צבי בן ארי נ. היועץ המשפטי לממשלה

בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 6900/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג המערער: צבי בן ארי (גריגורי לרנר) נגד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.11.97 בתיק ב"ש 1391/97 שניתנה על ידי כבוד השופט בן-זמרה תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) בשם העורר: עו"ד יורם שפטל בשם המשיבה: עו"ד דולן, עו"ד עתיר, עו"ד לוין החלטה 1. בהליכים קודמים הנוגעים לעורר נדונה השאלה אם קיימת עילה למעצרו עד תום ההליכים נגדו, בהנחה כי יש בתיק החקירה ראיות לכאורה. בבש"פ 5532/97 של בית משפט זה הוחלט כי הוכחה עילה למעצרו של העורר, "דהיינו חשש הימלטות שלו מן הדין; ולא קיימת בנסיבות המקרה חלופה למעצר אשר תשיג את מטרתו בדרך של שחרור בערובה". לאחר החלטה זו הגיש העורר בקשה לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ובקשתו נדחתה. ערר שהגיש העורר על ההחלטה לבית משפט זה בבש"פ 6800/97 נדחה אף הוא. ענינו של ערר זה שלפני בהחלטת בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה, ולפיכך תעמוד בעינה ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. 2. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד העורר כולל 14 אישומים. ארבעת האישומים הראשונים עוסקים בקבלת כספים במירמה, ובניסיון לקבל כספים במירמה, מבנקים רוסיים. זאת בהיקף של עשרות מיליוני דולרים. חמשת האישומים שלאחריהם (אישומים 5-9) עוסקים בעבירות שביצע העורר בקשר ל"חברה פיננסית רוסית ישראלית ראשונה בע"מ", אשר ייסד העורר, ושימש בה כמנכ"ל ובעל השליטה היחיד. במסגרת אישומים אלה מואשם העורר כי השיג, במצג שווא, היתר לחברה לשמש ברוקר בניירות ערך, ואחר כך חרג מגבולות ההיתר, בכך שניהל באמצעות החברה פקדונות מט"ח עבור תושבי חוץ ותושבי ישראל בעלי פטור. על פי הנטען, זייף העורר דו"חות ומסמכים שהוגשו לפיקוח על מטבע חוץ, כדי שמעשה המירמה לא יתגלה. כן זייף העורר, על פי האמור בכתב האישום, דו"חות כספיים של החברה, כדי להשיג את אמונם של משקיעים זרים, וכך לקבל מהם כספים במירמה. אישומים 10-12 עוסקים בהצעות ומתן שוחד לפוליטיקאים, כדי שישתדלו עבור העורר ליתן לו רישיון להקמת בנק רוסי-ישראלי. ענינו של אישום 13 במתן שוחד לפקידות בנק ובקבלת דבר במירמה. באישום 14 הואשם העורר ביצור והחזקת חותמות. 3. בהחלטתו ציין בית המשפט קמא כי: "לאחר עיון במסמכים העיקריים ... מסקנתי היא כי בידי הפרקליטות די חומר ראיות שיש בו כדי להרשיע את הנאשם בכל אחת מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כאשר לראיות השונות מצטרפת שתיקתו ה'רועמת' של הנאשם, אשר סירב להשיב לכל אחת מההאשמות שהוחשד בהן על ידי חוקריו, שתיקה שבה דוגל הנאשם כמדיניות ... שתיקה זו כשלעצמה יכולה לשמש סיוע לעדות המרכזית של עדת המדינה ותמיכה רבת משקל לכל יתר הראיות שיש נגד הנאשם ...". בנוסף לאמרות שמסרה עדת המדינה, ציין בית המשפט קמא ראיות נוספות, לפי סדר משקלן הראייתי, שיש בהן להוכיח את העבירות המיוחסות לעורר. בכלל אלה "אימרות קורבנותיו של הנאשם, במיוחד של מנהלי הבנקים הרוסים, כולל חוות דעת משפטית בדבר אפשרות גבית עדותם ברוסיה של מנהל מחלקת החקירות ברוסיה". 4. סבורני, כי לצורך ההחלטה בערר די אם יתברר כי צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה בקשר לעבירות המיוחסות לעורר בארבעת האישומים הראשונים שבכתב האישום, שהם האישומים המרכזיים בו. כאמור, ראה בית המשפט קמא את עדויותיהם של העדים הרוסים כחלק מהראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ולצורך ההחלטה בערר אצא מן ההנחה כי בלעדי עדויותיהם של עדים אלה אין ראיות לכאורה בכל הנוגע לאישומים 1-3. שכן, לגבי האישום הרביעי, הנוגע למעשה מירמה כלפי "בנק נפטנוי" הרוסי סבורני כי, ישנן ראיות לכאורה אף בלעדי העדים הרוסיים. 5. לפי האישום הרביעי הציג העורר כלפי "בנק נפטנוי", ומשקיעים נוספים, מצג שווא לפיו הוא קיבל היתר מבנק ישראל לרכוש את רוב מניות של "הבנק למסחר" הישראלי. כן הציג העורר מצג שווא לבנק הרוסי ולמשקיעים הנוספים אודות הסכם עם בעלי מרבית המניות של "הבנק למסחר", ועל סמך הסכם זה ביקש מהבנק הרוסי והמשקיעים להעביר לו סכום של עשרה מיליון דולר לרכישת ה"בנק למסחר". על סמך מצגים אלה העביר הבנק הרוסי לעורר סכום של 11.6 מיליון דולר. סכום זה לא הוחזר לבנק הרוסי, בתואנה כי הכסף הופקד בבנק ITUB (בו עוסק האישום הראשון; להלן: הבנק הצפון-קפריסאי), אשר רשום כבנק מסחרי בחלק התורכי של קפריסין ונמצא בשליטתו של העורר, ולטענת העורר הוחרם הכסף על פי הוראות הבנק המרכזי של קפריסין תורכית. העורר זייף מסמכים המעידים על החרמה זו. חומר הראיות שעליו סומכת התביעה באשר לאישום זה מבוסס על ראיות, המסייעות להודעותיה של עדת המדינה, ואשר אינן קשורות בהכרח להודעותיהם של העדים הרוסיים. כך ניתן למצוא בחומר מסמכים של בנק ישראל המלמדים כי בקשתו של העורר לרכוש את השליטה ב"בנק למסחר" נענתה בשלילה, עוד טרם שהועברו לידיו מרבית הכספים לצורך רכישת ה"בנק למסחר" [קלסר ד/1חוצץ 3]. בחומר הראיות נמצא גם מכתב בשפה הרוסית שנשלח לעורר מאת בעל מניות של ה"בנק למסחר", ולפיו ניתנת לו אופציה לרכוש מניות הבנק. בתחתית המכתב אישור של עו"ד דליה טל לנכונות הפרטים שבו, ואולם מהודעתה של עו"ד טל עולה כי היא סירבה בכלל לטפל בעיסקת האופציה, ולפיכך לכאורה מדובר במכתב מזויף אותו ביקש העורר להציג [קלסר ד/2חוצץ 13; קלסר ד/1חוצץ 6]. בראיות יש איפוא כדי ללמד אודות מצג השווא, עליו סיפרה עדת המדינה, בדבר מגמתו ויכולתו של העורר לרכוש בנק ישראלי. בנוסף, נמצא בחומר הראיות חוות דעת מומחה של מז"פ, לפיה מכתב הבנק המרכזי של קפריסין התורכית בדבר החרמת הכספים של הבנק הצפון-קפריסאי, הוחתם בחותמת שנתפסה במשרדו של העורר [קלסר ד/1חוצץ 4]; כן קיימת בהקשר לאותו מכתב הודעה של ראש הבנק המרכזי של קפריסין התורכית, לפיה המכתב הנ"ל הינו מזויף [קלסר ד/1חוצץ 5]. לכך ניתן לצרף את תפיסת נייר מכתבים של הבנק המרכזי של קפריסין התורכית במשרדו של העורר [קלסר ג/1חוצץ 17], אשר יש בו כדי לחזק ולהשלים את מערך הראיות בדבר זיוף מסמכי ההחרמה של כספי "בנק נפטנוי". 6. לגבי העדים הרוסיים, שענינם מתרכז בעיקר באישומים 1-3, טוען בא כוחו המלומד של העורר כי "כמעט כל אחד ואחד מעדי התביעה הרוסיים הודיע מפורשות, שלא עולה כלל על דעתו לבוא לארץ למסור עדות. לפיכך, התביעה ויתרה למפרע על ניסיון להביאם למתן עדות בארץ. על פי הדין הרוסי, לא ניתן בכלל לקיים ברוסיה הליך שימוע ראיות במסגרתו של השופט הרוסי, התובע, ובמיוחד הסניגור הישראליים התפקדו כמו בארץ. על פי סעיף 14 לפקודת הראיות, זהו תנאי בלעדיו אין לקבלת הפרטי-כל של בית המשפט הזר כראיה לתיק פלילי בישראל". אולם, גם אם צודק בא כוחו המלומד של העורר בהנחתו כי העדים הרוסיים לא יהיו מוכנים לבוא ארצה כדי להעיד במשפטו של העורר, הרי שאין מקום בשלב זה להניח כי לא ניתן יהא לגבות את עדותם ברוסיה, במסגרת חיקור דין. במכתבה של פרקליטות המדינה מיום 3.9.1997 לרשויות התביעה הכללית של הפדרציה הרוסית (קלסר א'/חוצץ 5), הועלתה האפשרות כי העדים לא יסכימו להגיע ארצה, וכי יידרש חיקור דין של העדים בבית משפט ברוסיה בנוכחות התובע והסניגור מישראל, אשר יחקרו את העדים. זאת בהתאם להוראות האמנה האירופית בדבר עזרה הדדית בענינים פליליים, עליה חתמה רוסיה בנובמבר 1996. על מכתב זה באה התשובה מהפרקליטות הראשית של הפדרציה הרוסית כי את העדים שיסרבו להגיע לישראל לחקירה, ניתן לחקור ברוסיה "בנוכחות נציגים של רשויות המשפטים של ישראל בתיאום עם בקשה לחיקור דין" (על פי תרגום המכתב לעברית). הנה כי כן, לא עלה בידי הסניגור המלומד להניח כל תשתית לטענה כי לא ניתן יהיה לגבות את עדותם של העדים הרוסיים, ולהגישה כראיה במשפט בהתאם לסעיף 14 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. ואכן, האמרות שמסרו עדים אלה מסבכות את העורר בעבירות שיוחסו לו, והן מסייעות לדבריה של עדת המדינה. 7. העולה מן המקובץ כי קיימות ראיות לכאורה המתייחסות לאישומים 1-4, ודי בהן כדי להביא לדחייתו של הערר. אך מובן הוא, כי אם יתברר במהלך הדיון כי מסיבה כלשהי לא יעידו העדים הרוסיים, או מי מהם, במשפט, וכי לא יתקיים לגביהם, או לגבי מי מהם, הליך של חיקור דין, כי אז יהא בידי העורר לבקש בבית המשפט קמא עיון חוזר בהחלטת המעצר, ועל בית המשפט יהא לבדוק מחדש את שאלת קיומן של ראיות לכאורה, הן לגבי אישומים 1-3, והן לגבי האישומים האחרים (למעט אישום 4), שאליהם לא נדרשנו לצורך החלטה זו. ניתנה היום, ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97069000.D06