פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 6900/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6900/17 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מיכאל שפרבר בשם המשיבים 1 ו-2: עו"ד ד"ר רפי רכס בשם המשיבה 3: עו"ד יובל ריימונד פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. במוקד העתירה שלפנינו ניצב רצונו של העותר לבטל את הסכם הגירושין בינו לבין המשיבה 3 (להלן: המשיבה), שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2012. העתירה מופנית כלפי החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 4.1.2017 לדחות את תביעת העותר לביטול הסכם הגירושין מחמת היותו הסכם למראית עין. ביום 21.6.2017 דחה בית הדין הרבני הגדול בירושלים ערעור שהגיש העותר, והעתירה נסובה אף על החלטה זו (להלן בהתאמה: בית הדין הגדול ו-בית הדין האזורי, וביחד: בתי הדין). רקע והליכים קודמים 2. העותר והמשיבה נישאו בשנת 1991 והיו נשואים במשך למעלה מעשרים שנים שבמהלכן נולדו להם ארבעה ילדים. ביום 2.1.2012 הופיעו הצדדים לפני בית הדין האזורי על מנת להתגרש, ובתוך כך הציגו את הסכם הגירושין מיום 11.3.2011 (להלן: הסכם הגירושין או ההסכם) – ובו ביום ניתן לו תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם הסדירו בני הזוג את המשמורת על ילדיהם, מזונות הילדים וכן את חלוקת הרכוש והממון בין השניים. בין היתר, הוסכם כי שתי דירות וחנות שהיו בבעלותם המשותפת של בני הזוג (להלן: הנכסים) יועברו לחזקתה הבלעדית של המשיבה, בעוד הזכויות בחברת יפרח צנרת מכניקה בע"מ (להלן: החברה) יוותרו במלואן בידי העותר. ביום 3.1.2012, יום לאחר אישור ההסכם, התגרשו בני הזוג. 3. בחלוף כשלוש שנים וחצי, ביום 13.5.2015, הגיש העותר תביעה לביטול הגט והסכם הגירושין בטענה כי אלה נעשו למראית עין (להלן: התביעה); ובית הדין האזורי התבקש להכריז על המשיבה כמורדת ולהורות על חלוקה חדשה של הרכוש המשותף באופן שמעדיף חלוקה לא שוויונית לטובת העותר. במסגרת התביעה נטען כי ההסכם נערך על רקע חקירה של מס הכנסה שבסופה חויבה החברה בתשלום חובות מס וקנסות, כאשר תכליתו הייתה למנוע את גביית חובות המס והקנסות על דרך של מימוש הנכסים. בהקשר זה ציין העותר כי "במסגרת החלטה שיפוטית ניתנה לבעל (לעותר-ע'ב') 'ברירת קנס' תשלום קנס של כ-500 אלף ש"ח או 12 חודשי מאסר בעבורם"; ועוד לדברי העותר המשיבה היא שדחקה בו "לקבל את ברירת המאסר במקום מכירת אחד הנכסים לסגירת החוב". העותר הוסיף וטען כי לאחר הגירושין המשיכו בני הזוג להתגורר יחד תחת קורת גג אחת וכי רק בינואר 2014, על רקע משבר בין השניים, החליטה המשיבה לסלקו מביתם המשותף ולעשות שימוש בהסכם הפיקטיבי על מנת לנשלו מנכסיו. המשיבה מצידה טענה כי הסכם הגירושין והגירושין עצמם כנים ונעשו בכוונה לקיימם. כן טענה המשיבה כי יכולת ההשתכרות של העותר גבוהה ועל כן, ובניגוד לתמונה שביקש לצייר, הגירושין לא הותירו אותו חסר כל. ביום 4.1.2017, דחה בית הדין האזורי את התביעה וקבע כי לא מתקיימים התנאים להורות על ביטול תוקפו של ההסכם. ראשית נקבע כי יש לדחות את הטענה לביטול ההסכם מחמת מרמה, משום שלבית הדין אין את הכלים להכריע בשאלה אם מדובר בפעולה לגיטימית לפי דיני המס. עוד נקבע כי מאחר שבמסגרת ההסכם העותר לא העביר למשיבה את כל נכסיו ונותר עם מקור פרנסתו בידיו, ניכר כי הוא יצא נשכר מההסכם – ומשכך אין בסיס לטענה כי עסקינן בחוזה למראית עין בלבד, שמעולם לא הייתה כוונה לקיימו. בהקשר זה נקבע כי אף אם ההסכם נוצר גם על מנת למנוע את גביית החובות מן הנכסים, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את ביטולו. נוסף על כך, נקבע כי לאחר הגירושין בני הזוג לא התגוררו יחד ומשכך לא ניתן כל ביטוי לפיקטיביות הנטענת של ההסכם. וייאמר כי במסגרת החלטת בית הדין האזורי צוין כי מאחר שלצדדים סודר גט לחומרא, ההחלטה נסובה על תוקפו של הסכם הגירושין בלבד ולא על סוגיית הגירושין לגופה. העותר מיאן להשלים עם החלטת בית הדין האזורי והגיש ערעור לבית הדין הגדול; וערעור זה נדחה על הסף ביום 21.6.2017. בהחלטת בית הדין הגדול נקבע כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של בית הדין האזורי; ואף הודגש כי בית הדין הגדול מצטרף למסקנתו. בית הדין הגדול הוסיף וציין כי התוצאה שאליה הגיע בית הדין האזורי מקבלת חיזוק לנוכח התנהלותו של העותר ש"מנסה בכל דרך לתעתע במוסדות למיניהם, ולייצר מצגי שווא (שעל חלקם אף ישב במאסר), ואף בפני ערכאת השיפוט הנוכחית". בנקודה זו העיר בית הדין הגדול כי מעיון במסמכי ההליך הפלילי שהתנהל נגד העותר ניכר כי בניגוד לאופן הצגת הדברים על ידו, לא ניתנה לו אפשרות לבחור בין קנס למאסר וזאת בשל חומרת העבירות שיוחסו לו – ואף בגין הטעיה זו נקבע כי אין ליתן אמון בדברי העותר. החלטות אלה הן שעומדות ביסוד העתירה דנן. הטענות בעתירה 4. במסגרת העתירה מבקש העותר את ביטול החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול; וכן את ביטול הסכם הגירושין. לטענת העותר, חרף המשקל שהעניק בית הדין האזורי לעובדה שהוא נותר עם מקור פרנסתו בידיו, סוגיית שווי עסקיו לא זכתה לליבון במסגרת ההליך שהתנהל לפניו; ומאחר שלא ניתנה לו הזדמנות להביא הוכחות בנדון, נפגעה באופן משמעותי זכות הטיעון שלו. משכך, נטען כי יש להתערב בהחלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול משום הפגיעה בכללי הצדק הטבעיים שטמונה בהן. עוד טוען העותר כי משנמצא כי ההסכם נועד להברחת נכסים, נדרש היה לבטלו בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). העותר מוסיף וטוען כי בית הדין הגדול שגה בפרשנות דבריו בנוגע להליך הפלילי שהתנהל בעניינו ולמאסר שהושת עליו, וכי טעות זו יש בה כדי לשמוט את הקרקע מהחלטתו. 5. לשיטת המשיבה יש לדחות את העתירה על הסף מאחר שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות או פסקי דין של בתי הדין, זאת בפרט מקום שעסקינן בערעור "בגלגול" רביעי (לדבריה, יש לראות בתביעה כערעור על פסק הדין שהעניק תוקף להסכם הפשרה). עוד נטען כי יש לדחות את העתירה אף מחמת חוסר ניקיון כפיים, ובתוך כך צוין כי העותר פעל להסתרת מידע ומסמכים מבתי הדין; וכי הוא חדל מלשלם מזונות כנדרש. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי הגירושין, וכמותם ההסכם, נעשו מתוך כוונה כנה ואמיתית; וכי הסכם הגירושין מאוזן ומבוסס על הסכמות שאליהן הגיעו הצדדים. בתוך כך מציינת המשיבה כי לא זו בלבד שהיא ויתרה על זכויותיה בחברה, היא אף ויתרה על כתוּבתה; וכי ההסכם משקף בין היתר את רצונו של העותר לאפשר למשיבה ולילדיהם המשותפים להמשיך ליהנות מרמת חיים גבוהה ונוחה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לעותר הכנסות גבוהות וכי הוא זה שבחר לא להציג לפני בית הדין נתונים בנוגע לרווחיות עסקיו – ועל כן אין בסיס לטענתו כי זכות הטיעון שלו קופחה. המשיבה אף כופרת בטענות העותר שלפיהן הם המשיכו לנהל חיים זוגיים לאחר הגירושין; ועומדת על כך שהעותר משנה את גרסתו לעניין המאסר שהוטל עליו. עוד נטען, כי אין מקום להחיל את סעיף 13 לחוק החוזים בנסיבות העניין, וכי יש ליתן משקל אף לאינטרס סופיות הדיון כאשר בוחנים תביעה לביטול הסכם או פסק דין. 6. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הצטרף לעמדת המשיבה והבהיר כי אין יסוד לטענה שנפגעה זכות הטיעון של העותר, מקום שבו התקיימו מספר דיונים לפני בית הדין האזורי; נערכו חקירות לצדדים; וניתנה להם אפשרות להציג כל טיעון או מסמך שראו לנכון. עוד נטען כי משנקבע שביסוד ההסכם עמדה כוונה אמיתית לקיימו, אין זאת אלא שההסכם אינו חוזה "למראית עין בלבד", כלשון חוק החוזים. בהקשר זה הודגש כי במסגרת הסכם הגירושין ויתרה המשיבה על זכויות רבות שאין להפחית מערכן – מחצית מזכויותיה בחברה; זכויותיה הכספיות מעבודתו של העותר לאורך שנות נישואיהם; חלקה היחסי בנכסים הרשומים רק על שם העותר (לרבות חשבון הבנק שהחזיק על שמו); מזונותיה וכתוּבתה. משכך, אין מדובר בהסכם שמסגרתו העביר העותר את כל רכושו לידי המשיבה וניכר כי הוא דאג להשאיר בידיו זכויות כלכליות רבות. עוד נטען כי העותר משנה את גרסתו בנוגע להצעה שהוצעה לו במסגרת ההליך הפלילי, וכי בכל מקרה עסקינן בטענה שלא הובאו לה תימוכין כלשהם. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בטענות הצדדים, והנספחים שצורפו לכתבי הטענות שהגישו, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול. עניינה של העתירה בחפצו של העותר כי טענותיו ייבחנו פעם נוספת על ידי בית משפט זה, ומושכלות ראשונים הם כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. ההתערבות בהחלטות בתי הדין שמורה למקרים קיצוניים שבהם פסק הדין ניתן תוך חריגה מסמכות, סטייה מהוראות הדין, או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; או כאשר נדרש סעד מן הצדק, מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 970/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (6.6.2018); בג"ץ 7940/17 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פסקה 2 (8.1.2018); בג"ץ 5537/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 6 (18.7.2016); בג"ץ 1996/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (21.6.2016)) – ועניינו של העותר אינו נמנה בגדרי אותם מקרים חריגים. ונבאר. 8. הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין כבר בינואר 2012, כאשר במסגרת הדיון לפני בית הדין האזורי הצהירו הצדדים כי הם קראו בעיון את ההסכם ומאשרים את תוכנו; ובית הדין האזורי התייחס בעצמו לתוכן ההסכם טרם אישורו. בחלוף כשלוש וחצי שנים, במחצית שנת 2015, הגיש העותר תביעה לביטולו של הסכם הגירושין בטענה כי עסקינן בהסכם פיקטיבי. תביעה זו נדחתה משנמצא כי הצדדים התכוונו לקיים את ההסכם, ועל כן הוא אינו חוזה למראית עין בלבד; תוך שצוין כי אף בהנחה שההסכם נועד בין היתר למניעת מימוש הנכסים, אין בעובדה זו לבדה כדי להביא לביטול תוקפו. מסקנה זו של בית הדין האזורי נסמכה על כך שההסכם הותיר בידי העותר את הזכויות בעסקיו, ובשים לב לכך שזכויות אלה המשיכו "לפרנסו ברוחב". משסוגיית הזכויות בחברה ושווי עסקיו של העותר הועלו ונדונו בדיונים שהתנהלו לפני בית הדין האזורי, לא ניתן להישמע לטענת העותר כי לא עמדה לו אפשרות לטעון בעניין זה; ודומה כי אין לו לעותר להלין אלא על עצמו אם לא עשה כן. מכל מקום, לא מצאנו כי החלטת בית הדין האזורי נושאת בקרבה פגיעה בכללי הצדק הטבעיים; ודברים אלה יפים אף ביחס להחלטת בית הדין הגדול שסמך את ידיו על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין האזורי. למעלה מן הצורך יצוין כי אף לגופם של דברים לא מצאנו שנפל פגם בהחלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול שסברו כי אין מקום להורות על ביטולו של הסכם הגירושין. כאמור לעיל, לאחר שבית הדין האזורי שמע את טענות הצדדים, ואלה העידו ונחקרו בנושא, נקבע כי ביסוד ההסכם עומדת כוונה כנה של הצדדים לקיימו ולא מדובר אפוא בהסכם למראית עין בלבד. קביעה זו מעוגנת בממצאים עובדתיים שמבוססים על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין האזורי ממהימנות הצדדים, והעותר לא הצביע על עילה המצדיקה התערבות באיזה מן העובדות והממצאים הללו. ועוד יוער כי איננו מוצאים להידרש לטענות העותר בנוגע לפרשנות בית הדין הגדול את דבריו בכל הנוגע להליך הפלילי שהתנהל בעניינו ולחוסר האמינות שיוחסה לו בשל כך. בית הדין הגדול דחה על הסף את הערעור על החלטת בית הדין האזורי וקבע כי אין מקום להתערב בשיקול דעתו, והתייחסותו לאמינות העותר בהקשר זה נעשתה מעבר לנדרש. 9. התוצאה היא שהעתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבה 3 בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ה' בתמוז התשע"ח (‏18.6.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 17069000_G06.doc שו מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il