פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6897/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אלינור ליבוביץ פסק-דין השופטת ר' רונן: לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 30.8.2022 במסגרתו נדחה ערעור שהגיש העותר על החלטת בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה מיום 24.2.2022, אשר דחתה את טענת העותר כי יש להקדים את המועד הקובע לאיזון משאבים בינו לבין המשיבה 3 למועד בו החלה האחרונה לטענתו לנהל קשר אינטימי מחוץ לנישואין. העתירה מכוונת גם נגד החלטת בית הדין האזורי. רקע והשתלשלות העניינים העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נישאו זה לזו בשנת 2009, ולהם שני ילדים. בשל התערערות היחסים בין בני הזוג, הם החליטו במהלך שנת 2019 להיפרד. החל מחודש אוקטובר 2019 הם הפרידו את התנהלותם הכלכלית, ובפרט פירקו את חשבון הבנק המשותף שלהם והחלו להתנהל באמצעות חשבונות נפרדים. לאחר שהליך גישור בין הצדדים לא צלח, הגיש העותר ביום 13.5.2020 תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (להלן: בית הדין האזורי) וכרך בה את ענייני הרכוש. במסגרת תביעתו, ביקש העותר כי בית הדין יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק), ויקדים את מועד הקרע בין הצדדים – אשר הוא המועד הקובע לצורך איזון המשאבים ביניהם – למועד מוקדם יותר מיום פרידתם. כך, טען העותר כי יש לקבוע את מועד הקרע ליום 21.1.2016. זאת מאחר שהחל ממועד זה, לכל המאוחר, החלה המשיבה לקיים יחסים אינטימיים עם אדם אחר והסתירה זאת מהעותר חרף חשדותיו. העותר הדגיש כי אם העותרת לא הייתה מטעה אותו באופן אקטיבי ביחס לחשדותיו, הוא ודאי היה נפרד ממנה ומפרק את השותפות ביניהם. ביום 24.2.2022 נתן בית הדין האזורי החלטה לפיה מועד הקרע בין בני הזוג ייקבע ליום 31.10.2019 – הוא המועד בו הפרידו בני הזוג את חשבונות הבנק שלהם. בית הדין האזורי דחה את טענות העותר להקדמת מועד הקרע, תוך שקבע כי הפרמטר המרכזי לקביעת מועד זה הוא אורח חייהם הרכושי של בני הזוג. עוד צוין כי אומנם התנהגותה של המשיבה, אשר החלה לקיים יחסי אישות עם גבר זר בעודה נשואה, היא התנהגות מכוערת המפרה את האמון שנתן בה העותר; ואולם לצורך קביעת מועד הקרע יש לבחון מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים. בית הדין הבהיר כי העותר לא ידע בבירור על אודות הקשר הרומנטי שניהלה המשיבה מחוץ לנישואים אך עלו אצלו חשדות. אף על פי כן הוא בחר במודע לא רק להמשיך את חיי הזוגיות עם המשיבה אלא גם לנהל עמה מערכת כלכלית משותפת ומלאה, לרבות חשבון בנק משותף. כלומר, הוא בחר מטעמיו להמשיך לתת במשיבה אמון אישי ואמון כלכלי חרף חשדותיו. על כן, קבע בית הדין האזורי כי גם אם יתברר עתה כי המשיבה קיימה יחסי אישות עם גבר זר כבר בשנת 2015, לא תהיה לכך השלכה על מועד הקרע המסמל את קיומו של שבר בלתי ניתן לאיחוי במערכת הנישואין. עוד הוסיף בית הדין האזורי כי העותר הודה כי גם לאחר שנודע לו בוודאות על הקשר האינטימי שקיימה המשיבה עם אחר, הוא לא מיהר לפרק את היחסים ולהפריד את התנהלותם הכלכלית. מכאן כי קשר זה לא היווה את "קו פרשת המים" אשר לאחריו הסתיימו היחסים בין בני הזוג לבלי שוב. אשר על כן, קבע בית הדין האזורי כי אין טעם בניהול הליך הוכחות בשאלת מועד תחילת בגידתה של המשיבה בעותר, ויש לקבוע את מועד הקרע ליום 31.10.2019. ערעור שהגיש העותר על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) נדחה ביום 30.8.2022. בית הדין הגדול נימק את פסק דינו הן בדין ההלכתי והן בדין האזרחי. בכל הנוגע לדין האזרחי שהוא הרלוונטי להכרעתנו, ציין בית הדין הגדול כי בהתאם לחוק ולפסיקה, גם כאשר מתברר שאחד הצדדים בגד ברעהו, אין בבגידה המוסרית כדי ליצור הפרדה רכושית, אלא השיתוף נמשך כל עוד בני הזוג לא הפרידו עצמם זה מזה באופן בלתי חוזר. ביתר פירוט, הבהיר בית הדין הגדול כי בהתאם לחוק יחסי ממון ולפסיקה, היחסים הרכושיים בין בני זוג אינם מתנהלים לפי דיני החוזים הכלליים, אלא נקבע הסדר ייחודי לפיו יש לאזן את המשאבים בין בני הזוג בעת נישואיהם עד למועד פקיעת הנישואין או פרידה של בני הזוג. זאת, מתוך הנחה שברוב המקרים שני בני הזוג תורמים לקיומו של משק הבית המשותף גם אם באופן שונה. לכן הנכסים הנוצרים בתקופה זו הם משותפים. בית הדין הגדול הוסיף והדגיש כי החוק אינו מבחין בטיבם של היחסים האישיים בין בני הזוג לצורך קביעת החלוקה הרכושית. כך, לאורך חיי משפחה יתכנו שינויים בטיב היחסים בין בני הזוג שיכולים לפגוע בהשקעה הזוגית ההדדית. ואולם, מאחר שלא ניתן לנתח כל חלק וחלק בחייהם המשותפים של בני זוג ולקבוע מתי השקיעו השניים באופן הדדי ופורה ומתי לא, יצא המחוקק מנקודת הנחה שכל עוד מתנהלת מערכת זוגית ומשפחתית משותפת, אף אם בתקופה מסוימת היא פגועה ורעועה, רואים את בני הזוג כמי שחיים בשיתוף. בהתאם, יש לקבוע את נקודת ההפרדה הרכושית רק במועד בו הקרע בין בני הזוג ברור והגיע לנקודת ה"אל-חזור" גם מבחינה רכושית. עוד הוסיף בית הדין הגדול כי גם כאשר "הקלקול" האישי או המוסרי ביחסים כבר ידוע לבני הזוג וניכרים ביניהם "ניצני פירוד", החוק ובעקבותיו הפסיקה אינם מוכנים להקדים את מועד הקרע למועד בו החל "הקלקול" והוא ייקבע רק במועד בו הגיעו הצדדים לנקודת אל-חזור. בית הדין הגדול הדגיש כי אין מקום להבחין לעניין זה בין מי שידע על בגידת בן הזוג ובכל זאת המשיך בחיי השיתוף לבין מי שלא ידע על כך, אף אם הוא חשד והוטעה. כל עוד נשמרה מערכת שיתוף משפחתית, מבחינת החוק הנכסים הם משותפים. הטעם העיקרי לכך הוא שקשה מאוד לקבוע בדיעבד כיצד היה נוהג אדם לו היה יודע על הבגידה בזמן אמת, שכן עניין זה יכול להשתנות מאדם לאדם וממקרה למקרה. הוא אף יכול להשתנות ביחס לאותו אדם באותן נסיבות, כתוצאה מקיומם של שיקולים רבים ושונים שעשויים להשפיע על ההחלטה. בהתאם, קבע בית הדין הגדול כי גם בנוגע לעותר, לא ניתן לקבוע אומדנה ברורה לפיה ככל שהיה יודע בוודאות שהמשיבה בגדה בו – הוא היה מפרק את חיי הנישואין מיד. על רקע דברים אלה דחה בית הדין הגדול את הערעור וקבע כי אין מקום להקדים את מועד הקרע שנקבע על ידי בית הדין האזורי. מכאן העתירה שלפנינו. העתירה לטענת העותר, נפלו בהחלטת בית הדין האזורי ובפסק הדין של בית הדין הגדול פגמים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. טענתו העיקרית של העותר היא כי העובדה שהמשיבה פעלה באופן אקטיבי כדי להטעות אותו וליצור אצלו מצג שווא כאילו יחסיהם תקינים, מצדיקה את הקדמת מועד הקרע ביניהם. כך, לטענת העותר, במהלך השנים שחלפו בין המועד בו החלה המשיבה לקיים יחסים אינטימיים עם גבר אחר לבין המועד בו דבר בגידתה נודע לו באופן וודאי, התעוררו אצלו חשדות ותהיות בנוגע לכך. במהלך תקופה זו הוא עימת את המשיבה עם חשדות אלה לא אחת, ואולם היא הכחישה זאת מכל וכל והשלתה אותו כי היא נאמנה לו. רק מטעם זה, כך נטען, בחר העותר להמשיך את החיים המשותפים עמה. לגישת העותר, בכך פעלה המשיבה באופן אקטיבי כדי להטעות אותו, ולכן קמה לו עילה חוזית לביטול החוזה עמה, וזאת בין בשל הטעייה ובין בשל חוסר תום לב. בהקשר זה, מציין העותר כי לצד חוק יחסי ממון, יש להחיל גם את דיני החוזים הכלליים על מערכת נישואין, לרבות איסור הטעייה וחובת תום הלב, שכן בין בני זוג נשואים קיים הסכם מכללא. בפרט, נטען כי בין העותר לבין המשיבה התקיים הסכם מכללא לפיו יתקיים ביניהם שיתוף כל עוד מתקיימת נאמנות מינית. על כך ניתן ללמוד מהעובדה שהעותר שאל את המשיבה מפורשות האם היא בוגדת בו. ברגע שהמשיבה הפרה הסכם זה, הגיע השיתוף ביניהם לקיצו. כן מציין העותר כי ניתן להגיע לתוצאה דומה גם מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון. זאת מאחר שמדובר בנסיבות מיוחדות בהן המשיבה פגעה באופן קשה באמון ההדדי ורוקנה את יחסי השותפות מכל תוכן, באופן המצדיק סטייה מהסדר איזון המשאבים הרגיל. לצד דברים אלה, מוסיף העותר כי אין מקום להחיל על מקרה זה את קביעת הפסיקה לפיה אין להעניש את אחד מבני הזוג על בגידה באמצעות נטילה של זכויותיו ברכוש המשותף למפרע. זאת, הן מאחר שקביעות אלה ניתנו ביחס לזכויות קנייניות המתגבשות כבר במהלך חיי הנישואין מכוח הלכת השיתוף הספציפי, בעוד שבענייננו מדובר בזכויות אובליגטוריות דחויות מכוח הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון; והן מאחר שבמקרה זה כלל אין מדובר ב"ענישה" של המשיבה, כי אם בשאלת המועד הקובע לאיזון משאבים כאשר אחד מבני הזוג הוטעה על ידי בן הזוג האחר בנוגע לנאמנותו כלפיו. על רקע זה, סבור העותר כי היה על בית הדין האזורי לקיים דיון הוכחות ביחס למועד בו החלה המשיבה לנהל קשר אינטימי עם גבר אחר, ולאפשר לעותר להוכיח כי היא הטעתה אותו באופן אקטיבי לגבי עניין זה. כן סבור העותר כי היה מקום לקבוע את מועד הקרע בין בני הזוג לא יאוחר מחודש ינואר 2016. ביום 26.10.2022 נתתי החלטה המורה לעותר להודיע האם הוא עומד על עתירתו, וזאת לאור פסק דינו של בית משפט זה מיום 24.10.2022 בבג"ץ 8463/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בג"ץ 8463/19). ביום 2.11.2022 הודיע העותר כי הוא עומד על עתירתו. משכך יש להכריע בעתירה. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבות בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בלבד, כדוגמת חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו מני רבים: בג"ץ 2642/08 פלונית נ' בית הדין הרבני גדול לערעורים בירושלים, פסקה 9 (8.4.2008); בג"ץ 8244/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (נבו 26.12.2019); בג"ץ 1154/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 15 (14.3.2022)). לא מצאתי כי העתירה שלפנינו נמנית עם מקרים חריגים אלה. טענות דומות לאלה שמעלה העותר כבר הועלו ונדחו על ידי בית משפט זה בעבר. רק לאחרונה דן בית משפט זה במסגרת בג"ץ 8463/19 במקרה דומה, בו טען הבעל כי יש להקדים את מועד איזון המשאבים בין הצדדים למועד בו החלה האישה לקיים מערכת יחסים אינטימית מחוץ לנישואין. באותו עניין, קיבלו בתי הדין הרבניים טענה זו, וקבעו כי יש להקדים את מועד איזון המשאבים בין הצדדים מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון. במסגרת פסק דינו, קבע המשנה לנשיאה ע' פוגלמן (בהסכמת השופטים ע' ברון ו-ח' כבוב) כי קביעות אלה חורגות מהוראות חוק יחסי ממון וכי יש מקום להתערב בהן. בנמקו את החלטתו, עמד המשנה לנשיאה פוגלמן על פסיקתו העקבית של בית משפט זה לאורך השנים, לפיה "קיימת מגמה ברורה לניתוק הקשר שבין שיקולי אשם בפירוד לבין חלוקת הרכוש לאחר הגירושין", וציין כי "בית משפט זה עמד בעבר על ההשלכות השליליות של החדרת שיקולי אשם למשטר הרכושי שבין בני הזוג" (שם, בפסקה 19). בכל הנוגע לסעיף 8 לחוק יחסי ממון – המאפשר סטייה מכלל האיזון השוויוני בנסיבות מיוחדות – הבהיר המשנה לנשיאה פוגלמן כי בהתאם לפסיקה, "הסעיף לא נועד לאפשר 'חלחול' של שיקולי אשם לסוגיות הרכושיות" או "להכניס בדלת האחורית את יסוד האשם בגירושין" (שם, בפסקה 24). משם, עבר המשנה לנשיאה פוגלמן לבחון באופן ספציפי את השאלה האם ניהולה של מערכת יחסים ממושכת עם אדם אחר מחוץ לנישואין היא בבחינת נסיבה חריגה לפי סעיף 8 לחוק. לעניין זה, צוין כי "בית משפט זה קבע לא אחת כי אי-נאמנות מינית, כשלעצמה, אינה מצדיקה חריגה מן ההסדרים לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים" (שם, בפסקה 26). זאת, הן ביחס להלכת השיתוף בין בני זוג והן ביחס להסדר איזון המשאבים הסטטוטורי הקבוע בחוק יחסי ממון (שם, בפסקאות 27, 30). בהמשך, הבהיר המשנה לנשיאה פוגלמן כי "קביעות אלו כולן לא מאבדות מכוחן גם כאשר מדובר ב'בגידה' ממושכת שהוסתרה מבן או מבת הזוג. גם במקרים אלה, מתן משקל לחוסר הנאמנות מכניס את שיקולי האשם במישרין לתוך השאלות הממוניות. אי-נאמנות מינית ממושכת כשלעצמה לא מעלה ולא מורידה מן המאמץ המשותף שהשקיעו בני הזוג במהלך חיי הנישואין ובבניית משק הבית. כאשר אי-הנאמנות לא השליכה על התנהלותו היומיומית של משק הבית, ועל התרומה למאמץ המשותף, שלילת זכויות ממוניות מהווה למעשה 'קנס' על בן הזוג ה'בוגד' – קנס על עצם ה'בגידה'" (שם, בפסקה 31. ההדגשה הוספה – ר.ר.). בבואו ליישם דברים אלה על המקרה שלפניו, ציין המשנה לנשיאה פוגלמן כי השימוש שעשה בית הדין הגדול בסעיף 8 לחוק יחסי ממון לצורך הקדמת מועד הקרע בין הצדדים, יוצר "מועד קרע 'מדומיין' שבו משק הבית של בני הזוג התנהל – דה פקטו – ללא כל שינוי" (שם, בפסקה 37). בהקשר זה, הובהר כי לא נטען על ידי מי מבני הזוג שבמועד זה השתנו היחסים הכלכליים ביניהם או כי הם חדלו מלקיים משק בית משותף; וכי למעשה התנהגותה של האישה לא 'הקרינה' בשום צורה על התנהלות משק הבית. משכך, נמצא כי "הקביעה המשפטית כי חרף האמור במועד זה חל 'קרע' ממוני בין בני הזוג חוטאת למציאות חייהם של בני הזוג באותה העת במישור הכלכלי, ומתבססת אך ורק על מערכת היחסים שניהלה העותרת מחוץ לנישואין". בכך, קבע המשנה לנשיאה פוגלמן, יש משום חריגה ממשית מהוראות הדין והפסיקה (שם). בשלהי פסק הדין, התייחס המשנה לנשיאה פוגלמן גם לטענות בדבר התקיימותה של עילת ההטעיה הקבועה בסעיף 15 לחוק החוזים. לעניין זה, לא נשללה אומנם לחלוטין האפשרות כי במקרים חריגים תתאפשר תחולת עילות הביטול הקבועות בחוק החוזים על הסדר איזון המשאבים הסטטוטורי. ואולם, באותו עניין נקבע כי לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות וקיצוניות שעשויות להקים את עילת ההטעיה. זאת, שכן התנהלות האישה אינה עולה כדי ניהול "חיים כפולים" במקביל לחיי הנישואין (בהקשר זה, הפנה המשנה לנשיאה פוגלמן לקביעותיה של הנשיאה א' חיות בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 50 (24.6.2021)). על רקע זה, קיבל בית המשפט את העתירה וקבע כי העותרת זכאית למחצית מכלל הנכסים שנצברו על ידיה ועל ידי המשיב החל מיום נישואיהם ועד למועד בו הם נפרדו. הנה כי כן, קריאת פסק הדין בבג"ץ 8463/19 מבהירה כי קביעותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול במקרה דנן נטועות היטב בפסיקתו העדכנית של בית משפט זה. הן מתיישבות עם התפיסה הרווחת לפיה למעט במקרים חריגים וקיצוניים, אין באי-נאמנות מינית כדי להשפיע על חלוקת הרכוש בין הצדדים, לרבות בדרך של הקדמת מועד הקרע בין בני הזוג מכוח סעיף 8 לחוק. כל עוד המשיכו בני הזוג לנהל חיים כלכליים ומשק בית משותף – כמו בענייננו – אין ב'בגידה', גם אם הוסתרה מבן הזוג השני, כדי להצדיק סטייה מהסדר איזון המשאבים השוויוני אותו התווה המחוקק בחוק יחסי ממון. משהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים בענייננו מתיישבות כאמור עם תפיסה זו, אין עילה להתערב בהן. העותר מנסה לבדל את המקרה דנן מהמקרה שנידון בבג"ץ 8463/19 בטענה כי בענייננו הטעתה אותו המשיבה באופן אקטיבי ביחס לדבר 'בגידתה', וחרף החשדות שהעלה בפניה – היא שבה והכחישה זאת. לגישתו, בכך יש כדי לגבש את עילת ההטעיה הקבועה בחוק החוזים באופן המצדיק את הקדמת מועד הקרע בין הצדדים. לא מצאתי ממש בטענה זו. אף אם אניח כי ייתכנו מקרים שיצדיקו את החלתה של עילת ההטעיה הקבועה בחוק החוזים על הסדר איזון המשאבים בחוק יחסי ממון (ואינני קובעת מסמרות בנושא זה), הרי שכפי שציין המשנה לנשיאה פוגלמן בבג"ץ 8463/19 – מדובר במקרים בהם התקיימו נסיבות חריגות וקיצוניות, כדוגמת מקרה בו אחד מבני הזוג ניהל "חיים כפולים" במקביל לחיי הנישואין. עצם ההסתרה של המשיבה את דבר בגידתה מהעותר, אף בהנחה כי הוא אכן עימת אותה עם חשדותיו והיא הכחישה אותם, בוודאי אין בה כדי להקים את אותן נסיבות חריגות וקיצוניות אשר עשויות להצדיק סטייה מחלוקת נכסים שוויונית. משמעותה של קביעה מעין זו היא להכניס "מהדלת האחורית" שיקולי אשם ואי-נאמנות מינית להסדרי חלוקת הרכוש בין בני זוג, וזאת אין לעשות. גם טענת העותר כי בית הדין האזורי לא קיים דיון הוכחות ביחס למועד בו החלה המשיבה לקיים יחסים אינטימיים עם גבר אחר אינה מקימה עילה להתערבות. ההחלטה האם לקיים דיון הוכחות מסורה לשיקול דעתו של בית הדין האזורי (ראו תקנה פ"ג לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג). במקרה דנן, בית הדין האזורי בחן את טענותיו של העותר והגיע למסקנה כי מאחר שממילא אין במועד תחילת בגידתה של המשיבה בעותר כדי להשליך על קביעת מועד הקרע ביניהם, אין כל טעם בקיום דיון הוכחות בעניין זה. מדובר במסקנה נכונה וסבירה, ולא מצאנו כל הצדקה להתערב בה (ראו והשוו: בג"ץ 6034/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (20.11.2019)). סוף דבר: העתירה נדחית. משלא נתבקשו תגובות, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו בחשון התשפ"ג (‏9.11.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22068970_P02.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1