יוסף אבו תיאה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 690/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 690/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערערים: 1. יוסף אבו תיאה 2. באסל אבו תיאה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מתאריך 10.12.2009 בתיק תפ"ח 607/09, שניתן על ידי כב' השופטים: י' צבן, ח' בן-עמי ו-ר' כרמל תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשע"ב (05.07.2012) בשם המערערים: עו"ד מוחמד איברהים אבו-גוש בשם המשיבה: עו"ד עדי מנחם פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים: י' צבן, ח' בן-עמי ו-ר' כרמל) ב-תפ"ח 607/09, בגדרו הורשעו שני המערערים (שיכונו להלן: יוסף ו-באסל) בניסיון רצח, עבירה לפי סעיף 305(1), בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). יוסף הורשע גם בסחר בנשק שלא כדין, וברכישה ואחזקת נשק, עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-144(ב2) לחוק העונשין (יאמר כבר עתה, כי לא הובאה בפנינו כל טענה ביחס להרשעה באישום זה, ועל כן היא איננה עומדת להכרעתנו). בעקבות הרשעתם הושתו על יוסף 12 שנות מאסר בפועל, ועל באסל נגזרו 10 שנות מאסר בפועל. כמו כן הושתה על שני המערערים שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורם ממאסר (כאשר התנאי הוא שלא יעברו עבירת אלימות, למעט תקיפה סתם). להלן יפורטו הנתונים הנדרשים להכרעה בערעור. חקירות המערערים במשטרה ובשב"כ, עובדות כתב האישום ותיאור עיקרי הראיות במכלול 2. תחילתה של חקירת הפרשה במעצרו של יוסף בשנת 2009 בחשד לביצוען של עבירות בטחוניות שונות, חלקן תוך מעורבות של באסל אחיו. יוסף עצמו הוא שהעלה בפני החוקרים את מעורבותו באירוע, מושא האישום, אשר התרחש בשנת 2000, במהלכו הוטמן והתפוצץ מטען חבלה בסמוך לשער האריות שבעיר העתיקה בירושלים. בהמשך לכך, במספר חקירות בשב"כ ובמשטרה פירט יוסף באריכות על המניע לאירוע (מכות שהיכוהו חיילים בסמוך למקום), וכיצד הכין, הטמין וצפה בפיצוץ המטען. בתשאולו בשב"כ מתאריך 22.01.2009 אמר יוסף כי אחיו באסל – איננו קשור למטען ולפיגוע. כאשר נעצר ונחקר באסל, הוא פירט באריכות את אופן הכנת המטען הנ"ל, והסביר כי החליט לבצע פיגוע לאחר שפרצה אינתיפאדת אל-אקצה. לדבריו, הוא ויוסף נסעו למקום, יוסף נשאר ברכב ואילו הוא עצמו הטמין את המטען. 3. בתאריך 15.02.2009 הוגש כנגד המערערים כתב האישום, ובגדרו נטען כי המערערים, יוסף ובאסל, שהינם אחים, קשרו קשר להטמין מטען חבלה בסמוך לשביל הגישה למסגד אל-אקצה, ליד שער האריות, מקום בו מתקיימים סיורים, וקיימת בו נוכחות קבועה של שוטרי מג"ב (להלן: המקום). על פי הנטען בכתב האישום, המערערים אספו והכינו חומרים שונים הנדרשים לצורך הכנת המטען, ואף ערכו ניסוי מקדים ובו בדקו את תקינות מנגנון ההשהיה של המטען. בתאריך 09.11.2000, בסמוך לשעה 21:00, נסעו המערערים למקום, כיוונו את מנגנון ההשהיה לבוקרו של יום המחרת (שעה בה ציפו כי יהיו במקום שוטרי מג"ב, המפקחים על כניסת מתפללים למסגד אל-אקצה), והטמינו את המטען. בתאריך 10.11.2000, בסביבות השעה 08:15, התפוצץ המטען שהטמינו המערערים, וגרם לפציעתם של 3 שוטרים (להלן: האירוע, או הפיגוע). 4. המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי חוות דעת של קצינת מעבדה, אשר בחנה את רכיביו של המטען לפי הממצאים שנאספו בזירה. עוד הוגשה חוות דעת של מומחה חבלה מטעם המשטרה, והמומחה אף נחקר אודותיה מעל דוכן העדים. בחוות הדעת נאמר כי היה בכוחו של המטען לגרום למותו של אדם הנמצא בסמוך אליו. 5. בחקירתו הראשית בבית המשפט המחוזי הנכבד טען יוסף כי לא היה מעורב באירוע, וכי בחקירותיו בשב"כ ובמשטרה אמנם נטל על עצמו את האחריות על האירוע, אך מי שביצע אותו הוא אחיו המנוח עלאא (להלן: עלאא). בחקירתו הנגדית קשר יוסף את עצמו לאירוע, אך טען כי חלקו התמצה בהסעתו של עלאא למקום, תוך שהוא עצמו איננו מודע לתוכניתו של עלאא להטמין במקום מטען חבלה. באסל מצידו הכחיש בעדותו כי היה מעורב בפיגוע, וטען אף הוא כי עלאא הוא שהטמין את המטען, ואילו יוסף הסיע את עלאא למקום. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד 6. בהכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש להעדיף את גרסאותיהם של המערערים בשב"כ ובמשטרה על פני עדויותיהם מעל דוכן העדים. גרסת המערערים כאילו עלאא הוא שהטמין את מטען החבלה – נדחתה. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי דברי המערערים בחקירותיהם תואמים במידה רבה את הממצאים שנאספו בזירה, שהם בגדר פרטים מוכמנים, המחזקים את ההודאות. בית המשפט המחוזי הנכבד אף קבע שבלתי סביר להניח שאדם, אשר לא היה מעורב במעגל הראשון של הוצאת הפיגוע אל הפועל, ימסור מידע כל כך מפורט על אופן הכנת והטמנת המטען. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי אמנם כל אחד מהמערערים אמר בחקירותיו שהוא זה שתכנן והטמין את מטען החבלה במקום, ללא מעורבות ישירה של האחר, אך למעשה המסקנה העובדתית היא ששניהם יחדיו הכינו והיו שותפים להטמנת המטען, כאשר אחד שימש כמניח המטען "ממש", ואילו האחר שימש כתצפיתן ואיבטח את המעשה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי ביחס לשני המערערים התקיים היסוד העובדתי של עבירת הניסיון לרצח, וכי השניים ביצעו אותה בצוותא. לנוכח מסקנה זו, פנה בית המשפט המחוזי הנכבד לבחון את התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הניסיון לרצח. את מודעותם ואת כוונתם של המערערים גזר בית המשפט המחוזי הנכבד מהדברים שאמרו בחקירותיהם, וכן מנסיבות העבירה – התכנון להטמנת המטען בסמוך למקום בו שוהים שוטרים, הטמנתו בפועל קרוב ככל האפשר למיקום המשוער של השוטרים, והעובדה כי המטען הכיל חומר נפץ ומסמרים. בית המשפט הנכבד הוסיף וקבע כי: "על פי הכלל כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, די בכך כי פיצוץ כזה צופן בחובו פוטנציאל קטלני, גם אם התוצאה בסופו של דבר היתה פציעה בלבד של שלושה שוטרים או חיילים". נוכח כל אלה, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי התקיים בשני המערערים גם היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הניסיון לרצח. על יסוד כל האמור ­– הרשיע בית המשפט המחוזי הנכבד את שני המערערים בעבירת הניסיון לרצח. 7. בתאריך 10.12.2009 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד על המערערים את העונשים, אשר פורטו בפיסקה 1 שלעיל. למען שלמות התמונה נציין כי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד נפלה טעות קולמוס, אשר "החליפה" בין המערערים, ובהחלטתנו מתאריך 05.07.2012 הבהרנו את הדברים. טענות הצדדים 8. בכל האמור ביסוד העובדתי, המערערים זנחו בערעורם את טענתם כי מי שביצע את הפיגוע היה אחיהם עלאא. חלף זאת, הם טוענים כי מהודאותיהם בשב"כ ובמשטרה – לא ניתן לקבוע מי היה המבצע העיקרי של העבירה, כלומר מי הטמין בפועל את המטען, ומי הסיע את האחר למקום ושימש לכל היותר כמסייע. לפיכך, ומאחר שלא ניתן להוכיח מי מהם היה המבצע העיקרי ומי המסייע, שניהם זכאים ליהנות מהספק ולהחשב כמסייעים בלבד. טענה נוספת מצד המערערים היא כי הפרטים המוכמנים לכאורה, שאותם ידעו לפרט בחקירותיהם – אינם יכולים כלל להחשב ככאלה, שכן פרטי האירוע היו ידועים לרבים. כמו כן, לגישתם חלק נכבד מאותם פרטים התבררו לבסוף כבלתי מדויקים, בהשוואה עם הממצאים שנאספו בזירה. המערערים אף הצביעו על הבדלים בין גרסאותיהם ביחס לאותם פרטים, וטענו כי הבדלים אלה מוכיחים שלא פעלו כמבצעים בצוותא. בנוסף, המערערים טענו כי אותם פרטים מוכמנים יכולים רק לחזק את הודאתו של כל אחד מהם, אך לא להביא להרשעתם של שני נאשמים, שכל אחד מהם מייחס לעצמו את ביצוע העבירה. המערערים אף משיגים על קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה התקיים בשניהם היסוד הנפשי הנדרש להרשעה. לטענתם, לא ניתן להחיל את הכלל לפיו אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו בעבירת ניסיון לרצח, אלא רק בעבירת רצח. עוד טוענים המערערים בהקשר זה כי משלא הוכחה כוונת הקטילה, יש לזכותם מעבירת הניסיון לרצח, ולהסתפק בהרשעתם בעבירות חמורות פחות, כדוגמת העבירות הקבועות בסעיף 329, או בסעיף 330 לחוק העונשין. לחילופין, מבקשים המערערים כי נתערב בגזר הדין, וטוענים כי בית המשפט המחוזי הנכבד התעלם מהעובדה שחלפו כתשע שנים ממועד האירוע ועד להעמדתם לדין, וכי במהלך תקופה זו ניהלו המערערים אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, לדבריהם. עוד גורסים המערערים כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן משקל הולם לגילם הצעיר של המערערים במועד ביצוע הפיגוע, לכך שבאסל הינו עתה אב לשתי תינוקות, ולמצבו הבריאותי הקשה של אבי המערערים. נסיבה נוספת לקולא, אשר לשיטת המערערים לא ניתן לה די משקל, היא שבסופו של דבר – תוצאות הפיגוע היו קלות יחסית. באסל אף טען כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שנתן משקל לכך שכשלוש שנים קודם לאירוע הוא הורשע בעבירת גניבה. 9. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וטוענת כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו, ולהותיר את הכרעת הדין ואת גזר הדין על כנם. לשיטת המשיבה, הודאותיהם המפורטות של המערערים בשב"כ ובמשטרה מהוות הוכחה ברורה להיותם של שני המערערים מבצעים בצוותא של הפיגוע. בכל הנוגע ליסוד הנפשי, המשיבה גורסת כי מעשיהם של המערערים מעידים על מודעותם ועל כוונתם לרצוח שוטרים, וכי הוכח בפני בית המשפט המחוזי הנכבד כי היה ביכולתו של המטען להביא למותם של השוטרים שעמדו בסמוך לו. כמו כן, סבורה המשיבה כי אין כל מניעה להשתמש בחזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו גם בעבירת הניסיון לרצח. אשר לגזר הדין – המשיבה טוענת כי מכלול הנסיבות הובא בחשבון, הן לקולא הן לחומרא, וכי העונש שהושת על המערערים איננו חורג מרף הענישה המקובל, אלא דווקא מקל עם המערערים. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בערעור ובחומר שצורף לו, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים בפנינו ובדיקת מכלול הנתונים שהיו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, הגעתי למסקנה כי דין הערעור, על שני נדבכיו – להידחות. הטעמים לכך יובאו להלן. הערעור על הכרעת הדין 11. טענות המערערים כנגד קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה ביצעו את מלוא רכיבי היסוד העובדתי של עבירת הניסיון לרצח הן, במהותן, טענות כנגד ממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. כלל ידוע הוא כי אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא. ברם, לכלל זה קיימים חריגים, שאחד מהם הוא כאשר הערכאה הדיונית התבססה על ראיות הבאות לידי ביטוי במסמכים בכתב, אשר בניתוחם אין לה יתרון מובנה על ערכאת הערעור (ראו לדוגמה: ע"פ 4007/09 יוסופוב נ' מדינת ישראל (04.01.2010), בפיסקה 40 לפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר). בענייננו, העדיף בית המשפט המחוזי הנכבד, כאמור, את הודאותיהם של המערערים בפני השב"כ והמשטרה על פני עדותם מעל דוכן העדים, וביסס את מסקנותיו העובדתיות על ניתוחם של מזכרים ותימלולי חקירות. לפיכך ומאחר שממצאי העובדה שנקבעו אינם נובעים מהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העדים אלא בהסקת מסקנות מראיות שבכתב – סבורני כי ענייננו אכן נכלל בגדר אותו חריג, אשר איננו "מונע" עקרונית את התערבות ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב (18.10.2010), בפיסקה 4 לפסק דינה של חברתי, השופטת ע' ארבל, וההפניות שם). 12. בקביעתו כי המערערים היו מבצעים בצוותא של הפיגוע, נסמך כאמור בית המשפט המחוזי הנכבד על הודאות שני המערערים, ומצא כי בלתי סביר להניח שכל אחד מהם היה יודע פרטים רבים כל כך אלמלא היה שותף מלא לתכנון ולביצוע העבירה. למסקנה זו אני מצטרף. לאחר שקראתי את תמלילי תשאוליהם וחקירותיהם של המערערים בשב"כ ובמשטרה, לא נותר בליבי ספק סביר בדבר מעורבות השניים באופן מלא בהכנתו ובביצועו של הפיגוע. אסביר: לאחר עיון בהודאותיהם של המערערים, מצאתי כי אי אפשר שלא להתרשם מאיסוף המודיעין על מקום האירוע מצד המערערים, ומהפירוט הרב של תכנון הפיגוע, רכיבי המטען, ואופן הכנתו, הרכבתו והטמנתו. אכן אין זהות מוחלטת בין התיאורים אותם מסר כל אחד מן המערערים, וישנם פרטים מסוימים שלא עלו בקנה אחד עם הממצאים שנאספו בזירה. ואולם התרשמתי כי ההבדלים בין גרסאות המערערים, בינן לבין עצמן ובין גרסאותיהם לבין הממצאים מן הזירה, הינם מינוריים למדי, ואין בהם כדי לערער מההתרשמות החד-משמעית כי מדובר בשני תיאורים של הכנת אותו מטען – זה אשר התפוצץ בסמוך לשער האריות בבוקר יום האירוע. גם טענת המערערים כי לא מדובר בפרטים מוכמנים, שכן פרטי האירוע התפרסמו בכלי התקשורת והיו נושא לשיחה בקרב המגזר הערבי בירושלים – דינה להדחות. אין זה הגיוני כי אדם בלתי מעורב, אפילו נחשף והתעניין בפרטי פיגוע שהתרחש בסמוך למקום מגוריו, יזכרהו באופן כה מדוקדק לאחר שנים. בנוסף לכך, בלתי סביר להניח כי דיווחי כלי התקשורת או שיחות התושבים היו כל כך מפורטים עד שניתן היה ללמוד מהם על המבנה המדויק של המטען ומקום הטמנתו. 13. גם בטענת המערערים כי יש לראות בהם "רק" כמסייעים, ולא כמבצעים בצוותא – לא מצאתי ממש. אמנם האבחנה בין המסייע לבין המבצע בצוותא הינה סבוכה, שכן: "והרי הם ככלב וכזאב לפני עלות השחר" (ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 539, 559 (1995). עם זאת בנסיבות ענייננו, בהם מעורבותם העמוקה של שני המערערים במכלול עולה באופן חד-משמעי מהודאותיהם במשטרה ובשב"כ – לא מצאתי קושי לראות בהם כמבצעים בצוותא. זאת ועוד: מוכן אני להניח לטובת המערערים כי אחד מהם הטמין בפועל את המטען, בעוד האחר שימש כמאבטח "בלבד". מוכן אני אף לאמץ את טענתם כי לא ניתן לדעת מי מהם מילא איזה תפקיד. אלא שגם במצב דברים זה – עדיין יש לראות בשניהם כמבצעים בצוותא, שכן שותפות כה עמוקה בתכנון, בהכנה ובהוצאה אל הפועל של הפיגוע אינה יכולה להחשב כסיוע בלבד. 14. בטרם אשלים את הדיון ביחס ליסוד העובדתי, נותר לי להתייחס לטענת המערערים כי ידיעת הפרטים המוכמנים יכולה רק לחזק הודאתו של כל אחד מהמערערים לבדה, אך לא את הודאתו של האחר. אם ירדתי לסוף דעתו של בא-כחם המלומד, למעשה מדובר בטענה בדבר דיות הראיות, שזהו הילוכה: לכאורה כנגד כל אחד מן המערערים עומדות הודאותיו בשב"כ ובמשטרה בלבד. מאחר שבית משפט לא ירשיע אדם רק על סמך הודאה שלא ניתנה בבית המשפט, שכן נדרש "דבר מה נוסף" כדי לאמתה – מתבקש לזכות את המערערים, זאת משום שהפרטים המוכמנים הנמצאים בכל הודאה מחזקים אמנם את משקלה הפנימי של ההודאה, אך הם אינם יכולים לשמש כ-"דבר מה נוסף", אותו יכולה לספק רק ראיה עצמאית נפרדת. טענה זו דינה להדחות, משני טעמים: האחד, ידיעתם של פרטים מוכמנים, הבאים לידי ביטוי בהודאה, יכולה בהחלט להחשב במקרים המתאימים כ-"דבר מה נוסף" (ראו: יעקב קדמי על הראיות כרך א' 159-158 (2009) (להלן: קדמי)). והשני, מאחר שמצאנו כי המערערים היו שותפים לעבירה, הרי שהודאתו של האחד – יש בה כדי להוות "דבר מה נוסף" ולהשלים את הודאת האחר (שם, בעמ' 161, וההפניות בה"ש 462). מן האמור עד כה עולה כי לא מצאתי לנכון להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה המערערים ביצעו בצוותא את מלוא רכיבי היסוד העובדתי של עבירת הניסיון לרצח. לפיכך אפנה עתה לדון בשאלת התקיימותו של יסוד הנפשי אצל המערערים. 15. בפסיקה נקבע לא אחת, כי היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין "מורכב משני נדבכים: מודעות ליסוד העובדתי וכוונה לקטול את הקורבן. אין די בכוונה לבצע מעשה אלימות גרידא, אלא נדרשת דווקא כוונה לקטול" (ע"פ 3151/08 דוידוב נ' מדינת ישראל (26.05.2010) (להלן: עניין דוידוב)). 16. מודעותם של המערערים למעשיהם, קרי להכנת המטען ולהטמנתו, איננה יכולה להיות מוטלת בספק. מודעותם לאפשרות התרחשות התוצאה, דהיינו לאפשרות כי מפיצוץ המטען ימותו חיילים (וכן אחרים) שיעמדו בקרבתו, עולה בעיקרה מנסיבות המקרה. בחוות הדעת של המומחה המשטרתי (ת/43) נאמר כי: "בכוחו של מטען חבלה מאולתר מסוג זה לגרום למוות בעת התפוצצותו בכפוף לקירבה אל מוקד הפיצוץ". יתר על כן כבר נפסק בעבר כי: "מקום שאדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו – תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה – רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם ל[אפשרות התרחשות ה]תוצאה הקטלנית" (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 524 (2003)). הנחה זו לא רק שלא נסתרה כאן, אלא שהיא מקבלת משנה תוקף לנוכח אמירותיהם של המערערים בתשאוליהם הראשונים (גם אם הסתייגו המערערים מאותן אמירות מאוחר יותר). כך, למשל, יוסף אמר מפורשות בתשאולו בשב"כ מתאריך 19.01.2009 (ת/2) כי לדעתו אדם שהיה שוהה בקרבת המטען בעת פיצוצו "היה נפצע קשה או אפילו נהרג". באסל אמר בחקירתו במשטרה מתאריך 29.01.2009 (ת/27) כי "רציתי לנקום בחיילים". מאמירה שכזו עולה בבירור מודעות לאפשרות התרחשות מותם של שוטרי מג"ב (ואף חפץ להביא לכך), שכן קשה להניח שמשמעותה של "נקמה בחיילים" על רקע לאומני איננה קטילתם. מכאן שיש לקבוע כי המערערים היו, למצער, מודעים לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית. 17. בית המשפט המחוזי הנכבד ביסס את כוונת הקטילה על הכלל לפיו אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (להלן: חזקת הכוונה). כאמור לעיל, המערערים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד משהפעיל את חזקת הכוונה על עבירת הניסיון לרצח, שכן לדבריהם "כלל זה מוחל רק על עבירת רצח". טענה זו, ככל שהיא מתייחסת לדין המצוי, איננה נכונה. במספר רב של פסקי דין נעשה שימוש בחזקת הכוונה כנגד נאשמים שהואשמו בעבירת ניסיון לרצח, וביניהם: ע"פ 410/85 בן שימול נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 757 (1986), בפיסקאות 9-7 לפסק דינו של השופט א' גולדברג; ע"פ 5544/91 מויאל נ' מדינת ישראל (15.02.1995), בפיסקאות 16-14 לפסק דינו של השופט גולדברג; ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501 (2001), בפיסקה 8 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש; ע"פ 3898/99 ח'דר נ' מדינת ישראל (21.10.2002), בפיסקה 10 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר; ע"פ 4711/03 אבו זייד נ' מדינת ישראל (05.01.2009), בפיסקה 48 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל (11.12.2006), בפיסקה 16 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; ע"פ 4972/05 קלינינא נ' מדינת ישראל (10.05.2007), בפיסקה 4 לפסק דינו של השופט י' אלון; עניין דוידוב, בפיסקה 20 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור; ע"פ 413/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.03.2011), בפיסקה 14 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן; ע"פ 2721/11 מדינת ישראל נ' אוחיון (03.09.2012), בפיסקאות 30-29 לפסק דינו של השופט ג'ובראן. הנה כי כן, יש לקבוע כי בית המשפט המחוזי הנכבד היה רשאי לבסס על חזקת הכוונה את מסקנתו כי במערערים התקיימה כוונת קטילה. מנסיבות המקרה, בגדרן הוכח המניע הלאומני של המערערים, ונמצא כי השניים הכינו בצוותא מטען ובו מסמרים, אותו הניחו בסמוך ככל האפשר למיקומם המשוער של השוטרים – נראה כי עומדת לחובתם החזקה לפיה התכוונו לקטול את חייהם של אנשי מג"ב ואחרים בקרבת מקום. המערערים לא הצליחו לסתור חזקה זו, והתרשמתי כי הודעותיהם המאוחרות, בהן טענו כי כוונתם היתה להפחיד בלבד, אינן מהימנות. מכאן גם עולה, שלא מצאתי לנכון להענות לטענתם החילופית של המערערים כי יש להסתפק בהרשעתם בעבירה חמורה פחות מאשר עבירת הניסיון לרצח. 18. מן הדברים עד כה עולה כי המערערים ביצעו את כל רכיבי היסוד העובדתי של עבירת הניסיון לרצח, וכי התקיים בהם היסוד הנפשי הנדרש. בנסיבות אלה, דין הערעור על הרשעתם של המערערים בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין – להידחות. הערעור על גזר הדין 19. הלכה מושרשת קובעת כי בית המשפט שלערעור ימנע מלהתערב בגזר דינה של הערכאה המבררת, ויעשה כן רק במקרים של טעות בולטת, או סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות (ראו לדוגמה: פיסקה 19 לפסק דיני ב-ע"פ 1725/06 טאראבין נ' מדינת ישראל (25.05.2011), וההפניות שם). 20. לא התרשמתי כי בעניינם של המערערים התרחשה טעות כזו בגזירת העונש (למעט הטעות, אשר "הצריחה" בין שני המערערים, ואשר תוקנה על ידינו, כאמור בפיסקה 7 שלעיל). בכל הנוגע לשאלת רף הענישה המקובל, הרי שבית משפט זה עמד פעמים רבות על נחיצותה של התרעה על דרך של מדיניות ענישה קשה כלפי מפגעים המבקשים להרוג באנשי כוחות הביטחון, וכך נאמר בפסיקה בהקשר זה: "על בית משפט של מדינה להרים קולו בגאון ולהשמיע דברו כלפי אלו הבאים עליה לכלותה וכלפי אלו הרוצים לפגוע בחיילים או באזרחים תמימים עוברי דרך כשלהט אידיאולוגי מקנן בלבם והרג או פגיעה מתוכננים הם מטרתם, ולהציב רף ענישה ברור שישמש כגורם מרתיע, הן למערערים עצמם, הן לאלו החוככים בדעתם לנקוט באותה הדרך. בעניינים אלה יש להקפיד בקלה כבחמורה ולא להקל ראש גם כאשר הפגיעה המתוכננת לא הושגה בדרך נס" (ע"פ 1456/07 פלוני נ' מדינת ישראל (10.07.2007) בפיסקה 6 לפסק דינה של חברתי, השופטת ע' ארבל). מכאן, שמדיניות הענישה המקובלת בעבירות שבהן הורשעו המערערים היא השתת עונש מאסר ממושך ומרתיע. המערערים לא הביאו בפנינו (כנראה שלא בכדי) ולו דוגמה אחת למקרה שבו, בנסיבות דומות, היה העונש קל יותר באופן משמעותי. 21. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי לצד מדיניות הענישה הנהוגה, נדרש בית המשפט להתחשב בשיקולים שונים ביחס לנאשמים הקונקרטיים שאת דינם יש לגזור. בערעור ובדיון בפנינו פירטו המערערים, כאמור, מספר שיקולים אשר, לשיטתם, צריכים להביא להקלה בעונשם. מסכים אני עם המערערים כי יש לזקוף לקולא את הזמן שחלף בין מועד ביצוע העבירה לבין מועד העמדתם לדין וכן את נסיבותיהם האישיות. יחד עם זאת, הנני סבור כי בענייננו איזן בית המשפט המחוזי הנכבד כהלכה בין שיקולים אלה לבין חומרתם הרבה של המעשים, שרק באורח מקרי הסתיימו בפציעה בלבד של שלושה שוטרי מג"ב. הנה כי כן, העונש שנגזר על המערערים בהחלט איננו ברף העליון של הענישה המקובלת בעבירות בעלות נסיבות דומות, והדבר מעיד על כך שבית המשפט המחוזי נתן דעתו למכלול השיקולים באופן ראוי. 22. נותר לי לדון לבסוף לדון בטענתו של באסל, לפיה שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל לשיטתו גם להרשעתו בגניבה משנת 1997. אציין, כי אף אניח שמדובר בשגיאה משפטית – עדיין אינני סבור שיש להתערב בעונשו של באסל, וזאת משום שלהבנתי נתון זה לא קיבל למעשה משקל בעת גזירת דינו (ודוק: בית המשפט רשאי לקבל מידע על הרשעה שהתיישנה, להבדיל מהרשעה שנמחקה. ראו: סעיפים 5, 14 ו-19(א) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981; רע"פ 1808/10 זיכרמן נ' מדינת ישראל (13.04.2010)). אמנם בית המשפט המחוזי הנכבד ציין בפיסקה 3 לגזר הדין את הרשעתו הנ"ל של באסל, אך בפיסקה 6, בה פורטו השיקולים השונים לחובתם ולזכותם של המערערים – אין להרשעה זו כל איזכור. לכן לא התרשמתי שבשל הרשעתו בגניבה – הוחמר עונשו של באסל. 23. סיכומם של דברים: נוכח כל האמור לעיל – לא מצאתי עילה להתערב בהכרעת דינו, או בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ועל כן, הנני מציע לחבריי שנדחה את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏ל' באב התשע"ג (‏06.08.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10006900_K03.doc עכ+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il