דניאל גדג' נ. משטרת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 69/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 69/15 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת ע' ברון העותר: דניאל גדג' נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל – מחוז דרום 2. פרקליטות מחוז דרום 3. פרקליט המדינה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשע"ו (28.12.2015) בשם העותר: עו"ד עידית בן-נון בשם המשיבים: עו"ד אבישי קראוס פסק-דין הנשיאה מ' נאור: לפנינו עתירה שבגדרה מבקש העותר להורות למשיבים לשנות את עילת הסגירה של תיק פל"א 376884/13 (להלן: תיק החקירה) מעילת "העדר ראיות מספיקות" לעילת "העדר אשמה". רקע 1. ביום 24.8.2013 מצאו שוטרים את אשתו של העותר (להלן: המתלוננת) משוטטת בשעת לילה ברחוב כשהיא בוכה. המתלוננת סיפרה לשוטרים את גרסתה, שלפיה העותר – בעלה – ניסה לאנוס אותה בביתה. בהמשך הלילה, לאחר התלבטות, הגישה המתלוננת תלונה במשטרה שלפיה ניסה העותר לבעול אותה בכוח וללא הסכמתה. במסגרת תלונתה מסרה העותרת, בין היתר, כי היא והעותר נשואים 25 שנים וכי בחודשים שקדמו לאירוע מושא התלונה היו מסוכסכים זה עם זו. עוד מסרה המתלוננת, כי ביום האירוע מושא התלונה היא חזרה לביתהּ לאחר טיול בן כחודשיים בחו"ל. בבית היו אחד מילדיה ובעלה, העותר. לפי גרסתה של המתלוננת, כאשר היא נכנסה לחדר השינה ניסה העותר לאנוס אותה, ואף הוציא סכין או אולר ו"התחיל לעשות לי עם הסכין סימנים כאלה על הצוואר להפחיד אותי כזה". 1. באותו יום שבו מסרה המתלוננת את תלונתה (24.8.2013), נחקר העותר. בחקירתו הכחיש העותר את החשדות נגדו. הוא טען כי מדובר בתלונת שווא שהוגשה במסגרת סכסוך הגירושין של בני הזוג וכי לא קיים עם המתלוננת מגע מיני מזה תקופה ארוכה. העותר אישר בחקירתו כי יש ברשותו סכין ואף מסר אקדח וסכין נוספת שהיו בחזקתו. אולם, הוא הכחיש כי השתמש בסכין כנגד המתלוננת. למחרת נחקר אחד מילדיהם של בני הזוג, אשר שהה בבית בעת שבוצעה כנטען העבירה. בחקירתו טען הבן כי לא שמע דבר מן הנטען על-ידי המתלוננת (להלן: הודעת הבן). 2. ביום 16.12.2013 נשלחה לעותר הודעה שלפיה תיק החקירה נגדו נסגר. במסגרת ההודעה, נמסר לעותר כי עילת הסגירה הינה "לא נמצאו מספיק ראיות להעמדתך לדין". ביום 5.3.2014 פנה העותר לפרקליטות מחוז דרום (פלילי) בבקשה לשנות את עילת סגירת התיק לעילת חוסר אשמה. לבקשה צירף העותר מסמך רפואי שלפיו כחודש לפני האירוע הוא עבר ניתוח במפשעה. הוא טען כי בשל התפרים במקום הניתוח הוא לא יכול היה לבצע את המיוחס לו. בנוסף לכך, צירף העותר לבקשתו ממצאים של בדיקת פוליגרף התומכים בגרסתו ותעודות הוקרה מתקופת שירותו במשטרת ישראל. במענה לפנייתו המתוארת של העותר, השיבה לו הפרקליטות ביום 15.5.2014 כי לאחר שפרקליט המחוז עיין ובחן בשנית ובכובד ראש את חומר הראיות בתיק, הוחלט כי אין מקום לשנות מההחלטה המקורית ועילת הסגירה (העדר ראיות) תישאר על כנה. עוד צוין, כי מאחר ופנייתו של העותר מהווה ערר על החלטת פרקליטות מחוז דרום, הועברה הפנייה לבחינתה של מחלקת עררים בפרקליטות המדינה. 3. ביום 3.8.2014 נדחה הערר. במסגרת ההחלטה בערר צוין כי לא הוסר הספק לקיומו של חשד נגד העותר. זאת, בין היתר, בשל הודעתה הקוהרנטית של המתלוננת, בשל סימני החתכים על צווארה ובשל הימצאות סכין ברשותו של העותר. לצד זאת צוין, כי מהמסמכים הרפואיים שהציג העותר לא עולה כי הייתה מניעה מצדו לבצע את המיוחס לו וכי עיון בבדיקת הפוליגרף הפרטית העלה כי קדמה לה בדיקה נוספת, שממצאיה לא היו ברורים. בנסיבות אלה, לא נמצא יסוד להורות על שינוי עילת הסגירה של תיק החקירה. ביום 14.9.2014 פנה העותר פעם נוספת לפרקליטות המדינה בעניין עילת סגירת התיק. גם פנייתו זו נדחתה. מכאן העתירה שלפנינו. תמצית טענות הצדדים טענות העותר 4. לטענת העותר, יש הצדקה להתערבותו של בית המשפט בהחלטת המשיבים בעניינו. גרסתו היא, כי תלונתה של אשתו הייתה תלונת שווא. המניע להגשת התלונה, לטענתו, היה רצונה של אשתו להרחיק אותו מביתם המשותף ולזכות ביתרון במסגרת הליך הגירושין. לטענת העותר, המשיבים לא נתנו די משקל בהחלטתם לראיות התומכות בגרסתו: חוות-דעת מז"פ מיום 10.9.2013 שלפיה לא נמצאו שרידי זרע על תחתוניו (ע/10; להלן: חוות-דעת מז"פ); ממצאי בדיקת הפוליגרף הפרטית; העדר התייחסותה של אשתו בתלונתה להימצאותם של תפרים בגופו; והודעת הבן. בנוסף לכך טען העותר כי המשיבים נמנעו מלבצע פעולות חקירה דרושות. כך, בין היתר, לא בוצעה בדיקה המבססת את טענתה של המתלוננת כי הסימנים על צווארה בוצעו באמצעות סכינו של העותר ולא נערכה בדיקה גופנית כוללת למתלוננת. כן הלין העותר על כך שהמשיבים לא נענו לבקשתו להיפגש עם פרקליט המחוז. בכך, טען העותר, נמנעה ממנו "הזכות להשמיע את דבריו" (פסקה 11.3 לעתירה). 5. לטענת העותר, מכלול הדברים שלעיל תומך במסקנה כי יש לשנות את עילת סגירת תיק החקירה נגדו לעילה של העדר אשמה. העותר הוסיף והרחיב בטיעוניו על ההשלכות שתהיינה להשארת עילת סגירת התיק בעניינו על כנה. כידוע, תיק שנסגר בגין העדר ראיות, להבדיל מהעדר אשמה, מופיע ברישום המשטרתי הפנימי ועשוי להימסר לרשויות חקירה ולגורמי ביטחון אחרים. עובדה זו, טען העותר, תקשה עליו עד מאוד להתפרנס מעיסוקו הנוכחי – ייעוץ מקצועי בענף האבטחה. לבסוף ביקש העותר כי נשקול את העובדה כי עד לפרישתו לגמלאות שירת כלוחם ביחידת ימ"מ של משמר הגבול ולא אחת חירף נפשו למען שלומם וביטחונם של אזרחי ותושבי ישראל. לנוכח כל האמור לעיל, ביקש העותר כאמור את התערבותו של בית המשפט בהחלטת המשיבים שלא לשנות את עילת סגירת תיק החקירה נגדו. טענות המשיבים 6. לטענת המשיבים דין העתירה להידחות. תחילה טענו המשיבים כי אי-צירוף המתלוננת כמשיבה לעתירה מצדיק לדחותה על הסף. כמו כן, לדידם דין העתירה להידחות על הסף גם מחמת היעדר עילה, וזאת בשים לב למתחם ההתערבות המצומצם של בית המשפט בשיקול דעת התביעה בנושאים כגון דא. המשיבים הוסיפו וטענו, לשיטתם למעלה מן הצורך, כי יש לדחות את העתירה גם לגופה. לטענתם, חומר הראיות מותיר ספק סביר באשר לחפותו של העותר. על כן, החלטתם לסגור את התיק מחוסר ראיות הינה החלטה סבירה ומבוססת, וממילא אין בה עיוות מהותי או חוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבותו של בית המשפט. דיון והכרעה 7. דין העתירה להידחות. כידוע, לרשויות התביעה נתון שיקול-דעת להחליט באיזו עילה ייסגר תיק חקירה (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). אמת המידה לסגירת תיק חקירה בעילה העומדת במוקד העתירה שלפנינו – חוסר ראיות – היא "האם בחומר החקירה ישנן ראיות, המותירות ספק סביר בדבר חפותו של החשוד" (בג"ץ 4372/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק-דינו של השופט א' שהם (17.12.2015) (להלן: עניין פלוני)). כלל זה בא לידי ביטוי גם בהנחיה הרלוונטית של פרקליט המדינה, אשר צוטטה בתגובה המקדמית מטעם המשיבים: "... אם הגיע התובע למסקנה כי אין בתיק ראיות מספיקות להעמדה לדין, עליו להכריע בדבר עילת הסגירה של התיק. בהקשר זה על התובע לשאול עצמו: האם הראיות שבתיק מותירות ספק סביר לגבי חפותו של החשוד? ... העיגון הראייתי להכרעה זו הינו מבחן הראיה המינהלית... הראיות שבתיק צריכות להיות כאלה שאדם סביר היה סומך עליהן כדי לקבוע שהחשד עדיין קיים ועומד..." (הנחיה מספר 1.3, "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'העדר אשמה'"). בחינת הראיות בתיק החקירה נעשית בהתאם ל"מבחן הראיה המינהלית", קרי – "...ראיה שאדם סביר היה סומך עליה כדי לומר שהחשד עדיין קיים ועומד" (בג"ץ 4539/92 קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3) 50, 55 (1996) (להלן: עניין קבלרו)). 8. ככל החלטה מינהלית, גם החלטה לסגור תיק חקירה בעילה מסוימת אינה חסינה מפני ביקורת שיפוטית. עם זאת, התערבות שיפוטית בהחלטה מסוג זה הינה מצומצמת בהיקפה (ראו: בג"ץ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נה(3) 134, 139 (2001) (להלן: עניין אפל)). כפי שנפסק, בית המשפט "...אינו אמור להתערב בשיקול-דעת זה [לעניין עילת סגירת התיק – מ.נ] אלא אם ההחלטה הינה בלתי סבירה באופן קיצוני או באופן מהותי" (עניין קבלרו, בעמוד 56; ראו גם: עניין פלוני, פסקה 16 לפסק-דינו של השופט א' שהם). על היקף התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתן המקצועי של רשויות התביעה חזר בית-משפט זה (מפי השופט נ' סולברג) בבג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב (14.7.2015): "ההלכות בעניין גדר ההתערבות של בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, בשיקול דעתן המקצועי של רשויות התביעה, ברורות וידועות. כפי שנפסק בעבר, על אף שהתערבות זו היא אפשרית, הרי שהדבר יֵעשה במצבים נדירים בלבד, כאשר ההחלטה הנדונה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו-שלו, וככל שההחלטה האמורה נופלת בגדר מתחם הסבירות, הרי שלא קמה עילה להתערבותנו. כוחה של הלכה זו יפה לכל שלבי ניהול ההליך הפלילי, החל בשלב הגשת כתב האישום וכלה בשלב הערעור לאחר מתן פסק הדין... גם בנושא ההיבט הראייתי שבהליך הפלילי, ימנע בית המשפט, בדרך כלל, מלקבל לעיונו את חומר הראיות הגולמי וליתן החלטה בדבר דיות הראיות. בית משפט זה איננו מבקש להסיג את גבולן של רשויות התביעה. הוא איננו צריך, ואף אין ראוי לו, לפעול כ'יועץ משפטי-על' וכמעין 'שופט חוקר' ... שיטה משפטית כנ"ל אינה נהוגה במקומותינו, והיא חורגת מההליך האדברסרי המקובל. מעבר להסגת הגבול כלפי רשויות התביעה, יש בכך גם הבעה דעה בלתי ראויה כלפי הערכאה המוסמכת המבררת את התיק. אמנם, יש להדגיש כי גם החלטה מעין זו אינה חסינה מביקורת, וכי בסמכותו של בית משפט זה לבחון גם את סבירותו של תהליך קבלת ההחלטה..." (שם, פסקאות 11-10, ההדגשות הוספו – מ.נ) 9. העתירה שלפנינו אינה נופלת לדעתי בגדר אותם מקרים חריגים וקיצוניים המצדיקים התערבות בשיקול דעתם של המשיבים. ההחלטה בעניינו של העותר מנומקת ומבוססת על מכלול הראיות בתיק החקירה. כמפורט לעיל, ניתנה לעותר הזדמנות לשטוח בפני המשיבים את מלוא טענותיו בעניין עילת סגירת תיק החקירה. המשיבים, מצדם, נתנו דעתם לטענות אלה, שקלו בשנית את החלטתם ומסרו לעותר מענה מפורט. העותר טען כזכור כי בשל סירובו של פרקליט המחוז להיפגש עמו, נשללה ממנו זכות הטיעון. אולם, שלא כטענתו של העותר, זכות הטיעון אינה חייבת להתממש בדרך של טיעון על-פה דווקא (ראו, למשל: בג"ץ 3424/91 הארגון הארצי להגנת הדייר נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 340, 344 (1991); דנג"ץ 2333/04 נאסר נ' משטרת ישראל, פסקה 8 להחלטתו של השופט מ' חשין (30.3.2004)). כאמור לעיל, העותר העלה את טענותיו על הכתב והן נבחנו ברצינות הראויה. משכך, זכות הטיעון של העותר לא קופחה. לנוכח הדברים האמורים, איני רואה מקום להתערב בשיקול הדעת הרחב המסור למשיבים בהחלטה מושא העתירה, המצויה בגרעין סמכותם המקצועית. בנוסף לכך אעיר, כי מן הראוי היה לצרף את המתלוננת כמשיבה לעתירה. המתלוננת עלולה הייתה להיפגע מהקביעות בפסק הדין, כמו גם מתוצאתו, לוּ הייתה העתירה מתקבלת (לעניין אמות המידה לצירוף גורמים או אנשים כמשיבים לעתירות, עיינו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג 1749-1744 (2014)). 10. מעבר לנימוקי סף אלה, אף לגופם של דברים אין העתירה מגלה עילה להתערבותנו. בחומר החקירה מצויות ראיות – עדותה הקוהרנטית של המתלוננת, סימני הסכין על צווארה והעובדה כי ברשותו של העותר הייתה סכין – המטילות יותר מצל של חשד על העותר. העותר הפנה אמנם לעדות הבן, ממנה עלה כי הוא לא שמע כל ויכוח בין המתלוננת לבין העותר ביום האירוע מושא התלונה. אולם, עדות זו כלל לא סותרת את גרסת המתלוננת, אשר הסבירה בתלונתה כי לא זעקה לעזרה משום שהתביישה מילדיה. בנוסף לכך, מקובלת עליי עמדת המשיבים, שלפיה גם ממצאי בדיקת הפוליגרף אינם מטים את הכף לטובת העותר. העותר הסתמך בעתירתו על ממצאי בדיקת פוליגרף מיום 20.1.2014. בבדיקה זו אובחנו תגובותיו של העותר "כמאפיינות אמירת אמת" בכל השאלות הרלוונטיות שנשאל. על כן, מסקנת הבודק הייתה כי העותר "דובר אמת בגרסתו כפי שהדבר משתקף בתשובותיו לשאלות הרלבנטיות...". אולם, הבודק ראה לנכון לציין כי שישה ימים קודם לכן עבר העותר ביום 14.1.2014 בדיקה זהה במשרדו, "שתוצאותיה לא היו ברורות דיין". העותר לא סיפק הסבר לספקות שהתעוררו בבדיקה הראשונה. למעשה, הוא נמנע מלהזכיר כי עבר בדיקה קודמת, והדברים מדברים בעד עצמם. 11. עיינתי ביתר טענותיו של העותר, ולא מצאתי בהן ממש. לדעתי, בנסיבות העניין, לא די בחוות-דעת מז"פ או בהעדר התייחסותה של המתלוננת לתפרים בגופו של העותר על-מנת לאיין לחלוטין את החשדות נגדו. בשים לב למכלול הראיות הפועלות לחובתו של העותר, גם לא די בכך שלא בוצעו פעולות חקירה מסוימות עליהן עמד העותר בעתירתו. בסופו של דבר, כאמור לעיל, ההחלטה כיצד לסווג עילת סגירת תיק הינה החלטה המצויה בגרעין סמכותם המקצועית של המשיבים. בהתאם, בית המשפט נוהג בריסון ביחס להחלטות כאלה. לא השתכנעתי כי ההחלטה מושא דיוננו לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק לחרוג מכך. 12. העותר הלין כאמור על ההשלכות הנובעות מסגירת תיק חקירה בעילה של חוסר ראיות. אכן, לסיווג עילת הסגירה יש השלכות מעשיות. תיקים שלא נסגרו מחוסר אשמה מופיעים ברישום המשטרתי הפנימי (עניין אפל, בעמוד 137), אף שמידע בעניין תיקים אלה יכול להימסר רק לרשויות חקירה ולגורמי בטחון המנויים בתוספת השלישית לחוק המרשם הפלילי (סעיף 11א לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי); בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1, 9 (1996) (להלן: עניין פישלר)). כפי שנפסק, תיק אשר נסגר בשל חוסר ראיות עשוי לפגוע בשמו הטוב ובפרטיותו של אדם, שכן סגירת תיק בעילה זו משאירה ספק בדבר חפותו של החשוד (ראו, למשל: עניין קבלרו, בעמוד 54; עניין פישלר, בעמוד 9; עניין פלוני, פסקה 14 לפסק-דינו של השופט א' שהם). עם זאת, בעתיד תעמוד בפני העותר האפשרות להגיש בקשה למשיבה 1 לביטול הרישום בעניינו, וזו תדון על-ידיה בהתאם לתקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (אמות מידה לביטול רישומי משטרה), התשס"ט-2009. מעבר לכך, העותר טען אמנם כי הותרת עילת סגירת התיק על כנה תפגע בפרנסתו. אולם, טענה זו הועלתה באופן כללי, מבלי לפרט את הפגיעה שעלולה להיגרם לו אם יימסר המידע לגופים הספציפיים המנויים בתוספת השלישית לחוק המרשם הפלילי. מכל מקום, טענה זו כשלעצמה אינה יכולה להצדיק את התערבותנו. 13. אשר על כן, העתירה נדחית. לא יהיה צו להוצאות. ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתה של חברתי הנשיאה. אכן במובן הפילוסופי ניתן לטעון כי משאין ראיות מספיקות לאישום והתיק נסגר בשל כך (סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982), מדוע "ירדוף" אחר החשוד ויותיר עננה, שיש לה נפקות בהישארות ההחלטה במרשם הפלילי הפנימי במשטרה. ואולם, לא כך סבר המחוקק, והגביל את מחיקת הרישום הפנימי לעילת חוסר אשמה (סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). בהצעת החוק לעניין זה (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 31) (עבירות של ברירת משפט ותיקונים שונים), תשס"א-2001, הצעות חוק תשס"א, 606) נאמר בדברי ההסבר: "... מוצע לאזכר במפורש את עילת הסגירה 'אין אשמה', נוכח העובדה כי תיק שנסגר מעילה זו לא ישאיר עקבות ברישומי המשטרה. הוראה מפורשת ברוח זו נקבעה בחוק המוצע, ויש מקום לציין כי היא משקפת את הפרוצדורה הנהוגה כיום". ב. ואמנם, מכלל לאו אתה למד הן, קרי, כי מקום שבו הסגירה היא מחוסר ראיות (ומקל וחומר מחוסר עניין לציבור) – תיוותר ברישומי המשטרה. אכן, לא בכדי אין אדם חפץ כי העילה תהא זו של חוסר ראיות, ורצונו כי תהא חוסר אשמה. לכך על אוזני הרשות להיות קשובות, דווקא בגלל אותה נפקות והעננה שעמה; קרוב הדבר לזהירות שעל היועץ המשפטי לממשלה לנקוט בעת סגירת תיק בעילה שאיננה חוסר אשמה, בליווי של החלטה מנומקת הקרויה בלשון התקשורת "דו"ח ציבורי". כיון שלא היה משפט – הניסוחים הרלבנטיים צריך שישקפו זהירות, גם אם נותר ניחוח שאינו בדיוק בושם ריחני. כך על דרך הכלל. ג. לחיבת המשפט העברי אזכיר בהקשר דנא, כי עקרון התשובה, אשר לו מקום כבוד במשפט העברי (ראו, למשל, הלכות תשובה לרמב"ם; אורות התשובה לר' אברהם יצחק הכהן קוק רבה של ארץ ישראל; על התשובה לר' יוסף דב סולוביצ'יק, ועוד מקורות רבים), מובנה גם במשפט הישראלי, וראו חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981; לא בכדי כולל שמו של החוק שני רכיבים – מרשם פלילי, הבא להגן על החברה, ותקנת השבים, ביטוי שמקורו במשפט העברי (למשל, משנה גיטין (ה', ה')) ועיקרו הרצון לעודד אדם לתשובה על חטאיו, ולא להכביד על תהליך התשובה יתר על המידה; הדוגמה במשנה האמורה, כעדות מפי התנא ר' יוחנן בן גודגדא, היא "המריש (קורה) הגזול שבנאו בבירה (בניין), שיטול את דמיו מפני תקנת השבים", כלומר, הגם שהקורה גזולה אין דורשים הריסת הבניין בו היא מצויה אלא מסתפקים בפיצוי כספי; וכדברי הפרשן ר' עובדיה מברטנורא, "שאם אתה מצריכו לקעקע (להרוס) בירתו ולהחזיר המריש עצמו, יימנע מלעשות תשובה". הרמב"ם בהלכות תשובה (ז', ח') אומר דברים הקרובים לענייננו: "וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה: זכור מעשיו הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומין להן כדי להזכירו מה עשה – הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר (ויקרא כ"ה, י"ז), 'ולא תונו איש את עמיתו'". הכלל מיועד שלא לבייש את האדם, והאיסור הוא כאשר האזכור נעשה "כדי לביישו" (ראו דיוקו של חיים מאיר ברשימתו "וידוי, תשובה ומחיקת החטא", פרשת השבוע, עיונים משפטיים בפרשיות התורה (תשע"ב), עורכים א' הכהן ומ' ויגודה, ויקרא 37, 43); לא כן כאשר מדובר בצורך חברתי, הגנה על ערכים חברתיים כמו תמונה נכונה לפני רשויות האכיפה, שאז אין המטרה ביוש; ראו גם נ' רקובר "התשובה היבטים משפטיים", פרשת השבוע דברים, 261. ד. אלא שבמקרה דנא, מבלי להפחית מזכויות העותר כלוחם ימ"מ, כפי שהראתה חברתי ולא אחזור על כך, אין דופי בהנמקת הסגירה בחוסר ראיות מספיקות. אצטרף איפוא לחברתי כאמור; אך אטעים את שציינה (פסקה 13), כי בעתיד יוכל העותר להגיש בקשה לביטול הרישום הפנימי. המשנה לנשיאה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה מ' נאור. ניתן היום, ‏כ"ד בטבת התשע"ו (‏5.1.2016). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15000690_C06.doc עע + דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il