מנהל קהילתי מיתרים בע"מ נ. העמותה הקהילתית גבעת מרדכי, ירושלים (ע"ר)

9 בבית המשפט העליון עע"מ 6863/23 עע"מ 8901/23 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת רות רונן המערערת בעע"מ 6863/23: מנהל קהילתי מיתרים בע"מ המערערת בעע"מ 8901/23: עיריית ירושלים נגד המשיבים בעע"מ 6863/23: 1. העמותה הקהילתית גבעת מרדכי, ירושלים (ע"ר) 2. בלהה כהנא 3. משה אטיק 4. אליסף פרץ 5. יחיאל מאיר שוסהיים (פורמלי) 6. אריה יצחק קינג 7. עריית ירושלים 8. החברה למתנסים מחוז ירושלים המשיבים בעע"מ 8901/23: 1. העמותה הקהילתית גבעת מרדכי, ירושלים (ע"ר) 2. בלהה כהנא 3. משה אטיק 4. אליסף פרץ 5. יחיאל מאיר שוסהיים (פורמלי) 6. אריה יצחק קינג 7. החברה למתנסים מחוז ירושלים 8. מינהל קהילתי מיתרים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום30.6.2023 בעת"מ 31334-06-22 שניתן על ידי כב' השופט אלי אברבנאל תאריך הישיבה: ט"ו בשבט התשפ"ו (2.2.2026) בשם המערערת בעע"מ 6863-23 והמשיבה 8 בעע"מ 8901/23: עו"ד דניאל פלד; עו"ד שרה טיב בשם המערערת בעע"מ 8901-23 והמשיבים 6,4,2 ו-7 בעע"מ 6863/23: עו"ד עו"ד אשר עמרם; עו"ד דוד הלפר; עו"ד דן בנט; עו"ד בועז שובל; עו"ד רמי מליקוב בשם המשיבה 1 בעע"מ 6863/23 ובעע"מ 8901/23: קובי אייזן בשם המשיבים 3 ו- 8 בעע"מ 6863/23 והמשיבים 3 ו- 7 בעע"מ 8901/23: עו"ד לירז דמביץ כהן בשם משרד הפנים: עו"ד אופיר גבעתי פסק-דין השופטת רות רונן: 1. המחלוקת בין הצדדים נושא הערעור דנן, נוגעת בעיקרה לשאלת הרכב ההנהלה של המערערת בע"א 6863/23 – המינהל הקהילתי מיתרים, שהיא גוף המאוגד כחברה לתועלת הציבור (להלן: החברה); ובעיקר לשאלת מינוי נציגי עיריית ירושלים (להלן: העירייה) בהנהלת החברה. 2. בקצירת האומר יובהר כי לגישתה של העמותה הקהילתית גבעת מרדכי (היא המשיבה 1 בשני הערעורים; והיא שהגישה את העתירה נושא הערעורים לבית המשפט המחוזי כעותרת ציבורית (להלן: העותרת)), החברה היא "תאגיד עירוני". לכן חלות עליה הוראות תקנה 2(ב) לתקנות העיריות (נציגי העירייה בתאגיד עירוני) התשס"ו-2006 (להלן: התקנות). מנגד, החברה כמו גם המערערת בע"א 8901/23, עיריית ירושלים (להלן: העירייה) טוענות כי החברה אינה תאגיד עירוני, ולכן התקנות אינן חלות עליה (ולבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות לדון בעתירה). המחלוקת האמורה משליכה על שאלת החובה למנות חברי מועצה להנהלת החברה (חובה שחלה רק אם החברה היא "תאגיד עירוני"). כפי שצוין, לגישת החברה – אין חובה כזו. אף העירייה מצדדת בעמדה זו – תוך שהיא טוענת כי יש עדיפות למינוים של אנשי הדרג המקצועי ומניעת פוליטיזציה של הנהלת החברה. 3. כפי שיובהר להלן, המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לשאלה רוחבית, על אודות היחס בין סעיף 2(ב) לתקנות לבין סעיף 249א לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות); והן לשאלה קונקרטית המתייחסת לחברה דנן בלבד. 4. בהיבט הרחב, הצדדים חלוקים ביניהם כאמור בשאלת היחס בין סעיף 2(ב) לתקנות לבין סעיף 249א לפקודת העיריות. כך, סעיף 249א לפקודת העיריות קובע – פעלה העירייה על פי סמכויות לפי סעיף 249(30) והוקמה חברה, עמותה, אגודה שיתופית או אגודה אחרת שמטרותיה במסגרת סמכויות העיריה ותפקידיה, ויש בידי העיריה לפחות מחצית ההון או מחצית כוח ההצבעה בתאגיד כאמור (להלן – תאגיד עירוני), יחולו הוראות אלה: מועצת העיריה תקבע את נציגיה בגוף המנהל של התאגיד העירוני; נציגים אלה יכול שיהיו גם חברי המועצה או עובדי העירייה; מנגד, תקנה 1 לתקנות מגדירה את המונח "תאגיד עירוני" כ"תאגיד שבו עירייה מחזיקה בחלק מהונו או בחלק מכוח ההצבעה בו או בחלק מהכוח למנות מי מחברי הגוף המנהל של התאגיד ולרבות תאגיד כמשמעותו בסעיף 249א לפקודה". תקנה 2 לתקנות אלה קובעת את אופן מינוי נציגי העיריה בתאגיד עירוני, ובהתאם לה הנציגים ימונו כך ש"שליש מהם יהיו מקרב חברי מועצת העיריה, שליש יהיו מקרב עובדי העיריה ושליש יהיו מקרב הציבור". 5. מהאמור לעיל עולה כי בעוד שלפי פקודת העיריות, תאגיד עירוני הוא רק תאגיד שהעירייה שולטת בו (קרי – מחזיקה לפחות במחצית הונו או במחצית כוח ההצבעה בו); הרי שלפי התקנות – תאגיד עירוני הוא כל תאגיד שהעירייה מחזיקה ב"חלק מהונו" ולאו דווקא שולטת בו. מבחינה פרקטית, ההשלכה של ההגדרה הזו נוגעת לאופן מינוי נציגי העירייה בתאגיד העירוני, כאשר בהתאם לתקנות – נדרשת העירייה למנות שליש מנציגיה מקרב חברי המועצה שהם נציגי המפלגות השונות במועצת העיר. 6. לגישת החברה בה תומכת גם העירייה, אם תתקבל פרשנות העותרת, יהיה משקל זעום לרכיב המקצועי בהנהלתה. לטענתה, החברה היא גוף א-פוליטי, וזהותו ככזה תיפגע אם ימונו נציגי עירייה שהם נציגי סיעות פוליטיות. נטען כי מדיניות העירייה היא למנות כנציגיה בתאגידים שאינם תאגידים עירוניים רק את הדרג המקצועי – קרי את עובדי העירייה. עוד נטען כי משרד הפנים אישר כי העירייה תמנה את כלל נציגיה בדירקטוריונים של מנהלים קהילתיים מקרב עובדי העירייה. החברה טענה כי לקבלת גישת העותרת יהיו השלכות רוחב, והיא תביא לפוליטיזציה במנהלים קהילתיים על חשבון הדרג המנהלי-מקצועי, ולהכבדה על הגמישות הנדרשת בהליכי מינוי וניהול מנהלים קהילתיים. מנגד, גישת העותרת – שבה תומך גם משרד הפנים, היא כי תקנות העיריות הותקנו מכוח סעיף 347 לפקודת העיריות (ולא מכוח סעיף 249א לפקודה); וכי הוראת תקנה 2(ב) חלה על החברה והיא אינה מנוגדת להוראות תקנה 249א. 7. בהיבט הצר, נוגעת המחלוקת לחברה דנן בלבד – כאשר על פי הטענה, גם אם תוחל עליה תקנה 2(ב), היא אינה מהווה "תאגיד עירוני" שכן לא זו בלבד שהעירייה אינה שולטת בה, אלא שלעירייה אין בה כל זכויות. החברה טוענת כי כל הונה שייך רק לציבור ולעירייה אין כל חלק בו. העותרת המתנגדת לטענת החברה, מבססת את עמדתה על תקנון שנחתם על ידי החברה. לגישת העותרת, מהתקנון האמור נובע כי החברה היא תאגיד עירוני. העותרת טוענת עוד כי בפועל החברה נהנית ממספר יתרונות המוקנים רק לתאגידים עירוניים (ובכלל זה מפטור ממכרזים וממימון של העירייה), ולכן יש לראותה כתאגיד עירוני. בהתייחס לטענה זו – השיבה החברה כי החתימה על התקנון נעשתה באופן הצופה פני העתיד. כך, לחברה הייתה כוונה להקים עמותה, ולשם כך נערך ונחתם התקנון. אולם, בסופו של דבר משרד הפנים לא אישר את הקמת העמותה האמורה בשל מחלוקת על מינוי נציגי העירייה. משכך, העמותה לא הוקמה והתקנון שנחתם לא נכנס לתוקף. פירוש הדבר הוא כי לעירייה אין כל זכות בחברה ולכן החברה אינה תאגיד עירוני. זאת גם אם יוחלו עליה הוראות תקנה 2(ב) לתקנות. באשר לטענות לגבי הפטור ממכרז – טוענת החברה כי היא זכאית לפטור כזה מטעמים אחרים, וכי ככל שיש למאן דהוא טענות ביחס לכך – ניתן להעלותן במסגרת המתאימה, והחברה תפרט את עמדתה ביחס לכל טענה כזו – ככל שתועלה. טענה נוספת של החברה הייתה כי אף אם תקנות העיריות חלות עליה; ואף אם היא נדרשה מכוח תקנה 2(ב) לתקנות אלה כי הנציגים ימונו בהתאם למפתח שנקבע בה (כך ששליש מהם יהיו חברי מועצת העיר) – שר הפנים התיר לה לסטות מהכלל האמור וזאת בהתאם לסמכותו בתקנה 2(ג) לתקנות העיריות. מנגד טענו העותרת ומשרד הפנים כי לא ניתן אישור של שר הפנים כנדרש בתקנה 2(ג), ולאישור של גורם אחר במשרד הפנים אין תוקף ומשמעות. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 8. בפסק הדין נושא הערעור, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת העותרת לפיה החברה היא תאגיד עירוני לפי תקנות העיריות אך לא לפי פקודת העיריות. זאת לאור הקביעה בתקנות העיריות לפיה תאגיד עירוני הוא כזה שהעירייה מחזיקה בחלק מהכוח למנות חלק מהגוף המנהל שלו. מכוח תקנון החברה, הנהלתה תורכב לפחות מ-40% מינויים של העירייה. טענת החברה כי לא קיבלה על עצמה את התקנון האמור – נדחתה. לכן קבע בית משפט קמא כי חלה על החברה הוראת תקנה 2(ב) הגוברת על הוראות התקנון לפיה נציגי העירייה בהנהלה ימונו מקרב עובדי העירייה בלבד. כן נדחתה טענת החברה כי די באישור משרד הפנים את התקנון, וכי אישור זה מהווה החלטה של משרד הפנים לפי תקנה 2(ג) המתירה סטייה מתקנה 2(ב) ביחס להרכב נציגי העירייה בחברה. נקבע כי אישור משרד הפנים לתקנון אינו אישור לסטייה מהרכב הקבוע בתקנה 2(ב); ונדרש אישור שר הפנים עצמו – אישור שלא ניתן. הערעורים 9. על פסק הדין הוגשו שני ערעורים. בערעור החברה (עע"מ 6863/23), התבקש בית המשפט לבטל את ההוראה למנות את נציגי העירייה להנהלת החברה לפי תקנות העיריות. החברה חזרה וטענה כי היא לא אימצה את התקנון ולכן היא אינה "תאגיד עירוני" (ולבית המשפט לעניינים מנהליים לא הייתה כלל סמכות לדון במחלוקת בין הצדדים). כן נטען ששר הפנים התיר לחברה לסטות מהכלל הקבוע בתקנה 2(ב). הערעור השני (עע"מ 8901/23) הוגש על ידי העירייה, שלטענתה התקנון החל אינו מעניק לה כוח הצבעה כלשהו. העירייה טענה עוד כי ההגדרה של "תאגיד עירוני" היא בחקיקה ראשית (קרי בסעיף 249א לפקודת העיריות) ואין בכוחן של התקנות להתגבר על כך. לגישתה, תאגיד עירוני הוא רק כזה שבו למעלה ממחצית הונו או מכוח ההצבעה שלו הוא של העירייה, והחברה אינה כזו. לכן, כך נטען, שר הפנים חרג מסמכותו כאשר התקין את התיקון לתקנות העיריות בו נקבעה ההגדרה של תאגיד עירוני. 10. עמדתו של משרד הפנים שבית המשפט פנה לקבלת עמדתו, הייתה כי החברה היא "תאגיד עירוני". לגישתו, גם אם החברה החליטה באופן וולונטרי כי נציגי העירייה יהיו זכאים למנות חברים בהנהלתה, די בכך כדי לראותה כתאגיד עירוני (ללא קשר לשאלה האם התקנון שנחתם על ידי החברה תקף אם לאו). עוד הובהר כי ככל שהעירייה מבקשת לתקוף את תוקפן של תקנות העיריות – היא עושה כן בשיהוי ניכר המצדיק לדחות את טענותיה ולו רק בשל כך. יתרה מכך, נטען כי תאגיד עירוני מוגדר בס' 347 לפקודת העיריות, וכי תקנות העיריות הותקנו – כעולה מהאמור בהן במפורש – מכוח סעיף זה (ולא מכוח סעיף 249א). עוד צוין כי העובדה שנעשה שימוש במונח "תאגיד עירוני" הן בפקודת העיריות והן בתקנות, אין פירושה בהכרח כי פרשנות המונח תהיה זהה בכל אחד ממופעיו. משכך, שר הפנים לא חרג מסמכותו כאשר התקין את התיקון לתקנות העיריות בו נקבעה ההגדרה של תאגיד עירוני. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינו בכל טענות הצדדים על נספחיהן, ושמענו את טענותיהם בעל פה – באנו לכלל מסקנה לפיה דין הערעורים להידחות. טענות הרוחב – האם יש תחולה לתקנות העיריות? 12. כפי שהובהר לעיל, המחלוקת הראשונה הטעונה הכרעה נוגעת לשאלת חוקיותן של תקנות העיריות; ולטענת העירייה לפיה תקנות אלה מנוגדות להוראות סעיף 249א לפקודת העיריות. דין הטענה להידחות. ראשית, טענת העירייה לפיה שר הפנים חרג מסמכותו כאשר התקין את התיקון לתקנות העיריות בו נקבעה ההגדרה של תאגיד עירוני; וכי יש להורות על בטלותן של התקנות האמורות – הועלתה בשיהוי ניכר. התקנות הותקנו בשנת 2006 והטענה הועלתה בעתירה שהוגשה בשנת 2022; מה עוד שההליך בו היא הועלתה הוא הליך בו העירייה כלל לא הייתה עותרת אלא אחת המשיבות. די בכך כדי לדחות את הטענה. גם לגופה של הטענה אין מקום לקבלה. אכן, סעיף 249א לפקודת העיריות קובע כי תאגיד עירוני הוא חברה, עמותה, אגודה שיתופית או אגודה אחרת, שבה יש לעירייה "לפחות מחצית ההון או מחצית מכוח ההצבעה". אולם, כפי שהבהיר משרד הפנים, תקנות העיריות לא הותקנו מכוח סעיף זה, אלא כפי שעולה מהרישא להן – הן הותקנו מכוח סמכותו של השר לפי סעיף 347 לפקודת העיריות. סעיף זה קובע כי "השר רשאי להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועה של הפקודה". כפי שהבהיר בא כוחו של שר הפנים, המונח "תאגיד עירוני" בהתאם לפקודת העיריות הוא שונה מאותו המונח בהתאם לתקנות העיריות. אף אם חוסר הרמוניה כזה אינו רצוי, אין בו כשלעצמו כדי להצדיק את התערבות בית המשפט (ראו והשוו בג"ץ 6032/94 רשת – חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד נא(2) 790, 808 (1997) שם נקבע כי באופן עקרוני אין מניעה שבית המשפט יעניק פרשנות שונה לאותו הביטוי אף כאשר הוא מופיע בשני סעיפים שונים של אותו חיקוק, לפי ההקשר המתאים). לכן, אין לקבל את טענת העירייה ביחס לסמכותו של שר הפנים להתקין את תקנות העיריות. 13. יוער כי במהלך הדיון לפנינו, הועלתה על ידי העירייה בעל-פה טענה נוספת בהקשר זה, הנוגעת לסעיף 122א לפקודת העיריות. סעיף זה אוסר על חבר מועצה, קרובו, סוכנו או שותפו, או תאגיד שיש לאחד מהאמורים חלק העולה על עשרה אחוזים בהונו או ברווחיו, או שאחד מהם מנהל או עובד אחראי בו, להיות צד לחוזה או לעסקה עם העירייה. לגישת העירייה, סעיף 249א נחקק כחריג לסעיף 122א, וזאת כדי לאפשר התקשרויות של העירייה עם תאגידים בהם היא שולטת (קרי מחזיקה למעלה מ-50% מכוח ההכרעה).על פי הטענה, לא ניתן להרחיב את ההגדרה לתאגיד עירוני מכוח תקנות על תאגידים אחרים ששיעור ההחזקות של העירייה בהם הוא פחות מחמישים אחוז. דין טענה זו להידחות. ראשית ועיקר – הטענה הועלתה כאמור לראשונה במסגרת הדיונים בעל פה בערעור, ודי בכך כדי לדחותה בהיותה הרחבת חזית אסורה. מעבר לצורך יוער כי בא כוח משרד הפנים טען בקצרה בדיון לפנינו כי הסעיף מייצר מגבלה על התקשרויות של העירייה אך אינו משליך בהכרח על תחולת תקנות העיריות על תאגיד כזה או אחר. כן הפנה בא כוח משרד הפנים לסעיף 122א(ב)(3) לפקודה השולל את תחולת הסעיף כאשר מדובר בחוזה שהמועצה התירה ברוב של שני שליש מחבריה ובאישור השר. כך או כך, דברים אלה נאמרים כאמור למעלה מן הצורך ובלא לקבוע מסמרות – שכן מדובר בטענה שלא הועלתה על ידי העירייה בהליך דלמטה, ואף בהליך שלפנינו היא לא הועלתה בכתב. ככזו – היא לא חייבה התייחסות של יתר הצדדים, ואין אפוא מקום לדון בה במסגרת ההליך דנן. 14. סיכום ביניים – מכוח תקנות העיריות שהותקנו בסמכותו של שר הפנים, גם תאגיד שהעירייה מחזיקה בחלק מהונו או בחלק מכוח ההצבעה בו או בחלק מהכוח למנות מי מחברי הגוף המנהל שלו – הוא "תאגיד עירוני" לצורכי התקנות; וחלה עליו לכן, בין היתר, הוראת תקנה 2(ב) לתקנות המחייבת כי שליש מהנציגים בו יהיו מקרב חברי מועצת העירייה. הטענות במישור הקונקרטי – האם החברה היא תאגיד עירוני? 15. לכן, נותר לבחון האם החברה דנן היא "תאגיד עירוני" בהתאם להגדרה בתקנות העיריות, אם לאו. בהקשר זה התעוררה מחלוקת ביחס לתקנון האחיד של המינהל הקהילתי בירושלים (להלן: התקנון האחיד). על פי סעיף 10.4.21 לתקנון האחיד "הרשות ו/או ראש הרשות רשאים למנות לפחות 40% מחברי ההנהלה". העותרת טענה כי מאחר שהחברה חתומה על התקנון – הרי שהיא "תאגיד עירוני" לפי הגדרת תקנות העיריות. מנגד, החברה טענה כי חתימתה על התקנון נעדרת תוקף. לשיטתה, החתימה הייתה חלק ממהלך במסגרתו תאגידים הנשלטים על ידי קרן ירושלים יהפכו לעמותות אשר יתמזגו עם קרן ירושלים. אולם תהליך זה נעצר כאשר משרד הפנים סירב לאשר את התקנון. התקנון עליו חתומה החברה הוא טיוטה בלבד שלפי הטענה אין לה תוקף מחייב. 16. בית המשפט המחוזי לא קיבל את הטענה הזו ולטעמנו אין מקום להתערב בקביעתו. בית המשפט קבע כי התקנון חל על החברה מאחר שהיא חתומה עליו. יתרה מכך, דומה כי החברה אכן פעלה בפועל בהתאם להוראות התקנון (ובכלל זה שינתה את מספר חברי ההנהלה בה). מעבר לכל אלה, וכפי שטען גם בא כוח משרד הפנים – כדי להיחשב לתאגיד עירוני בהתאם לתקנות, אין הכרח בקיומו של תקנון המחייב נציגות של העירייה בהנהלת התאגיד, ודי בכך שהתאגיד מקנה לעירייה בפועל (ואף באופן וולונטרי) חלק מכוח ההצבעה בו או בחלק מהכוח למנות מי מחברי הגוף המנהל שלו. משאלה הם פני הדברים – החברה דנן היא תאגיד עירוני כהגדרתה בתקנות. 17. טענה נוספת שטענה החברה היא כי שר הפנים עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 2(ג) לתקנות, והתיר לעירייה לסטות מהכלל הקבוע בתקנת משנה (ב). גם דינה של טענה זו להידחות – אין מחלוקת כי האישור הנטען על ידי החברה לא ניתן על ידי שר הפנים עצמו אלא על ידי גורמים אחרים במשרד הפנים. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אף העירייה עצמה הכירה בכך שמכתב של גורם במשרד הפנים אינו עולה כדי אישור שר הפנים, והדבר נלמד מכך שהיא פנתה לשר הפנים לקבלת אישור לפי ס' 2(ג) ביום 7.3.11. שר הפנים השיב שהוא החליט לא להיענות לפנייה. פנייה דומה נעשתה בשנת 2016, ובשנת 2024. משכך, לא ניתן לחברה אישור של שר הפנים כנדרש בתקנות, וגם דינה של טענה זו להידחות. 18. סיכומה של נקודה זו – במישור הקונקרטי, יש לקבוע כי החברה היא תאגיד עירוני בהתאם להגדרות בתקנות. משכך, ומאחר שלא ניתן לה היתר משר הפנים לסטות מהכלל שבתקנה 2(ב), הוראות תקנה 2(ב) הנ"ל חלות עליה ומינוי הנציגים בחברה צריך להיעשות בהתאם לאמור בה. 19. בשולי הדברים – שתי הערות. ראשית, בדיון לפנינו עלו טענות הנוגעות לזכויותיה של החברה לקבל הטבות שרק תאגידים עירוניים זכאים להן, לאור עמדתה לפיה היא אינה תאגיד עירוני. משנקבע כי החברה היא תאגיד עירוני, הדיון בטענות אלה התייתר. על כל פנים, דיון כזה לא היה חלק מהעתירה הנוכחית ולא היה לכן לבחון טענות כאלה גם אילו הייתה עמדת החברה מתקבלת. שנית, מהדיונים לפנינו עלה כי הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לדין הרצוי – האם מוטב שנציגי העירייה בהנהלה של מנהלים קהילתיים כדוגמת החברה יהיו עובדי עירייה; או שמא מוטב דווקא כי הם יהיו נציגי ציבור. החברה והעירייה הדגישו את הרצון בנציגים א-פוליטיים ומקצועיים; בעוד שמנגד העותרת טענה כי תפקידם של נבחרי ציבור הוא לייצג את הציבור שבחר בהם, וכי תקנות העיריות איזנו בין ייצוגיות למקצועיות בקביעת הרכב הגוף המנהל של התאגיד. איננו רואים לנכון לחוות כל דעה בהקשר זה – באשר פסק דיננו מבוסס על הדין המצוי ועליו בלבד. 20. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, הערעורים נדחים. כל אחד מהמערערים יישא בהוצאות העותרת ובהוצאות משרד הפנים בסך 7,500 ₪ לכל אחד. רות רונן שופטת הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת רות רונן. ניתן היום, כ"ד שבט תשפ"ו (11 פברואר 2026). יצחק עמית נשיא יעל וילנר שופטת רות רונן שופטת