פלוני נ. פלוני

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6865/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. בית הדין השרעי לערעורים – ירושלים 3. בית הדין השרעי האזורי – באקה עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד אומימה חאמד פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי שיורה על ביטול פסק דינו של המשיב 3, בית הדין השרעי האזורי באקה אל גרביה (להלן: בית הדין), שניתן ביום 29.3.2020 בתיק מספר 1561/2015, בו נקבע הסדר ראיה בין בתם הקטינה של העותרת והמשיב 1 ובין אביה (להלן: "הקטינה", "המשיב" ו-"פסק הדין", בהתאמה). לעתירה זו נלוותה בקשה למתן צו ביניים, לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בעתירה דנן. כעולה מהעתירה ומפסק הדין, תמציתם של דברים, שנישואי העותרת והמשיב (להלן: "בני הזוג") עלו על שרטון, ובעקבות כך התגרשו ביום 18.3.2013. הקטינה, ילידת 30.12.2009, נמצאה מאז אותו המועד במשמורתה של אימה העותרת. המשיב, אביה של הקטינה, לא השלים עם מצב דברים זה, ועל כן הגיש ביום 28.6.2015 תביעה להסדרי ראיה ביחס לקטינה (להלן: "הסדרי הראיה"). בית הדין פירט בפסק הדין את האופן שבו ליווה את התביעה הנ"ל, וכן את ההליכים הרבים שהתנהלו בין בני הזוג בקשר להסדרי הראיה בחמש השנים שחלפו. בין היתר צוין, כי כבר בסמוך לאחר הגשת תביעת המשיב הסמיך בית הדין את לשכת הרווחה לפעול לקידום הסדרי הראיה, מכוח סעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות"). לאור האמור, קבע בית הדין כי על אף מעורבותם הרבה של גורמי לשכת הרווחה ומיצוי כל האמצעים וההליכים הטיפוליים, לא חלה התקדמות, ולמצער נכונות, מצד העותרת לקיום קשר בין הקטינה לאביה. למעשה, כך נקבע, מאז הוגשה תביעת המשיב לא פגש הוא את בתו ולו פעם אחת. בהסתמך על חוות דעת המומחים שהתקבלו בהליך, בית הדין הוסיף וקבע כי יש לשלול את טענת העותרת לפיה המשיב הוא גורם שלילי בחייה של הקטינה או כי יש סיבה פסיכולוגית המונעת מהקטינה לפגוש את אביה. בפסק הדין אף צוין כי העותרת הפרה החלטות שונות שנתן בית הדין, וכי היא פעלה במכוון לשתול במוחה של הקטינה מחשבות שליליות לגבי אביה, למרות שבמסגרת ההליכים לקביעת הסדרי הראיה היו הזדמנויות רבות לשכך את הפגיעה הנפשית שהסב הסכסוך בין בני הזוג לקטינה. בסיכומם של דברים, קבע בית הדין כי האשם בהתמשכותם של ההליכים לגיבוש הסדרי הראיה נופל על כתפיה של העותרת לבדה. על רקע זה, ותוך הדגשת חשיבות הסדרי הראיה בדיני השריעה ובכלל, פסק בית הדין כי בהינתן התנהלותה הפסולה של העותרת מאז הוגשה תביעת המשיב, אין מנוס מהכרעה שיפוטית. בעיקרו של דבר, נקבע כי בהתאם לסמכות המוקנית בסעיף 68(א) לחוק הכשרות, לעותרת נתונים חודשיים ימים להכין את הקטינה למפגש עם אביה במרכז קשר – אום אל פחם, ולקיים בשלב ראשון 8 מפגשים שבועיים רצופים תוך תקופה מקסימלית של 4 חודשים. בהמשך לכך נקבע כי היה והעותרת תפר הסדר זה יוטלו עליה סנקציות בדמות עיכוב יציאה מהארץ ושלילת רישיון הנהיגה. לצד האמור, הוציא בית הדין צו עיכוב יציאה מהארץ לקטינה, תוך הותרת אפשרות לעותרת להגיש במידת הצורך בקשה מתאימה להחרגה. ערעור העותרת על פסק הדין נדחה ביום 3.9.2020 על ידי המשיב 2, בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (להלן: "בית הדין לערעורים"), בין היתר מהטעם שהתוצאה בפסק הדין הסתמכה על חוות דעת מומחים, וכן על התרשמות ישירה מכלל הגורמים הנוגעים לעניין. בעתירה שלפנינו, טוענת העותרת כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות, אינו משרת את טובת הקטינה ומשקף טיפול מפלה בין בני הזוג. בעיקרו של דבר, נטען בעתירה כי בית הדין שגה בקביעתו כי העותרת היא זו שאחראית לבדה להתמשכות ההליכים, ולכך שהקטינה אינה רוצה בחידוש הקשר עם אביה, וכן בכך שכפה בפסק הדין הסדר ראיה שאינו עולה בקנה אחד עם עמדת הגורמים המקצועיים בשירותי הרווחה. לצד זאת, מלינה העותרת על צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא לקטינה וכן על הסנקציות שנקבעו בפסק הדין למקרה שהעותרת לא תציית לאמור בו. אחר הדברים האלה, טוענת העותרת כי אף נפלו פגמים בפסק דינו של בית הדין לערעורים משזה ניתן ללא הנמקה מספקת ובלי שקוים דיון במעמד הצדדים. דין העתירה להידחות על הסף, ללא צורך בתגובה. כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים, ובתי הדין השרעיים בכלל זאת. התערבות בהחלטותיו של בית דין דתי מוגבלת למקרים חריגים וקיצוניים של חריגה מובהקת מסמכות, עיוות דין ופגיעה בעיקרי הצדק הטבעי (ראו למשל: בג"ץ 2695/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, פסקה 10 (27.5.2018); בג"ץ 8132/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים במושבו בבאקה אל גרבייה, פסקה 4 (18.11.2018); בג"ץ 1669/19 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, פסקה 6 (4.4.2019)). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מבוקשת התערבות בהחלטה שערעור עליה נדחה בפני בית דין דתי לערעורים, כבענייננו. מהטעמים שיפורטו להלן, אינני סבור כי עניינה של העותרת יוצא מכלל טענות בעלות אופי ערעורי, וכי אין הוא בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. במסגרת העתירה שלפנינו, מבקשת העותרת לבטל פסק דין מפורט ומנומק שהורה על הסדר ראיה בין הקטינה לאביה, וזאת בתום כחמש שנים של ניסיונות להגיע להסדר מוסכם שלא נשאו פרי. כעולה מפסק הדין, במהלך השנים הללו נעשו מאמצים רבים ומגוונים מצד גורמי הרווחה ומצד בית הדין על מנת להביא לתוצאה המאזנת בין עמדתה של העותרת, טובתה של הקטינה ורצונו הלגיטימי של אביה לעמוד בקשר עם בתו. עוד עולה מפסק הדין כי העותרת לא שיתפה פעולה, בלשון המעטה, עם מאמצים אלה, ואף הפרה החלטות שנתן בית הדין. הסדר הראיה שעליו הורה לבסוף בית הדין בהחלטה הנתקפת בעתירה, הינו הסדר ראשוני והדרגתי, שניתן בשים לב לעמדת גורמי המקצוע הרבים שבאו במגע עם הקטינה בשנים האחרונות. למרבה הצער, הסדר זה נקבע משלא הגיעו בני הזוג לכדי הסכמה בנוגע לטיב הקשר שיתקיים בין המשיב לקטינה, חרף ההזדמנויות הרבות שעמדו להם בשנים האחרונות, ולמרות התמיכה הרבה שקיבלו מגורמי הרווחה. בנסיבות אלו, אין כל בסיס להתערבותו של בית משפט זה בפסק הדין של בית הדין השרעי. טענותיה של העותרת לחריגת בית הדין מסמכות והיחס המפלה שקיבלה נטענו בעלמא (וראו בהקשר זה את סעיף 79 לחוק הכשרות). קביעתה של העותרת לפיה הסדר הראיה עליו הורה בית הדין יביא לפגיעה קשה בקטינה, הוצגה גם היא ללא בסיס מספק. לא למותר לציין, כי מחוות הדעת המצוטטות בעתירה עולה כי דווקא התמשכות ההליכים וחשיפת הקטינה לעוד ועוד גורמים טיפוליים משירותי הרווחה הם אלה שמסבים כיום את עיקר הנזק לקטינה. חוות דעת אלו מבהירות בנוסף כי הריחוק שחשה הקטינה כלפי אביה נובע בעיקר מהעובדה שהייתה במשמורתה של אמה מאז התגרשו הוריה, ולא בשל כך שאביה הותיר בבתו חותם שלילי כלשהו. אף תלונתה של העותרת בדבר צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא לקטינה אינה מצדיקה התערבות, משצוין בפסק הדין כי במספר הזדמנויות יצאה העותרת עם הקטינה לחוץ לארץ ולעתים אף בלי הסכמת המשיב או יידועו מראש. ככל שהדברים נוגעים להתראות בית הדין בנקיטת סנקציות עתידיות כלפי העותרת (איסור יציאה מהארץ ושלילת רישיון הנהיגה), הרי שכל עוד לא הופעלו סנקציות אלו הלכה למעשה, לא ראינו להידרש לשאלה אם השימוש בהן בנסיבות המקרה חורג מגבולות סמכות בית הדין מכוח חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 או מכוח הסדר חוק אחר. מעבר לאמור, יש לדחות את טענתה של העותרת בדבר הפגמים שנפלו בפסק דינו של בית הדין לערעורים, שנטענו גם הן ללא נימוק שבדין (ויוער בהקשר זה כי בניגוד לטענת העותרת, לא נפל פגם בעצם העובדה שבית הדין לערעורים דחה את ערעורה בלי שקיים דיון במעמד הצדדים. ראו: בג"ץ 4449/08 גבן נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, פסקאות ה'-ו' (10.8.2009)). עיון בהחלטות הנתקפות בעתירה מלמד כי ניתן לעותרת יומה, וכי היא טענה בהרחבה את טענותיה, בהזדמנויות שונות. משאלה הם פני הדברים, לא קמה, כאמור, עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין השרעיים. למותר לציין, כי ככל הורה אחר שילדיו מקיימים הסדרי ראיה, אף בפני העותרת פתוחה הדלת לפנות לבית הדין בבקשה לעיון חוזר, היה וייווצרו נסיבות המצדיקות זאת. סוף דבר, דינה של העתירה להידחות על הסף, ועמה נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. ניתן היום, ‏כ' בתשרי התשפ"א (‏8.10.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20068650_Y02.docx עו מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1