גוילה ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה

בבית המשפט העליון בג"ץ 6893/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. ואאל גוילה 2. נגלאא גוילה נ ג ד המשיבה: רשות האוכלוסין וההגירה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד יוסף מוחארב פסק-דין השופט נ' סולברג: העותר 1, אזרח ישראלי, נשוי לעותרת 2, תושבת איו"ש, והם מתגוררים יחד עם ילדיהם בעיר טירה, מאז שנות ה-90. בעבר ניתנו לעותרת היתרי שהייה זמניים, ובהמשך רישיונות מתחדשים לישיבת ארעי בישראל, מסוג א/5; תחילה מכוח ההוראות שחלו בעבר על תושבי איו"ש שביקשו להתאחד עם בני זוגם הישראליים, ולימים – מאז חקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה) – מכוח החריגים שנקבעו בחוק הוראת השעה. לפי הנטען בעתירה, נכון לעכשיו, תוקפו של הרישיון שבידי העותרת – הוארך עד יום 1.7.2022. ביום 16.6.2021 פג תוקפו של חוק הוראת השעה. כידוע, בסעיף 2 לחוק הוראת השעה נקבע כלל גורף, שלפיו: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור" (ההדגשה הוספה – נ' ס'). לכלל זה נקבעו מספר חריגים, שמכוחם זכתה העותרת, כאמור, לרישיון ישיבת ארעי בישראל, שהתחדש מעת לעת. מכל מקום, משפג תוקפו של חוק הוראת השעה, ולא הוארך, פנו העותרים לרשות האוכלוסין וההגירה, כמה וכמה פעמים, בבקשה לשדרוג מעמדה של העותרת לאזרחית ישראלית, מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, התש"י-1950 (להלן: חוק האזרחות), שעניינו "התאזרחות של בעל ואשה". משפניותיהם לא נענו, הגישו את העתירה שלפנינו. דין העתירה להידחות על הסף, וזאת מבלי צורך בתגובה. כידוע, על-פי סעיף 5(1), בצירוף פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), עתירה נגד החלטה של רשות לפי חוק האזרחות (לרבות העדר החלטה – ראו הגדרת המונח "החלטה של רשות" בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים), תוגש לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. אמנם, ההוראות שבחוק בתי משפט לעניינים מינהליים אינן גורעות מסמכותו המקבילה של בית משפט זה, אך כפי שנפסק פעמים רבות, "ככלל, כאשר קיימת ערכאה שיפוטית אשר מוסמכת לדון בטענותיו של העותר וליתן לו את הסעד המבוקש, לא יידרש לכך בית משפט זה בשבתו כבג"ץ" (ראו, בין רבים: בג"ץ 4814/15 מחאמיד נ' משרד הפנים, פסקה 4 (7.10.2015)). אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי. משלא נתבקשה תגובה, ישאו העותרים בהוצאות בשיעור נמוך, בסך של 1,000 ₪, לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, ‏י"ב בחשון התשפ"ב (‏18.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21068930_O01.docx פג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il