גלעד קוטר נ. יצחק ברדוגו

פסק-דין בתיק ע"א 6866/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6866/14 ע"א 6945/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון המערערים בע"א 6866/14 והמשיבים בע"א 6945/14: 1. גלעד קוטר 2. פזית קוטר נ ג ד המערער בע"א 6945/14 והמשיב בע"א 6866/14: יצחק ברדוגו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.7.2014 בת"א 44281-01-12 שניתן על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשע"ו (1.2.2016) בשם המערערים בע"א 6866/14 והמשיבים בע"א 6945/14: עו"ד אביחי ברטנובסקי בשם המערער בע"א 6945/14 והמשיב בע"א 6866/14: עו"ד נירית היים פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד"ר ד' אבניאלי) בת"א 44281-01-12 מיום 8.7.2014, בגדרה התקבלה חלקית תביעת המערער בע"א 6945/14 – הוא המשיב בע"א 6866/14 (להלן: המשיב), כך שהמערערים 2-1 בע"א 6866/14 – הם המשיבים בע"א 6945/15 (המערער 1, ו-המערערת 2 יקראו להלן בהתאמה: המערער ו-המערערת; וביחד המערערים), חויבו לשלם למשיב פיצוי בסך של 90,000 ש"ח וכן חויבו בהוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח. 2. המערערים הינם זוג נשוי. בשנת 2010, סמוך לאחר חתונתם, הם הכירו את המשיב, וזה שכנע אותם להשקיע כספים בחברת נסט וואליו (להלן: נסט וואליו), שהיא חברה בבעלותו, בתמורה להעברת 20% ממניות החברה אליהם. המערערים השקיעו סכום של 100,000 ש"ח, אלא שהמניות מעולם לא נרשמו על שמם ולא הועברו לבעלותם. בחודש אוקטובר 2010 המשיב עניין את המערער בקבלת זיכיון להפעלת סניף של רשת "סאבווי" (להלן: סאבווי). המערער קיבל את הרעיון והקים חברה בשם "ברקו סנדוויץ' בע"מ" (להלן: החברה), על מנת שתפעיל את הזיכיון, ובין הצדדים הוסכם כי המשיב ישמש כעובד החברה וינהל את החנות בה תמומש זכות הזיכיון. המשיב והמערער פעלו יחדיו לתועלת הקמת החנות, שיפוצה והשגת כל ההיתרים הנדרשים, ועם פתיחתה בסוף חודש מרץ 2011 – בהתאם להסכמה בין הצדדים – החל המשיב לשמש בתפקיד מנהל החנות. החל מחודש ינואר 2011 קיבל המשיב משכורת חודשית מהחברה בסך של 10,000 ש"ח. במהלך חודש מאי 2011 הגיע אל סניף החברה אדם, אשר טען בפני המערער כי המשיב גזל ממנו סך של 200,000 ש"ח במרמה. או אז, המערער החל לבדוק את רקעו ועברו של המשיב, ונוכח העובדות שנגלעו בפניו התעמת עם המשיב גם בנוגע לאותם 100,000 השקלים שהשקיע יחד עם אשתו בחברת נסט וואליו. לאחר דין ודברים, המערער ביקש מהמשיב שלא להגיע עוד לעבודה, וביום 3.6.2011 פוטר המשיב מעבודתו בחברה. מאותו מועד ועד ליום 21.6.2011, המשיב ניהל תכתובת ענפה עם יועצה המשפטי של החברה באמצעות הדואר האלקטרוני, ובה עתר לקבל תלושי שכר ומטלטלין שלטענתו שייכים לו ונותרו בחצרי החברה. התכתבות זו הסתיימה בלא כלום. כשבעה וחצי חודשים מתום ההתכתבות, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי, טען ליחסי שותפות בינו לבין המערערים, ועתר, בין היתר, לסעדים הבאים: א. להצהיר על בעלותו ב- 50% ממניות החברה; ב. להצהיר כי המערערים הנם בעלי 50% ממניות חברת נסט וואליו וכי עליהם לשאת במחצית ההוצאות והתשלומים בהם נשא בנסט וואליו; ו-ג. לחייב את המערערים בתשלום סך של 2,500,000 ש"ח, וזאת בגין מחצית זכויותיו ברווחי החברה, זכויות בחברה נוספת, הפגיעה בעסקיו ובשמו הטוב, ועגמת הנפש שנגרמה לו. 3. ביום 8.7.2014, בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את תביעת המשיב. בפסק דינו, בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמשיב היה זכאי למניות בחברה או היה שותף מלא בעסקיה, וכי הוא זכאי לתשלום שכר חודשי בלבד. מאידך, בית המשפט המחוזי עמד על כך שמאמצי המשיב תרמו להקמת העסק, וכי ההחלטה להפסיק את העסקתו בסניף מנעה ממנו את האפשרות להמשיך לעבוד במקום ולקבל את שכרו. לבסוף, בית המשפט המחוזי העריך את הפיצוי לו זכאי המשיב בגין תקופת העסקתו והפסקתה החד-צדדית כאמור בפסקה 1 לעיל. מכאן הערעורים שלפנינו. טענות הצדדים 4. המערערים טוענים כי נפלה טעות בידי בית המשפט המחוזי שעה שפסק למשיב סעד שכלל לא התבקש, המבוסס על עילה שלא נטענה ושלא הונחה לגביה תשתית עובדתית. לביסוס עמדתם, המערערים מצביעים על כך שכלל טענותיו של המשיב – לרבות טענותיו במישור הסעדים – מתבססות על עצם היותו "שותף" לכאורה בחברה, תוך שהם מדגישים כי המשיב כלל לא עתר לסעדים הנובעים מעצם פיטוריו. כפועל יוצא, המערערים מטעימים כי גם לא ניתנה להם גם אפשרות להתגונן כראוי מפני הסעד שנפסק בפסק הדין. עוד סבורים המערערים כי בית המשפט המחוזי שגה עת קבע שהמשיב העניק להם שירות כלשהו, שעה שהתביעה הוגשה נגדם בלבד – להבדיל מהחברה שבבעלותם – וככל שהמשיב העניק שירותים, הוא עשה זאת לטובת החברה ובמסגרתה. עוד מציינים המערערים כי המערערת אינה בעלת מניות בחברה, וכי לבטח אין כל יחסי עבודה בינה לבין המשיב. לבסוף, המערערים עומדים על כך שהמשיב זכה למלוא שכרו, וכי למצער היה על בית המשפט לקזז את הסכום אותו קיבל כשכר עבודה מן הפיצוי שפסק. 5. מנגד, המשיב טוען כי התמורה הפסוקה אינה משקפת שכר עבודה אלא את היקף תרומתו ופועלו המסחרי למיזם – כמי שבלעדיו לא היה קם העסק. המשיב גורס כי העובדה שהובטח לו שכר חודשי אינה סותרת את טענותיו לזכויות בעלות בעסק, אשר בגינן הוגשה התביעה מלכתחילה. מעבר לכך, המשיב מלין על קביעות רבות של בית המשפט המחוזי, לרבות החלטותיו בבקשה שהגיש לסעד ביניים, אשר לעמדתו גרמו לו לעוול והובילו לאומדן שגוי של סכום הפיצויים באופן שהוא נמוך משמעותית מן הראוי. כמו כן, המערער סבור כי לא ניתנה התייחסות מספקת מצד בית המשפט המחוזי לכך שתבע פיצויים גם בגין לשון הרע ועוגמת נפש. דיון והכרעה 6. לאחר שבחנו בקפידה את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה ואת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בעיקרו של דבר, אנו מאמצים את מכלול הממצאים העובדתיים והמשפטיים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מתוקף סמכותנו מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו מתירה לערכאת הערעור לדחות ערעור, ובלבד שמצאה כי התקיימו שלושה תנאים: (1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית; (2) הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיעה הערכאה הדיונית; (3) פסק דינה של הערכאה הדיונית אינו מגלה טעות שבדין (ראו: ע"א 5798/14 חשב גרניט – יזום וישום פרוייקטים בע"מ נ' כתבי, פסקה 4 (19.11.2015); עע"מ 7063/12 בוטבול (איש לב) נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, פסקה 8 (17.9.2015); ע"א 2087/14 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקה 7 (17.6.2015)). 7. במקרה שלפנינו, אנו מוצאים כי התקיימו שלושת התנאים האמורים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא פסק דין מפורט ומקיף, אשר הגדיר היטב את השאלות המשפטיות העומדות לדיון ונדרש אליהן בהרחבה. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי בחן את הטענות שנטענו בפניו, וקבע ממצאים המבוססים על התרשמותו מן העדים והראיות שהובאו בפניו, ועל ניתוח מעמיק של מערכת היחסים בין הצדדים והשלכותיה עליהם. ממצאיו של בית המשפט המחוזי מקובלים עלינו, ואנו סבורים כי הם מבססים היטב את מסקנותיו המשפטיות. משכך, אנו סומכים את ידינו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במלואו, ודוחים את הערעורים. 8. יצוין, כי בדיון בפנינו הצענו לשני הצדדים לחזור הדדית מהערעורים, אך בעוד שהמערערים הסכימו לחזור בהם מערעורם – המשיב עמד על ערעורו, ועל כן אנו רואים לנכון לחייב אותו בשכר טרחת עו"ד המערערים בסך של 20,000 ש"ח. 9. סיכומם של דברים, הערעורים נדחים. המשיב ישא בשכר טרחת עו"ד המערערים כאמור בפסקה 8 לעיל. ניתן ביום, ל' בניסן התשע"ו (8.5.2016). תוקן היום, א' באייר התשע"ו (9.5.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14068660_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il