נהאד מחמד אסעד מחאג'נה נ. לביבה מחאג'נה

פסק-דין בתיק ע"א 69/98 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 69/98 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. נהאד מחמד אסעד מחאג'נה 2. פאטמה אחמד מחאג'נה 3. ופאא אחמד מחאג'נה 4. דלאל אחמד מחאג'נה 5. מחמד אחמד מחאג'נה 6. אכרם אחמד מחאג'נה 7. אחמד פארס אחמד מחאג'נה 8. מי פארס מחאג'נה 9. מלאק פארס מחאג'נה נ ג ד המשיבים: 1. לביבה מחאג'נה 2. נאאל מחאג'נה 3. ע'אנם מחאג'נה 4. מחמד מחאג'נה 5. נביל סעד ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, מיום 6.11.95, בתיק ה"פ 219/93, שניתן על ידי כבוד השופט ד' ביין תאריך הישיבה: ב' באדר תשס"א (25.2.2001) בשם המערערים: עו"ד איהאב כבהא בשם משיבים 4-1: עו"ד ודיע אגבריה בשם משיב 5: עו"ד ריאד אניס פסק-דין השופט א' א' לוי: רקע והליכים קודמים 1. אחמד פארס מחאג'נה ז"ל (להלן: "המערער") ומשיב 5, נביל סעד (להלן: "נביל"), חברו יחד בשנת 1977 להקמתה של תחנת דלק במבואות העיר אום אלפחם, על קרקע שהעמיד נביל לצורך זה. המערער התחייב לממן את בניית התחנה, ומשלא נמצא לו סכום הכסף הדרוש, הוא פנה לגיסו, ג'בר מחאג'נה ז"ל (להלן: "ג'בר"), וביקש כי יוסיף מכספו למלאכת הבניה. בין נביל, המערער וג'בר הוסכם כי לראשון יהיו חמישים אחוזים בשותפות בתחנת הדלק, ואילו המערער וג'בר יחלקו ביניהם שווה-בשווה את המחצית הנותרת, ובלבד שכל אחד מהם ישא במחצית העלויות הכרוכות בהקמת התחנה. מאחר שהשניים לא ידעו באותה עת כמה תעלה הבנייה, סוכם ביניהם כי עם סיומה תיערך התחשבנות, בגדרה יהא על ג'בר להשלים את חלקו עד למחצית ההוצאות. כן הסכימו הצדדים, כי אם לא יעלה בידי ג'בר להעמיד את מלוא חלקו בסכום ההוצאות, יהיה חלקו בשותפות בהתאם לחלק היחסי של הסכום ששילם. בניית התחנה הסתיימה בחודש מאי 1980 והיא החלה לפעול, אך עד מהרה נקלעה לקשיי מימון. או-אז פנה המערער בשנית לג'בר, וביקשו להוסיף ולהשקיע מכספו בתחנה. ג'בר נענה לכך, והסכום ששילם שימש לרכישת דלק לצורך המשך הפעלתה של התחנה. 2. בניגוד למתוכנן, לא עלה בידי השניים לערוך את ההתחשבנות עליה הוסכם. בתאריך 31.12.1981, ולאחר שג'בר עירב בדבר את עורך-דינו, נפגשו כל הצדדים והעלו על הכתב, תחילה ביד, את ההסכמות המקוריות ביניהם (להלן: ההסכם). הם חזרו על הקביעה כי חלקו של נביל בשותפות הוא מחצית, בעוד המחצית הנותרת תחולק בין המערער לג'בר, על-פי היקף השקעתו של ג'בר עד למועד עריכתו של ההסכם. לאחר מספר ימים הודפס ההסכם והצדדים חתמו עליו שנית. אף שנוסחו שוּנה מעט, הוא לא כלל הבדלים מהותיים לענייננו. בסעיף 5 להסכם המודפס נקבע: "ד) [ג'בר] יהיה חייב להשלים את חלקו, שהוא מחצית ההוצאות, בהתאם לתוצאות החשבון [שייערך בין המערער לבין ג'בר]; ואם כתוצאה מעריכת החשבון כנ"ל יהיה [ג'בר] חייב בתשלום נוסף, מתחייב הוא לשלמו [למערער] ... ה) אם לא ישלם [ג'בר] כעבור חודש וחצי [מיום סיום ההתחשבנות], כאמור, את יתרת הסכום, יחושב חלקו בתחנה באופן יחסי, בין הסכום שהוא שילם בפועל לבין הסכום שהוא חייב היה לשלם עבור מחצית חלקו של [המערער]". בסעיף 7 להסכם התחייבו המערער ונביל לצרף את ג'בר כשותף בחוזה הזיכיון עם ספקית הדלק, ולהקנות לו בעלות במקרקעין עליהם הוקמה התחנה כשיעור חלקו בשותפות. כן נקבע, כי "ברור מאליו כי [ג'בר] נושא ברבע מהוצאות תפעול התחנה, ונהנה מרבע מהכנסותיה, מיום הקמתה" (סעיף 5(א) להסכם – ההדגשה הוספה). אולם גם בכך לא היה כדי להביא לעריכתה של ההתחשבנות האמורה, ובמשך מספר שנים המשיכה התחנה לפעול בלא שהיה ברור לצדדים מהו שיעור חלקיהם של המערער ושל ג'בר בשותפות. התחנה נוהלה בפועל על-ידי המערער, ולג'בר לא היה חלק ברווחיה. 3. בשנת 1985 פנה ג'בר לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ת.א 2051/85) וביקש כי יוצהר שהינו הבעלים של 25 אחוזים בשותפות, הואיל ולטענתו הוא העמיד את מלוא סכום ההשקעה שנדרש ממנו. בעקבות כך נדרש בית-המשפט (כבוד השופט מ' סלוצקי) לעריכת ההתחשבנות בין הצדדים בגדר ההליך שבפניו, ולצורך כך הוא אימץ את חוות-דעתו של שמאי שמונה בהסכמת הצדדים. ביום 16.6.1989 פסק בית המשפט המחוזי כי עלות הקמתה של התחנה – שכאמור נשאו בה המערער וג'בר – הייתה 300,491 דולר. חלקו של ג'בר בסכום זה עמד על 71,795 דולר, שהם כ-24 אחוזים מן הסכום. בית-המשפט המחוזי קבע, כי על-פי המוסכם בין הצדדים קנה לו ג'בר, עד לאותו מועד, 12 אחוזים בשותפות בתחנה, והוא זכאי, ככל שיוסיף וישקיע מכספו, להגדיל את חלקו עד ל-25 אחוזים. עוד נקבע, כי על המערער ונביל לקיים את מלוא התחייבויותיהם כלפי ג'בר, לרבות שיתופו ברווחי התחנה מיום הקמתה, כפי חלקו בשותפות. 4. הן המערער והן ג'בר ערערו על פסק-הדין לבית-משפט זה (ע"א 442/89, לא פורסם) שקבע, לאחר בחינתן של ראיות הצדדים הנוגעות להשקעות הכספיות שבוצעו, כי ג'בר הינו בעלים של 11 אחוזים בלבד בשותפות. או-אז, והיה זה בתאריך 3.3.1993, הגיש ג'בר לבית-המשפט המחוזי תובענה ובה עתר להצהרה לפיה חלקו בשותפות הוגדל ל-25 אחוזים, והוא חזר וביקש כי יועמדו לרשותו חשבונות התחנה מאז שנת 1989, כדי שיוכל לתבוע משותפיו את המגיע לו ברווחים. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' ביין), מיקד את הדיון בסוגיה יחידה, היא שאלת המועד בו מימש ג'בר את זכותו להעמדת חלקו בשותפות על 25 אחוזים. בהסכמת הצדדים מינה בית-המשפט מומחה שהציע במענה לשאלה זו שלוש חלופות: א) מיום הקמתה של תחנת הדלק בשנת 1980 היה חלקו של ג'בר בשותפות 11 אחוזים, וגדל בהדרגה מדי שנה, באמצעות "השקעתם" בשותפות של הרווחים שלא שולמו לו אף שהיה זכאי להם, עד שהגיע לתקרת 25 האחוזים בשנת 1989. ב) הזכות מומשה ביום הקמתה של התחנה כך שכבר במועד זה היו לג'בר 25 אחוזים בשותפות. ממועד זה היה זכאי איפוא לרבע מרווחי התחנה, ואז גם קמה חבותו לשלם למערער את יתרת הסכום אשר טרם שולם, בצירוף ריבית; ג) הזכות לא מומשה וג'בר שמר בידו את האפשרות לממשה במועד עתידי. בית-המשפט המחוזי בחר בחלופה השלישית כחלופה הנכונה בנסיבות העניין. הוא הסתמך על קביעתו של כבוד השופט סלוצקי, כי עד למועד מתן פסק-הדין הראשון בשנת 1989 לא מומשה הזכות, וקבע כי לג'בר נשמרה האפשרות לממשה בתוך זמן סביר ממועד מתן פסק-הדין בערעור בשנת 1992. בית-המשפט הוסיף וקבע כי המימוש התגבש ביום 3.3.1993, עם הגשתה של התובענה שבפניו. אשר-על-כן, נקבע כי מיום הקמתה של התחנה ועד לתאריך 3.3.93 היה חלקו של ג'בר בשותפות – 11 אחוזים, ומיום זה ואילך גדל השיעור עד ל-25 אחוזים. 5. המערער, אשר התקשה להשלים עם הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, הגיש את הערעור שבפנינו. בדיון שהתקיים ביום ב' באדר תשס"א (25.2.2001) נקבע, כי בגדרי הערעור לא יידרש בית-משפט זה אלא לשתי שאלות שבית-המשפט המחוזי לא דן בהן: האחת, סבה סביב שער המימוש של זכותו של ג'בר להגדלת חלקו בשותפות והחיוב בריבית או בהפרשי שער כתוצאה נגזרת; והשנייה, אם מוטלת על השותפות חובה לשלם למערער שכר ראוי על עבודתו בניהול התחנה, שאלה שיש לה השלכה על היקף ההתחשבנות שבינו לבין ג'בר. התיק הוחזר איפוא לבית-המשפט המחוזי כדי שיכריע בשאלות אלה. בתאריך ח' בתשרי תשס"ב (25.9.2001) השלים בית-המשפט המחוזי את פסק-דינו. בשאלת הריבית נקבע, כי את הזכות להגדלת החלק בשותפות יש לממש בערכה הריאלי, ולכך יש להוסיף ריבית על-פי השיעור הנהוג בבנק ישראל על האשראי החופשי בדולרים, מיום 1.5.80 ועד ליום 3.3.93. ריבית זו, כך נקבע, לא רק שיש בה כדי לשערך את שווי השימוש בכסף שנותר בידי ג'בר עד ליום המימוש, אלא היא אף מאזנת את הפיחות שחל במהלך השנים בערכו של המטבע האמריקני, מחד, ואת שיעור עליית המחירים של נכסי הנדל"ן בישראל, מאידך. בית-המשפט המחוזי לא ראה מקום להתחשב בפחת שחל עם השנים בערכה של תחנת הדלק, כטענתו של ג'בר, הואיל ולא הובאו בפניו ראיות לעניין זה. באשר לתשלום שכר ראוי, דחה בית-המשפט המחוזי את עמדת המערער וקבע, כי הואיל והקשר בין הצדדים הוא קשר של שותפות, הרי שלפי סעיף 34(6) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות), אין שותף זכאי לשכר עבור עבודתו בעסקי השותפות, ואף מן ההסכם שבין הצדדים לא משתמעת כוונה לזכות את המערער בשכר כזה. טענות הצדדים בשאלות שבמחלוקת 6. משהוגש ערעור לבית משפט זה התבקשו הצדדים להגיש את סיכום טענותיהם בשאלות שבמחלוקת. ביני לביני הסתלקו הן המערער והן ג'בר לבית-עולמם, ובהתאם להחלטתו של רשם בית-משפט זה מתאריך כ"ח באב תשס"ד (15.8.2004) באו, לעניין ערעור זה, יורשיהם בנעליהם. לשם הנוחות בלבד, נוסיף להלן ונשתמש בכינויי הצדדים המקוריים להליך. בסיכומיו טען בא-כוחו של המערער, כי סכום הרווחים שנפסק לזכותו של ג'בר בעקבות ההתחשבנות שנערכה בבית-המשפט המחוזי, שוערך והועמד על ערכו הריאלי, וזאת, על-פי שער החליפין הממוצע של הדולר, בתוספת ריבית ששיעורה נקבע על-פי שיעור האשראי החופשי במטבע הזר. לפיכך, טען המערער כי גם את סכום מימושה של הזכות להגדלת החלק בשותפות, יש לשערך באופן דומה. לטענתו, הדבר מתבקש מהגיונו של ההסכם שנערך בין הצדדים, המחייב כי יינתן משקל לפרק הזמן שחלף מהיום שבו נוצרה הזכות ועד ליום בו מומשה. בסוגית השכר הראוי חלק המערער על קביעתו של בית-המשפט המחוזי, השוללת כאמור את זכאותו לקבלת התשלום. לטענתו, הואיל וג'בר לא תרם דבר לעבודתה השוטפת של התחנה, אין לראותו כחלק מן השותפות העסקית במובנה של פקודת השותפויות. על-פי טענה זו, תרומתו של ג'בר להקמתו של מבנה התחנה הקנתה לו רק שותפות קניינית בנכס, וככזו היא חייבה את ג'בר לשאת בהוצאות שהיו דרושות להחזקתם התקינה וניהולם של המקרקעין, כמתחייב מסעיף 32 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לפיכך, תובע המערער לעצמו שכר ניהול חודשי בשיעור שלא יפחת משכר המינימום הקבוע בחוק – סכום, המצטבר למאות אלפי דולרים. ג'בר, מצדו, טען כי השאלה בדבר שער מימושה של הזכות נדונה והוכרעה כבר בידי בית-המשפט המחוזי בגלגולו הראשון של ההליך בשנת 1989, ואין לשוב ולהידרש לה. הוא הוסיף וטען, כי היה זה המערער אשר סירב במשך תקופה ארוכה להסדיר את החשבונות, ובדרך זו מנע את מימוש הזכות במועד מוקדם יותר, ועל כן אין להטות אוזן לתביעתו לקבלת ריבית על הסכום ששולם באיחור. ג'בר טען עוד, כי במצב שנוצר גרף המערער לכיסו במשך שנים את תשלומי הריבית להם היה זכאי מכוח חלקו בשותפות, ועל כן חיובו (של ג'בר) בריבית על סכום מימושה של הזכות, יזכה את המערער בכפל תשלום. לטענתו של ג'בר, היה מקום להבחין בין ההשקעות הראשוניות שנדרש כל אחד מהצדדים להשקיע בהקמת התחנה, ואותן יש לקבוע בערכן הנומינלי ללא קשר למועד שבו שולמו, לבין הרווחים מהפעלת התחנה, אשר בדין חויב המערער לשלמם בערכם הריאלי. לעניין זה הפנה בא-כוחו של ג'בר לסעיף 34(4) לפקודת השותפויות, הקובע כי "אין שותף זכאי לריבית על סכום ההון שחתם עליו לפני שנתבררו הרווחים". לחלופין, טען ג'בר, אפילו יש לשערך את השקעתו המאוחרת בתחנה, הרי עריכתם של החשבונות על-פי שער הדולר ביום המימוש, די בה כדי להעמיד את האופציה על שוויה הריאלי, בלא צורך להוסיף לה ריבית. ג'בר טען עוד, כי בית-המשפט המחוזי טעה משלא הביא בחשבון את הפְּחת שחל בערכה של תחנת הדלק במרוצת השנים, אשר נגס בשוויה של האופציה שהוענקה לו בחוזה, וכתוצאה מכך היה שוויה ביום המימוש נמוך מן השווי המקורי. לבסוף, בסוגיית השכר הראוי, טען כי מלכתחילה הוסכם בין הצדדים על הקמתה של שותפות עסקית שבמסגרתה, כפי שפסק בית-המשפט המחוזי, אין שותף זכאי לשכר עבור עבודתו. דיון שערוך ערכה של הזכות החוזית 7. אקדים ואומר, כי אין ממש בטענתו של ג'בר לפיה השאלה בדבר שער מימושה של זכותו לקבלת חלק נוסף בשותפות הוכרעה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בשנת 1989. כל שנאמר באותו פסק-הדין היה, כי "ל[ג'בר] שמורה הזכות להגדיל את חלקו בשותפות על בסיס סך ההשקעות כפי שנקבע לעיל, עד כדי 25% על חשבון חלקו של ה[מערער]" (ראו פסקה 23 לפסק-דינו של כבוד השופט סלוצקי). בית-המשפט המחוזי לא נקב בסכום הכסף שעל ג'בר להשקיע כדי להגדיל את חלקו בשותפות, ולא קבע מנגנון לפיו יחושב סכום ההשקעה ביום המימוש. פסק-הדין אינו חוסם אם כן, ואף אינו מייתר, את הדיון בשאלה זו בגדרו של הערעור שבפנינו. 8. לגופם של דברים: כלל הוא כי בנסיבות בהן נוצר, למשל בגלל פרק הזמן שחלף, פער בין ערכו של חיוב כספי כפי שקבעוהו הצדדים, לבין ערכו ביום שבו מבקשים הם לממשו, מוסמך בית-המשפט, מכוח עקרונות הדין המהותי, לשערך את הסכום המקורי ולהתאימו לערכו הריאלי ביום המימוש. ככל שמדובר בביטול חוזה, לדוגמה בגין הפרתו, נשלטת סוגיית השערוך בידי דינים המצויים מחוץ לחוזה עצמו, ובהם עקרונות של השבה, עשיית עושר ולא במשפט, תום לב וכדומה. לעומת זאת, מקום בו מדובר בסעד המכוון לקיומו של חוזה, כבמקרה שבפנינו, יש לגשת תחילה לבחינתם הפרשנית-הפנימית של מרכיבי החוזה – לשונו ובעיקר תכליתו – כדי לעמוד על אומד דעתם של הצדדים בדבר ערכו של החוזה ביום הקיום. רק אז יש לבחון כיצד עולים הדברים בקנה אחד עם עקרונות הדין הכללי (ראו דברי השופט א' ברק בע"א 554/83 "אתא" בע"מ נגד עיזבון זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא(1) 282, 297; וכן ראו ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ ואח' נ' גולדשטיין, פ"ד מב(1) 286, 290). ברי, כי על בית-המשפט לנקוט משנה זהירות בצווֹתו על שערוך שעה שמדובר בקיומו של חוזה שהצדדים לא הביעו בו את רצונם המפורש בכך. זאת, כדי שלא לצקת תוכן משפטי חיצוני ליחסים שבין הצדדים, צעד העלול לפגוע בהסכמה החוזית (השוו ע"א 228/85 "דן" בע"מ נגד בן-שלמה ואח', פ"ד מא(3) 34, 40; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 328). עם זאת, הסכמה לקיומו של חוזה בערכו הריאלי אינה נדרשת להיעשות בלשון מפורשת, ודי בהיותה משתמעת מתנאיו של החוזה. יתרה מכך, מקום בו התקיימו בעת מימושו של החוזה נסיבות המשפיעות במידה ניכרת על החבות החוזית המקורית, ייקל על בית המשפט לקבוע, כי לצורך הגשמת רצונם האמיתי של הצדדים לחוזה יש לשערכו. עמד על כך השופט י' אנגלרד, בהתייחסו לחוזה שקיומו הושפע במידה ניכרת משיעורים גבוהים של אינפלציה: "בבדיקת אומד הדעת של הצדדים ראוי להביא בחשבון את מצב האינפלציה הקיים והנצפה, את טיב ההסכם ואת המועד בו אמור התשלום להתבצע על פי החוזה... המתקשרים לא צפו את הסחרור האינפלציוני שהתרחש... מצב דברים חריג ומיוחד זה מחייב השלמה של החוזה, בין היתר באמצעות עקרון תום הלב, על מנת למנוע עיוות ביחסים הכלכליים בין המוכרים והקונים. השינויים הכלכליים הפכו את הפירוש המילולי של ההוראות החוזיות לאבסורדיות. יישומן ימוטט את בסיס החוזה וייהפכו 'לעג לרש'. דבר זה מחייב התאמה של המסגרת החוזית להתפתחויות האינפלציוניות, תוך הסתמכות על עקרון תום הלב כעל נורמה פרשנית משלימה. הימנעות משיערוך, מקום שהצדדים עצמם לא קבעו תנאי שערוך, תגרום עוול חמור ותחטא לעקרונות החשובים של עשיית צדק ושל תום לב". (ע"א 6136/00 שועית בע"מ ואח' נ' אשד ואח' (פ"ד נו(4) 241, 248). אכן, מקום בו הפער בין ההסכמה החוזית המקורית לבין התנאים ביום ביצועו של החוזה הוא רחב, עלול מימושו בערכים נומינליים לפגוע פגיעה קשה בזכויות הצדדים. זאת, בין אם משום שערך הקיום לא ישקף נאמנה את ערכה של הזכות החוזית, ובין אם מפני שהחייב עלול ליהנות, על חשבונו של הזוכה, מן השיהוי בקיומה של החבות החוזית. השערוך נועד למנוע עיוותים מעין אלה, ולסלול את הדרך להגשמתו של הרצון המשותף עליו הושתת החוזה מלכתחילה. ועוד: בגדרי ההחלטה אם לקיים שערוך אפשר, בהתחשב בנסיבות, ויינתן משקל למידת אחריותו של מי מהצדדים לעובדה שהחוזה לא קוים במועדו. זאת, על בסיס חובת תום הלב הכללית בה חייבים שני הצדדים לחוזה. 9. קיימות דרכים אחדות לשערך חיוב כספי (ראו בג"ץ 608/88 פינקלשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מג(2) 395, 407, וכן ד' קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך (תשנ"ו, להלן: קציר), 564). אחת הדרכים היא קביעתם של הפרשי שער או הצמדה, שמטרתם שמירה על ערכו של מרכיב הקרן והיוונו ליום הפרעון. דרך אחרת היא הוספתה של ריבית לסכום המקורי. ריבית זו, אין תכליתה ענישתו של חייב שאיחר לפרוע את חובו, אלא היא מבטאת, בראש ובראשונה, את שווי השימוש בכסף אשר לוּ שולם במועדו היה מזכה את הנושה ברווח שהיה הוא עשוי להפיק מן ההון שבידיו. לריבית עשוי להיות, בנוסף, תפקיד בשמירה על ערך הקרן, למשל נוכח פיחות בערך המטבע או בכוח הקנייה של הכסף (ראו ע"א 415/58 "שחף" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד יד(1) 816, 825; ע"א 275/83 עיריית נתניה נגד "סחף" בע"מ, פ"ד מ(3) 235, 243; ע"א 438/90 פקיד שומה חיפה נ' הד הקריות בע"מ, פ"ד נא(5) 668, 705; ע"א 6260/97 Polska Zegluga Morska ואח' נ' Banque Nationale de Paris, New york ואח', פ"ד נז(5) 193, 233 ; וכן קציר, בע' 3). בכל מקרה יותאם אופן השערוך לנסיבות, ותינתן הדעת לאינטרסים הרלוונטיים של הצדדים, למידת הפער בין הערך המקורי לערך הקיום, למידת הנכונות להתערב בהסכמה החוזית, ולעקרונות אחרים המתווים מדיניות משפטית ראויה. מן הכלל אל הפרט 10. במקרה שבפנינו היה אמור ההסכם לצאת אל הפועל סמוך לאחר הקמתה של תחנת הדלק. בבסיסו, נועד הוא לאפשר את הקמתה של התחנה ואת הפעלתה הראשונית, אף שלאיש מבין השניים – המערער וג'בר – לבדו, לא נמצא הסכום הדרוש לכך. המטרה הייתה לפטור את המערער מן הצורך להעמיד את מלוא הסכום מכיסו, אם באמצעות הפנייתם של כספים מאפיקי השקעה אחרים ואם בדרך של נטילת הלוואה מגורם חיצוני. לסכום הנוסף שנדרש להקמת התחנה צמוד היה "תג מחיר", ואותו ביקש המערער להימנע מלשלם. לו בוצע ההסכם במועדו המתוכנן, היה המערער נהנה מערכו של סכום זה, בין בדרך של שימוש בפירות שהיה מניב, ובין בדרך של חיסכון בעלויות ההלוואה. היתרון אשר היה גלום בהסכם מבחינתו של ג'בר הוא, כי בכל הנוגע לסכום העודף על הסכומים שכבר שילם לא היה עליו לשאת בסיכון כלשהו. על-פי ההסכם, נדרש הוא לשלם, לא יאוחר מ-45 ימים ממועד ההתחשבנות, 50 אחוזים מסכום ההוצאות שהוצאו להקמת התחנה והפעלתה. בדרך כלל, אי-עמידה בחובה זו הייתה נחשבת הפרה יסודית של ההסכם, המזכה את המערער בסעדים הקבועים בדין. אולם, ייחודו של ההסכם שנערך בתניה שנקבעה בו, ולפיה אפילו לא יקיים ג'בר את התחייבותו, לא ייחשב הדבר כהפרת ההסכם ולכל היותר יגרור צמצום חלקו של ג'בר בשותפות. ה"אופציה" שניתנה לג'בר לא הייתה איפוא אלא הכוח להחליט, באופן חד-צדדי, וכאמור תוך 45 ימים ממועד ההתחשבנות, מהו הסכום שברצונו להשקיע עד לתקרת 25 האחוזים. לפיכך, ככל שג'בר סבר כי הפער בין מחירו המוצע של הנכס "הנמכר" – הוא החלק בשותפות שטרם שילם עבורו עד למועד ההתחשבנות – לבין שווי השוק של נכס זה, פועל לטובתו, זכאי היה לרכוש את הנכס במחיר המוצע. מנגד, אם היה מתברר לג'בר כי כדאיות הרכישה נמוכה, יכול היה לסרב להשקיע בכך כספים נוספים. אולם ההסכם לא ביקש, בשום שלב, להקנות לג'בר אופציה בלתי מוגבלת להגדלת חלקו בשותפות, או זכות להקפיא את מחיר הנכס כפי ערכו ביום ההתחשבנות למשך תקופה כה ארוכה, תוך שהוא נהנה מן הפער העצום אשר נוצר בין ערכו הנומינלי של הנכס ביום ההתחשבנות לבין ערכו הריאלי ביום בו הודיע ג'בר על כוונתו לרכשו. הערכאות אשר דנו בעניין זה בגלגולו הקודם קבעו אמנם, כי ג'בר "זכאי להגדיל את היקף השקעותיו" בהתאם להגדלת חלקו בשותפות, אך אין לראות בדברים אלה הכרה בקיומה של אופציה לזמן בלתי מוגבל, אלא קביעה כי בטרם הושלם ביצועו של ההסכם, עומדת לג'בר זכותו לרכישת מלוא 25 האחוזים בשותפות, ככל שבחר שלא להפחית את היקף ההשקעות. על מרכיב הסיכון המגולם בכלי הפיננסי המכונה "אופציה", במובנו הנפוץ, ואשר אינו מתקיים במקרה שבפנינו, ראו דברי הנשיא א' ברק בע"א 5579/97 עו"ד לילוף נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נה(3) 210, 217; לעניין ההבדלים בין "חוזה אופציה" לבין ההסכם שבפנינו ראו גם ס' דויטש "הצעה בלתי-חוזרת ואופצייה: האמנם סמנטיקה בלבד?", עיוני משפט יב 275, 286. 11. הדרך למימושו של ההסכם נסללה, כאמור, בפסק-דינו של כבוד השופט ביין, 13 שנים לאחר שהושלמה הקמתה של התחנה. בנסיבות אלה, קיום החוזה בערכיו המקוריים היה מוביל לתוצאה שאין הדעת סובלת, ולפיה זכאי ג'בר לקבל את החלק הנוסף בתחנה (כ-14 אחוזים), בתמורה לסכום פעוט, שלא זו בלבד שאינו מתקרב לשווי השוק של הנכס דהיום, אלא קל לשער שהוא אף רחוק בערכו מן הסכום שהיה נדרש לבניית התחנה בעת הזו. תוצאה זו חורגת בעליל מכוונתם של הצדדים להסכם ומן התכליות העומדות בבסיסו. ההליך המשפטי בגדרו ניתן תוקף לקיומו של הסכם נועד להעמיד את הצדדים במקום בו היו לו יושם ההסכם כמתוכנן. בדין קבע, איפוא, בית-המשפט המחוזי, כי יש לשערך את הסכום שעל ג'בר לשלם לצורך קבלת חלקו הנוסף בשותפות. אף אמצעי השערוך שנבחר – צירוף של הפרשי שער המטבע בתוספת ריבית – הוא אמצעי הולם, הואיל ויש בו כדי לקדם בצורה המיטבית את האינטרסים ששימשו בסיס להסכם. המסקנה המתחייבת מכך היא, כי על ג'בר לשלם למערער את יתרת המחיר הדרוש לרכישתם של 25 אחוזים בשותפות – ושווה ל-28 אחוזים מן ההוצאות שהוצאו לבניית התחנה והפעלתה כפי שחושבו בידי הערכאות הקודמות – בערכה הריאלי, היינו בצירוף הפרשי שער ובתוספת ריבית. הואיל והחיוב בו נושא ג'בר קבוע בדולרים, הרי כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, על שיעורה של הריבית שעליו לשלם להיגזר מן הריבית הנהוגה בבנק ישראל על האשראי החופשי במטבע האמריקני. עם זאת, לא ברור מה טעם ראה בית-המשפט המחוזי בהגבלתה של תקופת השערוך עד ליום 3.3.1993. ביום זה התגבש, כאמור לעיל, מערך הזכויות שבין הצדדים לחוזה, ואולם ברי, כי על סכומי הכסף המשתלמים מכוחן של זכויות אלה לשאת הפרשי שער וריבית כאמור עד ליום תשלומם בפועל. זאת, בין אם על-פי הגיונו של השערוך שבוצע, ובין אם מכוח הוראתו המחייבת של סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ולפיו: "תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה – או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון". 12. חברתי, השופטת א' חיות, מעירה בפסק-דינה החולק כי המערער כלל לא השיג על תקופת השערוך שנקבעה בפסק-דינו המשלים של בית-המשפט המחוזי, ולא תבע כי השערוך יחול אף על פרק הזמן שלאחר ה-3.3.1993. לפיכך, דעתה היא כי אין להעניק למערער סעד זה, אותו לא ביקש. דעתי שונה. העקרון, כי על הסכומים המשולמים למערער להשתלם בערכם הריאלי, מצוי בלב-לבו של הערעור שהגיש. ברי, כי ככל שסכום כלשהו שולם כבר בשנת 1993, הוגשם עקרון זה ואין עוד משמעות לשערוך המשתרע על-פני תקופה ארוכה יותר. ואולם, אם ביצוע התשלום טרם הושלם, ומקל וחומר אם נדחה עד לאחר מתן החלטה בערעור לבית-משפט זה – 12 שנים לאחר המועד שקבע בית-המשפט המחוזי – נהיר לא פחות, כי העיכוב הממושך לא יאפשר למערער לקבל את הסכומים המגיעים לו בערכם הריאלי, אלא אם ישוערכו סכומים אלה עד למועד התשלום בפועל. תוצאה משפטית זו נסמכת, ראשית, על מהותם של דיני השערוך. ככל שמדובר בסעד של קיום חוזה (להבדיל, כאמור, מביטולו) שעוּנים דינים אלה על עקרון יסוד בדיני החוזים, לפיו בקביעתם של תנאי האכיפה מן הראוי להביא בחשבון שיקולים של צדק. עמד על כך השופט א' ברק: "כאשר עניין לנו באכיפה של חוזה...חוק התרופות קובע, כי בית-משפט רשאי לשלול את האכיפה, אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". אם הוא רשאי לשלול את האכיפה לחלוטין בטעמים של צדק, פשיטא, שהוא רשאי ליתן אכיפה תוך הבטחה, כי לא ייגרם אי-צדק, ועל כל פנים, סעיף 4 לחוק התרופות קובע במפורש, כי 'בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה... בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין'. ... נמצא, כי הבעיה, הניצבת לפנינו, אינה השאלה בדבר סמכות בית המשפט להתנות אכיפה בשיערוך (שאלת הלגיטימאציה), אלא השאלה העקרונית היא, כיצד להבטיח, כי התנאת האכיפה תעלה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של דיני החוזים". (ע"א 260/80 נוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד לו(1) 537, 550) ראו גם דברי השופט א' מצא בע"א 479/89 בזיליאוס נ' חלמיש, פ"ד מו(3) 837, 845; ודברי השופט י' אנגלרד בע"א 2686/99 אייזמן נ' קדמת עדן ואח' בע"מ, פ"ד נה(5) 365, 378. שנית, כידוע, בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט היושב לדין ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות, אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת, או מתוך צורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת. בית-משפט זה חזר ושינן את הדבר בפרשות רבות שבאו לפניו: ראו, בין השאר, ע"א 624/69 פילוסוף נ' דוידזון ואח', פ"ד כד(2) 378, 383 (להלן: ענין פילוסוף); ע"א 359/79 אלחנני ואח' נ' רפאל ואח', פ"ד לה(1) 701, 715; ע"א 67/84 בכר נ' בכר, פ"ד לח(3) 764, 769; ע"א 171/88 דרוקר נ' ברמן, פ"ד מד(2) 346, 350; ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ ואח' נ' לויטין, פ"ד מו(3) 617, 626; ע"א 4646/90 בר-חן ואח' נ' שמעון, פ"ד מו(5) 798, 805; ע"א 1694/92 חברת אול שרותים נ' מושיץ ואח', פ"ד מט(2) 397, 410; ע"א 3780/94 פלוני נ' לינדנבאום, פ"ד נג(5) 529, 535; ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934, 949. כמו כן ראו דר' י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, דר' ש' לוין עורך), 353; וא' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה), 70, 145. הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל כלל זה. התנאי האחד הוא, כפי שכבר צוין, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש (ענין פילוסוף הנ"ל); השני הוא כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש (רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר ואח', פ"ד מב(4) 365, 372); והשלישי הוא כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת (ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18). תנאים אלה מתקיימים כולם במקרה שבפנינו. ראשית, להשקפתי, אין כל ספק כי אי-שערוכם המלא של הסכומים המשתלמים – הן מידי ג'בר בעבור הגדלת חלקו בשותפות והן מידי המערער בגין הרווחים שנצברו לזכות ג'בר – יגרור תוצאה בלתי-צודקת בעליל. שנית, משמעותו העיקרית של הסעד הניתן בגדרו של ערעור זה הוא, כפי שציינתי, העמדתם של הצדדים במקום בו היו לו קוים ההסכם, כמתוכנן, בשנת 1980. במצב דברים זה ברור, כי מתן סעד של שערוך מלא נובע ישירות מן הסעד העיקרי. ולבסוף, כל הנתונים הדרושים למתן סעד כאמור מונחים בפני בית-משפט זה ואין כל צורך בבירור עובדתי או ראייתי נוסף. התוצאה היא, כי התקיימו הנסיבות החריגות, המאפשרות מתן סעד שלא התבקש מפורשות, והוא שערוך מלא, ליום התשלום, של כלל הסכומים בהם חויבו הצדדים. אשר על כן, על הכספים שעל ג'בר לשלם למערער להשתלם בתוספת הפרשי שער וריבית כמצוין לעיל, מיום 1.5.1980 ועד ליום התשלום בפועל. בתוך כך, אך ברור הוא כי משחויב ג'בר בתשלום עבור חלקו בשותפות כאילו בוצע התשלום במועד המתוכנן בשנת 1980, מן הדין הוא, על יסוד כל האמור לעיל, כי אף לרווחיו מן השותפות, בשיעור של 25 אחוזים בהתאם לחלקו הסופי בה, יהיה הוא זכאי מיום הקמתה של התחנה. כך יעמדו שני הצדדים במקום בו עמדו לו קוים ההסכם במועד המתוכנן. אני קובע איפוא, כי ג'בר זכאי ל-25 אחוזים מרווחי השותפות מיום הקמתה של תחנת הדלק בתאריך 1.5.1980. סכומים אלה, ככל שטרם שולמו, יישאו הפרשי הצמדה וריבית (שקלית, בשיעור הקבוע בדין), מן היום בו זכתה בהם השותפות ועד למועד תשלומם בפועל לידיו של ג'בר. בתתי דעתי על השתלשלות העניינים בתיק זה, לא מצאתי כי האחריות לעיכוב בביצועו של ההסכם מוטלת לפתחו של אחד הצדדים בלבד. משום כך לא ראיתי להביא בחשבון, בגדר ההחלטה להורות על שערוך ההסכם, טענות, ככל שהועלו, בדבר אשמתו של מי מהצדדים בעיכוב שנוצר. 13. בשולי הדברים אוסיף, כי לא ראיתי להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי בדבר משקלו של מרכיב הפחת בערכה של תחנת הדלק, ונימוקו בעניין זה מקובל עלי. לבסוף, סבורני כי לסעיף 34(4) לפקודת השותפויות אין נגיעה לעניננו. סעיף זה הוא "לבושו" הישראלי (ובמקור – המנדטורי) של סעיף 24(4) ל-Partnership Act 1890 האנגלי. הוראה זו מונעת, ככלל הניתן להתניה, כי שותף יזכה – באורח שוטף או עם פירוקה של השותפות, בריבית על הונה של השותפות, להבדיל מרווחיה, גם אם הרים לבדו תרומה להון זה, או שתרומתו גדולה משל יתר השותפים, ואפילו נאלץ ליטול לצורך כך הלוואה החייבת בריבית (ראוLindley&Banks on Partnership (Eighteenth Ed. 2002), 562; Blackett-Ord, Partnership, (1997), 11.2). אלא שבעניננו אין מדובר כלל בתביעה לריבית בידי אחד השותפים על בסיס הונה של השותפות, אלא בשערוך ההסכם המקורי לערכו הריאלי, ואין קשר בין הדברים. אני סבור איפוא שיש לקבל בנקודה זו את עמדת המערער ולחייב את ג'בר בתשלום ריבית כמצוין לעיל. סוגיית השכר הראוי 14. כלל הוא, כי בגדר היחסים המיוחדים בין הצדדים למודל המשפטי של שותפות, אין איש מהם, אלא אם הוסכם אחרת, זכאי לקבלת שכר עבור פעילותו בשורות השותפות. במשפט הישראלי מעוגן עקרון זה בסעיף 34(6) לפקודת השותפויות, המורה כי "אין שותף זכאי לשכר בעד עבודתו בעסקי השותפות". העולה מכך הוא, כי אפילו השקיע שותף אחד מאמץ רב בניהול ענייניה של השותפות, ואפילו היה הוא היחיד מבין השותפים שעשה כן, הוא לא יהיה זכאי לתשלום שכר או לכל סוג אחר של פיצוי בגין כך (ראו גם ז' יהודאי, דיני שותפות בישראל (תשמ"ט), 217). במקרה שבפנינו לא הוסכם בין הצדדים, לא במפורש ולא מכללא, כי מי מהם שישא במטלת ניהולה השוטף של התחנה – יהא זה המערער או אדם אחר – יזכה בשכר עבור עבודתו. אף הניסיון לצייר את הקשר המשפטי שבין הצדדים כשיתוף בנכס מקרקעין גרידא ולא כשותפות לכל דבר ועניין – לא יצלח. מן ההסכם שנערך עולה באורח ברור כי הכוונה הייתה ליצור יחסי שיתוף לא רק בבעלות בנכסי התחנה, אלא גם, ובעיקר, בהפעלתה כעסק חי. על מוסכמה יסודית זו מבוססת הזיקה בין חובתו החוזית של ג'בר להשקיע כספים בתחנה, לבין התמורה המוענקת לו בהסכם – הזכות לחלק בשותפות וברווחיה. תעיד על כך גם ההתחייבות שנטלו על עצמם המערער וג'בר בגדר ההסכם, לצרף את האחרון כצד להסכם עם חברת הדלק, היינו, לשתפו אף בפן התפעולי של העסק. לא זו אף זו, אין מחלוקת – כפי שעולה גם מפסק דינו של כבוד השופט סלוצקי – כי במסגרתם של סכומי הכסף שהפקיד ג'בר בקופת השותפות היה גם תשלום עבור רכישת דלק. הנה כי כן, ג'בר לא רק תרם מכספו לבנייתו של מבנה התחנה, אלא גם השתתף במימון הפעלתה השוטפת, ויש בכך כדי להעיד כי בין הצדדים התקיים קשר של שותפות עסקית לכל דבר. יש לדחות איפוא את טענות המערער בנקודה זו. 15. סוף דבר, על יסוד כל האמור לעיל אציע לחברותי לקבל את הערעור בשאלת הריבית והפרשי השער (על-פי העקרונות המותווים בסעיפים 12-11 לפסק-דיני). לאמור, התשלום בו התחייב ג'בר בגין הגדלת חלקו בתחנת הדלק ישוערך מיום 1.5.1980 ועד ליום התשלום בפועל, וככל שלאחר שערוך זה יימצא ג'בר חייב כספים למערער יהא עליו לשלמם לו. בהתאם, יהיה ג'בר זכאי לרווחיו, ככל שטרם שולמו לו, על-פי שיעור אחזקתו המלא בתחנה (25 אחוזים) מיום 1.5.1980, ואף סכומים אלה ישוערכו עד ליום התשלום. במטרה למנוע התמשכות מיותרת של ההליכים המשפטיים, יוחזר התיק לבית-המשפט המחוזי בחיפה כדי שיערוך, בהקדם, על יסוד חוות-דעת מומחה שימנה, את ההתחשבנות הסופית בין הצדדים. את חלקו השני של הערעור, הנוגע לסוגיית השכר הראוי, הייתי דוחה. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט לוי. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה למסקנתו של חברי השופט א' א' לוי כי המערער אינו זכאי לשכר ראוי. לעומת זאת, אין בידי להסכים למסקנותיו בכל הנוגע לסוגית השערוך. 1. בפסק דינו מיום 6.11.1995 קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לראות את ג'בר (להלן: המשיב), כמי שביום 3.3.1993 מימש את האופציה להגדיל את חלקו בשותפות. לפיכך, כך הוסיף בית המשפט וקבע, יש לראות במשיב כמי שבאותו מועד שילם את סכום המימוש, ובתמורה זכה ל 25% בשותפות. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי ההתחשבנות בין המשיב לבין המערער תיערך בהתאם לקביעות אלה. המשיב לא חלק על כך ולא הגיש כל ערעור מטעמו. המערער, לעומת זאת, ביקש להשיג על פסק הדין בשני נושאים עיקריים: (א) העדר שיערוך של סכום המימוש למועד המימוש (ב) אי-פסיקת שכר ראוי המגיע לו, לגישתו, בגין עבודתו בעסק. 2. בהחלטתו מיום 25.2.2001 קבע בית משפט זה (כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, והשופטים ד' דורנר וא' א' לוי), כי בשני העניינים שעליהם סב הערעור, כאמור, נדרש בירור עובדתי נוסף וכי לצורך כך יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. עוד נקבע באותה החלטה כי לאחר שבית המשפט המחוזי יקבע ממצאים ומסקנות בשני עניינים אלה בפסק דין משלים, יגישו בעלי הדין את תגובותיהם ויינתן פסק הדין בערעור. 3. פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 25.9.2001 ונקבע בו כי יש לשערך את סכום המימוש בריבית דולרית החל מיום 1.5.1980 – המועד בו נסתיימה בניית תחנת הדלק – ועד יום 3.3.1993 – הוא יום מימוש האופציה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המערער אינו זכאי לשכר ראוי נוכח הוראת סעיף 34(6) לפקודת השותפויות. משניתן פסק הדין המשלים, ובהתאם להחלטת המותב הקודם מיום 25.2.2001, הגישו הצדדים את טיעוניהם המשלימים במסגרת הערעור. בכל הנוגע לסוגיית השערוך תמך המערער בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, ולגביה לא עמד עוד על הערעור. לא כן באשר לסוגיית השכר הראוי. בעניין זה התמיד המערער בערעורו ופירט את נימוקיו. המשיב, לעומתו, הלין בטיעוניו על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בסוגיית השערוך, אך לא הגיש בעניין זה כל ערעור מטעמו. 4. בנסיבות כפי שתוארו, ובניגוד לעמדתו של חברי, נראה לי כי אין צורך להידרש כלל לסוגיית השערוך. סוגיה זו אכן עלתה תחילה במסגרת הערעור שהגיש המערער, אך משהודיע המערער, בעקבות פסק הדין המשלים, כי טענותיו בעניין זה באו על סיפוקן, אין בפנינו כל הליך ערעורי אשר בו נתקפת קביעת בית המשפט המחוזי בסוגיית השערוך. טענותיו של המשיב בעניין זה הועלו במסגרת התשובה שהגיש לערעורו של המערער ולא במסגרת ערעור עצמאי ומשחזר בו המערער מערעורו בכל הנוגע לשערוך, אין עוד מקום לשמיעת טענותיו של המשיב בעניין זה. מכל מקום, גם אילו סברתי כי יש לדון בטענותיו של המשיב בעניין השערוך, לא מקובלת עלי מסקנתו של חברי לפיה יש להוסיף ולשערך את הסכום המגיע למערער לאחר יום 3.3.1993. המערער, כאמור, סומך את ידיו בעניין זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. על כן, המסקנה כי יש להוסיף ולשערך את הסכום המגיע מן המערער גם לאחר יום המימוש, מעניקה למערער סעד שהוא לא עתר לו כלל (ראו: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, התשס"ה) 70). כמו כן, לא אוכל להסכים למסקנתו הנוספת של חברי לפיה זכאי המשיב ל-25% מרווחי השותפות, החל מיום הקמתה של תחנת הדלק. מסקנה זו אינה מתיישבת בעיניי עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, עליה לא ערער איש, ולפיה מומשה האופציה וגדל שיעור החזקותיו של המשיב בעסק לכדי 25%, רק ביום 3.3.1993. לא למותר לציין כי בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי מודל אפשרי זה, שהועלה כאחת האפשרויות על ידי המומחה ד"ר פריד, לראות את האופציה כאילו מומשה עוד בשנת 1980. מן הטעמים שפורטו, ובכפוף לאמור בפסק הדין המשלים, הייתי דוחה את הערעור. ש ו פ ט ת הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, א' בסיוון תשס"ה (8.6.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 98000690_O21.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il