משהב חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ נ. יונס בהג'ת

פסק-דין בתיק ע"א 6880/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6880/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: "משהב" חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ נ ג ד המשיב: יונס בהג'ת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.7.11 בת"א 2091-07 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' רונן תאריך הישיבה: א' באדר התשע"ג (11.2.2013) בשם המערערת: עו"ד יצחק מירון; עו"ד מרדכי רז; עו"ד מירי כהנא-נויפלד בשם המשיב: עו"ד גבריאל קראוס פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. קבלן משנה אשר ביצע עבודות בניה בפרויקט מגורים של חברה קבלנית תובע אותה בטענה שלא שילמה לו את מלוא התמורה המגיעה לו בגין העבודות שביצע. חובתה של החברה לשלם לקבלן המשנה שלה היא העומדת לדיון בפנינו – הן מהיבטה של טענת התיישנות שהועלתה כנגד התביעה והן מהיבט היקפה של חובת התשלום. רקע עובדתי 2. יונס בהג'ת (להלן: המשיב) הועסק על-ידי משהב חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ (להלן: המערערת) כקבלן משנה לביצוע עבודות בניה בפרויקט שאותו היא ביצעה כקבלן ראשי (להלן: הפרויקט). בין הצדדים נחתמו בתקופה שבין ספטמבר 1995 לבין נובמבר 1998 שישה חוזים לביצוע עבודות בפרויקט (להלן: החוזים), אף כי אין מחלוקת כי חלק מהעבודות שבוצעו בסופו של דבר לא הוסדרו בחוזים בכתב, אלא בהסכמות שהתגבשו בין הצדדים מאוחר יותר בעל-פה. באפריל 2000 הורה מנהל הפרויקט מטעם המערערת (להלן: מנהל הפרויקט) למשיב לחדול מעבודתו, וכך הוא עשה לכאורה החל מיום 6.4.2000. עם זאת, הצדדים חלוקים בשאלה האם המשיב אכן חדל לחלוטין לבצע עבודות בפרויקט כבר בתאריך זה, כטענת המערערת, או שמא עבודתו חודשה מאוחר יותר, והוא המשיך בביצוע עבודות משלימות עד שנת 2001, כטענת המשיב. נציין כבר עתה כי למחלוקת עובדתית זו יש השלכה על ההכרעה בשאלה של התיישנות תביעתו של המשיב, כמפורט בהמשך. התביעה 3. ביום 10.7.2007 הגיש המשיב תביעה כנגד המערערת לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2091-07, השופטת ר' רונן), בטענה שזו לא שילמה לו את מלוא התמורה שלה היה זכאי בגין העבודות שביצע. לטענתו, בהתאם לנוהג שהתגבש בין הצדדים (וסטה מהוראות החוזים שנכרתו בכתב) נהגה המערערת לשלם לו בסמוך לביצוע העבודות תשלום חלקי "על חשבון", על סמך היקפה המשוער של העבודה, ואילו בסיום כלל העבודות בפרויקט אמורים היו הצדדים לבצע יחדיו מדידות של היקף העבודות שבוצעו בפועל, ועל בסיסן לערוך התחשבנות סופית באשר להפרשי התשלום בין כמויות העבודה המשוערות לבין כמויות העבודה שבוצעו בפועל. לטענת המשיב, הפרשים אלה לא שולמו לו בסופו של יום, ומכאן תביעתו. המחלוקות בין הצדדים 4. כפי שצוין, הצדדים נחלקו בשתי סוגיות – התיישנותה של התביעה, והיקף התשלום שאותו חייבת, אם בכלל, המערערת למשיב. 5. סוגית ההתיישנות – מאחר שהתביעה הוגשה ביום 10.7.2007 השאלה שהתעוררה במקרה זה הייתה האם עילת התביעה נולדה לפני יום 10.7.2000 (להלן: המועד הקובע) או אחריו. 6. עמדתה העקרונית של המערערת הייתה כי עילת התביעה נולדה, לכל המאוחר, ביום 6.4.2000, עם הפסקת עבודתו של המשיב בפרויקט – כלומר, לפני המועד הקובע. לעומת זאת, המשיב טען כי הוא התבקש להשלים עבודות שונות עד לשנת 2001, ומכאן שעילת התביעה נולדה לאחר המועד הקובע, ועל כן גם לא התיישנה. עניין נוסף שעמד גם הוא בלב המחלוקת בסוגית ההתיישנות נגע להגדרת אופייה של ההתקשרות בין הצדדים. עמדתה הבסיסית של המערערת בעניין זה גרסה שההתקשרות עם המשיב הייתה מבוססת על הצעת מחיר קבועה מראש (פאושלית), כך שהזכאות לתשלום בגין כל עבודה לא הייתה תלויה בהיקפה בפועל (ומכאן שעילת התביעה בגין כל עבודה נולדה מייד עם השלמתה). לעומת זאת, המשיב טען כי היה זכאי לתשלום בגין היקפי העבודה שבוצעו בפועל, וכי הצדדים הסכימו ביניהם שההתחשבנות הסופית תיערך לאחר השלמת הפרויקט כולו. לפיכך, עילת התובענה לא יכלה, לשיטתו, להיוולד לפני שבוצעה מדידה של כלל העבודות בפרויקט והתחשבנות כוללת בגינן – ואלו לא נערכו לטענתו לפני המועד הקובע. 7. היקף התשלום הנדרש – אף-על-פי שבאופן עקרוני הצדדים נחלקו, כאמור, גם לגבי אופייה הבסיסי של ההתקשרות ביניהם, הלכה למעשה הצטמצם גדר המחלוקת בבית המשפט קמא לשאלה מה היה היקף העבודות שבוצע על-ידי המשיב. המשיב הציג בעניין זה תחשיב המפרט את מכלול העבודות שביצע, לטענתו, וכן את ההפרשים בין הסכומים ששולמו לו על-ידי המערערת לבין הסכומים שזו הייתה מחויבת לפי הטענה לשלם לו, בהתאם לכמויות העבודות שבוצעו בפועל. תחשיב זה סומן כנספח י"א לתצהירו של המשיב, וכך נכנהו גם אנחנו, מטעמי נוחות (להלן: התחשיב או נספח י"א). בנוסף לכך, המשיב הציג גם אישור מטעמה של המערערת לגבי ביצוע חלק מהעבודות המנויות בתחשיב. אישור זה ניתן במתכונת של מסמך חתום על-ידי סמיון, המהנדס האחראי על הכמויות מטעמה של המערערת (להלן: מסמך סמיון, שסומן גם כנספח ט לתצהירו של המשיב). פסק דינו של בית המשפט קמא 9. פסק דינו של בית המשפט קמא קיבל במלואה את תביעת המשיב, והורה למערערת לשלם לו סך של 4,210,443 שקל בגין עבודות בנייה שביצע עבורה כקבלן משנה. 10. בבואו לדון בטענת ההתיישנות בית המשפט קמא הצביע על כך שבפועל, ובניגוד לטענת המערערת, המשיב המשיך לבצע עבודות נוספות בפרויקט גם לאחר המועד הקובע, עד חודש אוקטובר 2000 לכל המוקדם. קביעה זו התבססה על עדותו של המהנדס הראשי מטעם המערערת, שרגא גרניצא (להלן: גרניצא), אשר מסר כי המשיב ביצע, לבקשתו, השלמות, תיקונים נקודתיים ונקיונות בדירות הפרויקט עד לחודש אוקטובר 2000, וכן על סמך מכתב שהוציאה המערערת לבקשת המשיב ביום 13.6.2004, ובו אישרה שעבד עבורה כקבלן משנה בין השנים 1995-2001. אמנם, המשיב לא יכול היה להבהיר אלו עבודות בדיוק ביצע לאחר המועד הקובע, אולם בית המשפט קמא קבע שדי בכך שבוצעו עבודות נוספות, יהא טיבן אשר יהא, כדי לדחות את טענת ההתיישנות. 11. בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיב גם בכל הנוגע לאופייה של ההתקשרות בין הצדדים. בית המשפט קמא דחה את הטענה שההתקשרות הייתה פאושלית, וזאת בהסתמך על מספר ראיות: העובדה שבאחד ההסכמים צוין מפורשות כי מחירו הוא פאושלי, בעוד שבאחרים צוינו כמויות במ"ר (פרט שאין לו לכאורה מקום בהסכם פאושלי); עדותו של מנהל הפרויקט אשר ציין שהתשלום למשיב חושב "לפי מה שבוצע בפועל", ואשר בעדותו בית המשפט קמא נתן אמון רב, בשים לב לכך שלא היה לו לכאורה מניע לכזב; ועדותו של גרניצא, ממנה עלה כי לפחות במקרים מסוימים המערערת שילמה למשיב בגין עבודות שעלו בהיקפן על המצוין בתכניות. בהמשך לכך, בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיב גם בעניין דרך ההתחשבנות שסוכמה בין הצדדים. בעניין זה נקבע, בראש ובראשונה על סמך עדותו של מנהל הפרויקט, כי הצדדים סטו מהוראות ההסכמים, לפיהן המשיב נדרש להגיש חשבונות מדי חודש בגין העבודות שביצע בחודש הקודם, והלכה למעשה גיבשו ביניהם נוהג התחשבנות שונה. לפי המוסכם, כך קבע בית המשפט קמא, במהלך ביצוע העבודות שולמו למשיב תשלומים חלקיים בהתבסס על המפרט, ואילו רק לאחר השלמת כלל העבודות באתר נערכו מדידות, שעל בסיסן אמורים היו להיערך החשבונות הסופיים. אמנם, נספח ט' נשא את התאריך 30.3.2000 – היינו, לכאורה הכמויות המנויות בו אושרו על ידי המערערת עובר למועד הקובע – אולם בית המשפט קמא קיבל בעניין זה את טענת המשיב, כי נספח ט' שיקף מדידות חלקיות בלבד, ואילו עבודות אחרות נשוא התביעה טרם נמדדו וטרם אושרו באותו מועד. 12. נוכח כל האמור, בית המשפט קמא דחה את טענת ההתיישנות, ודן בתביעה לגופה. בית המשפט קמא התמקד, כאמור, בשאלה של היקפי עבודות הבניה שבוצעו על ידי המשיב בפועל, ובפרט – בשאלה האם עלה בידו להוכיח כי הוא ביצע את הכמויות המצוינות בנספח י"א. בית המשפט קמא ענה על שאלה זו בחיוב – ובהמשך לכך קיבל את התביעה – בהתבסס על שני טעמים עיקריים. הטעם הראשון, היה עדותו של מר גורב (להלן: גורב), מומחה אשר ביצע מדידות באתר הבניה עבור המשיב. בעניין זה נקבע שגורב לא יכול היה, אמנם, להעיד כי דווקא המשיב ביצע את העבודות שנמדדו, אולם הוא יכול היה להעיד על כמויות העבודה שבוצעו נכון למועד הרלוונטי – וככל שהמערערת ביקשה לטעון שחלק מכמויות אלו בוצעו בידי קבלנים אחרים, נטל ההוכחה בעניין זה רבץ עליה. בית המשפט קמא ציין כי המערערת אכן טענה לכך, ואף הציגה חשבוניות שהתייחסו להיקף העבודות שבוצעו לכאורה על-ידי קבלנים אחרים. אולם, נקבע שהיא לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש, הן בשל כך שלא מדדה מבעוד מועד את היקפי העבודה הכוללים שביצע המשיב מיד עם עזיבתו את הפרויקט, והן בשל כך שלא הציגה את ההסכמים שעשתה ביחס לפרויקט עם הקבלנים האחרים. הטעם השני שעליו הסתמך בית המשפט קמא היה נעוץ באישור שניתן מטעם המערערת (באמצעות סמיון) לנספח ט'. בית המשפט קמא יצא מנקודת הנחה שהכמויות המפורטות במסמך זה זהות לאלו המפורטות בנספח י"א, ובעניין זה ציין כי "אין טענה כי נספח י"א משקף כמויות שונות מאלו שצוינו על גבי נספח ט'" (עמ' 12 לפסק הדין). בהמשך לכך, נקבע כי הכמויות העומדות בבסיס תביעתו של המשיב אושרו, למעשה, בידי המערערת. בעניין זה נאמר בפסק הדין כך: "מאחר שאין חולק כי סמיון אכן אישר את הכמויות שנתבעו על ידי התובע [המשיב], היה על הנתבעת [המערערת] להבהיר מדוע היא אינה משלמת לו את הסכומים אותם אישור [צ"ל אישר] מהנדס מטעמה" (עמ' 13 לפסק הדין). משכך, בית המשפט קמא קיבל את תביעתו של המשיב, והורה למערערת לשלם לו סך של 4,210,443 שקל בגין עבודות בנייה שביצע עבורה כקבלן משנה, על יסוד החישובים המפורטים בנספח י"א. הטענות בערעור 13. בערעור חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם בשני העניינים העיקריים שעליהם נסבה התביעה – המחלוקת בסוגית ההתיישנות והמחלוקת בסוגיה של היקף התשלום שלו היה זכאי המשיב (שהתמקדה בשאלה האם היה זכאי לתשלום בגין הכמויות המפורטות בנספח י"א). 14. בכל הנוגע לסוגיה של מועד התגבשות העילה, המערערת טוענת שעילת התביעה של המשיב בגין כל עבודה ועבודה שביצע נולדה מייד עם ביצועה. בהקשר זה, היא סבורה שבית המשפט קמא שגה כאשר התייחס להתקשרות בין הצדדים כמקשה אחת, תוך התעלמות מכך שהמשיב ביצע עבודות שונות בבניינים שונים, לפי חוזים שונים, ושההתחשבנות בגין כל עבודה הייתה אמורה להיעשות בנפרד וללא תלות בהשלמת העבודות האחרות. כמו כן, ובאותו הקשר, המערערת שבה וטוענת בפנינו שההתקשרות בין הצדדים הייתה פאושלית – ועל כן לא היה, לשיטתה, כל צורך לבצע מדידות לפני שהמשיב יוכל להגיש את חשבונותיו. לחילופין, המערערת טוענת כי אף אם המשיב אכן נדרש לבצע מדידות, עילת התביעה נולדה במועד בו יכול היה לבצען (היינו, סמוך לאחר ביצועה של כל עבודה ועבודה), ומסקנה זו אינה נגרעת רק בשל כך שהמשיב בחר לדחות את המדידות וההתחשבנות עד לאחר השלמת ביצוען של כל העבודות. לחילופי חילופין, המערערת סבורה כי אף בהנחה שהוסכם בין הצדדים שהתחשבנות תתבצע על יסוד מדידות שייערכו לאחר השלמת כלל העבודות באתר, הרי שלא הייתה כל מניעה לבצע את המדידות לפני המועד הקובע, שכן כל העבודות המצריכות מדידה כבר בוצעו, לטענתה, עובר למועד זה, ואילו לאחר מכן ביצע המשיב, לכל היותר, עבודות ניקיון ותיקונים פנימיים בדירות. 15. באשר להיקף התשלום בגין העבודות, טענתה המרכזית של המערערת היא שבית המשפט שגה כאשר "אימץ" את התחשיב כאילו תוכנו הוכח, אף על פי שהכמויות המפורטות בו לא נתמכות, לדבריה, בשום ראיה חיצונית. המערערת מוסיפה וטוענת שבית המשפט נתפס לטעות בעניין זה, כאשר הניח שהכמויות המפורטות בתחשיב זהות לכמויות המפורטות במסמך סמיון, אף על פי שעיון בשני המסמכים מעלה כי מדובר בכמויות שונות בתכלית. המערערת טוענת גם כנגד הקביעה שמעורבותם של קבלני משנה נוספים בפרויקט לא הוכחה כל צרכה (וזאת למרות שהציגה חשבוניות שמהן עולה לכאורה כי עבודות שלביצוען טען המשיב בוצעו על-ידי אחרים). 16. מנגד, המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא ועל ממצאיו. 17. בהתייחס לשאלת ההתיישנות, המשיב שב וטוען כי עילת התביעה לא התגבשה כל עוד לא הושלם ביצוען של כלל העבודות והושלמה מדידתן. המשיב ממשיך וטוען שהמערערת סירבה, בניגוד למוסכם בין הצדדים, לערוך מדידות משותפות, ולאחר שביצע את המדידות באופן חד-צדדי, סירבה לאשרן או לנהל לגביהן משא ומתן. לשיטת המשיב, אין לאפשר למערערת להיאחז בהתנהלות בלתי תקינה זו על מנת להעלות כנגדו טענת התיישנות. זאת ועוד: המשיב סבור שטענת ההתיישנות של המערערת לא הוכחה, בהתחשב בראיות שהוצגו לכך שהמשיב עבד בפרויקט עד לאחר המועד הקובע – ובראשן אישורה של המערערת לכך מיום 13.6.2004. המשיב ממשיך ומטעים כי בית המשפט קמא צדק בקובעו כי העובדה שאינו יכול לפרט את העבודות שבוצעו לאחר חודש אוקטובר 2000 לא שוללת את המסקנה שאלו בוצעו – זאת משום שבהתייחס לשאלת ההתיישנות, ובשים לב להסדר בדבר דרך ההתחשבנות בין הצדדים, כלל אין משמעות לשאלה אלו עבודות בוצעו לאחר מועד זה, אלא רק לשאלה האם בוצעו עבודות כלשהן, ובעניין זה מוטל נטל הראיה על המערערת, כמי שטוענת להתיישנות התביעה. 18. לגופו של עניין, המשיב סבור שאין כל פגם בהסתמכותו של בית המשפט קמא על החישובים המפורטים בנספח י"א, ואף לא בקביעתו כי הכמויות הנתבעות אושרו בידי סמיון. המשיב מבהיר כי נספח י"א מבוסס, בחלקו, על מדידות שביצע סמיון (לגבי בניינים 1-6 בפרויקט), ובחלקו האחר על מדידות שביצע גורב (לגבי יתר הבניינים שבבנייתם היה המשיב מעורב). קביעת בית המשפט קמא בדבר אישורו של סמיון מכוונת, לטענת המשיב, לאותן מדידות שבוצעו בבניינים 6-1, ואשר לגביהן ממילא לא יכולה להיות מחלוקת; ואילו המדידות שבוצעו בידי גורב לא נסתרו, לשיטתו, בידי המערערת. הכרעתנו 19. לאחר שבחנו את הדברים הגענו לכלל דעה כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא. אכן, נחה דעתנו כי טענת ההתיישנות נדחתה כדין. עם זאת, אנו סבורים כי חלק מההנחות שעליהן התבסס בית המשפט קמא בהכרעתו – באשר לזהות בין הכמויות המפורטות בנספח ט' ובנספח י"א ובאשר לטיב המדידות שעליהן התבסס מסמך זה – אינן נתמכות בחומר הראיות. השאלה מהו היקף העבודות שביצע המשיב ושלא התקבל בגינן תשלום צריכה להוסיף ולהתברר, מבלי להתבסס על הנחות אלו. להלן נפרט עמדתנו זו. 20. סוגית ההתיישנות – הכרעתו של בית המשפט קמא בעניין זה התבססה על עדויות ששמע ושלפיהן המשיב אכן הוסיף לעבוד באתר גם לאחר היום הקובע, וכן על עדויות מהן עלה שהצדדים הסכימו לבצע את ההתחשבנות הסופית רק בתום ביצוע כלל העבודות ומדידתן. אלה הן קביעות עובדתיות, שנסמכו על חומר הראיות, ואין בידינו להתערב בהן. למעשה, עיקר טענותיה של המערערת במישור זה מתייחסות לטיב ההסכמות בין הצדדים, והן מבקשות לתקוף את ממצאיו של בית המשפט קמא באשר להסכמות על אופן ההתחשבנות ביניהם. עניין זה נדון על ידי בית המשפט קמא בהרחבה והוכרע על יסוד תשתית ראייתית מפורטת שנפרשה בפניו, ואין הצדקה לשוב ולהידרש לו בשלב זה. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך שבית המשפט קמא קיבל את הטענה לפיה המערערת נמנעה מעריכת מדידות והתחשבנות משותפת בגמר העבודות, וזאת בניגוד למוסכם בין הצדדים – ניתן לקבוע שטענת ההתיישנות לא הוכחה כל צרכה, וזאת אף מבלי להידרש לשאלה של סוגי העבודות אשר בוצעו, אם בכלל, לאחר המועד הקובע. נוסיף ונציין בהקשר זה, כי לא ראינו לקבל את טענת המערערת שהמשיב הוא זה שדחה את המועד לביצוע המדידות. גם לשיטת המערערת העבודות הסתיימו רק שלושה חודשים לפני המועד הקובע, וניתן לומר כי התקופה הנותרת (עד למועד הקובע) הייתה תקופה שאי-השלמת המגעים בין הצדדים במהלכה יכולה להיחשב סבירה. אשר על כן, אנו קובעים כי צדק בית המשפט קמא בדחותו את טענת ההתיישנות. 21. היקף התשלום בהתאם להיקף העבודות שבוצעו – בעניין זה הדיון התמקד, כאמור, בשאלה האם המשיבה הוכיחה שביצעה את כמויות העבודה המצוינות בתחשיב (נספח י"א). חרף נטייתה הברורה של ערכאת הערעור שלא להתערב בקביעות עובדתיות, הגענו לכלל דעה כי במקרה זה יש ביכולתנו לקבל את הטענה המרכזית של המערערת בכל הנוגע לאופן חישוב העבודות. המערערת הצביעה בעניין זה על כך שבית המשפט שגה כאשר "אימץ" את נספח י"א כאילו תוכנו הוכח, על בסיס ההנחה שהוא זהה לכמויות המפורטות במסמך סמיון. דא עקא, בחינת המסמכים שבפנינו מלמדת כי תוכנו של מסמך סמיון שונה מתוכנו של נספח י"א. ככל שהכרעתו של בית המשפט קמא הייתה מבוססת, ולו חלקית, על ההנחה שהכמויות המפורטות במסמכים אלו הן זהות ומשום כך הם תומכים זה בזה, הרי שהכרעתו לא יכולה לעמוד ללא בירור נוסף של הנושא. 22. זאת ועוד: הכרעתו של בית המשפט קמא הייתה מבוססת גם על עדותו של גורב באשר למדידות שביצע באתר הבניה לבקשת המשיב. בעניין זה דומה כי בית המשפט הניח שגורב ביצע את כלל המדידות העומדות ביסוד נספח י"א – היינו, כלל המדידות שעליהן נסמכה תביעתו של המשיב. ואולם, המשיב עצמו הבהיר בתשובתו לערעור שרק חלקים מסוימים מנספח י"א מבוססים על מדידות שבוצעו בידי גורב, בעוד שחלקים אחרים מבוססים לדבריו על מדידות שביצע סמיון – אשר לא העיד בבית המשפט קמא, וממילא לא נחקר בעניין זה. אכן, ייתכן שאותו חלק מנספח י"א המבוסס על מדידותיו של סמיון הוא-הוא החלק הזהה לנספח ט', כפי שביקש המשיב לרמוז – אולם בהתחשב באופן שבו נערכו שני המסמכים קשה להסיק זאת על סמך עיון בהם בלבד. גם ההתבססות על מדידותיו של גורב אינה נקייה מספקות, בהתחשב בכך שהן תצהירו והן עדותו אינם כוללים למעשה התייחסות ישירה לנתוניו של נספח י"א. 23. בנסיבות אלו, מן הראוי שהדיון יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שזה ישוב ויידרש לשאלה האם הוכח תוכנו של נספח י"א, תוך התייחסות נוספת והבהרה בדבר נסיבות הכנתו של המסמך, המדידות שעמדו ביסוד הכמויות המפורטות בו והיחס בינו לבין מסמך סמיון. לסיכום 24. מסקנתנו היא אפוא שדין הערעור להתקבל במובן זה שיש להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לצורך בחינה נוספת של היקף העבודות שבוצעו על-ידי המשיב, בשים לב להערותינו לגבי המסמכים העומדים ביסוד התביעה. אכן, יש להצטער על כך שעניין פשוט יחסית כמו קביעת היקף התשלום בגין עבודות שבוצעו על-פי התקשרות בין חברה קבלנית לקבלן משנה טרם בא על פתרונו, אולם דומה שגם עניין פשוט יכול להפוך למורכב כאשר הצדדים אינם משכילים להסדיר את ההתקשרות ביניהם באופן ברור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ההוצאות יקבעו בסוף ההליך ובהתחשב בתוצאותיו. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, כ"ב בניסן התשע"ג (2.4.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11068800_A06.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il