פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6910/99
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערערים: 1. עובדיה לוי
2. על-רי חברה לבניין בע"מ
3. יגאל לוי
4. רוני לוי
נגד
המשיב: בנק יורו טרייד בע"מ
(לשעבר בנק הבניה לישראל בע"מ)
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 16.8.1999 בת"א 138/93 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' שטיין
תאריך הישיבה: י"ד בטבת תשס"א (09.01.01)
בשם המערערים: עו"ד רמי בביאן
בשם המשיב: עו"ד אלישי מודלין
פסק-דין
המערערת 2 (החברה) והמערער 1 (המנהל) ניהלו חשבונות אצל הבנק המשיב. החברה והמנהל ערבו הדדית לחובות שבחשבונות כלפי הבנק. המערערים 3 ו4- ערבו לחובות החברה. הבנק המשיב תבע מן המערערים, בסדר דין מקוצר, לפרוע את יתרת חובותיהם. המערערים, שלא חלקו על קיום החובות ועל גובהם, הורשו להתגונן בטענה שהבנק הפר התחייבויות שקיבל על עצמו במסגרת הסכם לליווי פיננסי שנכרת בינו לבין החברה והמנהל; וכי את הנזק שנגרם להם כתוצאה מן ההפרה רשאים הם לקזז נגד חובם לבנק. בית המשפט המחוזי קבע כי הבנק לא הפר את הסכם הליווי, ולפיכך לא ראה צורך להידרש לשאלה אם לחברה ולמנהל אכן נגרם הנזק הנטען.
בערעורם שלפנינו השיגו המערערים על צדקת קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי הבנק לא הפר את הסכם הליווי. העיון בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הביאנו לכלל מסקנה, שהכרעת בית המשפט מבוססת בעיקרה על מימצאים עובדתיים שלא ראינו יסוד להתערב בהם. המדובר היה בהסכם לפיו התחייב הבנק להעמיד לחברה אשראי בשיעור 50% מן המימון הנדרש לרכישת נכס פלוני. ואולם התחייבות זו הוכפפה, על-פי ההסכם, "להוראות כל חוק ודין ובכלל זה גם להוראות בנק ישראל". הבנק אכן העמיד לרשות החברה את האשראי הנדרש למימון שני התשלומים הראשונים, אך את האשראי שנדרש לה למימון התשלום השלישי והעיקרי נבצר ממנו להעמיד לרשותה עקב תחולת "מגבלת לווה יחיד", המוטלת עליו בהתאם להוראות בנק ישראל. בא-כוח המערערים טען, כי הבנק נמנע מלפרש בהסכם מגבלה זו מפני שמלכתחילה התכוון להתעלם ממנה. ואולם השופטת המלומדת קיבלה כמהימנה את עדות מנהל הבנק, לפיה עוד לפני כריתת ההסכם טרח להסביר למנהל החברה את קיום המגבלה ואת משמעותה, אלא שמנהל החברה לא היה מוטרד מכך לנוכח ציפיותיו לגייס משקיע נוסף שיסייע לו במימון רכישת הנכס. יצוין כי מנהל החברה הכחיש את עדותו של מנהל הבנק, אלא שהשופטת העדיפה את עדותו של מנהל הבנק על פני עדותו של מנהל החברה; ובקביעה זו, המבוססת על מימצא של מהימנות, לא מצאנו יסוד להתערב.
בא-כוח המערערים ניתלה בפרשנות שנתנה השופטת להסכם המימון, שעל-פיה הבנק כלל לא התחייב להעמיד לחברה אשראי בשיעור 50% מן המימון הנדרש לרכישת הנכס. אנו מוכנים להניח כי בפרשנות זו נתפסה השופטת המלומדת לטעות, אך אין בידינו לקבל כי טעות זאת (בהנחה שאכן נפלה) היא שהובילה לדחיית טענת הקיזוז שהעלו המערערים להגנתם. טענה זו נדחתה, אל נכון, על יסוד ההנחה שהבנק נטל התחייבות שהוכפפה למגבלות ולאור המימצא העובדתי, שהתבסס על הראיות, כי הבנק לא הפר את התחייבותו.
אשר על כן אנו מחליטים לדחות את הערעור. המערערים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ד בטבת תשס"א (9.1.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99069100.F04/אז