עתאיקה ואח' נ' והתיישבות הבדואים בנגב ואח'

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 68819-11-24 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותרים: 1. מרואן אלעתאיקה 2. תאר עתאיקה נגד המשיבות: 1. רשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב 2. רשות האכיפה במקרקעין מחוז דרום עתירה למתן צו על תנאי ולמתן צו ביניים בשם העותרים: עו"ד יקיר שקרצי פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: העתירה שלפנינו הוגדרה כמכוונת כלפי "[]הפרת הסכם שנחתם בין העותרים לבין המשיבה 1 [הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב] בשנת 2006" בקשר להסדרת מגוריהם של העותרים. לצדה של העתירה, וכפי שיתבאר להלן – שמא בכך עוסקת עיקרה של העתירה, הוגשה בקשה למתן צו ביניים המורה על עיכוב ביצוע הליכי הפינוי שננקטו כלפי העותרים על ידי המשיבה 2. על פי המתואר בעתירה, בעקבות פרויקט להרחבת העיר רהט (להלן: הפרויקט), בשנת 2006 נחתם בין הורי העותרים לבין רשות מקרקעי ישראל, באמצעות הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (ובשמה הקודם – המנהלה לקידום הבדואים בנגב; להלן: הרשות), הסכם לפיו הורי העותרים יתפנו מהמקרקעין הקודמים בהם התגוררו ויעברו להתגורר באתר מגורים זמני, לצורך ביצוע עבודות פיתוח ותשתית להקמת הפרויקט, ובתמורה הללו יקבלו עדיפות באכלוס ובבחירת המגרשים שיפותחו במקרקעין במסגרת הפרויקט וכן פיצוי כספי (להלן: ההסכם משנת 2006). חלפו השנים, והתברר כי ביום 31.12.2017 קיבל בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג'ורג אמוראי) את בקשת המדינה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה) המופנה כלפי המבנים המצויים במקרקעין בהם עברו להתגורר הורי העותרים והעותרים בעקבות ההסכם משנת 2006 ועד היום, וביום 18.1.2018 נחתמה פסיקתא בהתאם (תיק צ"ה 58408-10-17. להלן: צו ההריסה). כעבור למעלה מ-6 שנים נוספות, עת היוודע לעותרים על קיומו של צו ההריסה, כנטען על ידם, הגישו הם ביום 30.4.2024 בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לעיכוב צו ההריסה ולביטולו (יצוין כי הבקשה הוגשה על ידי העותר 1 בלבד ולצדה תצהירים של 7 מבני משפחתו, ביניהם העותר 2. למען הנוחות בלבד, להלן נייחס את הבקשות וניהול ההליכים לשני העותרים גם יחד). השתלשלות העניינים מכאן ואילך כפי שתוארה בעתירה שונה מזו המשתקפת בהליכים שנוהלו על ידי הערכאות השיפוטית. כך, בעתירה, מלינים העותרים, בעיקרו של דבר, על עצם הוצאת צו ההריסה בניגוד להסכם משנת 2006 והתעלמות הערכאות השיפוטיות מטענתם להפרתו – מה שלא הותיר בידם כל ברירה אלא לעתור לבית משפט זה "כמוצא אחרון". בקשותיהם בערכאות השיפוטיות הנזכרות בעתירתם מגלות, לעומת זאת, תמונה אחרת קמעה, כפי שיובא להלן. בנמקם את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לעיכוב צו ההריסה ולביטולו, צוין אומנם קיומו של ההסכם משנת 2006, אך נטען כי האיחור בהגשת הבקשה, וכן הצורך בה, נובעים מהימשכות הליכי המשא ומתן בין העותרים לבין הרשות לצורך הסדרת התיישבותם של הראשונים ובני משפחתם וכי המשא ומתן מצוי בשלביו האחרונים וצפויים להיחתם בין הצדדים הסכמים בקרוב. בו ביום הורה בית משפט השלום (כב' השופטת אורית קרץ) על עיכוב ביצוע צו ההריסה וקבע דיון בבקשה. ביום 13.6.2024 התקיים דיון במעמד הצדדים, במהלכו הללו הגיעו להסדר לפיו העותרים יחזרו בהם מהבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול צו ההריסה ועיכובו, כנגד דחיית המועד לביצוע צו ההריסה בשלושה חודשים לצורך התארגנות, במהלכם מתחייבים העותרים להרוס את המבנים במקרקעין, כאשר בידי העותרים שמורה האפשרות להגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע ככל שיהיה בכך צורך. בהתאם, הורה בית משפט השלום על דחיית הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול צו הריסה ועיכובו, וכן עיכב את ביצוע צו ההריסה עד ליום 13.9.2024. בחלוף כחודשיים, ביום 28.8.2024 הגישו העותרים בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה בשלושה חודשים נוספים "לצורך סיום הליך ההסדרה של [העותר 1] ובני משפחתו וחתימה על הסכם". בית המשפט ביקש את התייחסות המדינה והורה על דחיית ביצוע צו ההריסה עד ליום 29.9.2024. המדינה התנגדה לבקשה, בטענה כי אינה עומדת בתנאים שנקבעו בדין ובפסיקה למתן עיכוב ביצוע של צו ההריסה. ביום 16.9.2024 דחה בית משפט השלום את הבקשה בנמקו כי, ככלל, ניהול משא ומתן עם הרשות אינו מקים עילה לעיכוב ביצוע צו הריסה, וממילא דומה כי התגלו פערים בין גרסת העותרים לבין גרסת המדינה באשר לשלב בו מצוי המשא ומתן לצורך הסדרת מגוריהם של העותרים באופן אשר דחייה נוספת בביצוע צו ההריסה לא תועיל. יחד עם זאת, בית המשפט הותיר את מועד כניסת צו ההריסה לתוקף עד ליום 29.9.2024. כשבוע וחצי לאחר מתן ההחלטה, ביום 25.9.2024, הגישו העותרים בקשה נוספת להארכת מועד לביצוע צו ההריסה לאור "שינוי נסיבות מהותי", והוא מכתב שנשלח על ידי ראש עיריית רהט, לפיו העירייה איננה מתנגדת כי העותרים ובני משפחתם ימשיכו להתגורר במקרקעין הנוכחים לתקופה של 3 שנים במהלכה יוכלו למצות את ההליך ההידברות מול הרשות. כן צוין קיומו של ההסכם משנת 2006 והתקדמות מסוימת שחלה במשא ומתן. בו ביום דחה בית משפט השלום את הבקשה בציינו כי אין בבקשה כל נסיבה חדשה, לא כל שכן נסיבה חדשה רלוונטית, המצדיקה שינוי בהחלטתו מיום 16.9.2024. ביום 10.11.2024 הגישו העותרים ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על החלטת בית משפט השלום מיום 16.9.2024 שלא להורות על עיכוב ביצוע נוסף של צו ההריסה (עתפ"ב 19507-11-24). גם בערעור ציינו העותרים כי הם מתגוררים במקרקעין בהתאם להסכם משנת 2006, אך עיקר טענתם התמקדה בסירובו של בית משפט השלום להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה לצורך מיצוי הליך המשא ומתן בין העותרים לרשות לשם הסדרת התיישבותם. כן הובהר על ידי העותרים ביום 18.11.2024, בעקבות שאלות בית המשפט, כי הערעור אינו נוגע לתוקף צו ההריסה שהפך חלוט זה מכבר, אלא אך לעיכובו. ביום 17.11.2024 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט אלון אינפלד) כי אין מקום לעכב את ביצוע צו ההריסה עד לדיון בערעור (ובערעורים נוספים שהדיון בהם אוחד; אחד מהם מנהל העותר 2) בשל השיהוי בו הוגשה הבקשה. כן נקבע דיון בערעורים ליום 1.12.2024. למעלה משבוע לאחר מכן, ולאחר שהוחלף ייצוגם של העותרים, הגישו העותרים ביום 26.11.2024 בקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא לעכב את ביצוע צו ההריסה, וזאת לאור מידע שהתקבל בידם לפיו ביצוע הצו מתוכנן ליום 28.11.2024 בשעה 6:00, בעוד העותרים סברו, בעקבות שיח שניהלו עם גורמי האכיפה, כי ביצוע צו ההריסה ייערך במהלך אמצע חודש דצמבר 2024, לאחר קיום הדיון בערעורים. בבקשה זו הועלתה לראשונה על ידי העותרים הטענה כי פינויים מהמקרקעין ללא הסדרת התיישבותם במקום חלופי מנוגד להסכם משנת 2006, וכן הועלו טענות נגד הוצאת צו ההריסה. עוד באותו היום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, הן משום ש"אין במועד החדש לביצוע הצו כל חידוש" והן משום שעיקר הטענות שהועלו בבקשה מכוונות נגד צו ההריסה גופו, שלגביו לא הוגש כל ערעור. על רקע האמור, הוגשה העתירה שלפנינו. הנה כי כן, תיאור הדברים שלעיל מלמד כי הטענות המופנות כלפי הפרת ההסכם משנת 2006, אשר יש בהן כדי להשליך על תוקפו של צו ההריסה, לא נטענו במסגרת ההליך שנוהל בבית משפט השלום – היא האכסנייה המתאימה לדון בטענות אלו – ואף לא במסגרת הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. טענות אלה הועלו לראשונה רק במסגרת הבקשה לעיון חוזר מיום 26.11.2024 שהוגשה על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע צו ההריסה, וזאת תוך סתירה מובהקת להבהרת העותרים שנמסרה מספר ימים קודם לכן, לפיה "הערעור הוגש על החלטת בית המשפט קמא שלא לעכב פעם נוספת את ביצוע צו ההריסה השיפוטי מיום 16/09/2024 ולא על צו ההריסה לגופו. צו ההריסה לגופו הפך לחלוט כבר מחודש יוני 2024 ועל כן הערעור לא מתייחס לגוף צו ההריסה" (ההדגשה במקור; סעיפים 2-1 להתייחסות העותרים מיום 18.11.2024). בכל הנוגע לעיכוב ביצוע צו ההריסה, בו מתמקד הליך הערעור בבית המשפט המחוזי, הרי שלאור חיקוקו של חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 116), התשע"ז-2017 (להלן: תיקון מס' 16), לכאורה לא עומדת לעותרים האפשרות להגיש הליך ערעורי לבית משפט זה על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 17.11.2024 שלא לעכב ביצוע נוכח הוראת סעיף 254ט לחוק התכנון והבנייה (רע"פ 2694/19 אבו ריא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, פסקאות 3-2 (5.6.2019); ע"פ 7761/20 אבו פרג' נ' מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה, פסקה 6 (2.12.2020)). ואולם, נראה כי הוראה זו אינה חלה על ענייננו, הואיל וצו ההריסה הוצא לפני תיקון מס' 116 (ראו פסקה 12 להחלטת בית משפט השלום מיום 16.9.2024. כן ראו דברי בא-כוח המדינה בעמ' 1 ש' 22), ועל כן נתונה בידי העותרים האפשרות להגיש הליך ערעורי על החלטה זו מכוח 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (וראו הסקירה בע"פ 4563/19 דור נ' מדינת ישראל - הוועדה המקומית לתכנון ובניה (7.8.2019)). מכאן שבעניין זה פתוח בפני העותרים הליך חלופי. אם כן, בין אם עניינה של העתירה בהוצאת צו ההריסה תוך הפרת ההסכם משנת 2006 ובין אם עניינה בעיכוב ביצוע צו ההריסה – דין העתירה שלפנינו להידחות על הסף. העתירה נדחית איפוא, וממילא נדחית הבקשה לצו ביניים. לפנים משורת הדין יעוכב ביצוע צו ההריסה עד ליום 12.12.2024, על מנת לאפשר לעותרים למצות את ההליכים הפתוחים בפניהם. משלא התבקשה תגובה, ומטעם זה בלבד, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ה (27 נובמבר 2024). עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט