם היא שאלה משפטית מובהקת שאינה מסורה להכרעתם של מנהל הארנונה וועדת הערר בגדרי סעיף 3(א) לחוק הערר. המערער מוסיף וטוען כי בהתאם להלכת אספיאדה אין כל מניעה לנהל תובענה ייצוגית בעניינן של שאלות כאלה. כמו כן, מפנה אותנו המערער לפסק הדין אשר ניתן על ידי בית משפט זה בעע"מ 728/17 שמואל נ' עיריית רעננה (4.2.2018) (להלן: עניין שמואל). עוד טוען המערער, כי בין הצדדים לא קיימות מחלוקות עובדתיות וכי יישום פסק הדין אשר יינתן בתובענה הייצוגית – אם תתקבל – לא ידרוש בירור עובדתי. מנגד, העירייה טוענת כי בדין דחה בית משפט קמא את בקשת הבריכות. לטענת העירייה, דין הבקשה להידחות על הסף בשל אי-מיצוי הליכים, בשל היעדר תשתית עובדתית ובשל חוסר עילה אישית אצל המערער. העירייה מפרטת וטוענת כי המחלוקת מושא התובענה הייצוגית נסובה בעיקרה על סיווג הנכס וגודלו, נושא שנכלל בעילות ההשגה על ארנונה המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר. אשר על כן, היה על המערער, בהתאם להלכת אספיאדה, להגיש השגה בפני מנהל הארנונה – ואחריה ערר בפני ועדת הערר וערעור בפני בית משפט לעניינים מינהליים – חלף הגשת תובענה ייצוגית לבית משפט קמא. העירייה מוסיפה וטוענת כי המערער לא גיבה את בקשת הבריכות בתשתית עובדתית ברמה הנדרשת, וכי ממילא אין לו, למערער, עילת תביעה אישית, בשל היותו נתון בחובות ארנונה בלתי משולמים במועד הגשת הבקשה. לגופן של טענות המערער, טוענת העירייה כי היא מוסמכת לגבות ארנונה בגין בריכות ביתיות מתוקף האמור בסעיף הבריכה – הוראה שנכללה בצו הארנונה כבר בשנים 1982-1981, לפני הכנסת סעיף ההגדרות לצו. העירייה מוסיפה וטוענת כי פרשנותו הנכונה של סעיף הבריכה – מילולית ותכליתית כאחד – מובילה למסקנה כי סעיף זה מטיל חבות בארנונה בגין בריכות ביתיות בלתי מקורוּת. באשר לטענות המערער בנוגע לדיני ההקפאה – העירייה טוענת כי בית משפט קמא כלל לא קבע כי צו הארנונה נפגם מבחינה חוקית. כמו כן, טוענת העירייה כי טענות המערער בנושא זה מהוות הרחבה אסורה של חזית המריבה. עמדת היועצת המשפטית לממשלה לאחר ששמענו את בעלי הדין בדיון שנערך לפנינו ביום 9.9.2021, ועמדנו על חשיבותה הכללית של השאלה המשפטית, כהגדרתה בפתח דבריי, החלטנו כדלקמן: "בשים לב לפוטנציאל להשפעות רוחב, מתבקשת עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיות נושא ההליך שלפנינו". בהתאם להחלטתנו זו, הגישה היועצת המשפטית לממשלה (להלן: היועצת המשפטית) את עמדתה בשאלה שהוצגה. כהקדמה לדבריה, הבהירה היועצת המשפטית כי התייחסותה מתמקדת אך ורק בשאלה האם ההליך בו נקט המערער מתאים לתובענה ייצוגית או שמא היה עליו לפסוע במסלול הסטטוטורי ולהגיש השגה למנהל הארנונה ואחריה ערר לוועדת הערר – בהתאם לחוק הערר (להלן: המסלול הסטטוטורי). אחרי שעמדה על המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית, ביקשה היועצת המשפטית שנקבע כי למנהל הארנונה ולוועדת הערר יש סמכות לדון בהיבטיהן המשפטיים של עילות ההשגה המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר – כל אימת שהיבטים אלו אינם נופלים בגדרו של החריג שהותווה בפסיקה: חריג שמייעד שאלות רוחב עקרוניות ובעלות חשיבות ציבורית מיוחדת לבתי המשפט. לדברי היועצת המשפטית, קביעה כאמור תואמת את הגישה המרחיבה ביחס לסמכויותיהם של מנהל הארנונה וועדת הערר אשר רווחת בפסיקתנו. לפי גישה זו, מנהל הארנונה וועדת הערר מוסמכים לדון גם בהיבטיה המשפטיים של ההשגה. במילים אחרות: סמכויותיו של מנהל הארנונה ואלה של ועדת הערר אינן מסתכמות בבירור נושאים עובדתיים וטכניים הקשורים להשגות ארנונה. לפיכך, השגות ארנונה שמעלות שאלות משפטיות אף הן צריכות להתברר בפני המנהל והוועדה, כל אימת שאין מדובר בשאלת רוחב עקרונית ובעלת חשיבות ציבורית מיוחדת. היועצת המשפטית הוסיפה וטענה כי אימוץ גישה מצמצמת – אשר מוציאה מסמכותם של המנהל והוועדה כל עניין משפטי – עומד בסתירה למטרתו של הליך ההשגה: בירור יעיל, מהיר וזול של כלל העניינים אשר נוגעים לארנונה על ידי המומחים לדבר, שאינם כבולים בסדרי הדין הפורמליים הנהוגים בבתי המשפט. ביחס לשאלה המשפטית שהתעוררה במקרה דנן, היועצת המשפטית טענה כי המחלוקת המשפטית אשר נתגלעה בין בעלי הדין צריכה להתברר במסגרת המסלול הסטטוטורי הקבוע בחוק הערר. היועצת המשפטית סבורה כי מחלוקת זו נוגעת לשאלה בדבר סיווגו של נכס – שאלה אשר נופלת בגדרי סעיף 3(א)(2) לחוק הערר. משכך הוא, אף אם עיקר השאלה הוא משפטי ולא עובדתי, אחרי שידענו כי השאלה אינה נופלת בגדרי החריג הצר למסלול הסטטוטורי, מן הדין לקבוע כי היא נמצאת בסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר. בעלי הדין קיבלו מאתנו זכות להגיב לעמדת היועצת המשפטית. העירייה בחרה שלא להגיש תגובה לעמדת היועצת המשפטית, ואילו המערער הניח לפנינו את תגובתו. במסגרת זו, טען המערער, בתמצית, כי היועצת המשפטית שגתה בקביעתה כי במוקד הערעור עומדת שאלה של סיווג נכס. בהתבסס על טענה זו, חזר המערער על דבריו כי עסקינן בשאלה משפטית טהורה שאינה מצריכה בירור עובדתי ושאינה נכללת בעילות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר. המערער סבר אפוא כי השאלה שעומדת לדיון צריכה להתברר בבית משפט במסגרתה של תובענה ייצוגית. המערער הוסיף וטען כי אף אם תתקבל עמדת היועצת המשפטית, המקרה שלפנינו נכנס לגדרי החריג הצר למסלול הסטטוטורי – זאת, מאחר שעסקינן בשאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית עקרונית. דיון והכרעה סבורני כי דין הערעור להידחות. אם תשמע דעתי, נדחה את הערעור ונקבע כי בנסיבות המקרה לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית להשבת סכומי הארנונה אשר שולמו על ידי חברי הקבוצה בגין הבריכות הביתיות – זאת, מאחר שעסקינן בשאלה שצריכה להתברר במסגרת המסלול הסטטוטורי בפני מנהל הארנונה ואחר-כך בפני ועדת הערר ובפני בית משפט לעניינים מינהליים ביושבו כערכאת ערעור. תושבי הוד השרון, כדוגמת המערער, אשר סבורים כי חויבו על ידי העירייה, ללא אסמכתא חוקית, בתשלום ארנונה בגין בריכת שחייה ביתית, ואשר מבקשים לבטל חיוב זה, צרכים אפוא להגיש השגה למנהל הארנונה. בסיומו של הליך ההשגה, בעל דין שאינו שבע רצון מהחלטת המנהל יהא רשאי לערור על החלטה זו בפני ועדת הערר; ורק אחר-כך צד להליך שאינו שבע רצון מהחלטת הוועדה יוכל להגיש עליה ערעור לבית משפט לעניינים מינהליים (ראו: סעיף 6 לחוק הערר). אפרט את נימוקיי. ביקורת שיפוטית בענייני ארנונה: הלכת אספיאדה סעיף 3 לחוק הערר קובע כדלקמן: מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. כפי שכבר צוין על ידי, סעיף 6 לחוק הערר קובע את המשכו של המסלול הסטטוטורי בפני ועדת הערר ואחריה בפני בית משפט לעניינים מינהליים כערכאת ערעור. בטרם אתייחס למסלול הסטטוטורי וליתרונותיו, אעמוד על משמעותו של סעיף 3(ב) לחוק הערר אשר מוציא ממסגרתו של מסלול זה "טענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)". כפי שנלמד מהפסיקה, "אי-חוקיות" אשר מאיינת את מעשה הרשות המקומית בהטלת ארנונה או בקביעת סכומה – משמעה, אי-חוקיות חיצונית לצו הארנונה. דוגמא לטענה אשר מייחסת לרשות מקומית אי-חוקיות חיצונית כאמור מצויה בפסק הדין שניתן ברע"א 10643/02 חבס ח.צ.פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (14.5.2006) – במסגרתו נבחנה חוקיותם של צווי ארנונה בראי דיני ההקפאה. הוא הדין לגבי טענה בדבר שינוי בלתי חוקי של מדיניות הארנונה אשר נקוטה בידי רשות מקומית; טענה בדבר הפליה פסולה (בר"מ 7095/11 יהודה טוניק ושות' משרד עורכי דין נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, פסקה 5 להחלטתו של השופט ע' פוגלמן (9.11.2011)); טענה כי האמור בצו מנוגד לחוק או לפסיקה; וכן טענה כי הצו לוקה באי-סבירות קיצונית או בכוללניות (ראו, למשל: בר"מ 1666/09 מגדסי נ' מנהל הארנונה של רחובות, פסקה 9 להחלטתו של השופט ח' מלצר (1.2.2010); בר"מ 1541/08 טכנו חשמל טכנולוגיה מתקדמת לרכב (96) בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית טירת הכרמל, פסקה 16 להחלטתה של השופטת מ' נאור (27.8.2008); ובר"מ 7164/06 ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ' מנהל הארנונה – עיריית תל אביב-יפו, פסקה 6 להחלטתה של השופטת מ' נאור (16.10.2006)). כך עולה גם מדיוני הכנסת בקריאה השנייה והשלישית אשר נתקיימו כדי לאשר את תיקונו של חוק הערר, במסגרתו התווסף סעיף 3(ב) לחוק. בעניין זה, יו"ר ועדת הכספים, חבר הכנסת גדליה גל, אמר את הדברים הבאים: "הכנסנו תיקונים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976. התיקון העיקרי בא להבהיר, כי למנהל ולוועדת הערר ברשויות המקומיות לא תהיה סמכות לטפל בהשגות ובעררים על מעשי המועצה, שעילת הגשתם היא אי-חוקיות יסודית (ראו: ד"כ התשנ"ג, בעמ' 1459; ההדגשה הוספה – א.ש.). מסקנה זו מתבקשת גם לאור היחס בין האמור בסעיף 3(א) לחוק הערר לבין האמור בסעיף 3(ב) לחוק זה. סעיף 3(ב) לחוק מדבר על אי-חוקיות "שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)" – קרי: באי-חוקיות שאינה קשורה לחוסר התאמה בין הדרישה לתשלום הארנונה לבין מיקומו של הנכס, סוגו, גודלו, שימושיו ומחזיקו. חוסר ההתאמה עליו מדבר סעיף 3(א) לחוק הערר, לסוגיו, הופך את דרישת התשלום לנטולת בסיס חוקי במסגרתו הפנימית של צו הארנונה. זאת, בשונה מאי-חוקיות שבבסיס החלטתה של הרשות המקומית להטיל חיוב בארנונה או לקבוע את סכומה בצו שיצא מתחת לידיה – אי-חוקיות חיצונית לצו הארנונה, בה עוסק סעיף 3(ב) לחוק. מכאן עולה הכלל לפיו כל השגות הארנונה אשר נופלות למסגרתו הפנימית של צו הארנונה – לרבות אלו שמעלות שאלות משפטיות טהורות – צריכות להתברר במסלול הסטטוטורי. כפי שקבעה הלכת אספיאדה, פנייה ישירה לבית משפט לעניינים מינהליים היא בגדר סטייה מכלל זה, אשר לא תתאפשר אלא במקרים מיוחדים וחריגים – מקרים שמעלים לדיון שאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב משמעותיות. מתן היתר לפנייה ישירה כאמור בכל מקרה בו עולה לדיון שאלה משפטית אינו רק סותר את הלכת אספיאדה, אלא גם מפר את איזון הסמכויות שקבע המחוקק בסעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק הערר. יתרונותיו של המסלול הסטטוטורי גלויים וידועים. אלו כוללים את יתרון המומחיות והמקצועיות של ועדות הערר; את סדרי הדין הגמישים ואת אופיו הייחודי של ההליך, אשר מאפשרים לקיים דיון יעיל, זול, מהיר ונגיש גם למי שאינו בקיא ברזי המשפט; ואת הפחתת העומס הרובץ על מערכת בתי המשפט (ראו, מיני רבים: הלכת אספיאדה, פסקה 22 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז והאסמכתאות שם; עניין שמואל, פסקה 12 לפסק דינו של השופט נ' סולברג והאסמכתאות שם; ועע"מ 9962/16 שחף טקס בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 11 לפסק דינו של השופט ד' מינץ והאסמכתאות שם (4.10.2018) (להלן: עניין שחף טקס)). לנוכח האמור בחוק הערר, ולאור יתרונותיו של המסלול הסטטוטורי, פסיקתנו קבעה כי הליכה במסלול הסטטוטורי היא הכלל, בעוד שפנייה ישירה לבית משפט לעניינים מינהליים היא היוצא מן הכלל. ככלל, תושב רשות מקומית שחולק על חיובו בארנונה חייב לפסוע במסלול הסטטוטורי, ואין אפשרות לעקוף מסלול זה, או לפסוח עליו, באמצעות פניה ישירה לבית משפט. בית משפט זה קבע כי "הלכה היא מלפנינו, כי כאשר קובע המחוקק מפורשות דרך ייחודית לערעור או להשגה על החלטה כלשהי – מינהלית או שיפוטית – אזי על המערער לפנות ולילך בדרך זו" (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, פסקה 3 לפסק דינו של השופט ד' לוין (1992)) (וראו גם: הלכת אספיאדה, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז והאסמכתאות שם; רע"א 4135/22 מדינת ישראל נ' קדש נפתלי מושב עובדים, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ (8.2.2023); ודפנה ברק-ארז משפט מינהלי ד – משפט מינהלי דיוני 214 (2017) (להלן: משפט מינהלי דיוני)). בהתאם לכך, המגמה הרווחת בפסיקתנו ביחס לסמכויותיהם של מנהל הארנונה וועדת הערר, אשר פועלים במסגרת המסלול הסטטוטורי, היא מגמת ההרחבה (ראו: ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778, פסקה 5 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר (1992); ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק, פסקה ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (30.8.2006); עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל-אביב, פסקה כ לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (5.5.2010); רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, פסקה 8 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (3.6.2008); עע"מ 8470/13 קרן קיימת לישראל נ' עיריית נצרת, פסקה 4 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (11.11.2014); וכן רע"א 8894/22 עיריית הרצליה נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ, פסקאות 8-7 להחלטתי שלי (29.12.2022)). במסגרת הרחבה זו, הכרנו בסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר לדון ולהכריע בשאלות משפטיות, ולא רק בשאלות עובדתיות – כל אימת שמדובר בשאלות המשתייכות למה שהגדרתי כמסגרתו הפנימית של צו האנונה (ראו, בין היתר: פסקי הדין שניתנו בבר"מ 991/16 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (5.8.2018) ובבר"מ 3747/17 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' ליאו בל (1986) בע"מ (20.9.2018), במסגרתם נדון סיווגם המשפטי של נכסים ריקים לצרכי ארנונה; וראו גם: בג"ץ 4038/10 התנועה להגינות שלטונית נ' שר המשפטים (10.10.2011); בר"מ 6966/12 נצב"א אחזקות 1995 בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית טירת הכרמל (20.1.2013); עע"מ 11641/04 סלע נ' מועצה אזורית גדרות, פסקה 24 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (17.7.2006); וכן בר"מ 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ (20.12.2010)). לצדה של מגמה ברורה זו, פסיקתנו הכירה, כאמור, בחריג מיוחד וצר לפיו במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית-עקרונית ניתן יהיה לפנות ישירות לבית משפט לעניינים מינהליים חלף ההליך הסטטוטורי (ראו: הלכת אספיאדה, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז והאסמכתאות שם; משפט מינהלי דיוני, בעמוד 217). במסגרת זו, בית משפט זה הכריע הכרעה עקרונית גם בשאלה שעניינה חלוקת התחומים בין המסלול הסטטוטורי לבין תובענה ייצוגית. הכרעה חשובה זו נעשתה בגדרה של הלכת אספיאדה, אשר אסרה על עקיפת המסלול הסטטוטורי. הלכה זו קבעה כדלקמן: "אין בעובדה שעסקינן בתובענה ייצוגית כדי לשנות מעקרונות אלה. כפי שצוין לעיל, תובענה ייצוגית היא אמצעי דיוני לתביעה משותפת עבור יחידים שלכל אחד ואחד מהם הייתה עומדת זכות תביעה בבית משפט אילו היה בוחר לנקוט בהליך אינדיווידואלי. היא אינה מצמיחה זכות תביעה מעבר לכך. יחיד, לו היה מבקש להגיש תביעה לבית המשפט בלי שפעל בהתאם להליכים הקבועים בחוק הערר, היה נדחה על הסף מאחר שלא צעד בנתיב הסטטוטורי לבירורן של טענות בעניין סיווג נכסים. התוצאה לא תהיה שונה במקרה של הגשת תובענה ייצוגית בשם קבוצה של נישומים שלא נקטו את ההליכים הנדרשים" (שם, בפסקה 25 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז). בית המשפט הוסיף וקבע כי "במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית המשותפת לנישומים רבים, והדעת נותנת כי אין טעם בבירור הטענה במסגרת הליכי השגה והערר, בית המשפט עשוי להכיר בהצדקה להגיש תובענה ייצוגית חלף צעידה במסלול הסטטוטורי הקבוע בסעיף 3(א) לחוק הערר. אולם, מקרים אלה צפויים להיות חריגים ביותר [...] הדעת אף נותנת כי מקרים חריגים מסוג זה צפויים להיות כאלה שלפרט אין כל תמריץ לנקוט בהם הליך פרטני" (שם, בפסקה 43 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז). מכאן עולה הכלל הבא: נישום שמעוניין להשיג על חיובו בארנונה בפני בית משפט, חלף המסלול הסטטוטורי, צריך להראות שטענותיו נגד החיוב (1) אינן נכללות בעילות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר; או (2) מעלות שאלה משפטית עקרונית בעלת חשיבות ציבורית-כללית מיוחדת, ובשל כך נכנסות לחריג הצר שכאמור נקבע בהלכת אספיאדה. טענות כאמור ראוי שתתבררנה בבית משפט לעניינים מינהליים (ראו: פרט 1(א) לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי המשפט המינהליים). כל זה כפוף לאמור בסעיף 3(ב) לחוק הערר, אשר מוציא מכלל זה טענה בדבר אי-חוקיות חיצונית – טענה משפטית לפיה "מעשה המועצה של הרשות בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות". כל טענה כזאת, אף היא צריכה להתברר ישירות בבית משפט לעניינים מינהליים, בהתאם לאמור בפרט 1(א) לתוספת הראשונה של חוק בתי המשפט המינהליים. קביעתו של ההליך הנכון – המסלול הסטטוטורי או פנייה ישירה לבית משפט לעניינים מינהליים – חייבת אפוא להיעשות לפי כלל זה, ורק לפיו. בעניין זה אעסוק כעת. קביעת ההליך הנכון טענות שנישום יכול להעלות נגד חיובו בארנונה נחלקות לשלושה סוגים: (1) טענות עובדתיות (כדוגמת הטענה בדבר גודל הנכס בגינו הוטל החיוב בארנונה); (2) טענות אשר מערבות בתוכן שאלות של דין ושל עובדה (כדוגמת הטענה שנכס מקרקעין, בגינו הוטל חיוב בארנונת מגרשי חניה, אינו משמש "מגרש חניה" למרות ייעודו התכנוני כמגרש חניה); וכן (3) טענות משפטיות טהורות (כדוגמת הטענה שהועלתה במקרה שלפנינו, לפיה בריכת שחייה ביתית שאינה מקוּרה פטורה מארנונה). לפי הלכת אספיאדה, טענות משני הסוגים הראשונים צריכות להתברר במסלול הסטטוטורי התלת-שלבי הקבוע בחוק הערר: השגה בפני מנהל הארנונה; ערר בפני ועדת הערר; וערעור לבית משפט לעניינים מינהליים. מסלול זה יפה גם לטענות משפטיות טהורות, למעט, כאמור, טענה משפטית שהגדרתיה כ"חיצונית" – שעניינה אי-חוקיות בעצם הטלת החיוב בארנונה או בקביעת שיעורה (כאמור בסעיף 3(ב) לחוק הערר) – וטענה אשר מעלה שאלה משפטית עקרונית בעלת חשיבות ציבורית-כללית מיוחדת (כפי שנקבע בהלכת אספיאדה). במקרה דנן, עסקינן בטענה משפטית טהורה. טענה זו אינה מכילה תלונה על כך שסעיף הבריכה שבצו הארנונה, אשר הופעל על ידי העירייה, נגוע באי-חוקיות חיצונית לצו, כמשמעה בסעיף 3(ב) לחוק הערר. מכאן עולה השאלה בדבר מעמדה של טענה זו לפי הלכת אספיאדה. ככל שמדובר בטענה משפטית רגילה, שאין לה השלכות רוחב משמעותיות – טענה זו צריכה להתברר במסלול הסטטוטורי. במובחן מכך, ככל שמדובר בטענה משפטית בעלת השלכות רוחב משמעותיות – נכון יהיה לבררה ישירות בבית משפט לעניינים מינהליים, ובמסגרת זו יהא זה נכון לבחון את האפשרות לברר את הטענה בגדרה של תובענה ייצוגית (ראו: פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות). כפי שעולה מטיעוני הצדדים בפנינו, פסיקתו של בית משפט זה מכילה גישות שונות באשר לסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בשאלות משפטיות. המערער משליך את יהבו על פסיקת בית משפט זה בעניין שמואל. ברקע לפסק הדין ניצבת מחלוקת ביחס לפרשנות הנכונה של הוראות צו הארנונה של עיריית רעננה לשנת 2011, אשר קובעות כי שטח מקוּרה שאינו סגור משלושה צדדים לא ייכלל בשטחה של דירת מגורים לצרכי ארנונה. בית משפט זה קבע כי מחלוקת זו צריכה להתברר בפני ערכאות שיפוטיות – זאת, משני טעמים חלופיים. ראשית, נקבע כי נושא המחלוקת אינו נכלל בגדרי העילות הקבועות בסעיף 3(א) לחוק הערר מחמת אופיו המשפטי (ראו: עניין שמואל, פסקאות 21-17 לפסק דינו של השופט נ' סולברג). שנית, נקבע כי אילו נושא זה היה נכלל בעילותיו של סעיף 3(א) לחוק, מן הדין היה למקמו בגדרי החריג הצר למסלול הסטטוטורי, אשר הוכר בהלכת אספיאדה – זאת, בשל השלכות הרוחב שתהיינה להכרעה שיפוטית באותו נושא. בית המשפט גם קבע כי הנושא ראוי להתברר במסגרתה של תובענה ייצוגית בתחשב בגודל הקבוצה המיוצגת (ראו: שם, בפסקאות 23-22 לפסק דינו של השופט נ' סולברג). פסק הדין אשר ניתן בעניין שמואל מדגים את הגישה המצמצמת ביחס לסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר. על פי גישה זו, מנהל הארנונה וועדת הערר מוסמכים לדון אך ורק בטענות עובדתיות וטכניות; טענות בעלות אופי משפטי צריכות להתברר בפני ערכאות שיפוטיות. ממבט ראשון, דוגמה נוספת לגישה זו ניתן למצוא בפסיקתו של בית משפט זה אשר קבעה כי פרשנותה של הוראת גביה מדורגת בצו הארנונה של עיריית תל אביב אינה בגדר נושא שראוי להתברר במסגרת המסלול הסטטוטורי (ראו: בר"מ 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ, פסקה 16 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (22.11.2016)). עם זאת, הוראת הגביה המדורגת אשר נידונה בהליך זה ניתנה כחלק מאישור חריג של השרים לשינוי היקף החיוב בארנונה בהתאם לדיני ההקפאה; ומשכך הוא, מדובר בטענה לקיומו של פגם חיצוני לצו הארנונה. פסק הדין בעע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (5.9.2005), אשר הובא על ידי היועצת המשפטית כמדגים את הגישה המצמצמת, אף הוא דן, למעשה, בטענות בדבר פגמים חיצוניים לצו הארנונה, לרבות הטענה בדבר הפרת ההסכם בין המערערת והמשיבה דשם. מנגד, העירייה מסתמכת על פסיקתו של בית משפט זה בעניין שחף טקס. ברקע לפסק הדין ניצבות טענות המערערת דשם כי חיובה בארנונה בגין שטחי שירותים קומתיים מנוגד לדין, להוראות צו הארנונה של עיריית תל אביב-יפו ולהלכה פסוקה של בית משפט זה. בית המשפט קבע כי הטענות צריכות להתברר במסגרת המסלול הסטטוטורי מאחר שהן נכללות בעילותיו של סעיף 3(א) לחוק הערר (ראו: עניין שחף טקס, פסקה 10 לפסק דינו של השופט ד' מינץ). בית המשפט הוסיף וקבע כי לחריג הצר, שכאמור נקבע בהלכת אספיאדה, אין תחולה מפני שאין מדובר בשאלה משפטית עקרונית בעלת חשיבות ציבורית (ראו: שם, בפסקאות 18-13 לפסק דינו של השופט ד' מינץ). עניין שחף טקס מדגים את הגישה המרחיבה ביחס לסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר. לפי גישה זו – שכאמור, היא הגישה הרווחת בפסיקתנו – סמכות המנהל והוועדה אינה מתמצה בבחינת היבטיו העובדתיים של החיוב בארנונה; שני אלו בהחלט מוסמכים לבחון גם סוגיות משפטיות אשר עולות לדיון בנוגע לחיוב כאמור. גישה מרחיבה זו, אינה רק הגישה הרווחת. זוהי גם הגישה הנכונה לגופה לנוכח חלוקת הסמכויות אשר נעשתה בסעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק הערר ובשל יתרונותיו הבולטים של המסלול הסטטוטורי. סבורני אפוא כי עלינו להמשיך ולפתח גישה רווחת זו, שכאמור נותנת מעמד בכורה למסלול הסטטוטורי אשר נקבע בחוק הערר – זאת, בהתאם לעמדתה של השופטת ד' ברק-ארז בהלכת אספיאדה, וכן בהתאם לאמור בסעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק הערר ולאיזון הסמכויות הקבוע בסעיפים אלה. קיומו של המסלול הסטטוטורי אינו שולל, מניה וביה, את סמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים לדון בהשגת נישום נגד חיובו בארנונה בגדרה של תובענה ישירה, להבדיל מערעור על החלטת הוועדה אשר מוגש מכוח האמור בסעיף 6 לחוק הערר. כמו כן, אין לראות במסלול הסטטוטורי משום שלילת האפשרות להגיש תובענה ייצוגית נגד החיוב בארנונה בגדרו של פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. כך קבעה השופטת ד' ברק-ארז בהלכת אספיאדה, ובקביעה זו לא נפקפק. ברם, כפי שנקבע בהלכת אספיאדה, העובדה שהליכה ישירה לערכאות שיפוטיות לא נשללה על ידי סעיף 3(א) לחוק הערר אינה משנה את מהותו של המסלול הסטטוטורי כדרך המלך. המסלול הסטטוטורי שנקבע בסעיף 3(א) לחוק הערר כהוראת דין מיוחדת (lex specialis) נועד להיות הכלל – כלל שלצדו נשמרה האפשרות החריגה והשיורית לברר השגות נגד חיובי ארנונה בבית משפט לעניינים מינהליים במסגרתה של תובענה ישירה. כפי שקבעה השופטת ד' ברק-ארז בהלכת אספיאדה, אפשרות חריגה זו שמורה למקרים מיוחדים בהם עולה לדיון שאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב משמעותיות. כפי שעולה מהלכת אספיאדה, לא כל השאלות המשפטיות נולדו שוות. הפסיקה שיישמה את הלכת אספיאדה כהלכתה סימנה קבוצה אחת בלבד של שאלות משפטיות כשאלות שנופלות בגדרי החריג הצר למסלול הסטטוטורי. קבוצה זו כוללת בתוכה שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית מיוחדת, שאותן – ורק אותן – ניתן להביא לבירור ישיר בפני בית משפט לעניינים מינהליים. כל יתר השאלות, לרבות שאלות משפטיות מובהקות, צריכות להתברר אצל מנהל הארנונה, ואחר כך אצל ועדת הערר ובפני בית משפט לעניינים מינהליים כערכאת ערעור (כמותווה בסעיף 6 לחוק הערר). כדי לוודא שאכן עסקינן בשאלה כזאת, טוב נעשה אם נאמץ לעצמנו את מבחן העזר הבא: שאלה משפטית כלל-ארצית, או שאלה המשותפת להרבה רשויות מקומיות, או לנישומים רבים של רשות מקומית גדולה – חזקה היא שראוי לדון בה ישירות במסגרתה של תובענה מינהלית אשר מתבררת בפני בית משפט לעניינים מינהליים. מאידך, שאלה משפטית שמוגבלת לתחומה של הרשות המקומית עליו מתפרש צו הארנונה או חוק העזר שמטיל חבות בארנונה מושא ההשגה, חזקה היא שנכון יהיה לדון בה במסגרת המסלול הסטטוטורי בהתאם לסעיף 3(א) לחוק הערר – כל אימת שאינה נוגעת, כאמור, לנישומים רבים של רשות מקומית גדולה כדוגמת תל אביב-יפו, חיפה או באר שבע. לצד האמור, אבהיר כי מדובר במבחן עזר בלבד, ולא בכלל משפטי נוקשה ומחייב. כפי שכבר צוין על ידי, כללים אלה נגזרים מלשון החוק – סיבה מכרעת להחלתם ככאלה, ללא תוספות וללא שינויים. סיבה נוספת להפעלת הכללים האמורים באדיקות ובקפידה – שגם עליה כבר עמדתי – היא יעילות המסלול הסטטוטורי כמסגרת לבירורן של השגות ארנונה בדרך מהירה ובלתי פורמלית. אימוצם של הכללים האמורים והפעלתם ללא שינויים וללא תוספות הם בגדר חובה אשר עולה מהלכת אספיאדה גופה וממעמדה כתקדים מחייב. כללים אלה, ומבחן העזר הנלווה אליהם, מקבלים תימוכין נוספים משני עקרונות כלליים של המשפט המינהלי הישראלי: (1) עצמאות השלטון המקומי; וכן (2) עדיפותו של שיקול-דעת מינהלי על פני שיקול-דעת שיפוטי בעניינים המסורים להכרעתה של רשות שלטונית. על שני אלה אעמוד כעת. משפטנו המינהלי מכיר מראשית דרכו בעיקרון האוטונומיה של הרשויות המקומיות – עיקרון שמקפל בתוכו גם את חופש הפעולה הנתון לרשויות מקומיות בענייני ארנונה. בית משפט זה הכיר בחשיבותו של עיקרון זה בשורה ארוכה של פסקי דין (ראו, מיני רבים: בג"ץ 8286/19 חביש נ' שר הפנים, פסקאות 58-56 לפסק דינו של השופט מ' מזוז והאסמכתאות שם (26.7.2021)). בפרשת זנלכל, סיכמתי את האמור בפסקי דין אלה והסברתיו בזו הלשון: "עצמאות השלטון המקומי מהווה ביטוי לדמוקרטיה פלורליסטית שבמסגרתה כל רשות מקומית מגשימה את רצון תושביה בנושאים מוניציפליים שונים ומגוונים. רשות מקומית אחת איננה חייבת להיות דומה לרשות מקומית אחרת. רשות מקומית מקיימת את רצון תושביה באמצעות נבחריהם הישירים אשר קבעו את מרכז חייהם בתחומה [...] בדרך זו, מובטחת זהות בין האינטרסים של הנבחר לבין טובתם של תושבי המקום שנתנו לו את קולם בבחירות [...] עצמאות השלטון המקומי גם תורמת לניהול התקין של המדינה בכללותה במישור הפוליטי והכלכלי. במישור הפוליטי, היא מדללת את כוחו של השלטון המרכזי ולא נותנת לו להצטבר ולהגיע לממדים המאיימים על חירויות האזרח. במישור הכלכלי, פועלן העצמאי של רשויות מקומיות מפחית את העומסים המוטלים על השלטון המרכזי ויוצר תחרות בריאה בין רשויות מקומיות המעוניינות לצרף לתחומן מפעלים ועסקים מצליחים וכן תושבים שמשלמים מסים מקומיים ותורמים לקהילה" (עע"מ 6525/17 זנלכל בע"מ נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל, פסקה 20 לפסק דיני (8.11.2018)). בענייננו, כאשר מדובר בשאלות משפטיות שמוגבלות לתחומה של רשות מקומית אחת, מקבלי ההחלטות במסלול הסטטוטורי הם בעלי "הידע המקומי" הדרוש בכדי לפרש את צווי הארנונה באופן שיגשים את עיקרון האוטונומיה של השלטון המקומי בצורה מיטבית. עיקרון זה תואם את העיקרון הכללי בדבר עדיפותו של שיקול-דעת מינהלי על פני שיקול-דעת שיפוטי בעניינים המסורים להכרעתה של רשות שלטונית. אחד מביטויו הספציפיים של העיקרון האחרון הוא מתן משקל משמעותי – אם כי לא מכריע – לאופן שבו מתפרשת חקיקת-משנה, כדוגמת תקנות, חוקי עזר עירוניים וצווי ארנונה, על ידי הרשות האחראית לאותה חקיקה. סוגיה זו נידונה בדנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (4.7.2021) (להלן: עניין זליגמן). בעניין זליגמן נקבע כי יש ליתן משקל מסוים, ולעיתים אף מוגבר, לעמדת הרשות המנהלית – וזאת, לאור מומחיותה (ראו: עניין זליגמן, פסקאות 62 ו-68 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר). נקודה זו הובהרה היטב בחוות דעתה של השופטת י' וילנר, אשר סברה, בדעת מיעוט, כי פרשנות חקיקה, שכאמור נקוטה בידי הרשות המוסמכת, ראויה למשקל גדול אף יותר – עד כדי מכריע. ואלה הם הדברים שאמרה השופטת י' וילנר בנוגע לעדיפותו של שיקול הדעת המינהלי, שלגביהם קיימת תמימות דעים בקרב שופטי בית המשפט העליון: "הפסיקה עמדה על שני טעמים עיקריים לכך שעל השופט-הפרשן לייחס משקל לעמדתה הפרשנית של הרשות המינהלית לחוק המסמיך: (1) מקצועיותה ומומחיותה של הרשות ביחס לחוקים שמכוחם היא פועלת; (2) ההסתמכות שהפרשנות של הרשות יצרה לאורך זמן בקרב הציבור. כך למשל, בעניין תנועת לאו"ר [בג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד מד(3) 529 (1990) – א.ש.], ציין השופט (כתארו אז) א' ברק כלהלן:   "רשות שלטונית המופקדת על ביצועו של חוק מתמחה בו, יודעת יפה את כוחו ומגבלותיו, וערה למלוא הבעיות שכל פירוש אפשרי יעורר. על-כן, על בית המשפט להטות אוזן לפירושה של הרשות המבצעת את החוק ולהערותיה. עם זאת, לאחר שבית המשפט עיין בפירושן של הרשויות השונות, עליו להכריע בפירוש הראוי ..." (שם, בעמוד 553; ההדגשה הוספה, י.ו.). כמו כן, בבג"ץ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי, פ"ד מ(1) 113 (1986) (להלן: עניין עוף העמק), הבהיר השופט (כתוארו אז) א' ברק כי סטייה מפרשנות שעל-פיה נהגה הרשות לאורך זמן עלולה להביא לתוצאה קשה ביותר, וזאת בשל ההסתמכות שפרשנות זו יצרה והנוהג שהשתרש בעקבותיה, כלהלן:   "זוהי [קבלת פירוש שונה מן הפירוש שניתן על-ידי הרשות המינהלית לדבר חקיקה, ושעל-פיו נהגה הרשות משך זמן רב, י.ו.] תוצאה קשה ביותר, שיש בה כדי לגרום לשיבוש ניכר במערכות השלטון המקומי. כמובן, אם הנוהג, שעל פיו נהגו בעבר, מבוסס על פירוש מוטעה של החוק, אין בנוהג זה להעלות או להוריד. תהא תוצאתו קשה כאשר תהיה... חובתו של בית המשפט היא לשרש את הטעות. זו חובה יסודית, אשר הנאמנות לחוק מטילה על השופט. לא כן כאשר הנוהג, שעל פיו נהגו בעבר, מבוסס על פירוש אפשרי וחוקי של החוק, אם גם לא פירוש הנראה לבית המשפט כפירוש הטוב ביותר. במקרה כגון זה יש להתחשב במציאות העובדתית שנוצרה בעבר ולקחתה בחשבון השיקולים, אם לסטות בפירוש החדש מזה שנהגו על פיו בעבר ... אכן, טעות פירוש חוק אינה מקבלת הכשר על-ידי התנהגות עובדתית על יסוד הפירוש המוטעה. אך התנהגות עובדתית על יסוד פירוש אפשרי עשויה להפוך אותו בדיעבד לפירוש הראוי, גם אם מראש ייתכן, שהיה מקום לבחור בפירוש אפשרי אחר. אף כאן יש מקום לבחון את התקלות, הצומחות מאימוץ הפירוש החדש ומזניחת הפירוש הישן לעומת היתרונות הצומחים מכך. רק אם היתרונות עולים על התקלות, יש מקום לזנוח את הגישה המקובלת ולבחור בגישה חדשה" (שם, בעמודים 146-145; ההדגשות הוספו, י.ו.; וראו גם: זמיר – עילת הביקורת המשפטית, בעמודים 3808-3807).      על רקע האמור, בפסיקה ובספרות הובעה לא אחת העמדה שלפיה, בנסיבות המתאימות, על בית המשפט לייחס משקל רב יותר לעמדתה הפרשנית של הרשות ביחס לחוק אותו היא מיישמת ושמכוחו היא פועלת, וזאת, בעיקר כאשר מדובר בהוראת חוק המצויה בתחומי המומחיות המקצועית של הרשות, וכן במקרים שבהם פרשנותה של הרשות יצרה הסתמכות בקרב הציבור. זאת, כמובן, כל עוד הפרשנות של הרשות אפשרית ועולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליותיו" (ראו עניין זליגמן, פסקאות 21-20 לפסק דינה של השופטת י' וילנר). לסיכום: ככלל, השגות ארנונה, לרבות אלו שמעלות שאלות משפטיות טהורות, צריכות להתברר במסגרת המסלול הסטטוטורי, שתחילתו במנהל הארנונה, המשכו אצל ועדת הערר אשר פועלת לפי חוק הערר, וסופו בפני בית משפט לעניינים מינהליים ביושבו כערכאת ערעור על החלטתה של ועדת הערר. לצדן של טענות בדבר אי-חוקיות בהטלת הארנונה על ידי רשות מקומית, שסעיף 3(ב) לחוק הערר מוציאן מהמסלול הסטטוטורי בלשון מפורשת, לכלל זה יש חריג אחד בלבד אשר נקבע בהלכת אספיאדה. חריג זה קובע כי שאלה משפטית שבבסיסה של השגת ארנונה יכול שתידון ישירות על ידי בית משפט לעניינים מינהליים במסגרתה של תובענה מינהלית – ייצוגית או אישית – כל אימת שמדובר בשאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב משמעותיות. כפי שכבר צוין על ידי, בידינו מבחן עזר לבחינת תחולתו של החריג: כאשר לפנינו שאלה משפטית כלל-ארצית, או שאלה משפטית המשותפת להרבה רשויות מקומיות או להרבה נישומים של רשות מקומית גדולה – חזקה היא שראוי לדון בה ישירות בבית משפט לעניינים מינהליים; מאידך, שאלה משפטית שמוגבלת לתחומה של רשות מקומית אחת שאינה גדולה במיוחד, חזקה היא שנכון יהיה לדון בה במסגרת המסלול הסטטוטורי. המסלול הסטטוטורי מונע מנישום הגשת תובענה ייצוגית נגד הרשות המקומית לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. ברם, חיסרון זה מקוזז על ידי החיסכון המשמעותי בעלויות התדיינות שמביא עמו המסלול הסטטוטורי. מעבר להיותו של מסלול זה זול ונגיש לאזרח – כך שמימוש זכותו של נישום להשיג על החיוב אינו כרוך בעלויות משמעותיות, שהוזלתן נדרשת במסגרת תובענה ייצוגית – המסלול הסטטוטורי מאפשר צירוף נישומים להשגת ארנונה ולמעבר הדיון בהשגה המשותפת לנישומים רבים לפסים קבוצתיים, בדומה לאלו של תובענה ייצוגית. כלי נוסף בידי הנישומים הוא בקשה לאיחוד הדיון בהשגות נפרדות באופן שאלה תתבררנה במאוחד בפני הערכאה המבררת. ההבדל העיקרי בין כלים אלה לבין תובענה ייצוגית הוא בהחלת ההכרעה השיפוטית בתובענה ייצוגית גם על חברי הקבוצה שלא היו צד להליך ולא לקחו חלק בניהולו (להרחבה, ראו: John C. McCoid, A Single Package for Multiparty Disputes, 28 Stan. L. Rev. 707, 710-712 (1976); Howard M. Erichson, Informal Aggregation: Procedural and Ethical Implications of Coordination among Counsel in Related Lawsuits, 50 Duke L.J. 381, 409-414 (2000); Diane Wood Hutchinson, Class Actions: Joinder or Representational Device, 1983 S. Ct. Rev. 459, 459-460 (1983)). מן הכלל אל הפרט כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים שלפנינו נסובה על שאלה בדבר פרשנותם הנכונה של שני סעיפים בצו הארנונה של עיריית הוד השרון – סעיף ההגדרות וסעיף הבריכה – והמסקנה מפרשנות זו ביחס לסמכות העירייה לגבות ארנונה בגין בריכות שחייה ביתיות שאינן מקוּרות. פרשנות זו נדרשת להכרעה בטענות המערער שעניינן סיווג הנכס, כאמור בסעיף 3(א)(2) לחוק הערר. לא מצאתי כי יש יסוד לטענת המערער לפיה המחלוקת במוקד הערעור אינה נוגעת לסיווג הנכס, ומשכך אינה נכללת בעילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר. אמנם טענות המערער בסוגיה זו הן טענות משפטיות מובהקות – המערער טוען, כאמור, כי אין לסווג בריכות ביתיות כ"בריכות פרטיות" כמשמען בסעיף הבריכה – אולם אין בכך כדי להוציא טענות אלה מגדרי סעיף 3(א)(2) לחוק הערר. משכך הוא, כדי שהמחלוקת תתברר במישרין במסגרתה של תובענה ייצוגית, על המערער להראות שטענותיו מעלות שאלה משפטית עקרונית בעלת חשיבות ציבורית-כללית, ובשל כך נכנסות לחריג הצר שכאמור נקבע בהלכת אספיאדה. סבורני כי השאלה העומדת במוקד הערעור היא שאלה משפטית מקומית אשר נטועה, כל כולה, בפרשנות צו הארנונה הספציפי של עיריית הוד השרון. הכרעה בשאלה זו אינה כרוכה בבחינתן של השלכות רוחב כלל ארציות ושל היבטים כלליים אשר חורגים מתחומה של העיר הוד השרון. על-מנת ליתן לסעיפים מושא המחלוקת פרשנות נכונה, הפרשן זקוק בעיקר לידע מקומי: היכרות קרובה עם צווי הארנונה של עיריית הוד השרון, עם ההחלטות אשר קדמו להוצאת הצווים וטעמיהן, ועם הפרקטיקה המקובלת של הטלת ארנונה על מחזיקיהם של בתים עם בריכות שחייה פרטיות. כמו כן, המערער לא הוכיח כי מספר הנישומים אשר מעלים או עשויים להעלות שאלה משפטית זו הוא רב במיוחד. ברי הוא, אפוא, כי שאלה זו אינה נכנסת לגדרי החריג למסלול הסטטוטורי אשר נקבע בהלכת אספיאדה. מכל הטעמים שמניתי, הנני מציע לחבריי שנדחה את הערעור שלפנינו ונקבע כי אכן לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה כייצוגית. בהתחשב בתרומת המערער לבירור הסוגיה החשובה בה הכרענו, סבורני כי טוב נעשה אם לא נחייבו בהוצאות. ש ו פ ט השופטת ר' רונן: לאחר שעיינתי בחוות דעתו של חברי השופט א' שטיין, אין בידי להצטרף לתוצאה שאליה הגיע. כפי שאפרט להלן, בשונה מחברי, אני סבורה כי במקרים בהם מדובר בשאלה משפטית "טהורה" המשותפת למספר רב של פרטים, כך שלא נדרשת כל בחינה עובדתית פרטנית ביחס לכל אחד מהם – אין מניעה להגיש תובענה ייצוגית אשר תידון בפני בית משפט לעניינים מינהליים. חברי פירט בהרחבה את הרקע הצריך לענייננו ולכן אעמוד על הדברים בתמצית בלבד. המערער הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה 1 – עיריית הוד השרון, בטענה כי העירייה חייבה אותו ותושבים אחרים בעיר שבבתיהם קיימת בריכת שחייה ביתית בתשלום ארנונה בגין שטח הבריכה, בניגוד להוראת סעיף 2א לצו הארנונה (להלן: בקשת האישור). בתשובתה לבקשת האישור טענה העירייה, בין היתר, כי יש למחוק את הבקשה על הסף בשל אי-מיצוי הליכי ההשגה והערר הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). ביום 2.10.2019 דחה בית משפט קמא את בקשת האישור לאחר שמצא כי לא קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בה יוכרעו לטובת חברי הקבוצה. בית משפט קמא לא דן בטענת העירייה לסילוק על הסף בשל אי-מיצוי הליכים. על פסק דין זה הגיש המערער את הערעור דנן. במסגרת הערעור שלפנינו התעוררה שוב השאלה האם יש מקום לסלק את בקשת האישור מן הטעם שהיה על כל חברי הקבוצה לנקוט בהליך המינהלי של השגה וערר הקבוע בחוק הערר, או שמא ניתן לברר את טענות המערער במסגרת של תובענה ייצוגית? כפי שציין חברי השופט שטיין, הסוגיה הניצבת לפתחנו התעוררה בעבר במסגרת עע"מ 6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016) (להלן: הלכת אספיאדה). באותו עניין נידונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו בעלי מכוני יופי בתחומי העיר תל אביב-יפו בטענה כי חויבו בתשלום ארנונה ביתר בשל סיווג שגוי של נכסיהם. בפסק דינה של השופטת ד' ברק ארז (אליה הצטרפה הנשיאה מ' נאור) נקבע כי כאשר מדובר בעילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר, דרך המלך היא צעידה בנתיב שקבע המחוקק – קרי הגשת השגה למנהל הארנונה, הגשת ערר לוועדת הערר והגשת ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולא ניתן לעקוף מסלול זה באמצעות הגשת תובענה ייצוגית. לצד זאת, נקבע כי "במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית המשותפת לנישומים רבים, והדעת נותנת כי אין טעם בבירור הטענה במסגרת הליכי השגה והערר, בית המשפט עשוי להכיר בהצדקה להגיש תובענה ייצוגית חלף צעידה במסלול הסטטוטורי הקבוע בסעיף 3(א) לחוק הערר" (שם, בפסקה 43). לגישת חברי השופט שטיין, הפתח שהותירה הלכת אספיאדה להגשת תובענות ייצוגיות בעילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר כולל בתוכו רק מקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית בעלת חשיבות ציבורית-כללית מיוחדת או בעלת השלכות רוחב משמעותיות. לצורך זיהוין של שאלות מסוג זה, קובע חברי מבחן עזר לפיו "שאלה משפטית כלל-ארצית, או שאלה המשותפת להרבה רשויות מקומיות, או לנישומים רבים של רשות מקומית גדולה – חזקה היא שראוי לדון בה ישירות במסגרתה של תובענה מינהלית אשר מתבררת בפני בית משפט לעניינים מינהליים. מאידך, שאלה משפטית שמוגבלת לתחומה של הרשות המקומית עליו מתפרש צו הארנונה או חוק העזר שמטיל חבות בארנונה מושא ההשגה, חזקה היא שנכון יהיה לדון בה במסגרת המסלול הסטטוטורי בהתאם לסעיף 3(א) לחוק הערר – כל אימת שאינה נוגעת, כאמור, לנישומים רבים של רשות מקומית גדולה כדוגמת תל אביב-יפו, חיפה או באר שבע" (פסקה 45 לחוות דעתו). בניגוד לחברי, אני סבורה כי יש לפרש את הפתח שהותירה הלכת אספיאדה באופן רחב יותר, כך שבכל מקרה בו מתעוררת שאלה משפטית "טהורה" המשותפת לפרטים רבים – ניתן יהיה לדון בה במסגרת תובענה ייצוגית, ללא הכרח לפסוע במסלול המינהלי של הגשת השגה וערר, עליו מורה חוק הערר. זאת, בכפוף לכך שלא נדרשת כל בחינה עובדתית פרטנית – קרי המצב העובדתי של כל חברי הקבוצה זהה, כך שההחלטה תחול על כולם באופן זהה ללא צורך בבדיקה פרטנית של כל אחד. בראש ובראשונה, אני סבורה כי התוצאה האמורה היא יעילה יותר, וכי היא משרתת הן את טובתן של הרשויות המקומיות; הן את טובת התושבים-הנישומים; והן את טובתה של מערכת המשפט. ככל שהדברים נוגעים לרשויות המקומיות – כאשר מדובר בשאלה משפטית מובהקת המשותפת לתושבים רבים בתחומי רשות מקומית פלונית, דומה כי האפשרות היעילה והזולה יותר עבור הרשות המקומית היא דווקא לברר אותה פעם אחת בלבד, במסגרת הליך מאוחד של תביעה ייצוגית בה יהיה עליה לפרוש את הגנתה פעם אחת ויחידה. זאת, לעומת ניהולם של עשרות או מאות רבות (ולעיתים אף אלפים) של הליכי השגה וערר נפרדים העוסקים כולם באותה שאלה משפטית. הליכים אלה אף עשויים, למצער בחלקם, להגיע לערעורים לבתי המשפט לעניינים מינהליים, באופן שידרוש מהרשות המקומית "בזבוז" של משאבים רבים אף יותר (ראו: הלכת אספיאדה, פסקה 5 לחוות דעתה של השופטת א' חיות. כן ראו: עע"מ 728/17 שמואל נ' עיריית רעננה, פסקה 22 (4.2.2018) (להלן: עניין שמואל)). מעבר לאמור, ישנם יתרונות משמעותיים נוספים מבחינת הרשות המקומית בכך שתוגש תובענה ייצוגית אחת בשמם של כל הנישומים בתחומיה, על פני הגשת הליכי השגה וערר פרטניים רבים. כך, חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 קובע הסדרים ייחודיים ביחס להליך ייצוגי שמוגש נגד רשות, במטרה לאזן בין טובתם של חברי הקבוצה לבין האינטרס הציבורי – שבא לידי ביטוי, בין היתר, בצורך לשמור על הקופה הציבורית ולמנוע פגיעה בתפקודה של הרשות. כך למשל, סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות קובע מנגנון חדילה המקנה לרשות "פתח מילוט" מההליך הייצוגי כאשר מדובר בתביעת השבה בגין גבייה שלא כדין. בהתאם למנגנון זה (שקיים רק ביחס לרשויות ולא ביחס לנתבעים "פרטיים"), ככל שהרשות תודיע תוך 90 יום כי תחדל מהגבייה שבגינה הוגש ההליך והוכח כי היא אכן חדלה, היא תהיה פטורה מהשבה של אותם סכומים שנגבו על ידיה שלא כדין בעבר. מנגנון דומה אינו קיים בהליך השגה פרטני של נישום. דוגמה נוספת היא סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, אשר מגביל את סעד ההשבה שניתן לפסוק נגד רשות לתקופה של 24 חודשים בלבד עובר למועד בו הוגשה הבקשה לאישור התובענה הייצוגית – חלף תקופת התיישנות בת 7 שנים שחלה ביחס לנתבעים אחרים. אם כן, בידי הרשות מנגנונים שונים המאפשרים לה לצמצם באופן ניכר את הנזקים שעלולים להיגרם לה כתוצאה מהגשת תובענה ייצוגית להשבת ארנונה שנגבתה שלא כדין (להרחבה, ראו: רע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין, פסקאות 23-21 (13.2.2011)). באשר לתושבים-הנישומים – בירור השאלה המשפטית בדרך של תובענה ייצוגית תיטיב עמם, שכן ההחלטה שתתקבל תחול עליהם מבלי שיהיה על כל אחד ואחד מהם להשקיע משאבים בניהול הליך פרטני של השגה וערר, ולעיתים אף הגשת ערעור לבית משפט לעניינים מינהליים. כמו כן, הואיל ועסקינן במקרים בהם השאלה שמתעוררת היא שאלה משפטית מובהקת, עשויים להיות תושבים שיימנעו מנקיטת ההליך המינהלי שמתווה חוק הערר בשל חוסר הבנה וידע ביחס למצב המשפטי. האפשרות לפנות להליך ייצוגי במקרים אלה תביא לכך שההחלטה שתתקבל תחול גם עליהם, בעוד שאלמלא כן הם לא היו פועלים למיצוי זכויותיהם (וראו לעניין זה את דבריה של השופטת ברק-ארז בהלכת אספיאדה, לפיהם "הדעת אף נותנת כי מקרים חריגים מסוג זה (בהם עשוי בית המשפט להכיר בהצדקה להגיש תובענה ייצוגית – ר.ר.) צפויים להיות כאלה שלפרט אין כל תמריץ לנקוט בהם הליך פרטני" (שם, בפסקה 43 לחוות דעתה)). אכן, אף במקרים בהם ניתנת החלטה עקרונית במסגרת הליך פרטני שמתנהל ביחס לנישום ספציפי – חזקה על הרשות כי היא תיישם את אותה החלטה גם ביחס לנישומים אחרים שמצבם זהה (ראו: הלכת אספיאדה, בפסקה 35 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז). אלא שלמרבה הצער רשויות מקומיות לא תמיד מקפידות לנהוג באופן זה, אף אם לא בכוונת זדון (ראו: עע"מ 9962/16 שחף טקס בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 18 לפסק דינו של השופט ד' מינץ, חוות דעתה של הנשיאה א' חיות (4.10.2018)). האפשרות לנקוט בהליך ייצוגי במקרים בהם מדובר בשאלה משפטית "טהורה" תצמצם את החשש מפני התנהלות כזו של הרשויות המקומיות, ותפחית מקרים של גביית ארנונה שלא כדין והשבה פרטנית רק לאותם תושבים אשר היו להם הידע והמשאבים למצות את זכויותיהם במסגרת הליך מינהלי, תוך הותרת סכום הגבייה הבלתי חוקי בידי הרשות ביחס לתושבים האחרים. מעבר לכך, האפשרות לפנות להליך ייצוגי במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית מובהקת המשותפת לנישומים רבים תועיל גם מבחינה מערכתית. כך, אפשרות זו תמנע מצב של הכרעות סותרות הניתנות בעניינם של נישומים שונים, חרף הזהות במצבם העובדתי. כמו כן, האפשרות לרכז את עניינם של נישומים רבים במסגרת הליך ייצוגי אחד תביא לחיסכון במשאבים שיפוטיים. זאת, שכן במקום שיוגשו לבתי המשפט לעניינים מינהליים ערעורים מרובים על ידי נישומים שונים העוסקים כולם באותה שאלה משפטית; יוגש הליך ייצוגי אחד ויחיד, בו יכריע בית המשפט לעניינים מינהליים בשאלה המשפטית, וההכרעה בה תחול באופן גורף על כלל הנישומים שמצבם העובדתי זהה. אומנם, כפי שציין חברי השופט שטיין, המסלול המינהלי הקבוע בחוק הערר טומן בחובו יתרונות מסוימים, ובכלל זה העובדה שהבירור נערך אל מול אנשי מקצוע העוסקים בתחום הארנונה; סדרי הדין הגמישים והמאפיינים הייחודיים של ההליך המאפשרים קיום הליך יעיל, זול ומהיר; והפחתת העומס בו נושאים בתי המשפט בתחום הארנונה (ראו פסקה 29 לחוות דעתו). ואולם, יתרונות אלה רלוונטיים בעיקר למצבים "הרגילים", בהם נדרש בירור עובדתי אינדיבידואלי. כך, העובדה שבמסגרת המסלול המינהלי הטענות מתבררות על ידי אנשי מקצוע בעלי מומחיות בתחום הארנונה היא בעלת משמעות ככל שנדרשת בחינה עובדתית פרטנית ביחס לנכס – שימושיו, מידותיו וכדומה. מנגד, כאשר מדובר בשאלה משפטית "טהורה" אשר אינה מערבת שאלות של עובדה – העדיפות היא דווקא שמי שידון בטענות יהיה בעל מומחיות משפטית ולא מקצועית (ראו: עניין אספיאדה, בפסקה 22; עע"מ 728/17 שמואל נ' עיריית רעננה, פסקה 11 (4.2.2018) (להלן: עניין שמואל)). יפים לעניין זה דבריו של השופט נ' סולברג בעניין שמואל: למעשה, אחת ההצדקות שניתנה מלכתחילה למסלול ההשגה שבחוק, היא גם ההצדקה לחריגה הימנו. אמנם נכון, מנהל הארנונה וועדת הערר מחזיקים ביתרון על פני בית המשפט לעניינים מינהליים במה שנוגע לברור עובדתי-פרטני של העילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק; אך לא כך כאשר בשאלות משפטיות עסקינן. האוטוריטה המקצועית בשאלות מעין אלה, היא הערכאה השיפוטית, ומן הראוי כי היא זו שתכריע בהן..." (שם, בפסקה 14). גם סדרי הדין הגמישים של ההליך המינהלי חשובים בעיקר במצבים בהם נדרש בירור עובדתי פרטני ביחס לנישום. באשר להפחתת העומס המוטל על בתי המשפט בענייני ארנונה – הרי שכפי שהוזכר לעיל, דווקא מצב בו יתנהלו הליכים רבים של השגות ועררים נפרדים העוסקים באותה שאלה משפטית, כאשר כל אחד מהם עשוי להגיע לפתחו של בית המשפט לעניינים מינהליים כערעור בזכות, עלול להביא להחרפת העומס המוטל על בתי המשפט. זאת, לעומת מצב בו כל ההליכים הפוטנציאליים הללו יתרכזו לכדי הליך ייצוגי אחד נגד הרשות המקומית, בו יברר בית המשפט לעניינים מינהליים את השאלה המשפטית ויכריע בה באופן גורף לגבי כלל הנישומים הנכללים בקבוצה. מן האמור עולה אפוא כי כאשר מדובר במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית מובהקת המשותפת לנישומים רבים ואינה דורשת בחינה עובדתית – היתרונות של הליך התובענה הייצוגית עולים על היתרונות הטמונים במסלול המינהלי הקבוע בחוק הערר. זאת ועוד, אני סבורה כי הותרת האפשרות להגיש תובענה ייצוגית במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית "טהורה" אשר ההכרעה בה אינה דורשת בירור עובדתי, עולה בקנה אחד עם עמדתה של השופטת ברק-ארז בהלכת אספיאדה. מקריאת חוות דעתה של השופטת ברק-ארז עולה כי עמדתה התבססה בעיקרה על כך שככלל, העילות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר נושאות אופי עובדתי, כך שבחינתן כרוכה בבירור עובדתי-קונקרטי ביחס לפרט שהעלה את הטענה. לגישתה, בירור כזה מתאים להתקיים בפני אנשי מקצוע העוסקים בתחום הארנונה במסגרת המסלול המינהלי, ואין להעבירו לתחומי בתי המשפט במסגרת של תובענה ייצוגית. כך למשל, ציינה השופטת ברק-ארז כי "המכנה המשותף של העילות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן בעלות אופי עובדתי-קונקרטי" (שם, בפסקה 21; ההדגשה הוספה). עוד היא ציינה כי בין הטעמים העומדים בבסיס המסלול המינהלי הקבוע בחוק הערר ניתן למנות את העובדה ש"טענות הנוגעות לסיווג הראוי של נכסים כרוכות בדרך כלל בבירור עובדתי נרחב, אשר מצריך לעתים את בדיקת המצב בנכס..."; וכן את העובדה ש"במסגרת הליך ההשגה מתגבשת התשתית העובדתית הנדרשת להכרעה אשר תשמש את בית המשפט אם וכאשר הסכסוך יובא להכרעה בפניו" (שם, בפסקה 22; ההדגשות הוספו). מכך ניתן ללמוד כי לגישת השופטת ברק-ארז, הטעמים המרכזיים המצדיקים את העדפת המסלול המינהלי שבחוק הערר על פני פנייה ישירה לבית המשפט נובעים מכך שלרוב הטענות העולות במסגרת זו הן כאלה המצריכות בירור עובדתי – אשר יעיל יותר שייעשה על ידי אנשי מקצוע העוסקים בתחום. בהמשך, ציינה השופטת ברק-ארז כי חרף היתרונות הגלומים בשימוש בכלי של תובענה ייצוגית, "כלי דיוני זה מעורר קשיים במקרים שבהם נדרש בירור אינדיבידואלי מעמיק ביחס לפרטים שונים הנמנים עם הקבוצה"; וכי "קושי מסוג זה עשוי להתעורר אף בענייננו, לנוכח האופי הפרטני של טענות הנוגעות לסיווג נכס לצורכי ארנונה", אשר הכרעה בהן "צריכה להיות מבוססת על בדיקה פרטנית, הנטועה במאפייניו של כל נכס" (שם, בפסקה 33; ההדגשות הוספו). גם בנקודה זו הבהירה השופטת ברק-ארז כי העדפת המסלול המינהלי על פני הכלי של תובענה ייצוגית נובעת בעיקרה מהקושי לערוך בירור עובדתי פרטני במסגרת הליך של תובענה ייצוגית, והעדר התאמה של הליך בו נדרשת בדיקה פרטנית כזו להליך ייצוגי. אם בכך לא די, השופטת ברק-ארז חזרה והבהירה בחוות דעתה כי עמדתה נגזרת מן המאפיינים הייחודיים של מסלול ההשגה בדיני ארנונה: "ראשית, החובה להגיש השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך ערר לוועדת ערר, נסבה על עילות צרות ומוגדרות (הן העילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר – ר.ר.), בעלות מאפיינים עובדתיים-קונקרטיים בעיקרם... שנית, וחשוב אף יותר, בתחום דיני הארנונה, במקרים שבהם נדחית ההשגה, הליך הביקורת הראשוני על ההחלטה המינהלית מתקיים בפני ועדת ערר. משמעות הדברים היא שהמחוקק סבר כי הבירור העובדתי ייעשה בפני גוף מקצועי, מעין שיפוטי, וינוהל מחוץ למערכת בתי המשפט" (שם, בפסקה 38; ההדגשות הוספו). בהתאם, היא סברה כי "הכרה באפשרות להגיש תובענה ייצוגית מבלי לעבור במסלול האמור משמעותה היא הכנסת הבירור העובדתי-קונקרטי בנושאי ארנונה אל תחומם של בתי המשפט, בניגוד לבחירה להעבירו אל ועדת הערר" (שם; ההדגשה הוספה. ראו גם פסקה 39 לחוות דעתה). גם בהתייחסה לשאלה האם המקרה שלפניה נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם ניתן לגישתה להגיש תובענה ייצוגית חלף נקיטה במסלול המינהלי, ציינה השופטת ברק-ארז כי "אינני סבורה שהמקרה דנן, אשר בו נדרשת בדיקה של מהות הפעילות בעסק, נמנה עמם" (שם, בפסקה 43; ההדגשה הוספה). מן האמור עולה כי עמדתה של השופטת ברק-ארז בהלכת אספיאדה, אשר ביכרה את מסלול ההשגה הקבוע בסעיף 3(א) לחוק הערר על פני הגשת תובענה ייצוגית, נטועה כל כולה בכך שבמרבית המקרים – ובהם גם המקרה שנדון שם – הכרעה בטענות המנויות בסעיף האמור דורשת קיומו של בירור עובדתי אינדיבידואלי ביחס לפרט שהעלה אותן. מכך ניתן להסיק כי הלכת אספיאדה לא חלה באותם מקרים חריגים בהם השאלה שמתעוררת היא משפטית "טהורה", ולא נדרש לערוך כל בירור עובדתי כדי להכריע בה. במקרים אלה, כפי שהובהר לעיל, יש הצדקה לטעמי להעדיף דווקא את ההליך הייצוגי על פני המסלול המינהלי שמתווה חוק הערר. לא בכדי הותירה השופטת ברק-ארז בחוות דעתה פתח לבית המשפט להכיר בהצדקה להגיש תובענה ייצוגית במקרים חריגים "שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית המשותפת לנישומים רבים, והדעת נותנת כי אין טעם בבירור הטענה במסגרת הליכי השגה והערר" (שם, בפסקה 43). לא למותר לציין גם כי ניתן למצוא בפסיקתו של בית משפט זה פסקי דין נוספים, הן מוקדמים להלכת אספיאדה והן מאוחרים לה, בהם הובעה העמדה לפיה כאשר השאלה העומדת על הפרק היא שאלה משפטית מובהקת – אין הכרח לצעוד במסלול ההשגה הקבוע בחוק הערר, וניתן לפנות ישירות לבית המשפט. כך למשל, בעניין שמואל – אשר עסק בסוגיה דומה לענייננו – קבע השופט סולברג כי כאשר מדובר בשאלות משפטיות "האוטוריטה המקצועית בשאלות מעין אלה, היא הערכאה השיפוטית, ומן הראוי כי היא זו שתכריע בהן" (שם, בפסקה 14). יצוין כי השופט סולברג אף ראה בשאלות משפטיות מובהקות ככאלה שכלל אינן באות בגדרי סעיף 3(א) לחוק הערר, משאין מדובר בעילות "עובדתיות" (שם, בפסקאות 20-17 לחוות דעתו). בעע"מ 259/05 שי נ' עירית נצרת עלית (6.11.2011) הכיר בית משפט זה באפשרות לפנות ישירות לבית המשפט בעתירה מינהלית נגד חיוב ארנונה במקרים בהם מתעוררות שאלות משפטיות עקרוניות שטרם נדונו (שם, בפסקה 6). בעע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (5.9.2005) צוין בכל הנוגע למסלול ההשגה הקבוע בחוק הערר כי "המאפיין של הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן נוגעות לעניינים עובדתיים וטכניים המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בפועל, ולא מדובר בשאלות בעלות היבט משפטי מובהק, כגון הקריטריונים לקביעת הארנונה או סבירות גובה הארנונה" (שם, בפסקה 4). בעע"מ 9530/05 ריבוע כחול – ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה (16.1.2008) צוין כי "בין הנושאים השייכים במובהק למסלול התקיפה המינהלי לבין הנושאים השייכים במובהק למסלול התקיפה המשפטי, קיים בפועל תחום חפיפה 'אפור', ובו נושאים שעשויים ליפול בשני המסלולים... עם זאת, כעניין שבמדיניות שיפוטית, יתבקש – כך נותנת הדעת – כי נושא הכרוך באופן ברור בבדיקות עובדתיות פרטניות ימצא את מקומו במסלול ועדת הערר..." (שם, בפסקה ל(2)). מכך ניתן להסיק כי במצב ההפוך – בו מדובר בנושא שבאופן מובהק אינו כרוך בבירור עובדתי – אין הכרח לנקוט במסלול המינהלי של השגה וערר. למעשה, נראה כי גם חברי השופט שטיין מכיר בכך שכאשר עסקינן בשאלה משפטית מובהקת ניתן להגיש תובענה ייצוגית, אך זאת לגישתו – רק במקרים בהם מדובר ב"שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית מיוחדת" (ראו פסקה 44 לחוות דעתו). לצורך זיהוין של שאלות מסוג זה, מציע חברי "מבחן עזר" לפיו כאשר מדובר בשאלה משפטית כלל-ארצית או כזו המשותפת לרשויות מקומיות רבות או לנישומים רבים של רשות מקומית גדולה – היא תידון ישירות בפני בית המשפט לעניינים מינהליים; ואילו כאשר מדובר בשאלה משפטית המוגבלת לתחומה של רשות מקומית אחת (שאינה גדולה) – יש לדון בה במסגרת המסלול המינהלי הקבוע בחוק הערר. ראשית, אני סבורה כי המבחן שמציע חברי אינו ברור וישים דיו. כך למשל, חברי מבחין בין מצב בו ישנה שאלה המשותפת לנישומים רבים ברשות מקומית גדולה – אז חזקה כי היא תידון ישירות בפני בית המשפט לעניינים מינהליים; לבין מצב של שאלה המוגבלת לתחומה של רשות מקומית אחת שאינה גדולה – שתידון במסגרת המסלול המינהלי בחוק הערר. ואולם, כלל אין זה ברור אילו רשויות ייחשבו כנכללות תחת ההגדרה של "רשות מקומית גדולה". האם אמת המידה הצריכה לעניין היא שטחה של הרשות המקומית? גודל האוכלוסייה בה? מספר העסקים הפועלים בה? האם עיר כמו כפר-סבא, המונה למעלה מ-100,000 תושבים – נחשבת או אינה נחשבת ל"רשות מקומית גדולה"? מה לגבי רמלה – המונה כ-80,000 תושבים? יתרה מכך, מה ראוי לעשות למשל במצב בו מדובר בשאלה המשותפת לנישומים רבים בשתי רשויות מקומיות שאינן נכנסות תחת ההגדרה של "רשות מקומית גדולה"? לכאורה, לפי מבחן העזר שקבע חברי, במצב כזה יש להעדיף את המסלול המינהלי על פני תובענה ייצוגית – שכן אין מדובר בשאלה המשותפת לרשויות מקומיות רבות או לנישומים רבים של רשות מקומית "גדולה". ואולם, לא ברור מה ההבדל בין מצב זה לבין מצב בו מדובר בשאלה המשותפת לנישומים רבים ברשות מקומית "גדולה" אחת – שהרי מספר התושבים בשתי רשויות מקומיות שאינן גדולות עשוי להגיע למספר התושבים ברשות מקומית אחת "גדולה". כך גם, לא ברור מה ההבדל למשל בין מצב בו ישנה שאלה משפטית המשותפת ל-5,000 תושבים של רשות מקומית "קטנה" לעומת מצב בו ישנה שאלה משפטית המשותפת למספר דומה של תושבים ברשות מקומית "גדולה". שנית, ובהמשך ישיר לכך, אינני סבורה כי ישנה הצדקה כלשהי להבחנה שעורך חברי. התועלות המושגות בקיומו של הליך ייצוגי מאוחד במקרים בהם מדובר בשאלה משפטית "טהורה" המשותפת למספר רב של נישומים, לעומת קיומם של הליכי השגה וערר פרטניים מרובים, קיימות גם במקרים בהם מדובר בשאלה המשותפת לנישומים רבים באותה רשות מקומית – בין אם היא גדולה, בינונית או קטנה. למעשה, גם במקרים אלה מדובר בשאלה בעלת השלכות רוחב, שכן בכוחה של ההכרעה בשאלה זו להשפיע לא על נישום אחד אלא על כלל הנישומים באותה רשות שמצבם המשפטי זהה. להכרעה בשאלה זו אף עשויה להיות השלכה פוטנציאלית ביחס לנישומים ברשויות מקומיות נוספות, אף אם היא הועלתה במקור ביחס לרשות מקומית אחת. ודוקו – בין אם מדובר בעשרות, מאות או אלפי נישומים; בין אם מדובר ברשות מקומית אחת או במספר רשויות מקומיות; ובין אם מדובר ברשות מקומית גדולה, בינונית או קטנה – כל עוד השאלה שמתעוררת היא שאלה משפטית המשותפת למספר רב של נישומים ואינה מצריכה כל בירור עובדתי פרטני, איזו תועלת עשויה לצמוח מניהול הליך נפרד ביחס לכל אחד ואחד מהם? להיפך – דווקא איחוד ההליכים לכדי הליך ייצוגי אחד בו תוכרע השאלה המשפטית יביא לייעול הליך הבירור; לחיסכון במשאבים הן של בעלי הדין והן של בתי המשפט; למניעת הכרעות סותרות; ולקבלת הכרעה גורפת שתחייב את הרשות להחילה על כל קבוצת הנישומים שמצבם זהה. אחת מן ההצדקות שמעלה חברי השופט שטיין בתמיכה לפרשנותו את הלכת אספיאדה, כמו גם ל"מבחן העזר" שהוצע על ידיו, הוא העיקרון הכללי בדבר עדיפות שיקול הדעת המינהלי על פני שיקול דעת שיפוטי בעניינים המסורים להכרעתה של רשות שלטונית. לעניין זה, מתייחס חברי לפסק הדין שניתן בדנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (4.7.2021) (להלן: עניין זליגמן), בו נקבע כי יש ליתן משקל מסוים, ולעיתים אף מוגבר, לעמדה המוצעת מטעם רשות מינהלית ביחס לפרשנות כללים והנחיות שיצאו תחת ידיה, אם כי לא משקל מכריע. זאת, לאור מומחיותיה בתחום, היכרותה עם השוק הרלוונטי והניסיון המעשי שלה באותו מגזר פעילות (שם, בפסקה 62 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ח' מלצר). בפרט, מתמקד חברי בעמדה שהביעה השופטת י' וילנר בעניין זליגמן (שנותרה בדעת מיעוט), לפיה יש ליתן לעמדתה הפרשנית של הרשות ביחס לכלליה והנחיותיה משקל מכריע – כך שברירת המחדל תהא לאמץ את הפרשנות המוצעת על ידיה. חברי סבור כי יש בעיקרון העדפת שיקול הדעת המינהלי ובאופן שבו הוא פורש בעניין זליגמן כדי לתמוך בעמדתו לפיה יש לבכר את ההליך המינהלי הקבוע בחוק הערר על פני קיום הליך ייצוגי, במקרים בהם מדובר בשאלה משפטית "טהורה" המשותפת לנישומים רבים, שאינה עונה להגדרה של "שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבוריות מיוחדת". אינני סבורה כי יש בנימוק זה כדי לסייע בשאלה נושא הערעור הנוכחי. אף אם יש מי שסבור כי יש להקנות משקל מוגבר או מכריע לעמדת הרשות המקומית ביחס לפרשנות כללי הארנונה הנוהגים בתחומה – הרי שעדיין אין בכך כדי להביא להעדפת בירור העניין במסגרת ההליך המינהלי הקבוע בחוק הערר. היתרונות הטמונים בנקיטת הליך ייצוגי מאוחד במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית מובהקת המשותפת לנישומים רבים – ובהם ייעול ההליך, חיסכון במשאבים, מניעת הכרעות סותרות והחלה גורפת של החלטות עקרוניות – עומדים בעינם. ברי כי בית המשפט שידון בתביעה הייצוגית יוכל לתת משקל – כפי שימצא לנכון ובהתאם לעקרונות שהתוותה ההלכה הפסוקה – לעמדת הרשות המקומית כפי שזו תובא לפניו על ידי הרשות המקומית שתהיה כמובן צד להליך. אשר על כן, בשונה מחברי השופט שטיין, אני סבורה כי במקרים בהם עסקינן בשאלה משפטית מובהקת, שאינה מערבת עניינים עובדתיים כלל – אין מניעה ואף ישנה עדיפות להכריע בה במסגרת תובענה ייצוגית שתוגש באופן ישיר לבית משפט לעניינים מינהליים. זאת, כל עוד השאלה הצריכה הכרעה משותפת לנישומים רבים, וללא תלות במספר הרשויות המקומיות לגביהן היא מתעוררת או בגודלן. על כן, הואיל ובענייננו גם חברי מסכים כי מדובר בשאלה משפטית "טהורה" המשותפת לכל התושבים בעלי הבריכות הביתיות בתחומיה של עיריית הוד השרון – לו הייתה נשמעת דעתי היינו קובעים כי אין מקום לסלק על הסף את בקשת האישור שהגיש המערער מן הטעם שלא מוצה ההליך המינהלי הקבוע בחוק הערר. ש ו פ ט ת ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן: לאחר שעיינתי בחוות דעתם של חבריי השופטים א' שטיין ור' רונן, מצאתי להצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט שטיין שלפיה טענותיו של המערער בדבר הצורך בהשבת סכומי הארנונה צריכות להתברר במסלול שנקבע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר) – כלומר, השגה לפני מנהל הארנונה, ערר לפני ועדת הערר, וערעור לבית משפט לעניינים מינהליים – ולא במסגרת הליך ייצוגי. בעבר נפסק כי ככל שהדבר נוגע לסוגיות שמצויות בתחום סמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר בהתאם לסעיף 3(א) לחוק הערר, דרך המלך היא קיום הדיון בסוגיות אלו במסגרת המסלול שמתווה חוק הערר – וכי פנייה ישירה לבית המשפט, תוך עקיפת המסלול הסטטוטורי, צריך שתיעשה במקרים חריגים בלבד (בר"ם 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ, פסקה 13 (4.12.2016); עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ, פסקה 23 (16.8.2016) (להלן: עניין אספיאדה); רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 493 (2000)). בהקשר זה צוין בעניין אספיאדה כי הפסיקה הכירה בקיומו של "פתח צר" שבמסגרתו בית המשפט עשוי לדון, כערכאה ראשונה, במחלוקת בנושא שנתון להליך של השגה וערר "במקרים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת" (שם, פסקה 23; ראו גם: בר"ם 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ, פסקה 15 (22.11.2016)). עוד הובהר בעניין אספיאדה כי הכלל האמור חל גם בכל הנוגע להליכים ייצוגיים. המחלוקת שהתגלעה בין חבריי השופטים שטיין ורונן, מתמקדת בשאלה האם – תחת ההנחה שטענות המערער באות בגדרי אחת העילות שבסעיף 3(א) לחוק הערר – קמה בענייננו הצדקה לחרוג מהכלל הרגיל שלפיו טענות אלו מקומן להתברר במסלול ההשגה שהותווה בחוק הערר. כשלעצמי, אני סבור כי ניתן להותיר מחלוקת זו בצריך עיון – הן לעניין מבחני העזר שהציע חברי השופט שטיין (פסקה 45 לחוות דעתו), הן לעניין הצעת חברתי השופטת רונן למתן פרשנות מרחיבה לחריג שהותווה בעניין אספיאדה (פסקה 3 לחוות דעתה). אכן, כפי שמציינים חבריי, השאלות שאותן מעלה המערער כוללות היבט משפטי מובהק – ואולם, בהיבט זה מקובלת עליי עמדתה של היועצת המשפטית לממשלה שלפיה ככל שהדבר נוגע להשגות על אופן סיווג הנכס, קו הגבול בין שאלה משפטית לשאלה שבעובדה עשוי לעתים להיות עמום, וכדבריה "דומה, כי ניתן להציג רבות מהשאלות המתעוררות בענייני סיווג וטעות בחיוב כשאלות משפטיות" (סעיף 41 לעמדתה). כשלעצמי, אני נוטה לדעה כי הסוגיה שמעלה המערער בענייננו כוללת רכיבים עובדתיים שטעונים בירור, אף אם מרכז הכובד שלה מצוי בשאלה המשפטית, אך מכל מקום, המקרה שלפנינו – אשר עוסק בסוגיה מצומצמת שתחומה אך לבעלי בריכות ביתיות בהוד השרון – ממילא אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים "בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת" אשר עשויים, לפי האמור בעניין אספיאדה, להצדיק פנייה ישירה למסלול השיפוטי. לפיכך ניתן בעיניי להותיר לעת מצוא את השאלה המורכבת שעניינה האם וכיצד ניתן לקבוע מבחן עקרוני לזיהוי הסוגיות שיצדיקו את עקיפת המסלול שבחוק הערר. עוד אבקש להעיר, בהמשך לאמור בפסקאות 51-50 לחוות דעתו של חברי השופט שטיין, כי אני מצטרף להערת חברתי השופטת רונן (פסקה 11 לחוות דעתה) שלפיה שאלת המשקל שיש לייחס לעמדתה הפרשנית של רשות מינהלית, אינה משליכה בהכרח על זהות הערכאה שלפניה ראוי לברר את טענותיו של הנישום. מכל מקום ראיתי להוסיף ולהדגיש כי אמנם אין חולק על עצם ההצדקה לבחון את עמדתה הפרשנית של רשות שלטונית ביחס לחקיקת משנה שעליה היא אחראית – ואולם, בהתאם לדעת הרוב בדנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (4.7.2021), המשקל שיינתן לעמדה פרשנית זו ייקבע בכל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו – ולבטח אין מדובר במשקל מכריע (שם, פסקאות 67 ו-101 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר; וכן פסק דיני באותה פרשה). זאת, בין היתר, על רקע ההבנה כי מלאכת הפרשנות מסורה בידי בית המשפט, כחלק מתפקידו כפרשן המוסמך של הדין (שם, פסקאות 79-78 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר). משכך, איני סבור שניתן לקבוע כי שיקול הדעת המינהלי זוכה לעדיפות אפריורית על פני שיקול הדעת השיפוטי בהקשר נושא ענייננו. לבסוף, אציין כי מקובלת עליי מסקנת חברי כי הוראת סעיף 3(ב) אינה מוציאה את המחלוקת שלפנינו מגדר סמכותה של ועדת הערר. כפי שמציינת גם היועצת המשפטית לממשלה, ועדת הערר מוסמכת בענייננו לדון בשאלת הסיווג, ובכלל זה בהיבטים המשפטיים הנוגעים לחיוב הארנונה – מסקנה אשר עולה בקנה אחד עם הלכת אספיאדה (שם, פסקה 28). מצטרף אני אפוא לתוצאת פסק דינו של חברי, השופט א' שטיין, שלפיה לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה כייצוגית. מ"מ הנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏ט"ו באדר ב התשפ"ד (‏25.3.2024). מ"מ הנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19069110_F22.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1