בוטרוס עזאם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6867/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6867/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: בוטרוס עזאם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.7.06 בת"פ 2030/05 שניתן על ידי כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, מ' נאמן וכ' סעב תאריך הישיבה: ט"ז בטבת תשס"ח (25.12.07) בשם המערער: עו"ד ד' יפתח בשם המשיבה: עו"ד ג' שפירא פסק-דין השופטת ע' ארבל: בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.7.06 אשר גזר ברוב דעות 22 שנות מאסר בפועל על המערער ושלוש שנות מאסר על תנאי בגין הודאתו בביצוע 4 עבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה. רקע עובדתי 1. המערער הורשע על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בביצוע 4 עבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, על-פי סעיפים 329(א)(1) ו- 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 26.3.05 בסביבות השעה 12:00, התפתח ריב בין אשתו ושני בניו של המערער לבין שכנתם מעבר לכביש ושני בניה. הריב גלש לכדי אלימות. בשלב מסוים הגיע המערער לביתו, נטל מארון בחדר השינה רובה ציד חצי אוטומטי וכן כדורים ויצא לאזור המריבה. המערער כיוון את הרובה וירה בזה אחר זה בשכנתו ושני בניה אשר היו בחצר ביתם סמוך לשער הכניסה לחצר. בן נוסף יצא מהבית ועוד בטרם הספיק להתקרב אל אימו ואחיו השרועים על הקרקע ירה המערער ופגע אף בו. לארבעת בני המשפחה נגרמו חבלות חמורות. אחד הבנים נפצע באורח אנוש וסבל מפציעות בחזה, בבטן וביד. הוא נאלץ לעבור שני ניתוחים, אשר באחד מהם נכרתה אחת הכליות שלו. בן נוסף נפצע באורח בינוני וסבל מפצעי ירי בשתי ירכיו ובכף רגלו ונאלץ לעבור ניתוח ברגליו. הבן השלישי נפצע בירך ועבר ניתוח ברגלו. אם המשפחה נפצעה בשוק רגלה ועברה ניתוח. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 2. דעות השופטים בבית המשפט המחוזי נחלקו הן בהנמקותיהן והן בתוצאותיהן. אב בית הדין, כב' השופט מ' נאמן, קבע כי יש לגזור על המערער עונש אחד בגין כל המעשה, למרות שמדובר בארבעה קורבנות. השופט סבר כי מקרה זה שונה ממקרה בו אדם מתכנן לפגוע באירוע אחד במספר אנשים, וכי מדובר באירוע אחד אשר במהלכו בוצעו ברצף אחד מעשים שונים אשר לא תוכננו מראש. השופט הניח כי עונש המוצא הוא עונש המקסימום העומד על 20 שנות מאסר. עם זאת, מספר שיקולים לקולא הביאו את השופט להפחית את העונש ולהעמידו על 15 שנות מאסר בפועל. בין שיקולים אלו מנה השופט את המריבה האלימה שקדמה לאירוע והיוותה "טריגר" למעשיו של המערער; עברו הנקי של המערער; הענישה הנלווית שנענש המערער – משפחתו נאלצה לגלות ממקומה, דירתו נבזזה ועומדת שוממה, ועולמה של משפחת המערער חרב עליה; הודאת המערער והחרטה שהביע; שהות המערער במעצר החל מיום 26.3.05, אשר התנאים בו קשים יותר מאלו שבמאסר. 3. השופט כ' סעב חלק על דעתו של אב בית הדין וסבר כי גילו של המערער ועברו הנקי אינם יכולים להמעיט מחומרת מעשיו, וכי דווקא מאדם נורמטיבי יש לצפות לאיפוק רב ושליטה עצמית יותר מאחרים. השופט סבר כי בין שיקולי הענישה יש להביא בחשבון גם את קורבן העבירה, ובמקרה זה את משפחת המתלוננים אשר נהרס עולמה מאז המקרה, ואת חומרת תופעת האלימות שהתפשטה בחברה הישראלית. השופט סעב סבר כי אין לראות באירוע פרשה אחת שיש להטיל בגינה עונש אחד, שכן לטעמו היה במעשיו של המערער תכנון הנלמד מהפעולות הרבות שעשה המערער לאורך האירוע, וביצוע מספר עבירות נפרדות. השופט ציין כי מקרה זה עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה להטלת עונשים נפרדים ביחס לפגיעה בכל מתלונן. לבסוף פסק השופט סעב כי לטעמו יש להטיל על המערער 7 שנות מאסר בגין פגיעתו באחד מבני המשפחה אשר נפצע אנוש וכן 5 שנות מאסר עבור כל אחד מהמתלוננים הנותרים. השופט סבר כי יש לצבור את העונשים שכן מדובר בעבירות הפוגעות בקדושת החיים, ולפיכך לגזור על המערער 22 שנות מאסר בפועל. הוא הדגיש כי רק בשל ראיית העונש הכולל שמוטל על המערער הוא גוזר תקופות מאסר קצרות יחסית בגין כל פגיעה. 4. השופט מ' פינקלשטיין הגיעה לאותה תוצאה סופית אליה הגיע השופט סעב, אך בדרך שונה. בסוגיית הענישה הנפרדת הצטרף השופט פינקלשטיין לעמדת השופט סעב, וקבע כי בעבירות אלימות יכריע המבחן המהותי-מוסרי, המצדיק ככלל הטלת עונשים נפרדים כמספר הנפגעים, וזאת על מנת לבטא את ערך היסוד של קדושת החיים ולשקף מדיניות הרתעה ראויה. כמו כן הסכים השופט שיש לראות באירוע זה כמקרה שהיה בו תכנון הגם שהתגבש בפרק זמן קצר. באשר לענישה מצטברת סבר השופט כי יש לבחון כל מקרה לגופו, אם כי שיקולי המדיניות זהים לסוגיית הענישה הנפרדת. לבסוף קבע כי במקרה זה יש להטיל על המערער 12 שנות מאסר בגין הירי בבן המשפחה אשר נפצע אנושות ו-7 שנות מאסר בגין פגיעה בכל אחד משלושת המתלוננים הנותרים. עם זאת, בשל הנסיבות המקלות שמנה אב בית הדין בחוות דעתו, סבר השופט כי יש להורות על חפיפת העונשים באופן חלקי כך שהמערער ירצה 22 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו. 5. הסיכום בסופו של גזר הדין נוסח כך: "אשר על כן וברוב דעות אנו גוזרים על הנאשם 22 שנות מאסר שיחושבו מיום מעצרו 26.3.05 ועוד שלוש שנות מאסר על תנאי והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע במשך שלוש שנים". טענות הצדדים בערעור 6. בא-כוח המערער מעלה בערעורו ארבע סוגיות: ראשית, לטענתו יש להחיל את סעיף 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) שכן דעות השופטים נחלקו לגבי החומרה של סוג העונש ומידתו. לפיכך טוען הסנגור כי יש להכריע לפי דעת אב בית הדין ולהעמיד את עונשו של המערער על 15 שנות מאסר. שנית, טוען הסנגור כי בהתאם לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) מדובר במעשה אחד שיש להטיל בגינו עונש אחד ולא מספר עונשים בהתאם למספר הנפגעים. לטענתו, לא ניתן לומר כי מדובר כאן במעשה מתוכנן, שכן המערער פעל באופן ספונטאני במסגרת זמן קצרה וברצף אחד של פעולות. שלישית, לטענת בא-כוח המערער אף אם יוחלט להטיל על המערער עונשים נפרדים הרי שיש להפעיל את הכלל הקבוע בסעיף 45 לחוק העונשין, לפיו ירוצו עונשי המאסר שנגזרו על הנאשם בחופף אחד לשני. נסיבותיו האישיות של המערער ונסיבות ביצוע העבירה מצדיקים במקרה זה, לטענת הסנגור, שלא לצבור את העונשים שנגזרו עליו. רביעית, טוען הסנגור כי העונש הכולל שהוטל על המערער חמור יתר על המידה. לטענתו יש לעשות הבחנה ברורה בין העונש המוטל בעבירה של ניסיון לרצח לבין העונש המוטל בעבירה של גרימת חבלה חמורה. הסנגור מפנה לפסיקה לפיה עונש של מעל 20 שנות מאסר יינתן במקרים נדירים בלבד. לטענתו, השוואה עם פסיקה בעבירות מעין אלו בהן הורשע המערער מעלה כי בית המשפט החמיר יתר על המידה עמו. הסנגור טוען כי הרקע למעשים הוא מצב בו אב רואה את ילדיו, בני 14 ו-16 רבים עם שכניהם הבוגרים מהם, בני 20 ו-24, ושומע את בתו אומרת כי הורגים את האחים שלה. עוד ציין הסנגור כי כל היריות נורו ברצף במעין איבוד עשתונות. הסנגור הזכיר את הודאתו של המערער ואת החרטה שהביע, את עברו הנקי ואת עובדת היותו אדם נורמטיבי. הוא טען כי אף משפחתו של המערער נהרסה, הוא נאלץ לנטוש את ביתו שנשרף ונבזז, ולהותיר את ילדיו ללא אב. 7. באת-כוח המשיבה טענה כי ישנו רוב דעות בבית המשפט המחוזי גם לעניין סוג העונש, שהינו מאסר בפועל וגם לעניין המידה, 22 שנות מאסר, ולפיכך אין להחיל את סעיף 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט. לטענתה, יש לקבוע כי ניתן להטיל במקרה דנן עונשים נפרדים בגין כל פגיעה, מאחר שמדובר בעבירות אלימות בהן גובר המבחן המהותי-מוסרי ומבחן ההרתעה על פני המבחן הצורני. עוד טענה כי נסיבות העניין דכאן מחייבות לתת ביטוי לכל אחד מהנזקים שנגרמו בנפרד ולפיכך יש הצדקה לצבירת העונשים. לטענתה, מדובר במקרה חמור ביותר בו הפכו אמא ושלושת ילדיה לנכים קשים ביותר וחייהם נהרסו. מדובר בנכויות קבועות וברור כי המתלוננים לא יחזרו לעצמם לעולם. באת-כוח המדינה טענה כי העובדה שהמערער טוען כי הוא אינו יודע מה קרה לו מצביעה על כך שמדובר באדם מסוכן אשר בלהט ריב כמעט הרג ארבעה בני אדם ופצע אותם קשה. אשר על כן מוצדק, לטעמה, להותיר את העונש של 22 שנות מאסר בפועל על כנו. דיון אדון בסוגיות המועלות בערעור אחת לאחת. בית משפט שנחלקו בו הדעות 8. זה נוסחו של סעיף 80 לחוק בתי המשפט: 80. בית משפט שנחלקו בו הדעות (א) בית משפט הדן במותב ונחלקו דעות השופטים, תכריע דעת הרוב. ... (ג) באין רוב לדעה אחת בענין פלילי - ... (2) לא היתה דעת רוב לענין סוג העונש או מידתו, תצורף הדעה המחמירה יותר לדעה המקילה הקרובה אליה; נחלקו הדעות לגבי החומרה של סוג העונש או מידתו, תכריע דעת אב-בית-הדין. בא-כוח המערער טען כי בעניין דנן לא ניתן למצוא דעת רוב כאמור בסעיף 80(א) לחוק בתי המשפט, ולפיכך יש לפעול בהתאם לאמור בסעיף 80(ג)(2), אשר חל כאשר אין דעת רוב לעניין סוג העונש או מידתו. טענה זו אין לקבל, ונראה כי אף הסנגור המלומד מודע לחולשתה. ברי כי כאשר בוחנים האם נוצרה דעת רוב כאשר הרכב שלושה יושב לדין, וכאשר כל עניינה של המחלוקת הינה במספר שנות המאסר שיוטל על המערער בגין כל פגיעה, הרי שיש לבחון את העונש הסופי והכולל שגזר כל אחד מחברי ההרכב. ואכן, הפרשנות שניתנה לסעיף 80(ג)(2) על ידי בית משפט זה, לעניין תפקידו של אב בית הדין לפי הסעיף, גרסה כי יש להשוות "דעה לדעה, לא פריט בתוך דעה לפריט בתוך דעה" (ע"פ 4138/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.06)). בעניין שבפנינו סברו שניים משופטי בית המשפט המחוזי כי יש להטיל על המערער, בסיכום הכולל, 22 שנות מאסר בפועל. בכך נוצרה דעת רוב הן לעניין סוג העונש- מאסר בפועל, והן לעניין מידתו- 22 שנים, וזאת אף אם שני השופטים הגיעו לתוצאה הסופית בדרכים שונות. זאת ועוד, אף אם היינו הולכים בדרכו של בא-כוח המערער ומחילים בעניין זה את סעיף 80(ג)(2) הרי שהיינו מגיעים לאותה תוצאה, שכן סעיף זה מצווה על הרכב השופטים לדרג את העונשים שנגזרו על ידי ההרכב על-פי חומרתם, כאשר הדעה האמצעית בחומרתה היא זו שתכריע. אם נחלק ההרכב באשר לדירוג העונשים בהתאם לחומרתם, תכריע בשאלה זו דעת אב בית הדין (ראו ע"פ 4138/06 הנ"ל). בכל אחת מאפשרויות אלו ברור כי העונש של 22 שנות מאסר בפועל היה נותר על כנו. הסעיף אינו כולל אפשרות לפיה דעת אב בית הדין לעניין העונש שיש להטיל על הנאשם היא זו שתכריע, כפי שניסה בא-כוח המערער לטעון. כמו כן, עמדתו של אב בית הדין היתה נותרת במיעוט אף אם היינו מתחשבים בהנמקות שבבסיס העונשים שנגזרו, שכן הוא היחיד מבין הרכב השופטים שסבר כי מדובר בענייננו במעשה אחד וכי לפיכך יש להטיל עונש אחד. הטענה, אם כן, נדחית. עונש אחד בגין מעשה אחד 9. טענתו השניה של הסנגור עניינה בסעיף 186 לחסד"פ: 186. הרשעה בעבירות אחדות בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. הסנגור טוען כי צדק כב' השופט נאמן בקובעו כי מדובר במקרה דנן במעשה אחד, אשר לפיכך יש להטיל בגינו על-פי סעיף 186 עונש אחד בלבד, כאשר בענייננו מדובר בעונש מירבי של 20 שנות מאסר. מנגד סבורה המשיבה כי צדקו שני חברי ההרכב האחרים כי ניתן במקרה זה להטיל עונש בגין כל אחת מהפגיעות בכל אחד מהמתלוננים, וכי אין מדובר ב"אותו מעשה" כאמור בסעיף 186. עניינו של סעיף 186 לחסד"פ נידון לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה, ולפיכך אסקור תחילה את ההלכות שנקבעו בעניין זה, ואחר כך איישמן על עובדות מקרה זה. 10. על מנת לבחון האם במקרה מסוים מדובר במעשה אחד אשר בגינו יש להטיל עונש אחד, או שמא מדובר במספר מעשים אשר ניתן להעניש בגין כל אחד מהם, נקבעו בפסיקה שני מבחנים עיקריים: המבחן הראשון הינו המבחן העובדתי או מבחן רציפות האירועים. על-פי מבחן זה יש להסתכל על הרצף העובדתי של האירועים ולשאול האם מדובר בפעולה יחידה מתמשכת, אשר פיצולה למספר פעולות משנה אינו אפשרי, או שמא מדובר בשרשרת של פעולות עוקבות כאשר כל אחת היא חוליה נפרדת המרכיבה יחד עם יתר החוליות את אותה השרשרת. נקבע כי כאשר ניתן להצביע, ולו באופן מלאכותי, בכל נקודת זמן במהלך ביצוע הפשע אילו עבירות הושלמו כבר ואילו טרם החלו, הרי אז רצף המעשים אינו מונע פיצולם לעבירות רבות (ע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 843, 849-850 (1990) (להלן: עניין דרורי)). למבחן זה הוצעו אף מספר מבחני עזר, אשר נזכיר רק את אלו הרלבנטיים לעבירות פגיעה בגוף: האם אותן ראיות תומכות באחת או יותר מן העבירות; האם לכל עבירה ניתן לייחס נקודת זמן בה היא הסתיימה והאם נקודות זמן אלו שונות מעבירה לעבירה; האם היתה לעבריין אפשרות פיסית סבירה, לאחר שהתחיל במעשיו, לבצע רק חלק מסוים מן הפעולות ולהימנע מן השאר באופן שהיה נוטל סיכון להיות מואשם בחלק מהעבירות בלבד (עניין דרורי, בעמ' 850-851). המבחן השני עוסק במהות האינטרס הנפגע. מבחן זה מדגיש את המימד המהותי- מוסרי של העבירה בניסיון להתחקות אחר הנזקים שנגרמו בעטיה ולאתר את הערך המוגן שפגע בו העבריין במעשיו (ע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל, פסקה 19 לפסק דינו של השופט לוי (לא פורסם, 12.12.05) (להלן: עניין טיקמן)). מבחן נוסף שהוצע כמשתלב במבחן זה הינו מבחן ההרתעה הבוחן את שיקול הצורך בהרתעת הציבור והיחיד (ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, 20.6.05)). 11. יוער כי יש לשקול את המבחנים הללו במצטבר תוך חתירה לפתרון המתיישב עם השכל הישר וההיגיון (עניין דרורי, בעמ' 851). אכן, המבחנים אינם מספקים כלי הכרעה ברור, והמשקל שיש ליתן לכל אחד מהמבחנים הוא פועל יוצא של טיב העבירה, נסיבות ביצועה ונתונים נוספים (עניין טיקמן, פסקה 19 לפסק דינו של השופט לוי). דהיינו מדובר בסוגיה שעיקרה היא נורמטיבית ומוכתבת בהתאם לשיקולי המדיניות באופן כללי ובאותו עניין ספציפי (ע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461, 467 (2004) (להלן: עניין שר)). גישה זו כונתה אף פרגמטית, ועל פיה ישנן נסיבות שבהן יהווה רצף של התנהגויות מספר עבירות (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 301 (1997) (להלן: עניין פופר)). 12. השלכתם של מבחנים אלו על עבירות אלימות ופגיעה בגוף נידונה לא אחת בפסקי דין של בית משפט זה, בעיקר בהקשר של ריבוי נפגעים. נפסק כי המבחן המהותי-מוסרי הוא העיקר כאשר מדובר בעבירות הפוגעות בגוף האדם, וכי מבחן זה מחייב להכיר בכך שכאשר מדובר במספר נפגעים קיים לכל נפגע אינטרס לשמירת גופו, ולפיכך ניתן להעניש את העבריין בגין כל נפגע בנפרד (ע"פ 3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.03); עניין פופר, בעמ' 307). הרציונאל בבסיס מסקנה זו הוסבר בעניין פופר: "מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש?..." (עניין פופר בעמ' 303). 13. לאור האמור לעיל, לא היתה מחלוקת כי בעבירת הרצח נטילת חייהם של מספר אנשים מחייבת, בשל עיקרון קדושת החיים, להטיל עונש בגין כל נרצח בנפרד. עם זאת, בעבירות אלימות אחרות נחלקו הדעות. כך למשל סבר המשנה לנשיא מ' חשין שלא יהיה זה נכון "כי נלמד היקש מעבירות רכוש לעבירות הפוגעות בגוף האדם (ולהיפך), ואפשר אף נתקשה (לעיתים) ללמוד היקש מעבירות הפוגעות בגוף האדם לעבירות המקפחות חיי אדם" (עניין פופר, בעמ' 306). בפרשה אחרת נידון עניינו של נאשם שהורשע בהריגתם של אשתו ומאהבה (דנ"פ 3371/98 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 502 (2000) (להלן: עניין אזואלוס)). בדיון נוסף שנערך בהרכב של שבעה שופטים סברו ארבעת שופטי הרוב כי מדובר במעשה אחד שבעטיו נהרגו שני בני אדם, ולפיכך יש להטיל עונש אחד בלבד. השופטת דורנר אבחנה עניין זה מהאמור בעניין פופר וקבעה כי "רצף התנהגותי הנעשה בהשפעת קינטור משותף אחד, מהווה מעשה פלילי אחד" (עניין אזואלוס, בעמ' 516). מנגד, סברו שלושת שופטי המיעוט כי יש להטיל עונש נפרד בגין המתתו של כל אחד מהשניים. כך למשל סבר הנשיא ברק: "אכן, לדעתי אין לומר כלל כי עניין לנו במעשה פלילי אחד. העותר גרם למותם של שני בני-אדם על-ידי שתי יריות. אלה הם שני מעשים פליליים. אמת, כל אחד משני האירועים הללו נהנה מההגנה של קנטור, אך אחידות ההגנה אינה גוררת אחדות הפעולה. שתי יריות נורו; שני בני-אדם נהרגו; שתי פעולות שונות בוצעו. על כל אחד מהם היה הנאשם צפוי לעונש מרבי של עשרים שנות מאסר" (עניין אזואלוס, בעמ' 524). על אף ההלכה שנקבעה בעניין אזואלוס אבחנו פסקי דין מאוחרים יותר הלכה זו וייחדוה לעובדות אותו מקרה בלבד (עניין שר; ע"פ 6841/01 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 794 (2002)). בעניין שר הוסכם כי ככלל בעבירות הפוגעות בגוף ניתן להטיל עונש בגין כל נפגע. אמר על כך השופט (כתוארו אז) מ' חשין: "דעתי היא זו שבעבירות של אלימות נגד אדם, בוודאי כך בעבירות רצח, הריגה או פגיעה חמורה באדם - פירוש המושג "אותו מעשה" ייסוב לא אך את העושה אלא - ואולי אף בראש ובראשונה - את הנפגע. כרגיל וכמקובל בעניינים אחרים, גם בענייננו-שלנו יימצאו מקרים - יוצאי-דופן - מקרים שבהם נקבע כי חרף ריבוי הקורבנות יראו במעשה כ"אותו מעשה". ... כפי שאמרתי, ולא אלאה לחזור על כך, אדם - כל אדם - עולם ומלואו הוא, יחיד ומיוחד הוא. ועל דרך העיקרון, מעשה גרימת מותו של אדם בניגוד לדין יש וראוי לראות בו מעשה לעצמו: מעשה המטיל אחריות לעצמה על העושה, אחריות הגוררת אחריה עונש לעצמו. לכל נפגע זכותו - זכות מן הטבע היא - לחיים ולשלמות הגוף, וזכות זו שמן הטבע חובתה של החברה לפרוש עליה וסביבה הגנה ראויה. האדם הוא תכלית המשפט, וחייו וכבודו של האדם מחייבים את המשפט" (עניין שר, בעמ' 473-474). לאחרונה אף נקבע כי גם בגין מספר עבירות של גרימת מוות ברשלנות ניתן, בהתאם לנסיבות, לקבוע עונשים נפרדים עבור כל מקרה מוות (רע"פ 4157/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.07)). 14. בעניין שבפנינו מדובר על הרשעה בעבירות של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. לטעמי, עבירות אלו אינן שונות, לעניין פרשנות המונח "אותו מעשה" בסעיף 186 לחסד"פ, מעבירת הרצח או ההריגה. הרציונאל הוא זהה. גם בעבירה זו פוגע העבריין בערך של קדושת החיים ובזכותו של הנפגע לחיים ולשלמות הגוף, ולעיתים כל ההבדל בין נפגע שקיפח את חייו לנפגע שנחבל באופן חמור נעוץ בתוצאת המעשה פרי המזל והגורל בלבד. גם בעבירה זו פועל העבריין מתוך יסוד נפשי של כוונה (ואין פירוש הדבר כי בעבירות של מודעות בלבד לא יופעלו אותם כללים). גם בעבירה זו יש להרתיע את הפרט והציבור עבור כל פגיעה בנפרד ובכך לתמרץ אותו לא להמשיך ולפגוע בעוד אנשים. אכן, ישנם הבדלים בין עבירות הרצח, ההריגה וגרימת החבלה החמורה. הבדלים הנעוצים בחומרת המעשים, בפגם המוסרי שבבסיסם, בגודל ומהות הנזק שנגרם לנפגע ולסביבתו, בתכנון שקדם לביצוע המעשה, ועוד. כמו כן ישנם הבדלים מעין אלו הנובעים מנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. עם זאת, לטעמי הבדלים אלו יש בהם כדי להשליך על סעיף העבירה בה יורשע העבריין, ומכאן גם על העונש המקסימאלי שיכול להיות מוטל עליו. יש בהם כדי להשליך אף על העונש הכולל שייגזר בסופו של דבר על העבריין, וכן על השאלה האם יש לצבור או לחפוף את העונשים שנגזרו עליו. אין בהבדלים אלו כדי למנוע מבית המשפט להטיל על העבריין ענישה נפרדת בגין כל אדם שנפגע. מאחר שלא מצאתי בעניין דנן נסיבות מיוחדות בגינן יש לסטות מהכללים האמורים, הרי שיש לדחות את טענת המערער לפיה היה מקום לגזור עונש אחד בגין הפגיעות בארבעת המתלוננים. עונשים מצטברים או חופפים 15. גם לאחר שקבענו כי ניתן להעניש את המערער בגין כל פגיעה בנפרד, נותר לנו לדון האם יש לקבוע כי העונשים שנגזרו עליו ירוצו בחופף או במצטבר אחד לשני. ההוראה החולשת על סוגיה זו מצויה בסעיף 45(א) לחוק העונשין, וזו לשונה: 45. מאסר חופף (א) מי שנידון במשפט אחד לענשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. נקבע בפסיקת בית משפט זה כי הפרשנות שיש לייחס לסעיף זה הינה כי נקודת המוצא בהוראה היא שמספר עונשי מאסר שנגזרו על נאשם בעבירות שונות, ישאם הנאשם בחופף אחד לשני. דהיינו, הכלל הינו ריצוי בחופף והחריג הינו ריצוי העונשים במצטבר. פרשנות זו נומקה במידת החסד שיש לנקוט עם הנאשם תוך הותרת פתח של תקווה לחופש ולחיים חדשים כחלק מההכרה בערכו האנושי של כל אדם באשר הוא אדם. לצד זאת מצוי אף השיקול בדבר שיקומו של הנאשם והשתלבותו מחדש בחברה. מנגד, החריג המאפשר צבירת העונשים מבוסס על האינטרס החברתי במיצוי הדין עם נאשם שהורשע במספר עבירות חמורות, ועל מתן משקל לשיקולי הגמול, המניעה וההרתעה עקב חומרת העבירות ונסיבות ביצוען (ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, 286-287 (2003); ע"פ 9059/03 יוסבשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.07) (להלן: עניין יוסבשוילי); ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934, 941 (2005) (להלן: עניין ליבוביץ)). 16. בפסיקה הוזכרו שיקולים רבים להכרעה בשאלה האם לחפוף או לצבור את העונשים בכל מקרה ומקרה. שיקולים אלו, יש לציין, חופפים ברובם שיקולי ענישה כלליים. כך הוזכר השיקול בדבר סוג העבירות בהן הורשע הנאשם וחומרתן; אופי המעשים ונסיבות ביצועם; וכן חומרת הפגיעה בקורבן העבירה. שיקול נוסף הינו עוצמת הזיקה המתקיימת בין המעשים השונים בגינם הורשע הנאשם. מעשים הכרוכים זה בזה עד כדי היותם מסכת עובדתית אחת עשויים להצדיק ענישה חופפת. שיקולים נוספים עניינם גילו של הנאשם, עברו הפלילי, הודאה במעשים, הבעת חרטה כנה על ביצועם, וכן מצוקה קשה ממנה סבל הנאשם (עניין יוסבשוילי, פסקה 8 לפסק הדין). מכל מקום נקבע כי כל מקרה לנסיבותיו (עניין שר, בעמ' 477; עניין ליבוביץ, בעמ' 941). 17. המערער מנסה להיתלות במקרה בו אבחן בית המשפט בין מעשי עבירה נפרדים שנעשו על ידי הנאשם באותו קורבן ובדעה צלולה, לבין ביצוע ברצף של מעשים שונים אשר לא תוכננו על ידי הנאשם מראש. במקרה האחרון נקבע כי העונשים ירוצו בחופף (ע"פ 483/87 מדינת ישראל נ' חסאן (לא פורסם, 1.1.89)). איני סבורה כי יש בהלכה זו כדי להכריע בסוגיה שלפנינו. ראשית, הדברים נאמרו בנסיבותיו הספציפיות של אותו מקרה, אשר כללו, בין היתר, התחשבות במצבו הנפשי המיוחד של הנאשם. שנית, במקרים אחרים ניתן למצוא אמירות אשר אינן מתיישבות עם האינטרס של המערער. כך למשל, נקבע כי מקום שבו מדובר על עבירה המלווה בכוונה יוטלו ככלל עונשים מצטברים על הנאשם (עניין שר, בעמ' 477). כמו כן נפסק כי סלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בערך חיי האדם חייבת למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם בסוגיית הצטברות העונשים (עניין פופר, בעמ' 303; ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562, 570 (2003); עניין ליבוביץ, בעמ' 942-943; ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(2) 187 (1992)). כך למשל, נקבע כי הרשעתו של אדם במספר עבירות מין חמורות עשויה להצדיק ענישה מצטברת בגינן, שכן ראוי ליתן משקל לאינטרס העצמאי של כל אחד מהקורבנות לשלמות גופו ונפשו ולכבודו כאדם (עניין ליבוביץ, בעמ' 943-944). מכל מקום אני סבורה כי לא ניתן לנתק במקרה זה את שאלת הצטברות העונשים או חפיפתם מהשאלה בדבר העונש הכולל הראוי במקרה זה (ראו דבריהם של השופט י' כהן והשופט (כתוארו אז) ברק בע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421 (1979); רע"פ 8316/05 מדינת ישראל נ' סגל (לא פורסם, 12.3.07)), ולפיכך אפנה לבחינת עניין זה. העונש הכולל 18. מלאכת הענישה הינה איזון מורכב ועדין בין שיקולי ענישה שונים. מקובל לציין בין שיקולים אלו את שיקולי ההרתעה הכללית וההרתעה האינדיבידואלית, את שיקולי המניעה והתגמול, ואת השיקול השיקומי (ע"פ 212/79 הנ"ל, בעמ' 434). עוד אציין בהקשר העניין דנן כי היו שסברו שעונש של מעל 20 שנות מאסר שמור הוא למקרים יוצאים מן הכלל בחומרתם (ע"פ 212/79 הנ"ל, בעמ' 428; עניין ליבוביץ, בעמ' 945). עם זאת, נקבע כי הכל תלוי בנסיבותיו של כל מקרה (ע"פ 212/79 הנ"ל, דבריו של השופט (כתוארו אז) ברק; עניין ליבוביץ, בעמ' 945-946). 19. על עבירות אלימות דובר רבות בתקופה האחרונה בבית משפט זה, וזאת לאור החשש כי תופעה זו הולכת ומתפשטת בחברה הישראלית, כאשר אנו עדים לא אחת לפתרון סכסוכים בדרכי אלימות ואף להפעלת אלימות בעבור עניינים של מה בכך. מוסכם על כולם כי על בית המשפט, אשר בתוך עמו הוא יושב, להירתם למאבק בנגע האלימות באמצעות הטלת עונשים מרתיעים בעבירות אלימות. וכך אמרתי באחת הפרשות: "רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה" (ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.07)). ובפרשה אחרת ציינתי: "בימים אלה, בהם נגע האלימות פושה בחברה, מחייבת תכלית ההרתעה בדין הפלילי העברת מסר ברור ליחיד ולרבים, ועל כן, ככלל, מצדיקה היא הטלת עונש מאסר על עבריינים מסוגו של המערער. ענישה כאמור נדרשת גם על מנת להגן על הציבור באמצעות הרחקת העבריין האלים, בבחינת "ובערת הרע מקרבך" (לעניין החומרה היתרה הננקטת בעניינם של עברייני אלימות ראו למשל: ע"פ 10444/06 עייני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.4.07); ע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.7.05))" (ע"פ 5409/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.07)). 20. אף אם אניח לטובתו של המערער כי ילדיו הותקפו על ידי ילדי המשפחה המתלוננת הבוגרים מהם וגרמו להם פציעות, נותר הצורך בענישה מחמירה עם המערער אשר נטל רובה ציד וירה באם משפחת השכנים ובשני ילדיה זה אחר זה. המערער לא הסתפק בכך ואף ירה בבן נוסף של המשפחה אשר לא היה מעורב בסכסוך ויצא מפתח הבית, ככל הנראה לשמע המהומה. מעשים אלו מדברים בעד עצמם ולא ניתן להמעיט בחומרתם. הצורך בהרתעה כללית בעבירות אלימות מחייב ענישה חמורה בעבירות אלו. אף שיקול הגמול, לאור חומרת העבירות, מטה את הכף לעבר הטלת עונש חמור על המערער. 21. אמנם, המערער הינו אדם נורמטיבי ללא כל עבר פלילי אשר הודה במהלך המשפט במיוחס לו ואף הביע חרטה וצער על המקרה. עם זאת, יש לזכור כי הודאתו של המערער הגיעה לאחר שנשמע חלק גדול מההוכחות, והודאה זו לא חסכה מארבעת המתלוננים ומאבי משפחת המתלוננים את הצורך להעיד בבית המשפט. כמו כן, אין בנסיבות מקלות אלו להשפיע באופן משמעותי על כובדם הרב של השיקולים לחומרה. המעשה הקשה אותו ביצע המערער, אשר פרטיו מותירים תחושה של מציאות של מערב פרוע, גרם לחורבן משפחה מפוארת ומכובדת וזרע בה הרס ואומללות אשר ספק אם תהיה להם תקנה. תוצאותיו של המעשה משליכות לא רק על המתלוננים, אלא אף על אבי המשפחה אשר לא נפגע מהירי בשעת האירוע, אך בוודאי לא ניתן להמעיט מההשלכות הקשות שיש לאירוע אף עליו. לפיכך לא מצאתי כי יש מקום להתערב בתקופת המאסר שהושתה על ידי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, כאשר נימוקיהם של כל אחד משופטי הרוב משתרעים על פני גזר דין ארוך ומפורט בו נשקלו כל השיקולים הרלבנטיים (גם אם דרך השקלול של הענישה שונה) - נסיבות העבירה ותוצאותיה הקשות, גורם ההרתעה וגורם הגמול, ועוד כיוצא באלה שיקולים אשר מצאו כולם ביטוי בתוצאה אליה הגיעו שופטי הרוב. לפיכך, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה ויש להותיר על כנו את העונש של 22 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו של המערער וכן שלוש שנות מאסר על תנאי, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירות אלימות מסוג פשע במשך שלוש שנים. 22. לסיכום, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. מוצא אני רק להעיר כי פרשנותו הראויה של סעיף 80 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 בקושיות השונות שהוא מעורר – טרם הושלמה. עיינו: ע"פ 1641/02 אוסלן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 3.10.06); ש"ז פלר "דעת רוב, דעת-מיעוט – מושא ודרכי גיבוש סעיף 80 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984" עיוני משפט ט"ו (תש"ן) 31; רון שפירא "אחרי רבים להטות – סעיף 80 לחוק בתי המשפט" עיוני משפט י"ז (תשנ"ג) 393. בסוגיה שעמדה לפנינו כאן בהקשר זה לא ראתה חברתי השופטת ע' ארבל לפסוק בין החלופות הפרשניות השונות שהוצעו לענייננו, תוך שהיא מציינת: "בכל אחת מאפשרויות אלו ברור כי העונש של 22 שנות מאסר בפועל היה נותר על כנו" (שם, בפסקה 8 לחוות דעתה). נוכח מסקנה זו – אני מצטרף לתוצאה האמורה, ואולם הנני סבור כי אם לא יבוא בהקדם תיקון חקיקתי שיבהיר את הדברים המוקשים – יהיה צורך להידרש להכרעה בקשיים הרבים שסעיף 80 הנ"ל מעורר. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ג בתשרי תשס"ט (12.10.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06068670_B03.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il