פלח יהודה נ. עו"ד יוסי דרור

פסק-דין בתיק ע"א 6885/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6885/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון המערערים: 1. יהודה פלח 2. אילנה פלח נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד יוסי דרור 2. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ 3. פרוספר אזגי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 09.07.2014 ב-ת"א 027941-04-14 שניתן על ידי סגן הנשיא א' יעקב תאריך הישיבה: ט' באדר א התשע"ו (18.2.16) בשם המערערים: עו"ד אלברט בן-פורת; עו"ד אהרון שוורץ בשם המשיבים 2-1: עו"ד יוסי דרור בשם המשיב 3: בעצמו פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. ערעור זה מופנה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ב-ת"א 27941-04-14 (כבוד סגן הנשיא א' יעקב) מיום 9.7.2014, שבו דחה על הסף את תביעתם של המערערים. בית משפט קמא פסק כי נסתם הגולל על טענות המערערים משהביע בית משפט זה את דעתו, בהחלטת ביניים, כי הראיה שעליה מבקשים המערערים להסתמך בתביעתם אינה מבססת את העילה הנטענת על ידם. מכאן הערעור, שבגדרו מבוקש כי נורה על החזרת התיק לערכאה הדיונית, על מנת שתדון במכלול הטענות שבתביעה לגופן. רקע והליכים קודמים 2. הסכסוך נושא ערעור זה נדון בשורה ארוכה של ערכאות, ובהחלטות ופסקי דין רבים. זוהי פעם חמישית שהוא מגיע לפתחו של בית משפט זה. אין צורך לשוב ולגולל את תולדותיהם של האירועים במלואם, שפורטו כבר לא פעם (ראו רע"א 130/12 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלח (13.2.2012); רע"א 5774/12 פלח נ' עו"ד דרור כונס בית מגורים (30.7.2012)), ולפיכך אתאר בתמצית את הפרטים הרלוונטיים לענייננו. ראשיתם של היחסים בין הצדדים בחוב של המערערים (להלן גם: פלח) למשיב 2, בשל הלוואה שנטלו ממנו. המשיב 1 (להלן: הכונס) מונה ככונס נכסים לנכסיהם של פלח, ובתוקף תפקידו זה פעל למימוש החוב על-ידי מכירת בית המגורים שבבעלותם (להלן: הנכס) במסגרת ההוצאה לפועל. ואכן, ביום 14.11.2011 אישר רשם ההוצאה לפועל את מכירת הנכס לצד ג', הוא המשיב 3 (להלן גם: הרוכש), בתמורה לסך של 3.4 מיליון ש"ח. עניינם של ההליכים המשפטיים המרובים הוא בנסיונות של המערערים למנוע את המכר, בגדר 'דחיית הקץ'. בין היתר טענו פלח כי החוב נמוך מכפי שנקבע; כי ביכולתם לפדות את הנכס; כי הם זכאים למעמד של דיירים מוגנים ולקבלת דיור חלופי; כי אישור המכר ניתן עקב תרמית של הכונס; כי הרוכש הפר את הסכם המכר; ועוד טענות כהנה וכהנה (ראו, בנוסף על ההחלטות שצוינו לעיל, רע"א 5947/12 פלח נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (8.1.2013); ה"פ (מחוזי מרכז) 34382-02-14 פלח נ' עו"ד יוסי דרור (9.7.2014)). טענותיהם של פלח נדחו פעם אחר פעם. יצוין כי לטענת המשיבים, פלח לא בחלו בשום אמצעי למניעת השלמת העסקה, לרבות השחתת הנכס עד כדי הפיכתו לבלתי-ראוי למגורים. 3. שורשיו של הערעור שלפנינו בהסכם פשרה שנחתם בין המערערים לבין המשיבים, ושקיבל תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט המחוזי-מרכז (ה"פ 9723-01-13, כבוד השופטת ר' שמולביץ) ביום 31.1.2013. על רקע דחיית טענותיהם השונות של פלח כאמור, הוסכם בין הצדדים כי פלח נותנים את הסכמתם למכירת הנכס לרוכש, מתחייבים לשתף בכך פעולה עם הכונס וחוזרים בהם מהטענות כנגד המכר, והכל בתמורה לסך של 300,000 ש"ח. זאת בהינתן הצהרת הכונס כי "לא פעל בכל מרמה ו/או בהטעייה כלשהן של החייבים ו/או הערכאות המשפטיות השונות" (ה"והואיל" השמיני במבוא להסכם) (להלן: הסכם הפשרה). 4. המערערים ביקשו לסגת מהסכם הפשרה, והם הגישו את התובענה נושא ערעור זה, בה התבקש סעד הצהרתי המורה על ביטול פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה ועל ביטול הסכם המכר ואישורו על-ידי רשם ההוצאה לפועל. על-פי הנטען, ההסכמים נתקבלו ונתאשרו בעקבות תרמית של הכונס, ומשום כך אינם יכולים לעמוד. לצד זאת הגישו המערערים בקשה לצו מניעה זמני למניעת מסירת החזקה בנכס לרוכש, שנדחתה ביום 4.5.2014, ולאחר מכן בקשה דומה נוספת, שגם היא נדחתה, ביום 22.5.2014. על החלטה אחרונה זו הגישו פלח בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שנדחתה אף היא (רע"א 3710/14 פלח נ' עו"ד דרור - כונס נכסים (25.5.2014) (להלן: רשות הערעור)). בגדרי החלטתו ברשות הערעור התייחס בית משפט זה (השופט י' עמית) לטענת פלח כי בשונה מההליכים הקודמים, כעת יש בידיהם להוכיח את התרמית הנטענת. זאת, על-פי הנטען, באמצעות ראיה חדשה: לאחר חתימת הסכם הפשרה התמהמה הרוכש עם השלמת העסקה, וביום 19.8.2013 נערכה פגישה בין הכונס לבין רוכש פוטנציאלי שהתעניין בנכס, ולמעשה היה חוקר פרטי שנשלח מטעם פלח. וכך נאמר בהחלטתו של השופט עמית לגבי תיעוד אותה פגישה: "עיינתי בתמליל השיחה בין כונס הנכסים לחוקר הפרטי, ולא התרשמתי כלל מ'אקדח מעשן'. נהפוך הוא. בשיחה מנסה כונס הנכסים לשכנע את החוקר, כרוכש פוטנציאלי, בכדאיות רכישת הנכס, תוך שהוא מתייחס לכך שהמשיב 3 מנסה להתחמק ולהפחית מתשלום התמורה. תמהני מדוע סבורים המבקשים כי יש בתמליל זה משום ראיה חדשה התומכת בטענתם בדבר תרמית, מזימה, קנוניה וכיו"ב בין הכונס לרוכש, עד כדי ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין". על יסוד הדברים הללו נדחתה רשות הערעור על הסף, ללא צורך בתגובה. כך גם בהינתן שבקשת רשות ערעור דומה שהגישו פלח נדחתה זמן קצר קודם לכן, משלא הפקידו את סכום העירבון הנדרש. 5. משלא ניתן צו המניעה הזמני המבוקש, הושלם מכר הנכס לרוכש עוד טרם שנתבררה התובענה שבה עסקינן, כאשר הרוכש שילם את מלוא התמורה וקיבל לידיו חזקה בנכס. בהחלטה מיום 13.5.2014 הורה רשם ההוצאה לפועל על העברת הזכויות בנכס לידי הרוכש, בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968. בסמוך לאחר מכן, ביום 9.7.2014 ניתן פסק הדין בהליך העיקרי, שבו כאמור נדחתה התובענה על הסף. בית המשפט סמך את הדחיה אך ורק על האמור בהחלטה שניתנה ברשות הערעור בנוגע לראיה החדשה שעליה ביקשו פלח לבסס את תביעתם: "אני סבור שלאחר קביעה כזו של בית המשפט העליון, לא ניתן לפסוק אחרת מכפי שקבע בית המשפט העליון, בנסיבות כאלה אני סבור שהתובעים מנועים מלטעון כאילו בהקלטה יש משום ראיה חדשה התומכת בטענת התרמית. מאחר וטענה זו היא הטענה היחידה העומדת בבסיס התביעה, נראה לי כי זה המקרה הנדיר שבו יש להורות על דחיית התביעה על הסף". מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 6. לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע כי הערכאה הדיונית לא תברר את הפלוגתאות לגופן, משום ההחלטה שיצאה מלפני בית המשפט העליון ברשות הערעור. זאת שעה שמדובר בהחלטה שניתנה במסגרת הליך ביניים, ואינה מהווה לכן מעשה בית-דין. בכך, נטען, נמנעה מהמערערים האפשרות לקבל את יומם בבית המשפט, ובפרט לחקור את הכונס. המערערים מבקשים אפוא כי ייערך דיון הוכחות כדבעי בתביעתם, על מנת ליתן בידיהם הזדמנות לשכנע את בית משפט קמא כי אכן היתה תרמית, וכן להרים את נטל ההוכחה ביחס לעילות נוספות. נטען כי ראיות רבות המצויות בידי המערערים תומכות בעמדתם, ומוכיחות כי הכונס "גונב את דעת בית המשפט". המשיבים 1 ו-2 טוענים מנגד כי בצדק נדחתה התביעה על הסף, הואיל וטענות המערערים נדונו לעייפה, ונדחו, בהחלטה ברשות הערעור וכן בהחלטות נוספות שניתנו זה מכבר בהליכים קודמים בין הצדדים. נטען כי קם אפוא מעשה בית-דין – עוד קודם למתן ההחלטה ברשות הערעור, וביתר שאת לאחריה – המונע מהמערערים להעלות את הטענות שוב, הן מחמת השתק פלוגתא והן מחמת השתק עילה. ההחלטה ברשות הערעור, נטען, היא "החלטה מהותית", המנתחת נכונה את הראיה החדשה, ומשכך אין מקום לסטות ממנה. עוד מדגישים המשיבים, כי הסעד המבוקש בגדרי התובענה נושא הערעור הוא ביטול של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ושבמסגרתו התחייבו המערערים לחזור בהם מטענות המרמה, ולא מתקיימים התנאים לביטול פסק דין חלוט. לבסוף, המשיבים 1 ו-2 וכן המשיב 3 טוענים כי המכר הינו מעשה עשוי, לאחר שהרוכש שילם את מלוא התמורה וקיבל את החזקה בנכס. בדיון שנערך בפנינו חזרו הצדדים על עיקרי הטענות שהעלו בסיכומיהם. ואולם, כפי שיפורט בהמשך, הסכימו המערערים במהלך הדיון כי עסקת המכר היא מעשה עשוי, ובהתאם לכך נסוגו מבקשתם ככל שעניינה בקבלת סעד של ביטול הסכם המכר בגדרי התביעה. דיון והכרעה 7. מושכלות יסוד הן כי החלטה הניתנת בגדרי בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים אינה קובעת מסמרות בממצאים העובדתיים הנדונים בתובענה, ואינה יכולה לבוא תחת הצורך בשמיעת ראיות, המהווה נדבך מהותי והכרחי בעבודתן של הערכאות הדיוניות. התייחסותו של בית משפט זה לחומר הראיות בגדר ההחלטה שניתנה ברשות הערעור, כמו גם בהחלטות ביניים אחרות בהקשרים דומים, היא לכאורית ואך לצורך החלטה בבקשה, ולא על מנת להכריע בהליך לגופו (הגם שייתכן כי יהיה לה מקום במסגרת מכלול שיקוליה של הערכאה הדיונית). שכן, החלטה בבקשת ביניים נעשית "על יסוד ראיות לכאורה" בלבד, ובטרם נדונו ראיות הצדדים עד תומן (ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(1) 225, 239 (1985), וראו גם ע"א 6146/00 עיריית תל אביב-יפו נ' אהובה, בפסקה 8 (19.11.2001)); ובפרט נכונים הדברים מקום שמדובר בהחלטה בבקשה למתן רשות ערעור, שאין לבעל הדין אפשרות להשיג עליה. עניין זה מוצא ביטוי מובהק בהלכה המושרשת שלפיה החלטות ביניים אינן מהוות מעשה בית דין. בית המשפט רשאי לעיין בהן מחדש ולשנות את החלטותיו עם התקדמות ההליך; בפרט, אך לא רק, אם חל שינוי נסיבות (ע"א 8981/04 אבי מלכה – "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ (27.9.2006); ע"א 9396/00 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי, פ"ד נה(3) 537, 540 (2001); ע"א בלסקי נ' אמריקן ישראל הולדינגס בע"מ, פ"ד לה(2) 729, 734 (1981); ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1) 525, 528 (1968); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 239 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין); בנימין רוטנברג "אי סופיותן של החלטות-ביניים" משפטים כ"א (תשנ"ב)). בדומה, הערכת בית משפט שלערעור את סיכויי התביעה בהידרשו להחלטת ביניים, יכול שתתבדה לאחר שמלוא חומר הראיות יוצג בפני הערכאה המבררת בהליך העיקרי (רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים, בפסקה 9 (10.3.2009)). 8. לא רק זאת, אלא שההכרעה בבקשה לסעד הזמני שיצאה מלפני בית משפט זה ניתנה על יסוד אותה בקשה לבדה, בעוד שבהליך העיקרי כתבי הטענות עשויים להכיל – ובענייננו אמנם מכילים – מידע רב יותר וטענות מגוונות שלא מצאו את ביטויין ולא נדרשו לצורך הליך הביניים. בכך שבית משפט קמא דחה את התביעה על יסוד ההחלטה בסעד הזמני, התייחס לבקשה משל היתה כתב התביעה; אך לא הרי הטענות המועלות בהקשר המצומצם של הסעד הזמני כהרי הטענות בהליך העיקרי. ראו בהקשר זה את דברי השופט נ' הנדל ב-ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, בפסקה 5 (14.7.2011): "ההליך האזרחי בנוי מסגרות-מסגרות, ואין לערבב מין שלא במינו. בקשה לסעד זמני קשורה לכתב התביעה, אך אין חפיפה בין שני ההליכים". למרות שטענות רבות של פלח ביחס להליכי ההוצאה לפועל בכללותם נדונו זה מכבר בערכאות שונות, טיעוניהם בגדרי הליך זה עניינם בפגמים לכאורה בהסכם הפשרה, שטרם נדונו. ייתכן אפוא – ואין אני מביעה כל עמדה בנושא זה – שהכרת הטענות לעומקן, שמיעת העדים כולם ובחינת הראיות במלואן, יובילו את בית משפט קמא למסקנה שונה בעניין זה. מכאן שבית משפט קמא נתפס לכלל טעות כאשר קבע כי דינה של התובענה להידחות על הסף רק משום ההחלטה שניתנה ברשות הערעור. גם אין ממש בטענות המשיבים כי חל בעניין זה השתק דיוני. משנמנע מן המערערים להביא ראיות ולחקור עדים, נחסמה בפניהם האפשרות לקבלת יומם בבית המשפט. 9. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, סילוק תובענה על הסף הינו צעד חריג, שיש לנקוט בו בנסיבות יוצאות דופן בלבד, שבהן אין ספק כי הטענות המועלות בתביעה אינן יכולות להצמיח את הסעד המבוקש (ראו ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, בפסקאות י"ב-י"ד (4.6.2007) (להלן: עניין צוקית הכרמל); בן-נון וחבקין, בעמוד 207; ערן טאוסיג "הפירוט העובדתי הנדרש בכתבי טענות והסטנדרט הראוי לסילוק תביעה על הסף בהיעדר עילה" עלי משפט ט 111, 138 (תשע"א)). ברי כי נדרשים טעמים כבדי משקל על מנת להביא לביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, אך אם מגלה התביעה עילה, ולו בדוחק, יש לבררה (רע"א 816/11 שירותי בריאות כללית נ' ברנשטיין, בפסקה 6 (8.12.2011)). יצוין כי ככל שמתברר בסופו של יום כי אכן היה מקום לסילוק על הסף, ונגרמה הכבדה מיותרת על הצד שכנגד ועל בית המשפט בשל בירור הליך סרק, חזקה על בית המשפט שיביא זאת בחשבון במסגרת ההוצאות שייפסקו בסיומו של ההליך (עניין צוקית הכרמל, בפסקה י"ג). 10. עם זאת, בנסיבות המקרה נדרש להבהיר כי עסקת המכר שבמסגרתה נמכר הנכס לרוכש היא מעשה עשוי. רשם ההוצאה לפועל אישר את העסקה כבר בשנת 2011, והערעורים על החלטה זו נדחו; הרוכש שילם את מלוא התמורה; הוצא צו המורה על העברת הזכויות בנכס לידי הרוכש; אף שולמו המסים החלים בגין העסקה לרשויות המס, כעולה מסיכומי הכונס; וכן נטען כי החזקה בנכס נמסרה לרוכש. בנסיבות אלה – ואף אם נפלו פגמים בהליך המכירה – המשוכה העומדת בפני המערערים להביא לביטול הסכם המכר גבוהה במיוחד (ראו ע"א 6517/10 וורלד גרופ קפיטל (58) בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, בפסקה 9 (4.11.2010); רע"א 10518/08 סקאס נ' עו"ד זר, כונס נכסים, בפסקה ח' (18.12.2008); ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 562 (2004)). ואמנם, במהלך הדיון שקיימנו בערעור זה הצבענו בפני המערערים על הקושי הטמון בבקשת סעד של ביטול עסקת מכר שתמה ונשלמה, ועל כך שהתביעה אינה מגלה על פניה עילה המצדיקה נקיטת צעד זה. לנוכח הדברים הסכים בא-כוח המערערים כי עסקת המכר היא מעשה עשוי, והודיע כי המערערים אינם עומדים עוד על הבקשה לקבלת סעד זה בתביעתם, וניתן בזה תוקף להצהרה זו. יוער בהקשר זה כי כבר בפסק דינו של בית משפט זה באחד מגלגוליה הקודמים של הסוגיה דנן (רע"א 130/12 לעיל), שניתן ביום 13.2.2012, נקבע כי "מדובר במעשה עשוי וכי אין מקום כעת לאפשר למשיבים להביא להשהיית עסקת המכר או אף לביטולה". עוד הודגש שם, והדברים כוחם יפה ביתר שאת כיום, כי האינטרס הציבורי תומך בהחשה ופישוט של הליכי הוצאה לפועל. הגברת אמונם של הרוכשים והרוכשים הפוטנציאליים במערכת זו היא תנאי חיוני ליעילותה, משום שככל ששחקנים רבים יותר משתתפים בהתמחרות על נכס החייב בהוצאה לפועל, יש בכך כדי למקסם את מחיר העסקה. קידום מגמה זו פועל לא רק לטובת הנושים, אלא גם לטובת החייבים, שייעול ההליכים והזרמת כספים רבים יותר ומהר יותר לנושיהם, יאיץ את חזרתם לפעילות כלכלית סדירה ולהסרת ה'חרב' המיטלטלת מעל לראשיהם (ראו גם רע"א 10862/06 גולדשטיין נ' בנק כרמל-איגוד בע"מ (14.1.2007); רע"א 867/13 עמרן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (8.4.2013); רע"א 4891/04 וינקלר נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נח(6) 721, 725 (2004)). לצד זאת ישנה כמובן חשיבות מכרעת לאינטרס של הרוכש, שהוא צד ג' שנראה שנקלע שלא בטובתו לסכסוך המר שבין המערערים לכונס, לפעול בנכס שרכש באופן חופשי וללא חשש. יודגש כי למרות נסיונותיהם, לא עלה בידי המערערים להראות כי קיים דופי בתום ליבו של הרוכש. 11. התוצאה היא שפסק הדין מבוטל והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי, כדי שיברר את התובענה לגופה, למעט בכל הנוגע לביטול עסקת המכר עם הרוכש. מבין הסעדים שאותם ביקשו פלח בגדרי תביעתם, על בית משפט קמא לדון אפוא רק באלה המצוינים בכתב התביעה בחלק ג', סעיף י' וסעיף יג' (ככל שהוא נוגע להסכם הפשרה). בנסיבות המקרה, אינני רואה מקום לעשות צו להוצאות בערעור. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, ו' באדר ב התשע"ו (16.3.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14068850_G12.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il