פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6877/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6877/09 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1076/07 מיום 17.12.2008 וגזר-דין מיום 15.6.2009, שניתן על-ידי כב' השופטים: א' שהם, י' שבח וש' ברוך ז"ל תאריך הישיבה: י"ב בתשרי התשע"ב (10.10.2011) בשם המערער: עו"ד אברהם שינדלר; עו"ד נדב גדליהו בשם המשיבה: עו"ד איילת קדוש פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1076/07 (כבוד השופטים א' שהם, י' שבח וש' ברוך ז"ל) מיום 17.12.2008 ולחילופין על גזר-הדין מיום 15.6.2009. כתב האישום 2. לפי הנטען בכתב האישום, המערער הינו גיסה של המתלוננת, אחות אשתו, ילידת 25.12.1995, שהיתה בעת המעשים בת 11 שנים (להלן: המתלוננת או הקטינה). החל מחודש פברואר 2007 או בסמוך לכך, עברו המערער ואשתו להתגורר בבית המשפחה בעיר רמלה. באישום הראשון נטען, כי בחודש אפריל 2007 שהתה אחות המתלוננת בבית חולים למשך מספר ימים, לרגל הולדת בתה. במועד ובשעה אשר אינם ידועים במדויק למשיבה, שהתה המתלוננת בבית ביחד עם המערער, כאשר שני אחיה ישנים. המערער נכנס לחדר השינה של הורי המתלוננת בשעה שזו יצאה מהמקלחת כשלגופה מגבת בלבד. המתלוננת אמרה למערער, כי היא מבקשת להתלבש, אך המערער הסיר את המגבת שכיסתה את גופה, אחז בפניה, ניסה לנשקה והחל לחבקה בכל חלקי גופה. עוד נטען, כי המערער המשיך במעשיו וניסה לנשק את המתלוננת חרף ניסיונותיה להתחמק ממנו, וכאשר במסגרת ניסיונות אלה נפלה המתלוננת על המיטה, נשכב עליה המערער, חיבק אותה בחזה החשוף ונישק אותה בשפתיה. המתלוננת אמרה למערער כי יפסיק שכן "זה מגעיל", אך המערער המשיך במעשיו. המשיבה טוענת, כי במעשים אלה ביצע המערער מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, שהיא בת משפחתו. באישום השני נטען, כי במהלך חודש מאי 2007 או בסמוך לכך, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, הקדימה המתלוננת לשוב מבית הספר מאחר שלא חשה בטוב. המערער, אשר שהה אותה עת בבית, תפס את המתלוננת בכוח ולקח אותה לחדר הכביסה, שם החל לגעת בה באומרו לה כי ברצונו "לעשות לה כיף". המערער הפשיט את המתלוננת מבגדיה, השעין אותה על שידה שעמדה בחדר והורה לה לפשק את רגליה. בהמשך פשט המערער את מכנסיו ותחתוניו, התכופף מעט, הוציא את איבר מינו והחל מחככו באיבר מינה של המתלוננת. המערער המשיך במעשים אלה גם בחדר האמבטיה אליו גרר את המתלוננת. בכתב האישום טוענת המשיבה, כי המתלוננת ביקשה מהמערער כי יחדל ממעשיו ואמרה לו כי היא "לא רוצה", אולם המערער לא חדל ממעשיו עד אשר הגיע לסיפוק מיני. במעשים אלה רואה המשיבה משום מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14, שהיא בת משפחתו של המערער. האישום השלישי והמעשים המיוחסים למערער באישום זה, התרחשו ביום 8.6.2007 בשעה 12:00 או בסמוך לכך. אותה עת שהתה המתלוננת בבית ושמרה על בנותיו הקטינות של המערער. המערער התעורר משינה, לקח את המתלוננת בכוח לחדר השינה של הוריה, זרק אותה על המיטה, התפשט והפשיטה מבגדיה. גם כאן אמרה המתלוננת למערער "אני לא רוצה" ואולם לטענת המשיבה, הוא אמר לה כי הוא "רוצה לעשות לך כיף" וכן דרש ממנה שלא לספר לאיש על הנעשה. המערער תפס את המתלוננת בכתפיה, נשכב עליה והחל להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, כשהוא פונה לקטינה באומרו "נכון שזה נעים". המתלוננת חזרה ואמרה למערער כי אינה רוצה, צעקה כי כואב לה וניסתה לדחוף אותו, אך הלה הגיע לסיפוקו וחדל ממעשיו רק לאחר שאחיה של המתלוננת דפק על הדלת בחוזקה וביקש מאחותו כי תפתח את דלת הכניסה לבית. לטענת המשיבה, המערער ניסה לאנוס את המתלוננת, שטרם מלאו לה 14 שנים, בהיותה בת משפחתו. הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי 3. המערער הורשע על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של מעשה מגונה במשפחה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (אישום ראשון); עבירה נוספת של מעשה מגונה במשפחה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין (אישום שני) ובעבירה של ניסיון אינוס בן משפחה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיפים 345(א)(3) ו-25 לחוק העונשין (אישום שלישי). הוא נדון לעונש של 12 שנות מאסר לריצוי בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירת מין כלשהי, ופיצוי למתלוננת בסך של 50,000 ש"ח. בית-המשפט המחוזי ביסס את הרשעתו על עדות חוקרת הילדים בפניו, הגב' אילת גושן, בדבר עדותה של המתלוננת בפניה, ועל התקליטורים המתעדים את העדות. עוד התבססה הרשעתו של המערער על ממצאי דנ"א שנתגלו במוצגים שנתפסו, לרבות מכנסיה של המתלוננת ושמיכה שנתפסה בחדר השינה ובהם נתגלו תאי זרע התואמים לפרופיל הדנ"א של המערער. בית-המשפט מצא את גרסת המתלוננת כאמינה וקבע, כי ניכר שחוותה את הדברים כהווייתם וכי לא ניסתה להעליל על המערער עלילת שווא. מנגד, נדחתה גרסת המערער ונמצא כי הוא אינו דובר אמת כלל ועיקר. בית-המשפט מצא ראיות סיוע למכביר לעדותה של המתלוננת, כמו למשל עדותה של המטפלת באמנות אודות מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת הנוגע לאירועים שחוותה; עדויותיהם של בני המשפחה באשר לאירוע השלישי בכתב האישום, המאששות את התיאור של המתלוננת בדבר השתלשלות האירועים המתוארת באישום השלישי ומהם למדים על מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע הקשה שחוותה זמן קצר לפני כן, וכן חוות הדעת של פרופ' היס אשר גילה בבדיקה שערך למתלוננת, נקב רחב בקרום הבתולין, דבר המתיישב, בין היתר, גם עם החדרת פין בזקפה. על הרשעתו זו משיג המערער ולחילופין טוען הוא כנגד חומרת העונש. טענות הצדדים 4. בא-כוח המערער טוען, כי אין בנימוקי בית המשפט המחוזי כדי לקבוע מעבר לכל ספק סביר, כי באירוע נושא אישום 3 התבצעה חדירה או ראשית חדירה לאיבר מינה של המתלוננת. לטענת בא-כוח המערער, חוות דעתו של פרופ' היס אינה מעלה ואינה מורידה לקביעת הממצא העובדתי בשאלת החדירה, שכן בית-המשפט המחוזי נמנע מלהתייחס לדברים נוספים שכתב פרופ' היס בחוות דעתו, לפיהם לא ניתן לשלול, שהנקב הוא תוצאה של שינוי אנטומי ולא של החדרת גוף נוקשה. כמו-כן, כותב פרופ' היס בסיום חוות דעתו, כי לא ניתן לאשש או לשלול את עיקרי התלונה על סמך הממצאים הפתולוגיים. לפיכך, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט בהסתמכו על חוות הדעת ועל ממצאיה כדי לקבוע ממצא כלשהו. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי חוקרת הילדים בהערכת המהימנות באשר למתלוננת התקשתה לקבוע אם מדובר בחדירה או שפשוף. היא ציינה בהערכת המהימנות, כי היא אינה יכולה לקבוע כממצא שאכן התבצעה חדירה או שפשוף על איבר המין של המתלוננת. לפיכך, טוען הוא, כי גם חוקרת הילדים נותרה בספק בעת התרשמותה הטריה ביותר בשאלת החדירה. עוד טוען בא-כוח המערער, כי גם באשר לממצאי הדנ"א שנמצאו על בגדיה ותחתוניה של המתלוננת והמצעים השונים, הרי שהדבר אינו מעלה ואינו מוריד לשאלה באם היתה חדירה או לא, שכן גם חיכוך והגעה לסיפוק של המערער מובילים לממצאים שקבע בית-המשפט המחוזי. אשר לגזר-הדין, טוען בא-כוח המערער, כי אם לא יזוכה המערער מכל אשמה, אולם תחת זאת יזוכה מעבירת ניסיון האונס באישום השלישי, הרי שמטבע הדברים יש להפחית את עונשו באופן משמעותי, שהרי העונש בגין מעשה ניסיון האינוס כפול מהעונש בגין המעשה המגונה וזאת מבלי להמעיט בחומרת עבירת המעשה המגונה. בנוסף, ובלא קשר לזיכוי המערער מעבירת ניסיון האונס, לטענת בא-כוח המערער קיימות נסיבות נוספות להקלה בעונשו של המערער – נסיבות שבית המשפט המחוזי לא נתן להן את המשקל הראוי בעת גזירת הדין והן: נסיבותיו האישיות, אשר עלה בגיל 14 מאתיופיה, שירת שירות קרבי מלא בצבא ושירות מילואים; עדי האופי שנשמעו ובכללם מחנכו ומנהלו בחוות הנוער הציוני אשר העידו על אישיותו החיובית; עדויות בני המשפחה, המלמדות כי לאחר שהמשפחה עלתה לארץ מאתיופיה, מת אבי המשפחה ממחלה קשה והילדים התלכדו כחבורה אחת לתמוך האחד בשני כאשר המערער תפס תפקיד מרכזי במהלך זה; הערכת המסוכנות העריכה את מסוכנותו כבינונית-נמוכה ואף שעברו הפלילי קל ואינו בעבירות מין. לטענתו, העונש שהוטל עליו חורג ממתחם הענישה הנוהג בעבירות בהן הורשע. מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור על שני חלקיו. לטענתה, מרבית טענותיו של המערער נוגעות לממצאי המהימנות וקביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי וכידוע ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים אלה, אלא אם נפל פגם מהותי. לטענת באת-כוח המשיבה, חקירותיה של המתלוננת תועדו על גבי שני תקליטורים, אולם קביעות המהימנות והעובדה שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי אינן נסמכות על עדותה בלבד כי אם גם על עדות חוקרת הילדים, על עדות המטפלת באמנות, אשר חשפה את הפרשה וכן על קיומה של דרישת הסיוע. עוד טוענת היא, כי בית המשפט המחוזי התרשם באופן ישיר ונחרץ לשלילה מעדותו של המערער וקבע, כי הוא אינו מאמין לו כלל. לכך מתווספת בדיקת הדנ"א, אשר לגביה פסק בית המשפט כי אין להרהר אחר קבילותה וכי משמעותה ראיה עצמאית לחובתו של המערער ולמצער ראיית סיוע משמעותית לעדותה של המתלוננת. אשר לעבירת ניסיון האינוס, טוענת באת-כוח המשיבה, כי בית המשפט המחוזי קבע, כי מעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים עולה באופן ברור שמעשיו של המערער עלו כדי "תחילת חדירה" ומסקנה זו מתחזקת גם מתחושות הכאב שתיארה המתלוננת. לטענתה, שעה שקבע בית-המשפט המחוזי, כי באישום השלישי מתקיימים יסודותיה של עבירת האינוס, קל וחומר שמתקיימים יסודותיה של עבירת הניסיון. אשר לגזר-הדין, טוענת באת-כוח המשיבה, כי יש לדחות את הערעור על העונש, שכן מדובר בגיסה של הילדה, אשר היתה עבורו כלי לשם סיפוק יצריו המיניים. כמו-כן, המערער מכפיש את המתלוננת, את המשטרה, את חוקרת הילדים ואת בית המשפט ואף תסקיר שירות המבחן נמנע מהמלצה בעניינו. בנסיבות אלה, לטענתה, העונש שהוטל על המערער בהתחשב במעשים ונסיבותיהם, הינו הולם וראוי ואין כל מקום להתערב בו. דיון ערעור על הכרעת הדין מהימנות המתלוננת 5. הנדבך המרכזי בראיות מבוסס על עדותה של המתלוננת, אשר העידה בפני חוקרת הילדים, הגב' אילת גושן. לבית המשפט הוגשו תמלילי חקירתה מיום 8.6.2007 ומיום 23.8.2007 כראיה לתוכנם. חקירתה של המתלוננת ביום 8.6.2007 התקיימה בבית החולים אסף הרופא, אליו הגיעה בעקבות האירוע האחרון המתואר באישום השלישי (ת/25) וחקירתה מיום 23.8.2007 התקיימה בשירות המבחן לנוער ברמלה (ת/27). ככלל, חוקר הילדים מתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהופעת הקטין בפניו. בנוסף לכך, ברשותו של חוקר הילדים כלים מקצועיים פסיכולוגיים להערכת מהימנותו של הקטין (ראו ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז (3) 769, 786). עם זאת, התרשמותו של חוקר ילדים היא ראיה בלבד, הגם שלעיתים היא מהווה ראיה מרכזית. ברי, אפוא, כי המסקנה הסופית בדבר מהימנות עדותו של הקטין מסורה לבית המשפט (ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז (3) 769, 777-776). 6. במקרה שלפנינו, חוקרת הילדים ציינה את התרשמותה ממהימנות המתלוננת. בטופס סיכום עדות המתלוננת (ת/26) כתבה החוקרת, כי היא מתרשמת שהמתלוננת חוותה את האירועים ומפרטת את סימני האמת העולים מעדותה. החוקרת מציינת, כי התרשמה שהמתלוננת תיארה אירועים מתוך חוויה אישית. האירועים עליהם פרטה במהלך החקירה היו בעלי רצף השתלשלות אירועים הגיונית וכללו קונטקסט של מקום וזמן. לדבריה, המתלוננת לא התמקדה רק בתיאור המיני עצמו, אלא תיאורה כלל פרטים רבים, הן ייחודיים והן שוליים המעבים את האירוע. וכדברי חוקרת הילדים: "התאור כלל תאורי אינטראקציות בינה לבין החשוד וציטוטים בלשון המקורית. כמו כן, לא התרשמתי כי [המתלוננת] מנסה להשחיר את החשוד ואף בתחילה לא רצתה להגיד במי מדובר. במהלך דבריה באה לידי ביטוי דינמיקה הן של קורבן והן של תוקף. לגבי "החדירה" לא ברור ממנה האם היתה ממש "חדירה" או שפשוף איבר מינו של החשוד באיבר מינה. [המתלוננת] אמרה שהוא "הכניס ממש" אף התקשתה להסביר זאת." (ת/26 טופס סיכום העדות). 7. גם על דוכן העדים, ציינה חוקרת הילדים, כי הערכתה באשר למהימנותה של המתלוננת מושתתת על פרטים שלשיטתה לא יכולה היתה המתלוננת להמציא אלא אם כן חוותה אותם באמת. כך למשל: "הוא אמר 'אני רוצה לעשות לך כיף' פרט מאוד ייחודי, אמירה מאוד ייחודית של החשוד" (עמ' 159, שורות 10-11 לפרוטוקול). חוקרת הילדים ציינה בפני בית-המשפט המחוזי, כי הסיבה שהיא מדגישה זאת היא, כי "אלה דברים שילד לא יכול להמציא אותם אלא אם הוא לא חווה אותם באמת" (עמ' 159, שורה 15 לפרוטוקול). במקרה שלפנינו קיבל בית המשפט את מסקנות החוקרת וקבע אף הוא, כי לאחר שצפה בקלטות החקירה של המתלוננת על-ידי חוקרת הילדים, מתחזקת עמדתו בדבר מהימנות המתלוננת. 8. עוד יש לציין, כי אשת המערער העידה, כי היא לא ישנה מעולם עם בעלה על מיטת ההורים. בעדותה ציינה אשת המערער, כי המתלוננת נוהגת ליטול פריטי לבוש שלה כגון תחתונים, אך היא עצמה אינה עושה שימוש בתחתוניה ובגדיה של המתלוננת ובלשונה: "לא, אני לא לוקחת. אני לוקחת את שלי" (עמ' 348, שורה 11). לגבי המכנס האדום, עליו נמצאו סימני זרע של המערער (ת/37) העידה אשת המערער, כי הוא שייך למתלוננת, ושללה כל אפשרות כי היא עצמה עשתה בו שימוש. לגבי השמיכה (ת/42) העידה אשת המערער, כי היא שייכת לה מהתקופה בה היתה סטודנטית בירושלים וכי היא ובעלה נהגו להתכסות בה. לאחרונה היתה השמיכה בחדר השינה של ההורים. לשאלת באת-כוח המדינה אם קיימה יחסי מין עם המערער על גבי שמיכה זו, השיבה אשת המערער בחיוב, אך ציינה כי מדובר כשבוע עד שבועיים לפני האירוע שהתרחש ביום 8.6.2007, מושא האישום השלישי (עמ' 441-442 להכרעת הדין). 9. לאחר בחינת הראיות מקרוב, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין הצדקה להתערב בקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית. לערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי ישנו יתרון בולט על ערכאת הערעור. כפי שצוין "שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של השופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו (ראו מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד) (להלן: קרמניצר); וגם ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.7.2007)). קריאת הפרוטוקול על-ידי השופט היושב בערכאה הדיונית שבה ומרעננת את זכרונו ביחס לעדויות ששמע "ואל האותיות היבשות מצטרפים המראות והקולות" (ראו קרמניצר, שם). יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שלפניה ו"לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית" (ראו ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (טרם פורסם, 18.11.2009). לבית-המשפט הרואה ושומע את העדים יתרון על פני התרשמותו העקיפה של בית-המשפט לערעורים שרק קורא את העדויות (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644 (2000)). כידוע, הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדות של קורבן עבירת מין (ראו ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426 (2004)). יתרה מכך. עבירות מין הן עבירות המבוצעות על-פי רוב בהסתר וללא עדים. לפיכך נדרש בית המשפט פעמים רבות להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות שונות, זו של המתלוננת וזו של הנאשם. במקרה זה ישנה חשיבות רבה להתרשמות הערכאה הדיונית מעדויות המעורבים (ראו ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקאות 37-39 (טרם פורסם, 25.1.2007); ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 123 (טרם פורסם, 10.11.2011)). 10. מצפייה בקלטת החקירה ומקריאת התמליל ניתן להתרשם, כי יש בדבריה, בתיאורה ובהדגמות האירוע בפני המצלמה, אותנטיות אמיתית עד שאין ספק בליבי כי מדובר בעדה אמינה. היא איננה ממהרת לחשוף את שמו של המערער כפוגע ותחילה היא מספרת, כי מדובר ב"מישהו שאנחנו מכירים" וגם "לא משנה אנחנו מכירים אותו". גם כאשר חושפת המתלוננת את זהותו, היא עושה זאת בלחש לחוקרת הילדים, כפי שהדבר עולה בקלטת ומבקשת ממנה לא לספר זאת לאף אחד. כך אומרת חוקרת הילדים בעדותה: "היא התקשתה לספר לי במי מדובר. היא אמרה לי אבל אסור לדעת מאוד לא רצתה להגיד מי זה, כשממש שאלתי אותה כבר בשאלות ישירות במי מודבר, אז היא אמרה אבל הוא נשוי אבל אני לא יכולה להגיד אבל אל תספרי לאף אחד, ורק בסופו של דבר בלחש היא סיפרה לי [שם המערער] ולקח לה זמן בעצם לפרט לי במי מדובר, היה לה מאוד מאוד קשה" (עמ' 147, שורות 1-8 לפרוטוקול). 11. אלמנטים נוספים המצביעים על מהימנותה של המתלוננת מצויים גם בדברי חוקרת הילדים בדבר התיאורים האותנטיים שמוסרת המתלוננת על שפיכת זרעו של המערער, כאשר לדבריה מדובר בתחושות סנסוריות מאוד חזקות ואותנטיות מהאירוע עצמו (עמ' 163, שורות 25-31 לפרוטוקול; עמ' 164, שורה 7 לפרוטוקול וכן ת/25 עמ' 13, שורות 1-7). כך גם, מפנה חוקרת הילדים לתחושות הבושה שחשה המתלוננת בתארה את המעשים (עמ' 162, שורות 29-30 לפרוטוקול). משמע, בית המשפט בחן את עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים שצולמה בוידאו, ומצאה אמינה (כך סברה גם החוקרת עצמה). אי אמינותו של המערער 12. בית המשפט המחוזי לא חסך במילים כאשר תיאר את התרשמותו השלילית והבלתי מהימנה מעדות המערער. עדותו היתה מלאת סתירות מהותיות, אשר יורדות לשורשם של דברים. כך למשל, גרסאותיו השונות בחקירותיו במשטרה: א. בחקירתו הראשונה במשטרה טען המערער, כי אם יוכח שמדובר בזרעו, הרי שיודה בכך שאנס את המתלוננת. מנגד, בחקירתו השנייה במשטרה, הוא שינה את גרסתו וטען כי התכוון להודות רק אם יוכח שמדובר ב"זרע טרי" שלו (ת/1 שורות 103-104 אל מול גרסתו בת/2 שורות 5-8). ב. סירובו של המערער להמשיך ולשתף פעולה עם החוקרים. בשלב מסוים בחקירתו, בוחר המערער שלא להשיב לשאלות החוקר ללא נוכחות עורך דינו ובהמשך שומר על זכות השתיקה (ת/2 שורות 40 ואילך). ג. המערער לא יכול היה לספק הסבר סביר למניע אפשרי בדבר העלילה שלטענתו רקמו נגדו בני משפחתו, בהובלת רעייתו. בעדותו מתקשה המערער להסביר טענה זו במיוחד על רקע עדויותיהם של יתר בני המשפחה אשר העידו בדבר יחסיהם הטובים עם המערער והיעדר כל סכסוך בינו לבינם בכלל ובינו לבין המתלוננת בפרט. ד. היעדר כל הסבר של ממש מצד המערער להימצאות כתמי הזרע שלו במכנסיה של המתלוננת ובשמיכה על מיטת ההורים. בנסיבות אלה, בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי עדותו של המערער איננה אמינה וחסרת כל היגיון. 13. בהכרעת הדין מתייחס בית-המשפט המחוזי בהרחבה לאפשרות שהועלתה על-ידי המערער, לפיה דברי המתלוננת הינם עלילה פרי דמיונה שלה ומשפחתה, אולם דוחה אותה וזאת בין היתר נוכח היסוסיה של המתלוננת מלמסור את שמו המפורש של המערער ואף הבעת רצונה כי הוא לא ייאסר (עמ' 463, שורות 9-15 לפרוטוקול). 14. זאת ועוד, המערער חזר וטען, כי בגרסת המתלוננת קיימות סתירות ופרכות שיש בהן לקעקע את מהימנותה כפי שנקבעה על-ידי חוקרת הילדים. טענה זו אין לקבל. גם אם התגלו סתירות או אי-דיוקים כאלה ואחרים המופיעים בעדות המתלוננת, לאור גילה ולאור המצב המורכב אליו נקלעה בעל כורחה, ובמיוחד כאשר מדובר בקרוב משפחתה על כל המשתמע מכך, אין מדובר בסתירות מהותיות המערערות את מהימנותה, כפי שהעידה בפני חוקרת הילדים. כך למשל, טען המערער, כי המתלוננת תיארה שהמערער לבש ביום האירוע מכנסיים עם "ריצ'רץ' וכפתור" בעוד שבמשפט נתגלה כי המערער לבש מכנסי טרנינג. אני סבור, כי אין בנתון זה כדי להשליך על מהימנות המתלוננת, זאת אף מאחר שגם חוקרת הילדים השיבה לעניין זה כי היא לא התרשמה שהמתלוננת המציאה את זה מהדמיון שלה (עמ' 190, שורה 15 לפרוטוקול). אי הדיוקים או הסתירות לכאורה בגרסת המתלוננת אינם מעלים חשש שגרסתה אינה גרסת אמת והם נובעים מטיבו של המין האנושי שאינו בעל זיכרון של מחשב או רובוט. כך נקבע בע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי, פ"ד ט 1218, 1224 (1995): "... מטיבו של המין האנושי שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי... לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחר או הצד האחר משתדלים לשים בפיו". עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים נמצאה מהימנה ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה. דרישת הסיוע 15. בהתאם להוראת חוקרת הילדים, לא העידה המתלוננת בפני בית-המשפט המחוזי. כידוע, לפי הוראת סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955, כשרה עדותה של המתלוננת בפני החוקרת להתקבל כראיה; אולם לפי הוראת סעיף 11 לחוק זה, אין להרשיע את המערער על סמך עדות שכזו ללא הימצאותה של ראייה מסייעת. כך נקבע על-ידי חברי השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז (3) 769, 783: "דרישה זו היא בבחינת שובר הקבוע בצד ההקלה הראייתית הקבועה בחוק הגנת ילדים: מחד גיסא, מכשיר החוק את עדות הילד שנגבתה על-ידי חוקר הילדים, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, תוך פגיעה בזכותו של הנאשם לעמוד מול מאשימיו, ותוך סטייה מן התפיסה הרואה חשיבות רבה בקיום חקירה נגדית של עד כאמצעי לגילוי האמת. מאידך גיסא, מבטיח החוק כי לא יורשע אדם על -יסוד עדות שנגבתה על-ידי חוקר ילדים, אלא אם נמצא לה בחומר הראיות סיוע...". ברי, אפוא, כי עדות בפני חוקר ילדים אינה זהה לעדות בפני בית המשפט, ועל כך אין צורך להכביר במילים, שכן חסרה התרשמות ישירה של בית המשפט. אומנם בית-המשפט צופה בקלטת הוידאו בה צולמה החקירה, אולם לא מתקיימת חקירה נגדית. כידוע, על-מנת שראייה תוכל לסייע לעדות קטין, עליה לקיים שלושה תנאים מצטברים: להיות מקור נפרד ועצמאי; לסבך את הנאשם באחריות לביצוע המעשה המיוחס לו; ולסייע בהוכחת נקודה מהותית השנויה במחלוקת בין הצדדים (ראו ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט (4) 197, 203; ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 145, 165. אין די בסיוע טכני בלבד; על הסיוע להיות ממשי, שכן עסקינן בעדות שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית (ראו ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684, 696). 16. לא אחת נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי המשקל הראייתי של הסיוע עשוי להשתנות בהתאם לטיבה ולמשקלה הראייתי של העדות הטעונה סיוע. היחס ביניהם הוא הפוך, בחינת כלים שלובים (ראו ע"פ 7832/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.2006); ע"פ 6214/94 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 19.2.1995); ע"פ 1121/96 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 353, 360; ע"פ 4009/99 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז (1) 292, 302). במקרה שלפנינו, נוכח ממצאי המהימנות שקבע בית-המשפט המחוזי, היה די בראיית סיוע בעלת משקל לא רב כדי להרשיע את המערער. עם זאת נראה, כי לראיית הסיוע שנמצאה כנגד המערער משקל רב כשלעצמה וכפי שתיאר זאת בית-המשפט המחוזי קיימות "ראיות סיוע למכביר לעדותה של הקטינה בפני חוקרת הילדים" (עמ' 465, שורה 22 להכרעת הדין). 17. דרישת הסיוע מוצאת ביטויה במספר ממצאים, כפי שיפורט להלן: האחד, ממצאי בדיקות הדנ"א: במוצגים שנתפסו בזירת האירוע מושא האישום השלישי נמצאו, בין היתר, שרידי זרע של המערער על מכנסיה של המתלוננת שלבשה ביום האירוע (ת/37) וכן על השמיכה (ת/42) שהיתה בחדר ההורים ביום זה. בנוסף, נמצאו סימני זרע רבים על הסדין שהיה על המיטה, כאמור בחוות הדעת של רפ"ק משה שפיצן מהמעבדה הביולוגית במז"פ. יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע"פ 9724/02 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 71, 96: "המערער השאיר אפוא בתוך גופה של המתלוננת סימן זיהוי מובהק, שבנסיבות האמורות גדול כוחו הראייתי מכוחה הראייתי של טביעת אצבע. משלא נתן הסבר סביר - ואף לא הסבר כלשהו - להימצאותן של הדגימות במקומות שנמצאו די בתוצאות הבדיקה כדי להרשיעו". בית-המשפט המחוזי מצא, כי ממצאים אלו מהווים ראיה בעלת עוצמה גבוהה התומכת משמעותית בעדותה של המתלוננת, אם לא ראיה עצמאית לעניין זהותו של המערער וכי יש בממצאים אלה נוסף להיותם ראיה לחובתו של המערער, כדי לחזק את עדות המתלוננת. כך תיארה המתלוננת בקלטת את שרידי הזרע של המערער: "אמרתי איכס הוא הוציא משהו לבן הוא אמר שהוא משתין עלי ואז פתאום שהוא הפסיק אז היה משהו לבן על המיטה ואני לא יודעת מה זה... אפילו הרחתי את זה... ריח מוזר אני לא יודעת מה זה, זה משהו לבן" (ת/25, עמ' 13, שורות 1-7). יתרה מכך, בחוות הדעת הביולוגית שערך רפ"ק משה שפיצן מהמעבדה הביולוגית במז"פ (ת/32) מובאת התייחסות לאומדנים הסטטיסטיים באשר לממצאי פרופיל הדנ"א של המערער שהתקבלו ממכנסי המתלוננת ומהשמיכה ונקבע, כי על-פי כל מבחן סטטיסטי, השכיחות המחושבת נאמדת "באחד ליותר ממיליארד פרטים". מעדותו של רפ"ק משה שפיצן עולה, כי על-פי כל מבחן סטטיסטי, ההסתברות שימצא אדם אשר פרופיל הדנ"א שלו תואם לזה של המערער הינה של 1 ללמעלה ממיליארד וכאשר מדובר בתת אוכלוסייה אליה משתייך המערער, האוכלוסייה האתיופית, הרי שהשכיחות היא 1 ל-106 אלף מיליארד. העד אף חידד את דבריו בעדותו וטען, כי "אין מצב באף תת אוכלוסייה שהמספר ירד מ-1 ללמעלה ממיליארד" (עמ' 272, שורה 22 לפרוטוקול). בהתייחס לממצאים אלה, קבע בית-המשפט בהסתמך על ספרו של השופט (בדימוס) י' קדמי "על הראיות" (חלק שני), כי: "על יסוד האמור שם, ניתן לקבוע כי בכל מקום בו רמת ההסתברות הינה גבוהה (למשל 1 מיליארד ומעלה) הרי שאין מניעה לקבוע זהותו של אדם באמצעות ה-DNA" (עמ' 459, שורות 27-28 להכרעת הדין). בנוסף לממצא זה, המערער לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת כיצד הגיע זרעו אל מכנסיה של המתלוננת ואף לכך ניתנה משמעות ראייתית נכבדה מאוד. זאת במיוחד, שזרעו של המערער נמצא מפוזר על 19 אזורים שונים על גבי השמיכה. אף גרסתו של המערער התגלתה בשקריה, כאשר הוא התבקש לספק הסבר למציאת ה-D.N.A. שלו, זרעו שלו, על מכנסיה של המתלוננת (ת/37) ועל כך הוא השיב בעדותו: "תשאלי אותה ולא אותי" (עמ' 409, שורה 3 לפרוטוקול) "אני לא רופא ואני לא יודע איך זה הגיע. זה יכול להידבק מכל דבר. זה יכול להגיע מכל מקום." גם כשנשאל האם הזרע שלו מסתובב בכל מקום בבית וכך יכולה היתה המתלוננת להתלכלך מזרעו? השיב המערער: "יכול להיות" (עמ' 409, שורות 14-21 לפרוטוקול). אין ספק, כי יש בכל אלה כדי לפעול לחובת המערער. מהממצאים שהוצגו יש כדי ללמוד, כי המתלוננת מסרה לחוקרת הילדים שהמערער תקף אותה מינית ביום שישי, ה- 8.6.2007 ואף הגיע לסיפוקו בכך ששפך את זרעו. בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי ראיה זו לא רק משליכה על האירוע האחרון, אלא מסייעת גם לדברי המתלוננת בנוגע לאירועים הקודמים שתוארו על-ידה (עמ' 465, שורות 28-31 להכרעת הדין). אני סבור, כי ממצאי הדנ"א יש בהם כדי לשמש ראיה עצמאית ונפרדת לחובתו של המערער ולכל הפחות ראיית סיוע משמעותית לעדות המתלוננת. השני, עדותה של המטפלת באומנויות, הגב' מיכל רז נמרי: הגב' מיכל רז נמרי פגשה במתלוננת יום אחד בלבד עובר לאירוע ניסיון האינוס מושא האישום השלישי. מעדותה עולה, כי המתלוננת היא מאוד לא מתוחכמת ומאוד אמיתית. "...יש בה משהו נאיבי, תמים, ילדותי אולי... תמיד ידענו שעל [המתלוננת] אפשר לסמוך כי היא אומרת את האמת" (עמ' 314, שורות 12-13; שורה 20 לפרוטוקול). בית-המשפט המחוזי קבע, כי מעדותה עולה התייחסות למצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, הנוגעת לאירועים הקודמים שחוותה (עמ' 305, שורות 15-17, עמ' 306, שורות 3-4, עמ' 307 שורות 29-31 לפרוטוקול). כן נקבע כממצא, כי מצבה הנפשי נבע ישירות מהמעשים המיניים שנעשו בה על-ידי המערער באירועים הקודמים. השלישי, עדויותיהם של בני המשפחה באשר לאירוע השלישי בכתב האישום: עדויותיהם של בני משפחתה של המתלוננת מאששות את תיאורה בדבר השתלשלות האירועים המתוארת באישום השלישי. אחיה של המתלוננת, אשר העיד כי בעת ששיחק עם בתו של המערער, ביקשה הילדה להתפנות וציינה בפניו כי דפקה על הדלת ולא ענו לה, לכן אחיה של המתלוננת ניגש ודפק על הדלת מספר פעמים, אך גם לו לא פתחו את הדלת (ת/22, שורות 38-49). תיאור זה של האח, תואם לחלוטין את תיאורה של המתלוננת, לפיו "הוא אנס אותי כאילו הוא התחיל לזוז וזהו. אחר כך דחפתי אותו אמרתי מישהו דופק בדלת" (ת/25, עמ' 10, שורה 23, עמ' 8, שורות 12-14). עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי מעדויות בני המשפחה ניתן גם ללמוד על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאחר האירוע הקשה שחוותה. כך למשל העידה אמה של המתלוננת, אשר תיארה את מצבה הנפשי של בתה עם חשיפת המעשים בפניהם, בסלון הבית. וכדבריה: "היא נבהלה והיה נראה שיש לה דמעות בעיניים... ששאלנו אותה מה קרה, מה קרה הייתה מלאה בדמעות" (עמ' 54, שורה 7, שורה 12). לאור עדויות אלה, סבור אני, כי מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, סביב חשיפת האירועים ובמיוחד האירוע האחרון, מהווה ראיית סיוע. הרביעי, חוות הדעת של פרופ' היס (ת/52): פרופ' היס גילה בבדיקה שערך למתלוננת ביום האירוע האחרון, כי קיים נקב רחב בקרום הבתולין, דבר המתיישב, בין היתר, גם עם החדרת פין בזקפה. כך חותם פרופ' היס את חוות דעתו: "ההרחבה יכולה להיות תוצאה של החדרת גוף נוקשה כמו פין בזקפה או אצבע או תוצאה של שינוי אנטומי". האישום השלישי – עבירת ניסיון האינוס 18. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים עולה במפורש, כי מעשיו של המערער עלו כדי "תחילת חדירה". מסקנה זו התחזקה אף מתחושות הכאב שתיארה המתלוננת בעדותה. כידוע, על-מנת להרשיע בעבירת אינוס די "בתחילת חדירה". כך נקבע בע"פ 809/76 ליאון בללי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 598, 604: "הלכה פסוקה היא גם אצלנו שלפחות תחילת חדירה דרושה כאחד מיסודות עבירת האינוס..... את העובדה הזאת יש להוכיח, ככל עובדה אחרת שהוכחתה מוטלת על התביעה". 19. מעדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים עולה היטב תחושת הכאב שהיא חשה באירוע מושא האישום השלישי. כן עולה תגובתה לכאב לפיה צעקה ובכתה, וניסיונה להדוף את המערער בעת המעשה בכך שדחפה אותו מעליה. לכך מתווספת העובדה, כי מיד לאחר המעשה, נכנסה להתקלח "חצי גוף" כלשונה. תיאור זה נבדל מן האירועים מושא שני האישומים הראשונים בהם תיאורים אלה אינם מופיעים. 20. המתלוננת מפרטת בעדותה בפני חוקרת הילדים את המעשים שביצע בה המערער מושא האישום השלישי. לדבריה הוא "לקח אותי בכוח" לחדר ההורים (ת/25 עמ' 7, שורה 25), "זרק אותי על המיטה... הוריד לי ת'מכנס... "הוריד לי ת'מכנס, הוריד לי ת'תחתון", "קפץ עלי ושכב עלי" (עמ' 8-12). "הוא כיוון את זה... כאילו כאן, ואז הוא הכניס (עמ' 14, שורה 16) "בסוף הוא התחיל לזוז מהר מהר... הייתי בטוחה ש... היה משהו לבן כי היה לי גם מבפנים משהו לבן אז פתאום אני מחפשת איפה זה ואני רואה משהו כתם כזה כמו חלב כזה לא יודעת נראה לי שזה מה... זין שלו (עמ' 15, שורה 10, שורות 30-33) ולאחר-מכן "התקלחתי חצי גוף כי בבוקר גם התקלחתי" (עמ' 14, שורה 21). עינינו הרואות, כי מתיאוריה אלה עולה, שהמערער "הכניס את זה... למה שיש לי". היא מתארת מספר פעמים את הכאב שחשה: "ואז הוא הכניס... כן וזה כאב לי ואמרתי לו די זה כואב אני צעקתי פעמיים... אני כמעט עמדתי לבכות דחפתי אותו חזק... הרגשתי שזה כאב. בכיתי מזה" (עמ' 14, שורות 29, 26, 19, 17 וגם עמ' 15 שורות 19-20, 27). אף חוקרת הילדים העידה, כי להבדיל מאירועים אחרים, במקרה זה מושא האישום השלישי, המתלוננת תיארה כאב. ולדבריה: "היא הרגישה כאב, היא אמרה לי אני חושבת שרק קצת הכניס להבדיל הפעמים הקודמות שהיא אמרה הכניס ואז היא אמרה זה לא כאב. היא ידעה להבחין בין הפעם הזו שזה כאב לבין פעמים אחרות שזה בעצם לא כאב. בפעם הזאת היא תיארה כאב" (עמ' 161, שורות 12-15, ועמ' 166, שורות 16-20). 21. המערער טען ל"זיהום העדות" על-ידי חוקרת הילדים, כאשר שאלה את המתלוננת "האם הוא נגע בך עם הזין שלו? (ת/25 עמ' 13, שורה 33). טענה זו דינה להידחות מכל וכל. חוקרת הילדים מציינת, כי מדובר בשאלה שהציגה למתלוננת לאחר שהמתלוננת כבר הציגה והדגימה בפניה את מעשי המערער, תיארה את מעשה ניסיון האינוס ושפיכת הזרע, צבעו וריחו ואת התנוחות בהם השניים היו. וכדברי חוקרת הילדים: "אחרי שהיא הדגימה את זה, אחרי שהיא אמרה שהוא השתין עליה, אחרי שהיא אמרה שיצא משהו לבן מאיבר המין שלו, שהוא הוריד את המכנסיים, שהוא הוריד לה שהוא שכב עליה, אז שאלתי אותה את זה, כן." (עמ' 194, שורות 23-25 וגם עמ' 165, שורות 4-25). 22. שאלה זו שהוצגה למתלוננת על-ידי חוקרת הילדים הועלתה בשל הקושי שהיה למתלוננת לבטא באופן מפורש את שמות איברי המין שלה ושל המערער. ברי, אפוא, כי קושי זה נבע מהמבוכה בה חשה המתלוננת בתיאורי המין, כפי שנאלצה לתאר בפני חוקרת הילדים. 23. בשל כל האמור לעיל, ומטעמים אלה כולם, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר-הדין 24. כידוע, הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009)). כבר בפתח אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בטענות המערער, לא מצאתי לקבל טענותיו גם בנוגע לחומרת העונש. מעטים הם המקרים, בהם תבחר ערכאת הערעור להתערב בגזר-הדין שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית. רק אם "הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על-ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" לא יהיה מנוס, אלא לתקן את המעוות (ראו ע"פ 1242/97 גרינברג ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ואח' (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009)). לאחר בחינת תוצאתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה, התרשמתי כי אין מקרה זה נמנה על אותן נסיבות חריגות. 25. לכל אישה זכות על גופה. זכות לכבוד. זכות לחירות. אין לאף אחד את הזכות ליטול כל אלה ממנה. כבר נאמר בפסיקתו של בית-משפט זה, כי עבירות האינוס הינן מן החמורות שבעבירות הקבועות בחוק הפלילי. על חומרתה של עבירת האינוס כבר כתבתי בעבר (ראו ע"פ 2717/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.4.2010); ע"פ 7951/05 8281/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 7.2.2007)). בדומה נקבע על-ידי השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה בע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.8.2008)): "הניצול המיני של הזולת בדרך של כפייה, או תוך אי התחשבות בהעדר הסכמה הוא אחת התופעות הקשות והפוגעניות ביותר בביטחונו הגופני והנפשי של הפרט, ובשלום הציבור ככלל. הפגיעה המינית העבריינית פולשת לגופו ולנפשו של הקרבן, והורסת בו חלקה טובה. היא מבזה את עצמיותו, ופוגעת באינטימיות ובאוטונומיה המקודשת של גופו. היא משקפת את השתלטות החזק והברוטאלי על החלש וחסר האונים. היא מצריכה התערבות ממשית של מערכות החוק והמשפט כדי להגן על קרבנות עבריינות המין בפועל ובפוטנציה". יפים דברים אלה אף למקרה שלפנינו בו מדובר על עבירה של ניסיון אינוס. 26. גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב וניכר, כי נלקחו בחשבון כל השיקולים שהועלו לחומרה ולקולה. המערער ביצע מעשים חמורים ביותר וחילל את גופה וכבודה של המתלוננת הקטינה. הוא ניצל את היותה נגישה אליו בזמן ששהו יחדיו בביתה והכל על-מנת לממש את דחפיו המיניים. הוא הפך במספר פעמים את הילדה הרכה לכלי לשם סיפוק יצריו. הוא אף הזהיר אותה, כי לבל תספר על כך לאיש. המערער הכחיש את מעשיו וטען, כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא בנוגע לניסיון האינוס, אולם טענותיו נשללו ונדחו, אחת אחת. גם לאחר שהורשע המערער, הוא מסרב לקחת אחריות למעשיו. מהערכת המסוכנות בעניינו עולה, כי הוא מכפיש את המתלוננת, את המשטרה, את חוקרת הילדים ובית המשפט ולמעשה מנער חוצנו מכל המעשים בהם הורשע. תסקיר שירות המבחן נמנע מליתן המלצה בעניינו. במצב דברים זה, לא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה בגזר-הדין. 27. בית-המשפט המחוזי קבע – ובצדק – כי מדובר במעשים בזויים וחמורים ביותר, אשר ברור כי אין צורך בתסקיר נפגעת עבירה כדי לקבוע כי יש בהם השפעה טראומתית, במיוחד כאשר מדובר בקטינה רכה בשנים. כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה בע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.2009): "...ואולם, מקום שלא הוגש תסקיר קרבן אין משמעם של דברים כי בית המשפט רשאי להניח כי נפגע העבירה יצא ללא פגע והעבירה שבוצעה בו לא הותירה בו רישומה. מדובר בעבירות שהנזק טבוע בהן מעצם טיבן וקיומו הוא בבחינת הנחה שאין צורך להוכיחה". 28. על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת למדים משיחתה עם מורתה בבית הספר יום קודם לאירוע הקשה שהתרחש בביתה וכן מהתרשמותה של המטפלת באומנות אשר דיווחה על מצבה הנפשי. אין כל ספק, כי מעשיו של המערער הותירו במתלוננת חותם. 29. עוד אוסיף, כי גורם מרכזי בגזירת דינו של המערער הוא האינטרס הציבורי שבהרתעת עברייני מין פוטנציאליים ממימוש מזימותיהם. כבר נכתב על-ידי בית-משפט זה, כי יש להעביר להם מסר ברור וחד-משמעי, אשר יקבל ביטוי בהטלת עונשים כבדים על המורשעים בעבירות אלה (ראו ע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2009); ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.8.2008); ע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2006); ע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.1.2002)). 30. לאחר שקלול מכלול העובדות המוזכרות, באתי לכלל מסקנה, כי העונש שהוטל על המערער בבית-המשפט המחוזי מידתי הוא ומבטא את החומרה שבה יש להתייחס למעשיו. נראה, כי הצלקות שהותיר המערער בלבה ובאישיותה של המתלוננת הקטינה במעשיו, לא ישכחו על-ידה. סוף דבר 31. מן הטעמים שבוארו לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ה' בתמוז התשע"ב (25.6.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09068770_H03.doc דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il