יאיר חזן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק עע"ם 6864/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 6864/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל המערערים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים נ' בן אור, ר' וינוגרד, א' דראל) בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 5.7.12 בעת"מ 20905-05-12 בשם המערערים: עו"ד זיו סימון; עו"ד אילון עישר בשם המשיבה: עו"ד ליאורה וייס-בנסקי פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בירושלים (השופטת בן אור והשופטים וינוגרד ודראל) מיום 5.7.12 בעת"מ 20905-05-12, שבגדרו נדחתה עתירת המערערים כנגד החלטת המשיבה לדחות בקשתם לראות בכל אחד מהם "שוכר פרטי" של חדר במלון "חוף הדקלים" לשם זכאות להטבות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן חוק יישום תכנית ההתנתקות או החוק). רקע ב. המערערים הם שני אחים, ילידי 1980 ו-1981, אשר התגוררו בבית הוריהם ביישוב פאת שדה שבגוש קטיף החל משנת 1989. בשנת 2001 עברו המערערים להתגורר במלון חוף הדקלים לאחר שהמלון נסגר לאורחים בעקבות פרוץ האינתיפאדה השניה. בהחלטת המשיבה בעניינם של המערערים מיום 14.2.12 תואר הרקע למגוריהם של המערערים, כמו גם של דיירים נוספים, במלון: "בעקבות השבתת הפעילות, הוחלט לאכלס את המלון ברווקים תושבי האזור המפונה, שבשל מעמדם האישי לא יכלו להתקבל כחברים ביישובי האזור המפונה. חלקם היו צעירים אשר התגוררו עם משפחותיהם ביישובי הגוש, ולטענתם עקב עזיבתם את הדת והיעדר האפשרות החברתית לגור כרווקים ביישוביהם, מצאו דרכם למגורים באתר המלון, תוך עידוד והכוונה של המועצה האזורית עזה...". ג. כל אחד מן המערערים חתם על הסכם לשכירת חדר מן המלון. למערער 1 הושכר חדר 607 בגוש 6 ("סוויטה"- חדר אשר אליו מחובר חדר נוסף), ולמערער 2 חדר 609 באותו גוש. ד. ועדת הזכאות לפיצויים לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות (להלן ועדת הזכאות) לא מצאה כי מתחם המלון הוא "יישוב מפונה" כהגדרתו בחוק יישום תכנית ההתנתקות, ועל כן נקבע (החלטות מיום 11.9.05 ו- 30.3.06), כי דיירי המלון אינם זכאים לפיצוי על פי החוק. הנושא הועבר לבחינת המשיבה (להלן גם הועדה המיוחדת) הפועלת מכוח סעיף 137 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, שעניינו פיצוי מיוחד לפנים משורת הדין, וזו קבעה בהחלטתה מיום 27.9.05 כי יש מקום למתן פיצוי לפנים משורת הדין חלף הפיצויים בחוק בהתאם לסעיף 137(ב)(2), בכפוף לבחינה פרטנית והמצאת מסמכים נוספים. ה. לאחר שדנה בבקשות המערערים, קבעה המשיבה (החלטות מיום 30.5.07 ומיום 6.6.07), כי יש לאשר לכל אחד מן המערערים תשלום מיוחד בסכום כולל של 114,224 ₪ חלף הפיצויים הקבועים בסימן ב' לפרק ה' לחוק המגלמים מענק בשל ותק, הוצאות הובלה והתארגנות ודמי שכירות. עוד הוחלט, כי אין בנסיבות להצדיק תשלום מיוחד חלף הפיצוי הניתן לשוכר בדיור הציבורי לפי סעיף 38 לחוק יישום תכנית ההתנתקות. ו. ביום 27.3.11 פורסם חוק יישום תכנית ההתנתקות (תיקון מס' 3) (להלן תיקון מס' 3), אשר הציע פתרון התיישבותי לשוכרים פרטיים. סעיפים 43א ו-47א לחוק, שהוספו במסגרת התיקון, מאפשרים לשוכרים לרכוש מגרש במסגרת קהילתית ביישובי קבע בהתאם להטבות שנקבעו בחוק. כך, למשל, מתן פטור ממכרז בעסקה עם מינהל מקרקעי ישראל (סעיף 47ב), שיפוי בעד רכישת מגרש מגורים (סעיף 47ג), והלוואה להעתקה קהילתית (סעיף 47ד). ז. בעקבות תיקון זה פנו המערערים, כל אחד בנפרד, לועדת הזכאות בבקשה לאישור זכאות. הבקשות נדחו על-ידי ועדת הזכאות ביום 25.7.11, מן הטעם שהמערערים לא התגוררו ב"יישוב מפונה" כהגדרתו בחוק. ברם, חרף האמור הורתה ועדת הזכאות על העברת הבקשות למשיבה, הועדה המיוחדת. ח. המשיבה, קבעה בהחלטתה מיום 14.2.12, לאחר ששמעה את המערערים ועיינה בחומר ראיות נוסף, כי לעניין הזכאות להכרה כ"שוכר פרטי", יש לראות במערערים כמי שמרכז חייהם היה באזור המפונה במשך שנתיים לפני "היום הקובע", אולם קבעה ששניהם יחדיו ייחשבו כ"שוכר פרטי" אחד. הועדה בחנה האם בית המגורים שבו גר כל אחד מהם פעל כיחידת מגורים אוטונומית, אשר בה היו כל האמצעים לקיום פעולות של משק בית, והאם נוהל בית המגורים כיחידה פיננסית עצמאית. נקבע, כי המערערים ניהלו משק בית משותף, וכי מחדרי המלון שאותם שכרו הורכבה יחידת מגורים משותפת. נקבע, כי גירסת המערערים, כפי שעולה מן השימועים שנערכו להם, שלפיה התגוררו בנפרד, אינה מהימנה ולוקה בסתירות. ט. ביום 28.2.12 פנה בא כוח המערערים ל"מינהלת תנופה" (מינהלת הביצוע לפי החוק, שנועדה לרכז את הטיפול במפונים), בטענה כי המערערים לא העלו במהלך הדיון במשיבה "טענה בעלת חשיבות מסיבות אישיות ומשפחתיות", וביקש שיתאפשר למערערים להפקיד שיקים בנקאיים לצורך רכישת שני מגרשים להקצאה בהתאם לתיקון מס' 3. ביום 21.3.12 פנה בא כוח המערערים ל"מינהלת תנופה" בבקשה כי המשיבה תקיים בעניינם של המערערים דיון נוסף. במכתב הוסבר, כי המערער 2 היה מעורב בשנת 2003 בתאונת דרכים, שבמהלכה פגע באדם אחר וגרם למותו. נטען, כי מצבו הנפשי של המערער 2 הידרדר, והמערער 1 "דאג לכל מחסורו (של המערער 2 – א"ר) בשעותיו הקשות, לרבות הכנת ורכישת אוכל ומצרכי מזון בסיסיים" (פסקה 22), וכי מדי פעם לן המערער 2 אצל המערער 1 "על מנת שלא להיות בודד בשעותיו הקשות" (פסקה 27). הוסבר, כי עניין זה לא הועלה בעבר, שכן "כל עיסוק בנושא אינו מיטיב עם חי חזן ומחזיר אותו לאותם ימים אפלים שהוא מעוניין לשכוח" (פסקה 30). י. המשיבה דחתה את הבקשה ביום 6.5.12. צוין, כי אין בפנייה משום שינוי או הוספת עובדה חדשה אשר יצדיקו החזרת הדיון לועדה. ביום 10.5.12 הוגשה העתירה מושא הערעור. ביום 17.5.12 פנה בא כוח המערערים למשיבה במכתב נוסף, שבמסגרתו ביקש לאפשר למערערים הסדר מיוחד, שלפיו מי מביניהם שלא יוכל לזכות בהטבה בהתאם להכרה בו כ"שוכר פרטי", יהיה רשאי לרכוש מגרש אחר כ"בן ממשיך". י"א. בית המשפט לעניינים מינהליים לא מצא להתערב בממצאי המשיבה כי גירסת המערערים אינה מהימנה, וציין כי המסקנה המתבקשת נוכח הראיות שהובאו, היא שהשניים שכרו מלכתחילה שתי יחידות דיור במשותף, שהם איחדון ליחידת מגורים אחת. נקבע, כי אין מנוס מן המסקנה שיש לראות בהם "שוכר פרטי" אחד. טענות הצדדים י"ב. לטענת המערערים, שגתה המשיבה כאשר קבעה כי הם איחדו את שני החדרים. הוסבר, כי המערער 2 נזקק לעזרת אחיו ועשה שימוש במטבחון המערער 1 לפרק זמן קצר בשל מצבו הנפשי, וכי המערער 1 אף איפשר למערער 2 לעשות שימוש בסלון, שכן לא היה סלון ביחידת מגוריו שלו עצמו. נטען, כי תימוכין לגירסתם מצויים בעדויות שונות של דיירים נוספים ובעובדה שהמערערים התחייבו לשלם דמי שכירות בגין שני חדרים, ולא בגין חדר אחד, כמו גם בהסכמי השכירות הנפרדים. הודגש, כי המערערים אמנם נקטו מדיניות של "דלת פתוחה", אך כאשר היו מעוניינים בפרטיות "הצטמצמה מדיניות זו באופן ניכר". עוד נטען, כי אף אם אין לראות בשני המערערים כל אחד בנפרד "שוכר יחיד", הנה נוכח התכלית שביסודו של חוק יישום תכנית ההתנתקות, ובין היתר "מתן פיצויים הוגנים וראויים", יש ליתן אפשרות לשני המערערים להעתיק את ביתם יחד עם משפחתם ו"למנוע קריעת אחד מהם מקהילתו ומשפחתו". לחילופין, נטען, כי יש מקום לאפשר למערערים להצטרף, לפנים משורת הדין, להסכם ההעברה ליישוב "באר גנים". י"ג. לטענת המשיבה, דין הערעור להידחות. לטענתה, אין מקום להתערבות בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, אשר מעוגנים היטב בחומר שעמד בפני המשיבה ובפני בית המשפט קמא. צוין, כי בחינת דבריהם של המערערים בשימועים שנערכו להם ובפניותיהם למשיבה מלמדים כי השניים התגוררו במשותף ביחידת מגורים אחת. הודגש, כי גירסותיהם המאוחרות של המערערים לוקות בסתירות ומלמדות כי אין מקום ליתן בהן אמון. הוסף, כי גירסת המערערים בדבר התאונה והשלכותיה, אשר הועלתה לאחר דחיית בקשתם על ידי המשיבה, אינה משכנעת ואינה מבססת את טענות המערערים בהקשר זה. הוטעם, כי קשה להלום את הטענה שלפיה הדברים שנאמרו בשימוע שנערך בשנת 2007 התייחסו דוקא לתקופה בלתי מייצגת של חודשים ספורים מתוך ארבע שנים שבהם התגוררו המערערים במלון. לבסוף צוין, כי המערערים רכשו מגרשים ביישוב "באר גנים" בהתאם לזכויות הנתונות לבני האזור המפונה מכוח החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1149, אשר התקבלה בשנת 2008, ואשר מעניקה הטבות למי שעומד בתנאיה. במענה לטענה אחרונה זו ציינו המערערים בסיכומי התשובה שהגישו, כי בניגוד לטענת המשיבה לא רכשו שני מגרשים, אלא אך הגיעו עם "מינהלת תנופה" להסדר זמני , שלפיו ישורינו להם שני מגרשים עד להכרעה בערעור, כך שאם יתקבל ערעורם, יוכלו לממש זכאותם. י"ד. בדיון שנערך בפנינו הצענו למשיבה לשקול אפשרות לבוא לקראת המערערים לפנים משורת הדין. ביום 18.4.13 הודיעתנו המשיבה, כי לדידה אין בנסיבות המקרה כדי להצדיק סטיה מהוראתו המפורשת של המחוקק בסעיף 43א לחוק יישום תכנית ההתנתקות, ועל כן אין מקום לקבלת הצעת בית המשפט לפשרה. אין איפוא מנוס מהכרעה. דיון והכרעה ט"ו. חוק יישום תכנית ההתנתקות אשר התקבל בכנסת ביום 16.2.2005 נחקק על רקע החלטת ממשלה מס' 1996 מיום 6.6.04 - התכנית המדינית-ביטחונית-לאומית להתנתקותה של מדינת ישראל מאזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון. מטרותיו של חוק יישום תכנית ההתנתקות הוגדרו בסעיף 1 לחוק כדלקמן: "חוק זה מטרתו להסדיר את הענינים שלהלן, לשם יישום תכנית ההתנתקות: (1) פינוי ישראלים ונכסיהם מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון, בהתאם להחלטות הממשלה; (2) מתן פיצויים הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של העניין, מאוצר המדינה לזכאים לכך לפי חוק זה; (3) סיוע לזכאים לכך לפי חוק זה בתהליך הפינוי והמעבר למקומות מגורים ותעסוקה חדשים. (4) העתקת מקומות מגורים של קבוצות מתיישבים והעתקת אגודות שיתופיות התיישבותיות למקומות חלופיים, לפי הוראות חוק זה". ט"ז. בחוק יישום תכנית ההתנתקות הוקמה מינהלת הביצוע, שנועדה כאמור לרכז את הטיפול במפונים (תחילתה היתה זו "מינהלת סל"ע", אשר בהחלטת ממשלה מיום 15.11.2009 שונה שמה ל"מינהלת תנופה"). עוד הוקמו על פי החוק ועדת הזכאות והועדה המיוחדת כמנגנון להכרעה בתביעות פיצויים. לועדה המיוחדת הוקנו על פי סעיף 137 לחוק סמכויות שונות, שהמרכזית שבהן היא הסמכות לאשר למפונה תשלום מיוחד לפנים משורת הדין. בהקשר זה מורה סעיף 137(ב)(2) לחוק כי הועדה המיוחדת מוסמכת-"לאשר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, למי שלא מתמלא בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים לפי חוק זה, אם ראתה, מטעמים שתפרט בהחלטתה, כי בשל נסיבותיו המיוחדות של המבקש מן הצדק לעשות כן (בסעיף זה - תשלום מיוחד)". כאמור, הוענק למערערים תשלום מיוחד בנושאים מסוימים. י"ז. הגישה הפרשנית שננקטה באשר לחוק יישום תכנית ההתנתקות, וזו גם רוח החוק, נובעת מן הסיטואציה הייחודית והרגישה שבפניה הועמדו מפונים , ושהיתה לנגד עיניהם של גופי המדינה שעסקו בסוגיה. יפים בהקשר זה דבריה של ועדת החקירה הממלכתית בראשות המשנה לנשיא (בדימוס) השופט אליהו מצא, בחתימת דו"ח הועדה, אשר פורסם ביום כ"ד סיון תש"ע (6.6.10) (להלן דו"ח ועדת החקירה הממלכתית): "הועדה סבורה כי התייחסות רגישה, מכבדת ו'מחבקת' אל המפונים היא מצוה בסיסית המתחייבת כלפי כל מי שזכויות האדם שלו נפגעות. זאת ועוד, היא מתחייבת מהאחוה הישראלית שכולם שותפים לה...והחובה המוטלת על המדינה כלפי המפונים מעוגנת בחוזה האזרחי הבסיסי שמבטיח את זכויות האדם של כל אזרח במדינה, קל וחומר אזרח שהמדינה עצמה היא שהפכה אותו לפליט במולדתו" (עמ' 486; ראו גם רע"א 4563/10 ועדת הזכאות לפי חוק יישום ההתנתקות נ' ריבלין (לא פורסם; 2010)). ברוח זו באנו לתיק שלפנינו, אולם לאחר בחינת הדברים וחרף הרצון לבוא לקראת המערערים, דומה שאין מנוס מהמסקנה שאליה באה המשיבה ושאושרה בבית השמפט קמא. י"ח. במסגרת מסקנותיה התייחסה ועדת החקירה הממלכתית גם לפיצוי "שוכר פרטי". צוין שם: "חוק יישום ההתנתקות זיכה בפיצוי בשל אובדן בית המגורים את מי מבין מפוני חבל עזה וצפון השומרון שהיה בעל זכות שכירות בדיור הציבורי... ההבחנה בין שוכרים ציבוריים לפרטיים גרמה לכך שבפועל נמנע מן השוכרים הפרטיים להצטרף להסכמי ההעתקה הקהילתית, וזאת מכיון שלשוכרים הפרטיים לא היו המשאבים הדרושים כדי לרכוש קרקע שתאפשר להם להקים בית מגורים לצד קהילתם. תוצאות אלו אינן מתיישבות עם אמת המידה של ערך כינון נורמטיבי, שעליה הצביעה הועדה כאמת המידה הרצויה מבחינה ציבורית לצורך קביעת זכאותם של המשתקמים לפיצוי, לרבות בשל אובדן בית המגורים. כדי לפעול על פי אמת מידה זו באירוע בעל אופי לאומי בעתיד הועדה בדעה כי על המדינה לקבוע , ראשית, כי פיצוי בשל בית המגורים למשתקם שזכותו המשפטית בבית המגורים שממנו פונה היה זכות שכירות בלבד, ישולם בהתאמה לשויה הכלכלי של האופציה, ככל שהיתה לו כזו, לרכוש את הבית... שנית, על המדינה לקבוע כי משתקם שהיה בעל זכות שכירות יהיה זכאי להשתלב בכל הסדר העתקה קהילתית שיגובש עבור קהילתו, וזאת ללא קשר לשאלה אם היה שוכר בדיור הציבורי או הפרטי" (עמ' 446 לדו"ח). ראו גם ה"ח 367 (תשנ"א), עמ' 78. בעקבות המלצות אלה נחקק סעיף 47א לחוק: "ישראלי שאינו שוכר פרטי בעל מגרש רשאי להגיש בקשה לקבלת החלטה של ועדת הזכאות ולפיה הוא שוכר פרטי, ובלבד שבקשה כאמור תוגש לא יאוחר משישה חודשים מיום תחילתו של תיקון מס' 3". "שוכר פרטי" הוגדר בסעיף 43א לחוק: "'שוכר פרטי' - ישראלי שאינו זכאי לפיצוי לפי סימן א' לפרק ה' או לתשלום לפי החלטת הועדה המיוחדת שניתן חלף פיצוי לפי אותו סימן, ומרכז חייו ומקום מגוריו הקבוע כדין, ביום הקובע ובמשך שנתיים רצופות לפחות לפני היום הקובע, היה בבית מגורים ביישוב מפונה, ובמהלך תקופה זו ניהל בבית המגורים משק בית עצמאי; לעניין זה לא ייחשב כשוכר פרטי מי שבמהלך השנתיים האמורות או בחלקן - (1) התגורר במגורים של מוסד חינוך פנימייתי; (2) היה סמוך על שולחנו של ישראלי כאמור; היו שניים או יותר העונים להגדרת שוכר פרטי כאמור, והתגוררו באותו בית מגורים, ייחשבו כולם יחדיו כשוכר פרטי אחד..." (הדגשה אינה במקור- א"ר). המערערים טוענים כאמור כי יש לראות בכל אחד מהם "שוכר פרטי", ומשכך להקנות לו את ההטבות המוקנות לפי החוק. לאחר שעיינו בחומר שהונח בפנינו, לא מצאנו אף אנו כי נוכל להיעתר למשאלה זו. י"ט. עיקר הכרעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי המשיבה ואושרו על ידי בית המשפט קמא. כנודע, בית משפט שלערעור – בודאי לא בגלגול נוסף כבנידון דידן, ולמעשה בגלגול רביעי לאחר ועדת הזכאות, הועדה המיוחדת ובית המשפט קמא – לא יטה להתערב באלה אלא במקרים נדירים (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח נ' עזבון המנוחה פיאמנטה (לא פורסם; 2006); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב (2) 582, בעמ' 594 (1998)). מקרה זה אינו ביניהם. במסגרת דיון שנערך בפני המשיבה ביום 14.5.07, עוד טרם חקיקת תיקון מס' 3, נערך למערערים שימוע משותף. מדבריהם עולה כי התגוררו בדירה אחת, שאותה שיפצו יחדיו, כאשר לכל אחד חדר משלו, והסלון היה משותף: "חזן יאיר: היה לנו הסכם שכירות, שיפצנו את הדירה ביחד מעל חודש... חזן חי: ... זה חדר עם סלון ושני חדרים. שנינו גרנו בדירה, לכל אחד היה החדר שלו והסלון היה משותף" (עמ' 2, שורות 7-2). הסכמי השכירות היו לשלושה חודשים ב-2001 (10.9.01-10.6.06), ולא חודשו. כ. בשימוע שנערך ביום 23.1.12 הציגו המערערים תמונה שונה. המערער 1 ציין: "מציין את הכניסה ליחידה, חדר סלון באמצע ושירותים. לכל חדר היו שירותים צמודים. היחידה והסלון היו יחד. בין חדר לחדר היו דלתות. כל היחידה היתה שלי. היה עוד קומפלקס כזה ואח שלי גר פה לידי. מטבח שלי ולא משותף, שתי יחידות עצמאיות. לי היו שתי מקלחות ושני שירותים ורק אחד היה בשימוש" (עמ' 1, שורות 20-17) ועוד: "לשנינו היה סלון נפרד ושני חדרים ומטבח נפרד" (עמ' 2, שורה 24). למול זאת ציין המערער 2, לאחר שעומת עם הדברים שנמסרו בשימוע שנערך בשנת 2007: "הדירות היו בשתי קומות. דירה למעלה ודירה למטה..." (עמ' 2, שורה 19), ובהמשך: "היה לנו סלון משותף ומטבח משותף...אני חייתי בצד השמאלי. המטבח היה בתוך הסלון, שם הייתה פעם מקלחת. היתה לנו מקלחת אחת לשנינו...לא היתה פרטיות. בין אחים אין צורך בפרטיות" (עמ' 3-2), ועוד: "יעקב שנרב: לגבי המטבח התנור היה שלך?...לא. במשותף. לא היתה מכונת כביסה. היו רהיטים, היה סלון והיה משותף" (עמ' 3, שורות 10-9). בהחלטות הועדה מיום 30.5.07 ומיום 6.6.07 נכתב ביחס לכל אחד מן המערערים, כי טען "ששכר שלושה חדרים במלון ביחד עם אחיו". עינינו הרואות, כי גירסת המערערים אינה עולה בקנה אחד האחת עם רעותה ואף לא האחת עם קודמתה, וזו התגלגלה והתפתחה. מצאתי טעם רב בהטעמת המשיבה, כי דברי המערערים בשימוע בשנת 2007, שנערך כאמור בטרם חקיקת תיקון מס' 3 וטרם נודע על ההטבות שתיקון זה הוליד, יש בהם ללמד באופן המהימן ביותר על מצב הדברים לאשורו. כ"א. גירסתם המאוחרת של המערערים אף אינה מתיישבת, בכל הכבוד, עם פנייתם למשיבה לאחר מתן ההחלטה או עם טענותיהם בערעור. במכתב לבא כוח המערערים מיום 21.3.12 נטען, כי יחידת המגורים כללה חדר שינה, מקלחת, שירותים ומטבחון (פסקה 18). בערעור שלפנינו נטען, כי למערער 1 היה חדר שאליו חובר חדר נוסף, וכי למערער 2 לא היה סלון בחדרו, וכי עשה שימוש בזה של המערער 1 (פסקה 19 לסיכומי המערערים). עוד ציין המערער 2 כאמור, כי אחת הדירות היתה למעלה, והשניה מתחתיה, ואילו בהמשך ציין כי שתי הדירות היו סמוכות זו לזו. לטענת המערערים דברי המערער 2 כי הדירות היו האחת מעל השניה צוטטו באופן לא מדויק, ואולם עיון בפרוטוקול השימוע מעלה, כי המערער 2 חזר על דברים אלו פעמים מספר (עמ' 2, שורה 10; עמ' 2, שורה 19), בניסיון, אולי, להתאים את גירסתו לאשר נשאל. לבסוף חפצים המערערים לתמוך יתדותיהם במכתבו של פסיכולוג קליני, מר גיל-עד, אשר טיפל במערער 2, כדי ללמד שהמערער 2 נעזר במערער 1 וחלק עמו את מטבחו ואת הסלון אך לפרק זמן קצר נוכח מצבו הנפשי. אולם המכתב אינו מלמד על צורת המגורים, אלא אך על "תלות חריגה", כלשונו של מר גיל-עד, שפיתח המערער 2 במערער 1 במשך מספר חודשים, ואין בכך להצביע על שהיה לאורך תקופת מגוריהם במלון במשך כ-4 שנים. יוסף, כי הצהרות דיירים נוספים במלון ומכתב מזכיר המועצה האזורית חוף עזה שצורפו לעתירה המינהלית, נבחנו גם הם, ולא נמצא שיש בהם לסייע. יודגש, כי אלה לא נתמכו בתצהיר, ובכל מקרה לאמירה ברורה של המערערים, שמסרו דבריהם כאשר סברו שאין בכך להשליך על היקף הפיצויים, משקל מכריע. לבסוף, התקשינו להלום את ההסבר המאוחר שהציגו המערערים לגירסתם בשימוע שנערך בשנת 2007, שעניינו מצבו הנפשי של המערער 2. דומה, כי אין בכך כדי להבהיר את דבריהם באשר לשיפוץ הדירה מתחילה ליחידה אחת ואת תיאוריהם בדבר מגורים ביחידה משותפת, במשך תקופה לא מבוטלת. התמקדותם בשימוע דווקא בחודשים הספורים שבהם הידרדר מצבו הנפשי של המערער 2, כפי שגם טענה המשיבה, אינה מתיישבת עם השכל הישר. כ"ב. יוטעם, כי החוק נדרש באופן מפורש לסיטואציה כגון זו שבנדון דידן וקבע בסעיף 43א, כי "היו שניים או יותר העונים להגדרת שוכר פרטי כאמור, והתגוררו באותו בית מגורים, ייחשבו כולם יחדיו כשוכר פרטי אחד". לית מאן דפליג, כי ביסוד תיקון מס' 3 לחוק ניצבת משאלה ראויה לבוא ככל הניתן לקראת המפונים, לאפשר להם לשקם את חייהם ולהעמידם במצב בו היו לפני הפינוי לרבות המשך מגוריהם במסגרת קהילתית. מנקודת מבט זו נתקשה להלום מתן פיצוי למערערים כאילו התגוררו בנפרד כאשר בפועל חיו ביחידה אחת. כפי שציינו המערערים, החוק מבקש להעניק פיצויים "הוגנים וראויים". אלו צריך שיהיו "הוגנים וראויים" כלפי המפונים, אך גם כלפי קופת הציבור. המשיבה באה לקראת המערערים כברת דרך בגלגולים השונים של עניינם, אולם בסוגיה שלפנינו, על אף הרצון הטוב, מתן מבוקשם של המערערים חוטא לתכלית שביסוד התיקון לחוק. כ"ג. חוששנו איפוא כי התמונה המצטיירת מעלה, שאין מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא. אנו תקוה כי תתאפשר למערערים רכישת המגרשים ביישוב באר גנים בכפוף לתנאים שבהחלטת מועצת מקרקעי ישראל. רשמנו לפנינו, חרף טענה מצד המערערים, את האמור בסיכומי המשיבה, כי "המערערים רכשו גם מגרשים ביישוב באר גנים (מגרש מס' 1042 ומגרש מס' 1021) בהתאם לזכויות הנתונות ל'בני האזור המפונה' מכוח החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1149. מכאן, כי החלטה 1149, אשר התקבלה בשנת 2008, מעניקה הטבות שונות ברכישת מגרשים (אם כי פחותות מאלה שמעניק תיקון מס' 3) למי שביום הפינוי מלאו לו 18 ועומד ביתר תנאיה. שני המערערים יוכלו בעתיד להמשיך ולהתגורר בסמיכות להוריהם". על האפשרות לרכישת שני מגרשים במחיר מופחת חזרה המשיבה בפסקה 4 להודעתה מ-9.4.13. כ"ד. אין בידינו איפוא להיעתר למבוקש. בנסיבות, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ח באייר תשע"ג (8.5.13). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12068640_T10.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il