בני הנגב בניה ועפר בע"מ נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ - סניף ר

פסק-דין בתיק ע"א 690/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 690/04 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. בני הנגב בניה ועפר בע"מ 2. עלי אלקרינאוי נ ג ד המשיבים: 1. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ - סניף רהט 2. יוסף אלקרינאוי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 12.11.03 בת.א. 7043/99 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי תאריך הישיבה: ב' בסיון תשס"ו (29.5.06) בשם המערערים: עו"ד י' קינן בשם המשיב 1: עו"ד א' הדר בשם המשיב 2: עו"ד א' להב פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי) בו הוחלט לתקן הסכם פשרה, שנעשה בין בעלי הדין ואשר קיבל תוקף של פסק דין. 2. המערערת 1 ניהלה חשבון באחד מסניפיו של המשיב (להלן - הבנק). המערער 2 והמשיב 2 ערבו לחיובי המערערת 1 לטובת הבנק. בשנת 1994 הגיש הבנק תביעה נגד המערערים והמשיב 2 (להלן - החייבים) בגין יתרת החובה שבחשבון ובשל ערבויות בנקאיות בלתי מסולקות. סכום התביעה היה כמיליון ש"ח. עם הגשת התביעה הוטלו עיקולים לבקשתו של הבנק. בעקבות זאת התנהלו מגעים בין המעורבים וסכומי כסף שונים הועברו לבנק על חשבון החוב. כמו כן, נערך משא ומתן בניסיון להגיע להסדר. בסופו של דבר נעשה הסכם פשרה, שנחתם ביום 30.3.95 וקיבל תוקף של פסק דין בחודש אפריל 1995. בהסדר הפשרה נקבע, כי יתרת החוב בחשבון עומדת על סכום של 599,977 ש"ח. כמו כן, נאמר בהסדר שקיימת התחייבות בגין ערבות בנקאית שהוציא הבנק בסכום של 110,576 ש"ח. על פי ההסדר, אמור היה החוב להיפרע על דרך תשלום של 100,000 ש"ח שיבוצע תוך 15 ימים, וכן באמצעות הלוואה בסך 350,000 ש"ח שהבנק יעמיד ואשר תיפרע ב-12 תשלומים חודשיים. הסכום של 100,000 ש"ח אכן שולם, ואף ההלוואה הועמדה. בגין החזר ההלוואה שולמו מספר תשלומים ולא עוד. הבנק נקט הליכי הוצאה לפועל נגד החייבים. בשנת 1999 הגישו החייבים תובענה לבית המשפט המחוזי ובה ביקשו להצהיר כי החוב לבנק נפרע. במהלך התנהלותו של התיק חלו שינויים שונים באשר לסעד המבוקש. פסק הדין בתובענה זו הוא העומד לערעור בפנינו. 3. לא הייתה מחלוקת בבית המשפט המחוזי שהבנק קיבל סכומי כסף שונים על חשבון החוב לאחר שהגיש את תביעתו בשנת 1994. אף לא הייתה מחלוקת ששולם סכום של 100,000 ש"ח על פי הסכם הפשרה, לאחר שניתן לו תוקף של פסק דין. הסכום הכולל של אותם תשלומים היה קרוב ל-600,000 ש"ח. כזכור, בהסכם הפשרה נקבע כי יתרת החוב לבנק עמדה על 599,977 ש"ח. הבנק הודה כי נפלה טעות בסכום החוב, שכן סכומה של הערבות הבנקאית שהוצאה לבקשת המערערת - 110,576 ש"ח - הופיע פעמיים בהסדר הפשרה. במילים אחרות, סכום החוב הנכון היה 489,401 ש"ח (599,977-110,576). החייבים טענו כי החוב המגיע לבנק נפרע באמצעות אותם תשלומים של כ- 600,000 ש"ח. הם אף גרסו כי נפלה טעות במועד חתימת ההסכם וכי למעשה הוא נחתם במועד קודם. טענה זו נזנחה. מכל מקום, בפסק הדין נקבע שהקביעה בהסכם הפשרה כי סכום החוב עמד על 599,977 ש"ח הייתה שגויה. על יסוד זה נקבע, כי החייבים הוטעו בעניין סכום החוב ולפיכך יש לומר כי הם אף טעו בכל הנוגע לסכום אותו התחייבו לשלם לפירעון החוב. כזכור, מדובר בסכום של 100,000 ש"ח בצירוף 350,000 ש"ח אותו יצטרכו להחזיר כהלוואה שקיבלו. בית המשפט הגיע לכלל דעה כי ראוי להימנע מביטול ההסכם במלואו וכי על יסוד עקרונות שונים, כולל עקרון תום הלב, ניתן לתקן את סכום החוב. התיקון, כך נקבע, יבוצע על בסיס יחסי לפי משוואה זו- X: 489,401 =450,000:599,977. על יסוד המשוואה הגיע בית המשפט למסקנה שהחוב יעמוד על 367,064 ש"ח. מן הסכום האמור יש להפחית את הסכום של 100,000 ש"ח ששולם על חשבון החוב, כך שיתרת החוב הועמדה על סך של 267,064 ש"ח. כמו כן, ניתנו בפסק הדין הוראות להעמיד את ההלוואה על הסכום האמור וכן באשר להחזר ההלוואה. 4. נראה לנו שבית המשפט המחוזי נטל לעצמו חירות מופרזת שעה שתיקן את הסכם הפשרה ונתן הוראות באשר להחזר ההלוואה. עלינו לזכור, כי הבנק הודה בכך שנפלה טעות בהסכם הפשרה בכך שסכומה של הערבות הבנקאית נכלל בו פעמיים. החייבים עצמם אינם מסכימים שזו הטעות. לשיטתם שלהם, הם הוטעו בכל הנוגע לגובה החוב, שכן לא הופחתו ממנו הסכומים ששולמו לבנק לאחר הגשת תביעתו. על פי טענתם, החוב נפרע במלואו ועל כן הם לא היו חייבים כלל להחזיר את הסכום של 350,000 ש"ח. אפילו מקבלים את עמדת הבנק כמשקפת נכונה את המוסכם בעניין גובה החוב, הרי אין כל דרך לדעת האם במצב של חוב על סך 489,401 ש"ח היו החייבים מסכימים להחזר של 267,064 ש"ח, בנוסף לסכום של 100,000 ש"ח. למעשה, בית המשפט ערך מחדש את הסכם הפשרה עבור בעלי הדין על סמך השערות באשר לדרך הילוכם אילו ידעו את הנתונים הנכונים. כאמור, כל זאת נעשה אך מנקודת מבטו של הבנק, שהודה בטעות באשר לסכום החוב. למעשה מגלות לנו עמדות הצדדים כי כלל לא הושג הסכם, שכן כל אחד מהצדדים התייחס להנחות ונתונים שונים. הואיל ולא הייתה גמירות דעת, ראוי לקבוע את דבר בטלותו של הסכם הפשרה. כמובן, שעם ביטול ההסכם מתבטל אף פסק הדין שנתן לו תוקף. בדרך זו יוחזרו הצדדים למצב שקדם לעריכת הסכם הפשרה והבנק יוכל לתבוע את יתרת החוב שבחשבון. כמובן, שלעניין ההתחשבנות בין הצדדים יש להפחית את כל התשלומים ששילמו החייבים על חשבון החוב, כולל התשלומים ששולמו להחזר הסכום של 350,000 ש"ח. אין טעם לחדש היום את ההליך בו פתח הבנק בשנת 1994. הבנק רשאי להגיש תובענה חדשה על פי האמור לעיל. לעת הזו ובהנחה שהבנק יגיש תובענה תוך 45 ימים מהמצאת פסק דין זה, אין חובה על הבנק להשיב את הסכום של 100,000 ש"ח ואת הסכומים הנוספים ששולמו על חשבון החזר ההלוואה עד להכרעה בתובענה. 5. אי לכך הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, ונקבע כי הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף מתבטלים. אין צו להוצאות. ניתן היום, ט' בסיון תשס"ו (5.6.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04006900_S08.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il