בשג"ץ 6904-12
טרם נותח

קיבוץ עינת אגודה שיתופית נ. מנהל מקרקעי ישראל

סוג הליך בקשות שונות בג"ץ (בשג"ץ)

פסק הדין המלא

-
פסק-דין בתיק בשג"ץ 6904/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשג"ץ 6904/12 בג"ץ 7393/11 - ג' לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערות: 1. קיבוץ עינת אגודה שיתופית חקלאית בע"מ 2. עינת נדל"ן מניב אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ ג ד המשיב: מינהל מקרקעי ישראל ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט ג' שני מיום 26.7.12 בבג"ץ 7393/12 בשם המערערות: עו"ד עמי ורוד בשם המשיב: עו"ד אורי קידר פסק-דין לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (בג"ץ 7393/11) מיום 26.7.2012, שבה דחה את בקשתן של המערערות לפסיקת הוצאות. ביום 10.10.2011 הגישו המערערות לבית המשפט עתירה שבה התבקש בית המשפט, בין היתר, ליתן צו על תנאי המורה למשיב ליתן טעם מדוע אינו דן בבקשתן להעביר זכויות במקרקעין מהמערערת 1 אל המערערת 2. בהחלטתו מיום 11.10.2011 הורה המשנה לנשיאה (דאז) א' ריבלין למשיב להגיד תגובתו. המשיב מצדו הגיש לבית המשפט בקשות לקבלת ארכה להגשת התגובה שנומקו ברצון למצות את המהלכים שניהלו הצדדים זה עם זה כדי לייתר את הצורך בדיון בעתירה. בהמשך לכך, ביום 5.7.2012 הגישו המערערות הודעה לפיה המשיב אישר את בקשתן ועל כן ביקשו להורות על מחיקתה של העתירה ועל פסיקתן של הוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובתם. בהחלטתו מיום 9.7.2012 הורה על הרשם על מחיקתה של העתירה, והורה למשיב להגיש תגובתו בעניין ההוצאות. המשיב התנגד לפסיקת ההוצאות ואף ביקש לחייב את המערערות בהוצאות ההליך לטובתו. בהחלטתו מיום 26.7.2012 קבע הרשם כי אינו פוסק הוצאות לטובת איש מן הצדדים. הרשם ציין בין היתר כי אמנם רק לאחר הגשת העתירה הגיעו הצדדים להסדר, ואולם הם עדיין חלוקים בעניינים מסוימים, הן לגופם של דברים והן בשאלת הסף האם עמד בפני המערערות סעד חלופי. בהקשר זה צוין, כי במסגרת בקשות הארכה המשיב שמר לעצמו טענת סף זו. נוכח האמור, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה, הגיע הרשם למסקנה כי אין מקום לפסוק הוצאות בהליך. מכאן הערעור שלפניי שבו טוענות המערערות, בין היתר, כי הן הגישו למשיב את בקשתן לאשר את העברת הזכויות במקרקעין זה למעלה מחמש שנים טרם שהגישו את העתירה אך הוא נמנע מלטפל בה ללא הצדק, חרף פניות חוזרות מטעמן, דבר שהסב להן נזקים. המערערות מוסיפות כי בשל התנהלותו של המשיב לא נותרה להם ברירה אלא לשכור את שירותיו של בא כוחן כדי להגיש את העתירה. כמו כן נטען, כי מכיוון שהסעד לו עתרו המערערות התקבל, הרי שקמה חזקה כי הגשתה של העתירה הייתה מוצדקת, ובנסיבות אלה המשיב לא הפריך חזקה זו. כמו כן, הגשתה של העתירה היא שהביאה את המשיב לשנות מהחלטה קודמת ולהעניק להן את הסעד המבוקש. כמו כן נטען כי הנושא הנדון כפוף לסמכותו של בג"ץ וגם אם קיימת סמכות מקבילה, עדיין נתון בידיו שיקול הדעת אם להעביר את בירור העניין ואם לאו, ובכל מקרה השאלה אם ישנו סעד חלופי אינה שוללת את זכאותן להוצאות. המשיב מתנגד לערעור. לטענתו, קיומו של סעד חלופי בנסיבות אלה היה מוביל ממילא לדחייתה של העתירה על הסף, ואולם, הוא בחר לבוא עם המערערות בדברים כדי להגיע להסדר תחת הגשת תגובה המבוססת על סוגיית הסעד החלופי. על כן, אין לאפשר למערערות להיבנות ממצב דברים זה וכי ראוי היה לפסוק הוצאות לטובתו. שנית, המערערות השתהו בהגשת העתירה, משהיא הוגשה בחלוף מעל שנה וחודשיים מהיום שפנו אליו לאחרונה, וכי הוא לא התעלם מפניותיהן. המשיב מוסיף וטוען כי הודעת הערעור אינה מגלה עילה להתערבות בהחלטתו של הרשם, על רקע המדיניות הנוהגת בערעורים בעניין פסיקת הוצאות, ובכל מקרה אם ייפסקו הוצאות לטובת המערערות הרי שגובהן צריך להיות נמוך מכפי המבוקש הואיל והצדדים ניהלו מגעים ליישוב המחלוקת החל ממועד הסמוך להגשתה. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערעור להידחות. הלכה היא כי ככלל ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקתה של הערכאה הראשונה בשאלת הוצאות המשפט (ראו בשג"ץ 10123/05 בראל נ' התנועה לאיכות השלטון בישראל (20.2.2006)). המקרה דנן אינו מגלה עילה להתערבות בהחלטתו של הרשם, ולמעלה מן הצורך, מצאתי כי ההחלטה צודקת גם לגופם של דברים. השאלה האם עותר לבג"ץ זכאי להוצאות משפט נבחנת על רקע מגוון שיקולים ובהם: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם מוצו ההליכים טרם הגשת העתירה; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב להעניק לעותר את הסעד המבוקש (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994); בג"ץ 4675/03 פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פיסקה 53 (12.5.2011)). בנסיבות המקרה שלפניי, מחד גיסא, המשיב נעתר לבקשתן של המערערות לאחר הגשת העתירה. מאידך גיסא, עומדת בעינה השאלה אם בנסיבות אלה אכן עמד למערערות סעד חלופי להגשתה (אף שזה אינו המקום להכריע בה). זאת, בהצטרף אל פרק הזמן שחלף ממועד הגשתה של העתירה ועד למחיקתה; למהות הליכי הביניים בתקופה זו; ולטענה בדבר השיהוי שבהגשת העתירה, איני מוצא מקום להיעתר למבוקש בערעור. סיכומו של עניין, הערעור נדחה. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ח בשבט התשע"ג (29.1.2013). ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12069040_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il