נסאר עבדאלקאדר נ. עיר השעשועים בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 689/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 689/16 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון המערער: עבדאלקאדר נסאר נ ג ד המשיבים: 1. עיר השעשועים בע"מ 2. היועץ המשפטי לממשלה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כבוד השופטת צ' צפת) מיום 15.12.2015 ב-ת"צ 42756-06-13 בשם המערער: עו"ד סאבר נסאר; עו"ד רפול שפיק בשם המשיבה 1: עו"ד ברק טל; עו"ד זוהר לנדה בשם המשיב 2: עו"ד יעל גליקמן פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת צ' צפת) בת"צ 42756-06-13 מיום 15.12.2015, שבמסגרתו אושר הסדר פשרה בגדרה של בקשת אישור תובענה כייצוגית לפי סעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק). הערעור מכוון כלפי גובה הגמול ושכר הטרחה שפסק בית המשפט למערער ולבאי כוחו. בקשת אישור התובענה כייצוגית והסדר הפשרה 2. עניינה של בקשת אישור התובענה כייצוגית הוא בטענת הפליה בין תלמידים ערבים לתלמידים יהודים בכניסה לפארק השעשועים "סופרלנד" שבראשון לציון (להלן: בקשת האישור ו-הסופרלנד בהתאמה); הבקשה הוגשה נגד עיר השעשועים בע"מ, שהיא הבעלים והמפעילה של הסופרלנד (להלן: המשיבה). ביסוד בקשת האישור עומד פרסום בכלי התקשורת, שלפיו במשך שלוש שנים (2011 עד 2013) נהגה סופרלנד להקצות ימי פעילות נפרדים לבילוי של קבוצות תלמידים ערבים ושל קבוצות תלמידים יהודים. מי שחשף את הפרשה הוא מורה מן המגזר הערבי בשם חאלד שקרה, שביקש לתאם לתלמידיו ביקור בפארק לשם חגיגת סיום שנת הלימודים – ונענה כי אין כרטיסים פנויים למועד המבוקש על ידו. לאחר שחזר ופנה לסופרלנד לגבי אותו תאריך, בפעם הזו תוך התחזות לאדם בשם "אייל" המעוניין בכרטיסים עבור עמותה יהודית, נמסר לו כי ניתן לבצע את הרכישה. האירוע זכה להד ציבורי רחב, ואף נדון בכינוס חירום של ועדת החינוך של הכנסת. המערער מר עבדאלקאדר נסאר הוא המבקש בבקשת האישור, איש חינוך ערבי ישראלי ופנסיונר של משרד החינוך (להלן: המערער). לדבריו, לאחר שבמשך עשרות שנים ניסה להנחיל לתלמידיו ערכים של סובלנות, אהבת הזולת וחתירה לשוויון, הוא נפגע עמוקות מהתנהלות הסופרלנד כפי ששמע על אודותיה מכלי התקשורת, וחש מופלה, מבוזה, מתוסכל ומושפל. הקבוצה שאותה ביקש לייצג בתובענה ייצוגית מונה את כל ערביי ישראל, כשלהערכתו של המערער מדובר בכ-1,500,000 איש. יצוין כי בסמוך לאחר הגשתה של בקשת האישור, הוגשה בקשה דומה לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבה (ת"צ 49493-06-13); ועל יסוד הוראת סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות הורה בית המשפט המחוזי על מחיקתה של בקשת האישור המאוחרת בזמן. עם זאת, בא כוחו של המבקש בבקשת האישור המאוחרת בזמן הצטרף לייצוגו של המערער, כך שבמסגרת ההליך הוא יוצג על ידי שני משרדי עורכי דין. 3. עילת התביעה העיקרית שצוינה בבקשת האישור היא מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה). על פי הנטען הסופרלנד הוא "מקום ציבורי", ובהיותו אתר בילוי אף מעניק "שירות ציבורי"; ומניעת הכניסה לסופרלנד מתלמידים ערבים במועדים מסוימים, אך בשל היותם ערבים, מהווה הפלייה אסורה. נוסף לזאת נטען בבקשת האישור להתקיימותן של עילות תביעה נזיקיות – עוולת הפרת חובה חקוקה (מחוק איסור הפליה) ועוולת הרשלנות; ולעילה חוזית של הפרת חובת תום הלב. הסעד שהתבקש עבור הקבוצה הוא פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לכל אחד מחבריה כתוצאה מהתנהלותה המקוממת של המשיבה – ובכלל זה רגשות כעס, תסכול, ביזוי, נחיתות, דה-לגיטימציה והשפלה. נזק זה הוערך על ידי המערער בסכום של 100 ש"ח לכל אחד מחברי הקבוצה, ובסך הכל 150,000,000 ש"ח. בנוסף עתר המערער לסעד הצהרתי, האוסר על המשיבה לנקוט בהפליה כלפי חברי הקבוצה ובכלל. 4. בתשובתה לבקשת האישור לא הכחישה המשיבה כי בתקופה הרלוונטית היא נהגה להקצות ימי פעילות נפרדים לקבוצות תלמידים ערבים ולקבוצות תלמידים יהודים – ואולם לדבריה מדובר היה ב-6 ימים בלבד בשנה, וזאת לדרישתם של בתי הספר עצמם, ובהם אף כאלה מהמגזר הערבי. המשיבה אף הבהירה כי עם פרסום הפרשה בתקשורת היא עצמה יצאה בהודעה שלפיה לא תיעתר עוד לבקשות בתי הספר בעניין זה. לדברי המשיבה, במשך כ-140 ימים בשנה הסופרלנד פותח את שעריו לרווחת הציבור כולו, וכל מאן דהוא יכול לרכוש כרטיס ולהיכנס לפארק. בשאר ימי הפעילות, כ-75 ימים בשנה, הסופרלנד אינו פתוח לציבור הרחב אלא רק לקבוצות ובתיאום מראש; ועל פי הנטען גם בימים אלה שערי הפארק פתוחים לכל אדם מכל קבוצות האוכלוסיה וללא קשר למוצא, דת או לאום. עם זאת, במועדים ספורים בלבד בחודש יוני נהגה המשיבה להקצות ימים נפרדים לשימושם של בתי ספר (בעיקר תיכוניים) ערבים ויהודים החוגגים את סיום שנת הלימודים. לדברי המשיבה, בשנים האחרונות היא החלה להיווכח לדאבונה כי באותם ימים של חגיגות הסיום, המפגש בין תלמידים ערבים ליהודים בסופרלנד הוליד כדבר שבשגרה אירועי אלימות והפרות סדר משמעותיות, שהיה בהן כדי לסכן את אורחי המקום ואת עובדיו. על רקע אירועים אלה והתגברותם משנה לשנה, החלו להתקבל אצל המשיבה פניות חוזרות של מנהלי בתי ספר ומרכזי שכבות, ערבים ויהודים כאחד, שביקשו כי בימי מסיבות הסיום תתבצע הפרדה בין בתי ספר ערבים לבתי ספר יהודים. בנסיבות אלה, בחודש יוני 2011 נעתרה המשיבה לראשונה לפניות מטעם בתי הספר, ואפשרה לקיים את חגיגות הסיום במתכונת נפרדת; ובתשובתה לבקשת האישור הדגישה המשיבה כי תכלית ההפרדה היתה שמירה על שלום הציבור והימנעות מחיכוכים וקונפליקטים שסיכלו את הבילוי וההנאה של כלל התלמידים בפארק. על יסוד האמור, לגישתה של המשיבה לא מדובר בהפליה של המגזר הערבי, וממילא לא מתקיימת עילת תביעה מכוח חוק איסור הפליה וגם לא כל עילת תביעה אחרת נגדה. 5. עוד נטען בתשובה לבקשת האישור, כי המערער עצמו נעדר עילת תביעה אישית נגד המשיבה, וכמוהו אף חלק הארי של הקבוצה כהגדרתה בבקשת האישור. אין כל טענה בבקשת האישור כי המערער ביקר בסופרלנד עם תלמידיו במסגרת הימים הנפרדים, ולמעשה בקשת האישור כולה נסמכת על מקרה שחווה אדם אחר – הוא המורה חאלד שקרה. לגישתה של המשיבה הפרסום בכלי התקשורת בדבר הפליה לכאורה של אדם מסוים, אינו מצמיח עילת תביעה אישית לאדם שלא חווה הפליה כאמור – גם אם שניהם משתייכים לאותו מגזר. לדברי המשיבה ההלכה היא שעילת התביעה קמה אך ורק למי שחווה את ההפליה באופן ישיר; ולא ניתן להרחיב את אחריותה של המשיבה גם כלפי נזקים עקיפים כדוגמת נזקו הנטען של המערער, ובוודאי שלא לכלול בקבוצה המיוצגת את המגזר הערבי כולו. המשיבה הוסיפה בתשובתה כי בקשת האישור אינה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק לאישור תובענה כייצוגית, בין היתר לנוכח השונות הרבה בין חברי הקבוצה והצורך בבירור פרטני לגבי כל אחד מחבריה בנוגע לקיומה של עילת תביעה ולהערכת הנזק שנגרם לו. 6. טרם שנדונה בקשת האישור בבית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים להסדר פשרה וביקשו את אישורו. בתמצית, במסגרת הסדר הפשרה התחייבה המשיבה לתרום 4,000 כרטיסי כניסה לסופרלנד בשווי כולל של 436,000 ש"ח, שיחולקו ל-25 בתי ספר במגזר הערבי לפי רשימה שנקבעה על ידי הצדדים. הוסכם כי כרטיסי הכניסה יאפשרו ביקור בכל יום בו פותח הפארק את שעריו לציבור הרחב, למעט בימים המיועדים לקבוצות בתיאום מראש. עוד בהסדר הפשרה הסכימו הצדדים על תשלום גמול למערער בסך 20,000 ש"ח ושכר טרחה לבאי כוחו בסך 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, והמליצו לבית המשפט לאשר סכומים אלה. בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, פורסמה הודעה על דבר הגשתה של הבקשה לאישור הסדר פשרה בשני עיתונים יומיים (אחד בשפה העברית והשני בשפה הערבית), והבקשה הועברה לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש). היועמ"ש הגיש לבית המשפט המחוזי את עמדתו בנושא הסדר הפשרה המוצע, שבמסגרתה הצביע בין היתר על הפער המשמעותי שבין סכום התביעה כפי שהוערך על ידי המערער (150,000,000 ש"ח) לבין שווי ההטבה לקבוצה על פי ההסדר שהוצע (436,000 ש"ח). עוד צוין כי פער זה נובע ככל הנראה מהאופן שבו הוגדרה הקבוצה בבקשת האישור ובהתאם גם בהסדר הפשרה; וכי לעמדת היועמ"ש מן הראוי לצמצם הגדרה זו, שכן ברור מהסדר הפשרה כי לא נועד לפצות באופן ממשי את כל הציבור הערבי במדינת ישראל, ואף לא ראוי להחיל על קבוצה כה רחבה מעשה בית דין בנושא בקשת האישור. עוד הוצע על ידי היועמ"ש כי הכרטיסים לסופרלנד יחולקו לבתי ספר המדורגים במדד סוציו אקונומי נמוך, וזאת על פי רשימה שתועבר לצדדים מאת משרד החינוך. היועמ"ש סבר כי קיימת בעייתיות גם בעובדה שהכרטיסים המוצעים מיועדים לשימוש בימים שבהם הסופרלנד פתוח לקהל הרחב, בעוד שבקשת האישור עניינה דווקא בהפרדה שחלה בימים המיועדים לכניסת קבוצות בלבד. בהתייחס לגמול ולשכר הטרחה, לגישתו של היועמ"ש מדובר בסכומים גבוהים בהתחשב בשווי ההטבה שהושגה במסגרת הפשרה, וכי הצדדים לא הביאו נימוקים המצדיקים זאת. הוצע להפחית מסכומים אלה, ולחלופין לעשות שימוש בחלק מתוכם להגדלת ההטבה לקבוצה; ובכל מקרה צוין כי מן הראוי שהגמול ושכר הטרחה ייפסקו על ידי בית המשפט לפי "שיטת האחוזים" כפי שנקבעה ב-ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט (23.5.2012) (להלן: עניין רייכרט). עוד הוצע כי שכר הטרחה והגמול ישולמו בשיעורים, וכי התשלום האחרון יימסר לעורכי הדין המייצגים רק לאחר שיושלם ביצוע ההסדר במלואו. 7. בעקבות עמדת היועמ"ש ערכו הצדדים תיקונים מסוימים בהסדר הפשרה. נקבע כי רשימת בתי הספר שיקבלו את הכרטיסים לסופרלנד תיקבע על ידי באי כוחו של המערער בסיוע מחלקת החינוך בכל אחת מהרשויות המקומיות הרלוונטיות, שתתבקש להצביע על בית הספר בתחומה שבו קיים הריכוז הגדול ביותר של תלמידים נזקקים. מנהלי בתי הספר שיקבלו את ההטבה הם שיחליטו אם לעשות בכרטיסים שימוש קבוצתי במסגרת פעילות בית ספרית, או לחלקם לשימוש אישי של תלמידים. ככל שתוך 24 חודשים מעת ביצוע הסכם הפשרה לא ימומשו כל הכרטיסים שהוקצו – היתרה שתיוותר תיתרם לשלוש עמותות העוסקות בקירוב לבבות ויצירת דו שיח בין יהודים לערבים. בכל הנוגע לגמול ולשכר הטרחה למערער ולבאי כוחו, הצדדים לא שינו מהמלצתם. פסק הדין נושא הערעור 8. בפסק דינו אישר בית המשפט את הסדר הפשרה המתוקן, וזאת לאחר שהתרשם כי הסדר זה מגלם יחס נכון בין סיכויי בקשת האישור להתקבל לבין הסיכונים הכרוכים בניהול ההליך; וכי מדובר בהסדר סביר והוגן מבחינת חברי הקבוצה. בהתייחס לסיכויים ולסיכונים הגלומים בניהול ההליך, ציין בית המשפט כדלקמן: "מדובר בתובענה העוסקת בנושא חברתי חשוב, הן ברמת הפרט והן ברמה הציבורית הרחבה, אשר ראוי כי תסתיים בדרך של פשרה. הדברים מקבלים משנה תוקף וחשיבות, שעה שמדובר בפיצוי המיועד דווקא לבני נוער. יחד עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שהמשיבה כבר הודיעה כי כבר אינה מקיימת ימי פעילות נפרדים לתלמידים בפארק וכי הוכחת הקשר הסיבתי בין טענת ההפליה לבין התובע המייצג ויתר חברי הקבוצה, אשר אין להם חלק במקרה נשוא הבקשה ולא ביקרו כלל בפארק, אינה פשוטה כלל ועיקר". (סעיף 19 לפסק הדין). לעניין הגדרת הקבוצה, נקבע בפסק הדין כי יש לצמצמה באופן שתכלול רק את "כל מי שהיה בתקופה הרלוונטית לבקשת האישור תלמיד או מורה במוסדות החינוך במגזר הערבי". בנוגע לפער שבין סכום הפיצוי שנדרש בבקשת האישור לבין ההטבה שניתנה בהסדר הפשרה, בית המשפט ציין כי משצומצמה הגדרת הקבוצה צומצם גם פער זה; ובכל מקרה ההטבה היא סבירה והוגנת – וזאת לנוכח העובדה שהמשיבה חדלה לקיים ימי פעילות שבהם יש הפרדה בין תלמידים ערבים לתלמידים יהודים, ובהינתן שקיים קושי מובנה בהערכת נזקם של חברי הקבוצה שהוא נזק בלתי ממוני. עוד צוין כי ההסדר מושתת על קריטריונים ברורים ואין צורך במומחיות מיוחדת לשם בחינת אופן יישומו, ועל כן אין מקום למינוי בודק. 9. לאחר הדברים הללו נפנה בית המשפט לפסוק גמול למערער ושכר טרחה לבאי כוחו, ובהקשר זה נקבע כי מאחר שהסעד שהתבקש בבקשת האישור הוא סעד כספי – יש לפסוק את הסכומים בשיטת האחוזים שנקבעה בעניין רייכרט; קרי: כנגזרת משווי ההטבה שהושגה עבור הקבוצה. מאחר שבנסיבות המקרה מדובר בהטבה בשווי 436,000 ש"ח, בית המשפט המחוזי היה בדעה כי "שכ"ט והגמול המבוקש על ידי המבקש הינם גבוהים וחורגים מן הסביר". ועוד נאמר, כי "על יסוד נתוני הסדר הפשרה שבפנינו, עיתוי הגשתו, המטרה החשובה בגינה הוגשה הבקשה ובהתאם לשיטת האחוזים הנהוגה בפסיקה, אני קובעת כי יש לחייב את המשיבה בגמול למבקש על סך 10,000 ש"ח ובשכ"ט לבאי כוח המבקש על סך 60,000 ש"ח בצירוף מע"מ". סופו של דבר אושר הסדר הפשרה המתוקן, למערער נפסק גמול בסך 10,000 ש"ח ולבאי כוחו נפסק שכר טרחה בסך 60,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. נקבע כי שכר הטרחה ישולם לבאי כוחו של המערער בשתי פעימות – מחצית מיד עם מתן פסק הדין, ומחצית שניה לאחר השלמת חלוקת הכרטיסים. הערעור 10. כאמור בפתח הדברים, הערעור מופנה אך ורק כלפי פסיקת הגמול ושכר הטרחה. לטענתו של המערער, בהינתן נושאה הייחודי של בקשת האישור לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בסכומים שעליהם המליצו הצדדים, לא כל שכן להפחתה בשיעור של 50% מסכומים אלה. על פי הנטען, בקשת האישור הינה בקשה חלוצית, העוסקת בנושא ייחודי שכמעט ולא מוגשים בו הליכים ייצוגיים; והמערער ובאי כוחו השיגו בהסדר הפשרה הישג ראוי ומשמעותי, הבא לידי ביטוי לא רק בהיקף הכספי של ההטבה הגלומה בהסדר – אלא בעיקר באפקט ההרתעתי והפדגוגי שבצידה. עוד לגישת המערער, בעוד שיש לעודד הגשת הליכים ייצוגיים מסוג זה, בין היתר בדרך של פסיקת גמול ושכר טרחה הולמים, הפחתת הסכומים המומלצים חותרת תחת קיומו ותכליתו של מוסד התובענה הייצוגית. נוסף לזאת, המערער סבור כי בית המשפט לא הביא בחשבון את העובדה שבאי כוחו יידרשו להשקיע עשרות שעות עבודה לשם ביצוע ההסדר. בתוך כך, על עורכי הדין לתאם עם מחלקות החינוך ב-25 יישובים שונים את רשימת המוסדות שיזכו לקבל את הכרטיסים לסופרלנד; ובנוסף, עם מתן פסק הדין הוצפו משרדיהם של עורכי הדין בפניות רבות מאת מורים ובתי ספר שמבקשים לקבל את הכרטיסים, וגם עניין זה מצריך השקעת משאבים ושעות עבודה. בכל מקרה, כך נטען, היקף שעות העבודה שכבר הושקעו בהליך הייצוגי ועוד יושקעו בו, עולה באופן ניכר על היקף העבודה שמגלם שכר הטרחה שפסק בית המשפט המחוזי (וזאת בהינתן תעריף שעתי של כ-600 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק לעורך דין זוטר). 11. המשיבה ציינה במסגרת עיקרי הטיעון מטעמה כי אינה מסכימה לנימוקי הערעור, ועם זאת אינה חוזרת בה מן ההסכמות שגובשו בעניין הגמול ושכר הטרחה. לפיכך, המשיבה ביקשה להותיר את ההכרעה בערעור לשיקול דעתו של בית המשפט. היועמ"ש ביקש אף הוא להותיר את ההכרעה בערעור לשיקול דעתה של ערכאת הערעור; ועם זאת ציין כי לעמדתו בית המשפט המחוזי נתן דעתו למכלול השיקולים הרלוונטיים לפסיקת הגמול ושכר הטרחה וכי הכרעתו בנדון היא מבוססת. 12. הצדדים כולם הסכימו כי הערעור יוכרע על סמך כתב הערעור על נספחיו והחומר שהוגש לתיק בית המשפט, ומכאן פסק הדין. דיון והכרעה 13. העקרונות המנחים לפסיקת גמול לתובע מייצג ושכר טרחה לבא כוח מייצג קבועים בסעיפים 23-22 לחוק תובענות ייצוגיות. סעיפים אלה מורים כי שומה על בית משפט ליתן דעתו לתועלת שהסב ההליך הייצוגי לחברי הקבוצה; הטרחה שטרחו התובע המייצג ובא כוחו והסיכון שנטלו על עצמם בהגשת ההליך וניהולו; וכן למידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך. כאשר מדובר בפסיקת שכר טרחה, נקבע כי יש להביא בחשבון אף את ההוצאות שהוציא בא הכוח המייצג; האופן שבו ניהל את ההליך; והפער שבין הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור לבין הסעדים שנפסקו בסופו של יום לטובת הקבוצה. כידוע אין עסקינן ברשימה ממצה של שיקולים, ולא מדובר באריתמטיקה אלא בקווים מנחים בלבד. פסיקת הגמול ושכר הטרחה נתונה אפוא לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהתאם למכלול נסיבות המקרה הקונקרטיות (ראו: ע"א 471/15 נחמיה נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקה 3 (11.4.2016); עע"ם 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פסקאות 28-25 (‏25.12.2012); ע"א 9134/05 לויט נ' קו אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ, פסקאות 13-12 (7.2.2008)). בעניין רייכרט הובהר כי "תפקידו של בית המשפט כגורם הקובע את שכר הטרחה של עורך הדין בהליך הייצוגי הינו תפקיד ייחודי מבחינת שקילת מכלול האינטרסים העומדים על הפרק". זאת לנוכח "בעיית הנציג" (לפירוט והרחבה ראו למשל: רע"א 3832/17 לוין נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פסקה 12 (4.7.2017)), ובהינתן שלחברי הקבוצה אין תמריץ ממשי להתנגד לדרישת תשלום הגמול ושכר הטרחה – הגם שבפועל לא פעם סכומים אלה משולמים מתוך או על חשבון הסכומים המגיעים לקבוצה. הדבר נובע מן העובדה שעלות ניהולו של הליך התוקף את פסיקת הסכומים לתובע המייצג ולבא כוחו, עולה על התועלת הפרטנית שעשוי חבר הקבוצה להפיק מהליך מסוג זה. 14. אבקש להוסיף על האמור בעניין רייכרט, כי לבית המשפט תפקיד ייחודי בקביעת גמול ושכר טרחה גם משום שמדובר בכלי חשוב ומרכזי להתוויית מדיניות ראויה בהגשה וניהול של הליכים ייצוגיים. "האינטרס הכלכלי הוא הקטר המניע את רכבת התובענות הייצוגיות" כלשונו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, וכך הובהר על ידו: "מתוך הבנה כי המטרה הציבורית לא תושג בלא שהעמלים במלאכה יקבלו שכר הולם בתמורה לפעלם, יצר המחוקק מערכת תמריצים כלכליים להגשת תובענות אלה ולקידום האינטרס הציבורי הגלום בהן, בדמות 'מיזם עסקי' משותף של התובע המייצג ובא כוחו (ע"א 1834/07 קרן נ' פקיד שומה גוש דן (2012)). אלה פועלים מתוך תקוה כי ייפסקו לטובתם סכומי גמול ושכר טרחה נדיבים: 'מנגנון ההרתעה הייצוגית מבוסס על רתימת האינטרס הפרטי של עורך הדין (ושל התובע) למטרה ציבורית' (סעיף 93 לפסק דינו של השופט ח' מלצר בענין פריניר)." (עע"מ 2987/13 מי הגליל-תאגיד הביוב האזורי בע"מ נ' יונס, פסקה כא (23.7.2015); יצוין כי זה מכבר אושר ניהולו של דיון נוסף בהלכה שנקבעה בפסק הדין, ואולם לא בעניין זה). על הערכאה הדיונית מוטל אפוא לעשות שימוש מושכל בכלי הגמול ושכר הטרחה, באופן שיקדם הגשתן של תובענות ייצוגיות ראויות ובה בעת ימנע מצב שבו "המרוץ לגמול ולשכר הטרחה ישטוף ויטביע את המטרה הציבורית" (המשנה לנשיאה, שם). בהיבט זה, פסיקת גמול ושכר טרחה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך וטומנת בחובה השלכות רוחב הנוגעות לתחום הייצוגי כולו. 15. בשים לב לשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית, בית משפט זה נוקט גישה מצמצמת בהתערבות בפסיקת גמול ושכר טרחה – כפי הנהוג גם בנוגע לפסיקת הוצאות בהליכים אזרחיים "רגילים". עם זאת, לא פעם צוין כי "בהליכים ייצוגיים, ייתכן שראוי כי מתחם ההתערבות בפסיקה של גמול ושכר טרחה יהא רחב מעט, בהשוואה להליכים אזרחיים 'רגילים'" (ראו: עע"מ 7741/15 מנירב נ' רשות המיסים, פסקה 58 (22.10.2017) (יצוין כי לאחרונה אושר ניהולו של דיון נוסף בהלכה שנקבעה בפסק הדין, ואולם לא בעניין זה); כן ראו: ע"א 3640/13 ארגס נ' יוניליוור ישראל מזון בע"מ, פסקה 3 (7.1.2014); ע"א 4714/13 דיאב נ' חברת איי דיגיטל סטור בע"מ, פסקה 7 (29.9.2013)). לאחר עיון בטענות הצדדים בערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים שבהם נדרשת התערבות בסכומי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית. אמנם ניכר מפסק הדין כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו לטענות הצדדים בנדון, וכן לשיקולים הרלוונטיים לפסיקת גמול ושכר טרחה המנויים בחוק תובענות ייצוגיות ובפסיקה הענפה בתחום זה. ועם זאת, דעתי היא כי הסכומים שנפסקו אינם משקפים כנדרש את החשיבות הגלומה בהליכים ייצוגיים מסוג זה שלפנינו, ואת הצורך לעודד הגשתן של תובענות ייצוגיות שמטרתן לקדם ולהעלות למודעות סוגיות חברתיות וציבוריות בעלות חשיבות. ואפרט. 16. בעניין רייכרט סווגו השיקולים הרלוונטיים לפסיקת גמול ושכר טרחה לשלושה סוגים עיקריים: ראשית, שיקולים שעניינם איזון בין השאיפה לעודד הגשת הליכים ייצוגיים ראויים, לבין הצורך למנוע ניהול של הליכי סרק; שנית, שיקולים שעניינם התנהלותו של בא-כוח התובע המייצג, כאשר שכר הטרחה משמש תמריץ לניהול ההליך בצורה יעילה והגונה; ושלישית, היחס בין הגמול ושכר הטרחה לבין התביעה הייצוגית בכללותה, מתוך הנחה שיש להימנע מפסיקת גמול ושכר טרחה המפחיתים באופן בלתי סביר מהתועלת הצומחת לקבוצה (שם, פסקה 2). לענייננו רלוונטי בעיקר סוג השיקולים הראשון, ומן הראוי להביא בהקשר זה מתוך האמור בנדון בעניין רייכרט: "סוג ראשון של שיקולים עוסק במערכת התמריצים הנוגעת להגשת התביעה ייצוגית. על בית המשפט לאזן בין הרצון לעודד הגשת תביעות ראויות לבין הרצון למנוע הגשת תביעות סרק. בהקשר זה יש ליתן משקל לאינטרסים שהוגשמו על ידי התובענה, הן מבחינת הקבוצה המיוצגת הן מבחינת הציבור בכללותו. לעניין זה, על בית המשפט לבחון, מחד גיסא, את היקף ההשקעה של עורך הדין המייצג וכן את מידת הסיכון בתובענה ומאידך גיסא את היחס בין הסעד שנתבע לבין הסעד שאושר. נקודה זו היא ייחודית לתובענה הייצוגית. זאת, נוכח העובדה כי הגשת הבקשה לאישור התביעה הייצוגית אינה מחייבת תשלום אגרת בית משפט בהתאם לסכום הנתבע. היינו, בעת פתיחת ההליך לא קיים חסם על התובע מתביעת סעדים כספיים בסכומים משמעותיים. על כן, קיימת חשיבות מיוחדת להתחשב בפער בין הסכום שנתבע לבין הסכום שנפסק בעת פסיקת שכר הטרחה. בהקשר זה אף שומה על בית המשפט לבחון את השאלה האם על מנת לזכות בסעד המבוקש היה צורך להגיש תביעה ייצוגית". (ההדגשה שלי-ע'ב') (שם, פסקה 2). יצוין כי כיום הגשת בקשת אישור תובענה כייצוגית (שאינה נגד רשות) כרוכה בתשלום אגרה – ואולם גובה האגרה אינו נגזר מן הסכום הנתבע אלא מדובר בסכום קבוע, וברוב המקרים שיעור האגרה הוא זעום ביחס להיקף הכספי של ההליך. במצב דברים זה, הדברים האמורים שרירים ונכונים גם לעת הזו. 17. אין לכחד, בנסיבות המקרה דנן קיים פער גדול למדי בין הפיצוי שנתבקש בבקשת האישור עבור הקבוצה לבין שווי ההטבה שניתנה בסופו של יום בהסדר הפשרה. החשש במקרים כגון דא הוא כאמור בקטע המצוטט, מפני הגשת הליכים ייצוגיים "מנופחים" שכל מטרתם היא הפעלת לחץ פסול על הנתבע. אלא שבענייננו, התועלת הגלומה בהליך הייצוגי חורגת משוויה הכספי של ההטבה – וטמונה בעיקר בערך החברתי והציבורי שבהרתעה ובאכיפת הדין האוסר על הפליה במקומות ובשירותים ציבוריים. בעניין רייכרט נקבע כי השיטה הראויה לפסיקת שכר טרחה בתובענות ייצוגיות היא "שיטת האחוזים", שבמסגרתה נפסק שכר הטרחה כאחוז מסוים מתוך הסכום שנפסק לטובת הקבוצה בהסכם הפשרה. "בכורתה של 'שיטת האחוזים' ניתנה לה על מנת ליתן תמריץ לעורך הדין המייצג למקסם את טובת הקבוצה, תוך שהוא משיא גם את שכרו שלו" (עע"מ 7484/16 המוסד לביטוח לאומי נ' מוחני (21.2.2018)). ואולם ישנם מקרים שבהם התועלת הצומחת מהסדר הפשרה אינה כזו שניתנת לכּימוּת או לאומדן כספי – שאז שיטת האחוזים לא תסכון. כאלה הם הליכים ייצוגיים המשמשים ככלי לשינוי חברתי, וכזה הוא המקרה שלפנינו. ההליך שבו עסקינן עניינו בנושא ראשון במעלה מבחינת חשיבותו הציבורית – והוא הפרדה בין קבוצות תלמידים ערבים לקבוצות תלמידים יהודים בכניסה לסופרלנד, ובתוך כך הפלייתו של ציבור התלמידים והמורים מן המגזר הערבי. אין עוד חולק כי התנהלות המשיבה בעניין זה היתה פסולה וראויה לביקורת; וגם אם המשיבה חדלה ממדיניות ההפרדה עוד לפני הגשתה של בקשת האישור, וטוב שכך – הצדק עם המערער כי הסדר הפשרה שהושג נושא בחובו ערך פדגוגי ואף מביא להגברת ההרתעה בתחום, הישגים בעלי ערך מבחינה ציבורית. בנסיבות אלה לא היה מקום להתערב בהמלצת הצדדים לגבי סכומי הגמול ושכר הטרחה, לא כל שכן להפחיתם במחצית; והתערבות מעין זו פוגעת במארג התמריצים שמטרתו לעודד הגשת תובענות ייצוגיות ראויות. סוף דבר 18. אם תישמע דעתי נורה על ביטול סכומי הגמול ושכר הטרחה שפסק בית המשפט המחוזי, נאמץ את המלצת הצדדים בנדון ונפסוק למערער גמול בסך 20,000 ש"ח ושכר טרחה לבאי כוחו בסכום של 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. ש ו פ ט ת השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, ‏כ"ב באייר התשע"ח (‏7.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16006890_G05.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il