עזיז עלי עבד אלכרים נ. מדינת ישראל- רשות הפיתוח

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6886/18 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ד' מינץ המערערים: 1. עזיז עלי עבד אלכרים 2. ריאד עלי עבד אלכרים 3. קאסם עלי עבד אלכרים 4. עלי חוסין עבד אלכרים 5. עאוני חוסין עבד אלכרים 6. חוסאם חוסין עבד אלכרים 7. מוחמד חוסין עבד אלכרים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - רשות הפיתוח ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' כהן) בת"א 39159-10-16 מיום 19.07.2018 תאריך הישיבה: כ"ה בשבט התש"ף (20.2.2020) בשם המערערים: עו"ד זידאן זידאן; עו"ד מוחמד סבח בשם המשיבה: עו"ד יעקב הילמן פסק-דין השופט מ' מזוז: ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ' כהן) מיום 19.7.2018 במסגרת ת"א 39159-10-16, אשר קיבל את טענת המדינה לדחות חלק מתביעת המערערים בגין התיישנות. המערערים הגישו תביעה לפיצויים עבור שלוש חלקות, אשר כנטען היו בבעלות אביהם המנוח (להלן: המנוח) והוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. המדינה ביקשה לדחות את התביעה בנוגע לשתיים מהחלקות – חלקה 14 בגוש 18066 וחלקה 164 בגוש 3 (להלן: החלקות) – מחמת התיישנות. החלקות היו בשטח הכפר דמון ליד נהריה, אשר ננטש על ידי תושביו במלחמת העצמאות ונכבש על ידי צה"ל. מקרקעי תושבי הכפר אשר נטשו אותו ועברו לשטח אויב, וביניהם אבי המערערים, הפכו לנכסים נפקדים וקמו לקנין האפוטרופוס על נכסי נפקדים בהתאם להוראות חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: החוק). בשנת 1994, בחלוף כ- 46 שנים, פנה המנוח לאפוטרופוס על נכסי נפקדים בבקשה לשחרר את החלקות ממעמדן כנכס נפקד. בנובמבר 1995 הוצאה "תעודת שחרור" בהתאם לסעיף 28 לחוק בהתייחס לתמורת החלקות. במכתב מיום 26.3.1996, בתשובה לפניה נוספת של אלמנת המנוח, שנפטר בינתיים, הובהר כי אין אפשרות למתן קרקע חלופית במקום החלקות אלא רק להמליץ על פיצוי כספי. לטענת המשיבה, לאחר ההתכתבות האמורה לא נמצאה בתיקיה כל פניה נוספת מטעם יורשי המנוח, עד להגשת התביעה מושא הערעור באוקטובר 2016. בהחלטתו מיום 19.7.2018, המהווה פסק דין חלקי, קיבל כאמור בית המשפט קמא את בקשת המדינה לדחיית התביעה בנוגע לשתי החלקות מחמת התיישנות. נקבע כי עם הקניית החלקות מכוח החוק לאפוטרופוס על נכסי נפקדים ניתקה הזיקה הקניינית של החלקות למנוח, ואילו עם הוצאת תעודת השחרור לתמורת החלקות נולדה למנוח זכות חדשה. כן נקבע כי זכות חדשה זו לקבלת תמורה בגין החלקות לאחר שחרורן, כפופה לדיני ההתיישנות ככל זכות אחרת לתביעה כספית בחלוף שבע שנים מיום שקמה עילת התביעה; ובענייננו – בתום שבע שנים מיום הוצאת תעודת השחרור, היינו – בחודש נובמבר 2002. בית המשפט דחה גם את טענת המערערים להחלת דין של "נאמנות קונסטרוקטיבית", ולהאריך את תקופת ההתיישנות בשל קיום יחסי נאמנות, בהסתמך בין היתר על ההלכה שנקבעה לענין זה בענין עיזבון ארידור (ע"א 5964/05 עיזבון ארידור נ' עיריית פתח תקווה (16.2.2006); דנ"א 1595/06 עיזבון ארידור נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013)). בית המשפט הדגיש כי לא הושגה הסכמה לגבי סכום הפיצויים שישולם למנוח, ועל כן היה על המנוח להגיש תביעה כספית לקבלת הסכום שסבר שמגיע לו בתוך 7 שנים. בערעורם - בכתב ובטיעון בעל-פה לפנינו - טענו המערערים כי אכן עם הוצאת תעודת השחרור בשנת 1995 נולדה למנוח זכות חדשה לקבלת תמורה כספית בגין החלקות, אך לגישתם זכות זו לא התיישנה בשל קיומה של "נאמנות קונסטרוקטיבית". מנגד, המשיבים סמכו ידיהם על פסק הדין קמא, תוך שנטען בין היתר כי מתקיימות בענייננו כל התכליות של דיני ההתיישנות, לרבות השיקול של נזק ראייתי, שכן לאור הזמן הרב שחלף לא ברור כלל – בהעדר תיעוד - כי המנוח או יורשיו לא קיבלו את כספי התמורה. כן נטען כי אין מקום לטענת נאמנות קונסטרוקטיבית בהעדר מערכת יחסים חוזיים בין הצדדים. יצוין כי במהלך הדיון בחנו אפשרות כי המדינה תשלם למערערים פיצוי חלקי לפנים משורת הדין, אך המדינה לא הסכימה לכך בנימוק להשלכות רוחב משמעותיות, מאחר ויש מקרים רבים בהם ניתנה תעודת שחרור לפני שנים רבות, ואין בידי המדינה תיעוד האם בפועל בוצע תשלום תמורה בעקבות תעודת השחרור. לאחר עיון בפסק הדין קמא ובטענות הצדדים בכתב ובעל-פה הגענו למסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור בגדר סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. כאמור, המערערים אינם חולקים על כך כי עם הוצאת תעודת השחרור לפי סעיף 28 לחוק בשנת 1995 בהתייחס לתמורת החלקות נולדה בידי המנוח זכות חדשה לקבלת כספי התמורה (ע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יד 2521 (1960)). המנוח ביקש לקבל כתמורה קרקע חליפית אך בקשתו נדחתה, וגם סכום התמורה לא היה מוסכם בין הצדדים. המנוח ויורשיו לא הגישו תביעה לקבלת קרקע חליפית או לקביעת סכום התמורה לו הם זכאים, ונקטו ב"שב ואל תעשה" משך תקופה של יותר מעשרים שנים. בנסיבות אלה ברי כי תביעתם לקרקע חליפית או לתמורה כספית בגין תעודת השחרור מחודש נובמבר 1995 התיישנה בחלוף שבע שנים ממועד הוצאת התעודה, בהתאם להוראות סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. בצדק גם נדחתה על ידי בית משפט קמא טענת המערערים לקיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית, בהסתמך בין היתר על שנקבע בענין עיזבון ארידור; זאת בהעדר מערכת יחסים חוזית בין הצדדים (ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520 (1997); ע"א 1533/08 לחמן נ' הררי (27.08.2012)), באשר החלטת האפוטרופוס על נכסי נפקדים בהוצאת תעודת השחרור היא בגדר הפעלת סמכות שלטונית מכוח החוק, וכאשר אף אין מדובר בסכום קצוב ומוסכם השמור בפיקדון לזכות המערערים. אשר על כן הערעור נדחה. בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז באדר התש"ף (‏12.3.2020). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18068860_B13.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1