שלמה בודגזר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 6897/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6897/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער: שלמה בודגזר נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. אסתר אימור (בודגזר) ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בתפ"ח 1166/02 מיום 24.5.06 שניתן על ידי כבוד השופטים: ס' רוטלוי, י' אמסטרדם, ק' ורדי תאריך הישיבה: א' באדר א' תשס"ח (7.2.08) בשם המערער: עו"ד א' עוז בשם המשיבה 1: עו"ד מ' שרביט בשם המשיבה 2: בעצמה פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור לפי סעיף 78 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן – חוק העונשין) על רכיב הפיצוי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 24.5.2006 בתפ"ח 1166/02 (כבוד השופטים ס' רוטלוי, י' אמסטרדם וק' ורדי), אשר גזר על המערער שנים עשר חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למשיבה 2 בסך 10,000 ש"ח, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 77 לחוק העונשין. העובדות 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט קמא כתב אישום הכולל אישומים בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, עבירות של מעשה סדום בנסיבות אינוס לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין ועבירות של ניסיון לאינוס לפי סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, אשר על פי הנטען בוצעו כלפי אשתו, המשיבה 2 בערעור, בשנת 1999. בנוסף, הואשם המערער בביצוע שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) יחד עם סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין כלפי המשיבה 2 וכלפי בנו הבכור וכן בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין כלפי המשיבה 2. 2. בתום הליך הוכחות, הורשע המערער בעבירה של תקיפה של המשיבה 2 ושל בנו הבכור בנסיבות מחמירות וזוכה, מחמת הספק, מעבירות של אינוס, מעשה סדום בנסיבות של אינוס, ניסיון לאינוס ואיומים, כנגד המשיבה 2. 3. ביום 24.5.06 גזר בית המשפט קמא גזר על המערער שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ותשלום פיצוי למשיבה 2 בסך 10,000 ש"ח. הערעור טענות המערער 4. את ערעורו מכוון המערער כנגד רכיב הפיצוי שבגזר הדין. לטענתו, סעיף 77 לחוק העונשין, מכוחו נגזר הפיצוי למשיבה 2, נועד להקל על קורבנות עבירה להגשים את זכותם לפיצוי ולמנוע מהם את הצורך לנקוט בהליך אזרחי, אולם אין מקום להעניק פיצוי כאמור כאשר נפגע העבירה אינו "תם לב" ואינו מגיע "נקי כפיים" לבית המשפט. עוד טוען המערער בהקשר זה, כי גרסתה של המשיבה 2 בבית המשפט קמא נדחתה עקב היותה בלתי מהימנה ובית המשפט קמא אף קבע כי תלונותיה של המשיבה 2 נועדו להשפיע על ההליך האזרחי בו נקטה כנגד המערער. לפיכך, טוען המערער, כי משעה שנדחתה גרסתה של המשיבה 2, היא אינה מצויה עוד בעמדה של נפגע שעבורו נקבע המנגנון שבסעיף 77 לחוק העונשין וטענה זו מתחזקת, לשיטתו, נוכח קביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן יתכן כי המניע מאחורי תלונות המשיבה 2 הוא המאבק המשפטי בינה לבין המערער. 5. בנוסף, טוען המערער כי המשיבה 2 ובן זוגה דהיום, הטרידו אותו ואת בני משפחתו לאורך כל תקופת המשפט ולאחריה, והטרדות אלה מהוות טעם נוסף המצדיק את ביטול הפיצויים שנפסקו לטובתה. יצויין כי המערער צירף לערעור מכתב ששלח בן זוגה של המשיבה 2, לבת זוגו הנוכחית של המערער, בו תיאר את המערער כאנס אלים ואכזרי. כן צירף המערער מסמכים שפרסמו המשיבה 2 ובן זוגה באינטרנט בגנותו של המערער ותלונה שהגישה המשיבה 2 כנגד המערער בשנת 2000, לגביה נסגר התיק מחוסר אשמה. לבסוף, צירף המערער פסק דין בתביעה שהגישו הוריה של המשיבה 2 כנגד המערער בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתו נקבע כי התביעה כנגד המערער היא קנטרנית והוגשה בחוסר תום לב ואף נפסקו לחובת הוריה של המשיבה 2 הוצאות משפט כבדות. 6. בנוסף, טוען המערער כי גם אם יש מקום ליתן למערערת פיצוי כלשהו, שגה בית המשפט קמא כשקבע פיצוי בסך 10,000 ש"ח, שהוא פיצוי "מופרז" שעה שהנזק שנגרם למשיבה 2 היה מספר "המטומות" (סימנים כחולים) בלבד. לטענתו, הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה 2 אינו עומד ביחס סביר לנזק שנגרם לה. לתמיכה בטענה זו, הביא המערער רשימת מקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירות שהן חמורות יותר מן העבירות בהן הורשע בסופו של יום ונגזרו לחובתם פיצויים בסכומים נמוכים יותר. 7. לבסוף, טוען המערער כי סכום הפיצוי שנפסק לחובתו אינו מעניק משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות; גירושיו מהמשיבה 2 בשנת 1999 והיותו אב חד-הורי לשלושת ילדיו במקביל לגידול בנו המשותף לו ולבת זוגו הנוכחית; היותו מפרנס יחיד של בת זוגו ושל כל ילדיו; היותו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, בוגר שתים-עשרה שנות לימוד ושירות צבאי מלא; השתכרותו בסך של כ-5,000 ש"ח בחודש בלבד מעבודתו כאיש שיווק והחובות הכבדים שצבר עקב מאבק הגירושין בינו לבין המשיבה 2, אשר טרם הסתיים לחלוטין. 8. לאור כל האמור לעיל, מבקש המערער כי נתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא ונבטל את הפיצוי שנגזר עליו או לחילופין, נפחית את גובהו. טענות המשיבה 1 9. לטענת המשיבה 1, פיצוי הנגזר מכוח סעיף 77 לחוק העונשין אינו משקף את מלוא הנזק שנגרם לנפגע העבירה וממילא אין צורך להוכיח את שיעורו של נזק זה, הנתון להערכתו של בית המשפט. בנוסף, טוענת המשיבה 1, כי אין מקום למדוד את הפיצוי על פי אמות מידה נזיקיות בלבד. 10. לגופו של עניין, טוענת המשיבה 1, כי המערער הורשע בעבירה של תקיפת אשתו ובנו בנסיבות מחמירות וכי לא נפל פגם בפיצויים שהושתו עליו, עקב ההכרה בסבלה של המשיבה 2, גינוי מעשיו של המערער והרתעת אחרים מביצוע מעשים דומים. 11. עוד טוענת המשיבה 1, כי זיכויו של המערער מחלק מן העבירות בהן הואשם אינו מצדיק את ביטול רכיב הפיצויים שנגזר עליו בגין העבירות בהן כן הורשע וכי התנהגותה של המשיבה 2 אינה פוגמת בעצם זכותה לקבל פיצוי על הנזק והסבל שנגרם לה. 12. לבסוף, טוענת המשיבה 1 כי הפיצוי שגזר בית המשפט קמא על המערער נמוך באופן ניכר מן הפיצוי המכסימאלי אותו ניתן לגזור על פי סעיף 77 לחוק העונשין, בסכום של 228,000 ש"ח. לטענתה, הסכום של 10,000 ש"ח נגזר לאחר שבית המשפט קמא איזן בין הפיצוי לבין יתר רכיבי העונש ושקל את כל השיקולים לחומרא ולקולא. לאור כל האמור לעיל, טוענת המשיבה 1 כי אין מקום להתערב בגובה הפיצוי שנגזר וממילא אין מקום לבטלו. טענות המשיבה 2 13. תשובתה של המשיבה 2 נושאת אופי של ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. במסגרת תשובה זו, טוענת המשיבה 2 כי שגה בית המשפט קמא כשזיכה את המערער מביצוע עבירות המין, תוך שהיא יוצאת כנגד ממצאים שקבע בית המשפט קמא. כן טוענת המשיבה 2 כי התלונה בדבר ההתעללות המינית הוגשה על ידה עוד טרם הגשתה של בקשת הגירושין על ידי המערער ולפיכך שגה בית המשפט קמא כשייחס לה כוונות להשפיע על ההליכים האזרחיים המתנהלים ביניהם. בנוסף, מציינת המשיבה 2 במסגרת תשובתה, כי בית משפט השלום ברחובות הרשיע את המערער בעבירה של איומים כלפיה לפי סעיף 192 לחוק העונשין במסגרת ת.פ. 2041/00. 14. לגופו של עניין, טוענת המשיבה 2 כי הפיצוי שנפסק לזכותה הוא בבחינת "לעג לרש" ומכל מקום שאלת גובהו של הפיצוי אינה מצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. דיון 15. לאחר שעיינתי בפסק דינו ובגזר דינו של בית המשפט קמא, בכתב הערעור ובתשובות לו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בסכום הפיצוי אותו גזר בית המשפט קמא על המערער. 16. מאפייניו המיוחדים של הפיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין נדונו בהרחבה ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (2002), שם נקבע כי תכליתו המיידית של הפיצוי הנ"ל הינה פיצוי בגין נזק או סבל הנובעים ממעשה העבירה ולפיכך חיוב הנאשם בתשלום אינו בבחינת "עונש" בגין ביצוע העבירה, אלא בבחינת "פיצוי" אזרחי. 17. בדומה, ברע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.06) נבחנו בהרחבה תכליותיו של פיצוי כאמור. באותו המקרה נקבע כי פיצוי כאמור הינו בעל רכיב אזרחי דומיננטי, המושפע מסביבתו הפלילית ומהנורמות המאפיינות אותה ולפיכך הוא בעל מספר תכליות שונות: מתן סעד מיידי לנפגע העבירה, מבלי שייאלץ להמתין לסיום ההליכים האזרחיים בעניינו ולעיתים אף יחסך ממנו, אם יסתפק בסכום הפיצוי, המפגש המחודש עם העבריין שפגע בו במסגרת הליכים אזרחיים; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע; העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרת הליך זה ואף יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שעשוי לתרום לשיקומו כאקט "סימלי-חינוכי-ערכי". 18. לאור האמור לעיל, דינן של טענות המערער בדבר התנהלותה הפסולה של המשיבה 2 וקרוביה ובדבר חוסר הסבירות ביחס שבין הנזק שנגרם למשיבה 2 לבין סכום הפיצוי שנגזר עליו, להידחות. בנוסף, משעה שהפיצוי נגזר על המערער בגין העבירות בהן הורשע, איני סבור כי זיכויו מחלק מהעבירות בהן הואשם מעלה או מוריד לעניין הפיצוי. כמו כן, סבורני כי מעשיהם של המשיבה 2, בן זוגה והוריה, אף הם אינם מעלים או מורידים לעניין הפיצוי. 19. גם דינן של טענות המערער בדבר גובה הפיצוי להידחות. ראשית, נוכח אופיו האזרחי של הפיצוי נשוא ערעור זה, הרי שמצבו הכלכלי של המערער אינו שיקול בקביעת סכום הפיצוי כאמור [ראה ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.06)]. שנית, הואיל ומדובר בפיצוי בעל מאפיינים אזרחיים מובהקים כאמור, הרי שהשיקולים לגבי ההתערבות בגובהו זהים לאלו הנוהגים בהתערבות בגובה הפיצוי שנפסק במסגרת הליך אזרחי [השווה: ע"פ 2589/05 מקייבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.11.05), שם נקבע כי לעניין עיכוב ביצוע של פיצוי שנגזר לפי סעיף 77 לחוק העונשין יש להפעיל את השיקולים הנוהגים לעניין עיכוב ביצוע של פסק דין אזרחי]. לפיכך, אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקובעה פיצוי כאמור אלא במקרים חריגים, הן נוכח העובדה שהפיצוי נקבע על פי שיקול דעתו של בית המשפט קמא על דרך האומדן ולא על ידי הוכחת נזק והן נוכח העובדה כי הפיצוי הינו נמוך באופן משמעותי מן הפיצוי המרבי שהיה מוסמך בית המשפט קמא לגזור על המערער. 20. בשולי הדברים יצויין, כי על אף קביעתו של בית המשפט קמא בדבר העדר עברו הפלילי של המערער במסגרת השיקולים לקולא, הרי שביום 4.3.02 הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין במסגרת ת.פ. 2041/00 בבית משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת א' גת). עובדה זו, אשר לא מנעה מן המערער לטעון במסגרת הערעור כי "עברו הנקי" מצדיק הפחתה של סכום הפיצוי שנגזר עליו, מהווה אף היא טעם שלא להתערב בסכום הפיצוי כאמור. אשר על כן, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור. המערער ישא בהוצאותיה של המשיבה 1 בסך של 2,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. אלמלא זוכה המערער מחמת הספק היה מקום לפיצוי בסדרי גודל אחרים לחלוטין. הפיצוי בשל העבירה בה הורשע המערער אינו מופרז. המערער מבקש למעשה "לקזז" מן הפיצוי שנפסק לטובת המתלוננת בגין טענות אחרות שיש לו כלפי המתלוננת קרוביה ומקורביה. לכך אין מקום. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ' באדר א' תשס"ח (26.2.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06068970_W11.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il