פסק-דין בתיק ע"א 6858/99
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6858/99
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר (בדימ')
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת א' חיות
המערערים:
1.
האפוטרופוס לנכסי נפקדים
2. רשות הפיתוח
נ
ג ד
המשיבים:
1. עיד חוסין עלי טברי
2. הדיה חוסין טברי
בשם המערערים:
עו"ד מיקי חשין
בשם המשיבים:
עו"ד מוסטפה לידאוי (לביב)
פסק-דין
השופטת א' חיות:
כללי
זהו ערעור של האפוטרופוס לנכסי נפקדים
ורשות הפיתוח (להלן בהתאמה: האפוטרופוס ו- רשות הפיתוח) על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן
הנשיא, א' אסא), לפיו חויבו האפוטרופוס ורשות הפיתוח להשיב למשיבים שתי חלקות אשר
הוקנו לאפוטרופוס והועברו לרשות הפיתוח, משום שלא הוצג לגביהן אישור נכסי נפקד לפי
סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: החוק).
רקע
1. חוסיין עלי קאסם טברי ז"ל, אביהם של
המשיבים (להלן: המנוח) הוכרז
כ-"נפקד" על פי החוק, ושבע חלקות קרקע אשר היו רשומות על שמו (להלן: החלקות) הוקנו לאפוטרופוס, והועברו על-ידו לרשות הפיתוח. בשנת
1990 עתרו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בנצרת להורות על ביטול הקניית החלקות והעברתן
לרשות הפיתוח וכן עתרו לרישום החלקות על שמם כיורשי המנוח. בתביעתם העלו המשיבים
טענות נגד הכרזת המנוח כנפקד ונגד תוקף העברת החלקות לרשות הפיתוח. המערערים,
מצדם, טענו כי אף אם הכרזתו של המנוח כנפקד בטעות יסודה, הרי שחלה במקרה זה הוראת
סעיף 17 לחוק, הקובעת כי עסקה שנעשתה בתום לב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בנכס
שהאפוטרופוס סבר שהוא נכס מוקנה, תעמוד בתוקפה אפילו יתברר בדיעבד כי הנכס לא היה
נכס מוקנה. לפיכך, טענו המערערים, אין המשיבים זכאים אלא לתמורה שנתקבלה בגין
החלקות, כהוראת סעיף 18(א) לחוק. בפסק-דין מיום 10.1.1993, קיבל בית-המשפט המחוזי
את התביעה בקובעו, כי המנוח מעולם לא יצא את גבולות הארץ ועל כן, לא היה מקום
להכריז עליו כנפקד. קביעה זו התבססה על עדות בנו של המנוח וכן על תמצית רישום
ממשרד הפנים. עוד קבע בית-המשפט כי בהיעדר אישור נכסי נפקד לפי סעיף 30(ב) לחוק
המתייחסים לחלקות, נשלל תום לבו של האפוטרופוס באשר להקניית החלקות והעברתן לידי
רשות הפיתוח. לפיכך, הורה בית-המשפט על ביטול העסקאות שבוצעו בחלקות והורה כי החלקות
תירשמנה על שם המשיבים, למעט חלקה אחת, אשר הועברה בינתיים על-ידי רשות הפיתוח לצד
שלישי, לגביה נקבע, כי המשיבים זכאים אך לתמורה, מכוח סעיף 18(א) לחוק.
2. המערערים הגישו ערעור על פסק-הדין
לבית-משפט זה (ע"א 1035/93), ובמסגרתו ביקשו לצרף לתיק אישור נכסי נפקד לפי
סעיף 30(ב) לחוק, שאותר בגנזך המדינה. האישור מתייחס להקנייתן של ארבע מתוך שש
החלקות נשוא התביעה. בית-המשפט העליון נעתר לבקשה והורה על החזרת הדיון לבית-משפט
קמא על-מנת שידון בבקשה להגשת הראיה הנוספת ויחליט אם לקבלה. עוד צוין בהחלטת
בית-המשפט העליון, כי בית-משפט קמא ישקול אם יש מקום להרשות הבאת ראיות נוספות
לאור הראיה החדשה, ככל שיבקשו הצדדים.
פסק הדין נשוא הערעור
3. נוכח הראיות החדשות שהוצגו בפניו, קבע בית
המשפט המחוזי, בפסק-דינו מיום 20.7.1999 כי העברתן של ארבע החלקות המופיעות באישור
הנפקדות מיום 4.3.1966, הינה תקפה, ולפיכך הוסיף וקבע כי המשיבים זכאים לגבי חלקות אלה להחזר התמורה בלבד. אשר לשתי החלקות הנותרות, הידועות כחלקות 8 ו- 20 בגוש 15081, שלגביהן לא הומצא אישור נכסי נפקד, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להשאיר על מכונו את האמור בפסק-הדין
מיום 10.1.1993 בדבר ביטול ההקניה וביטול ההעברה.
טענות הצדדים
4. המערערים טוענים כי מסקנתו של בית-משפט קמא
באשר לכך שהמנוח לא היה נפקד הינה שגויה. המערערים מפנים בהקשר זה לטופס מפקד
אוכלוסין שנחתם על-ידי המנוח עצמו והוגש לבית-משפט קמא במסגרת הראיות החדשות,
ולפיו בתאריך 15.4.1948 העתיק המנוח את מקום מגוריו מטבריה לנצרת, בעת שנצרת
הוחזקה על-ידי כוחות אויב. לפיכך, לטענת המערערים, בדין הוכרז המנוח כנפקד, בהתאם
לסעיף 1(ב)(III)(ב)
לחוק, ובדין הוקנו החלקות שבבעלותו לאפוטרופוס. המערערים מוסיפים וטוענים כי
בית-משפט קמא התעלם מקיומם של שני אישורי נכסי נפקד המתייחסים לחלקות 8 ו- 20. נוכח
אישורים אלה, שגה בית משפט קמא, לטענת המערערים, משלא הורה על החזר התמורה בלבד גם
לגבי שתי חלקות אלה. המערערים טוענים עוד כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, העדר
אישורי נכסי נפקד אין בו להצביע על חוסר תום לב מצד האפוטרופוס, וזאת מכוח חזקת
תקינות המעשה המינהלי אשר לא נסתרה, ולפיכך גם בהעדר אישורים כאלה עסקת המכר שבין
האפוטרופוס לבין רשות הפיתוח עומדת בתוקפה, מכוח הוראת סעיף 17(א) לחוק.
המשיבים טוענים, מצידם, כי הראיות
הנוספות שצירפו המערערים חורגים ממה שהותר להם לצרף על פי פסק-דינו של בית משפט
זה. המשיבים מוסיפים כי גם לגופו של עניין, אין בראיות אלה כדי לשנות מן התוצאה
אליה הגיע בית-משפט קמא. לבסוף טוענים המשיבים כי בהעדר אישור נכסי נפקד לא ניתן
לומר כי האפוטרופוס ביצע את העסקה עם רשות הפיתוח בתום לב, כדרישת סעיף 17(א)
לחוק, ולפיכך עסקה זו אינה תקפה.
דיון
5. בחנתי את טענות הצדדים וכן את הראיות
הנוספות שהוגשו לבית-משפט קמא והגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. הוראת סעיף
17(א) לחוק קובעת כך:
כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס
שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס
לא היה אותה שעה נכס מוקנה
נטל השכנוע בדבר קיומה או אי-קיומה של
דרישת תום הלב שבסעיף 17 חל על מי שטוען נגד תחולתו של הסעיף (ראו: ע"א 109/87
חוות מקורה נ' עלי יונס חסן פ"ד מז(5)
1, 17). לשון אחר: האפוטרופוס נהנה מן ההגנה על תוקפה של העסקה לגבי נכסים שסבר שהם נכסים מוקנים, כל עוד לא הוכח כי העסקה נגועה בחוסר תום לב, והעברה זו של נטל
השכנוע נובעת מחזקת תקינותו של המעשה המינהלי. במקרה שלפנינו, לא השכילו המשיבים
להוכיח כי האפוטרופוס פעל שלא בתום לב ועל כן, גם אם נניח לחובת המערערים כי המנוח
לא היה נפקד- ולא ראיתי צורך להכריע בדבר- אין בכך כדי להועיל למשיבים נוכח הוראת
סעיף 17(א) לחוק ונוכח חזקת תקינות המעשה המינהלי שלא הופרכה. המשיבים ביקשו ללמוד
על חוסר תום הלב מצד האפוטרופוס מכך שלא היה בידיו להציג אישור נכסי נפקד בהתייחס
לחלקות 8 ו-20; אלא שבמסגרת הראיות הנוספות הגישו המערערים אישורי נכסי נפקד גם
ביחס לחלקות 8 ו- 20 בגוש 15081. האישור הראשון שהוצג לגבי חלקות אלה הוא אישור כולל
בדבר נכסי נפקד לפי סעיף 30(ב) לחוק, הנושא תאריך 28.1.1953. אישור זה מתייחס לנכסים
נפקדים ממחוז טבריה, אשר פורטו ברשימה שצורפה לאישור ובה מצוינים, בין היתר, נכס
המהווה 2/5 מתוך חלקה 8 ונכס המהווה 2/5 מתוך חלקה 20 בגוש 15081, הרשומים על שם
סודקי ושיך עבדול סלאם טברי. אישור נכסי נפקד דומה מיום 7.7.1953 הוצג גם לגבי יתרת החלקות הנידונות ובו מופיעים 3/5 מתוך החלקות 8 ו-20 ברשימת נכסים שצורפה לאישור. זאת
ועוד, אישורים אלה והרשימות שצורפו אליהם מהווים חלק בלתי נפרד משטרי המכר אשר על
פיהם הועברו אותן חלקות לבעלות רשות הפיתוח. במצב דברים זה אין לטענה בדבר העדר
אישורי נפקדות בעניין חלקות 8 ו-20 על מה שתסמוך. למעלה מן הדרוש, ראיתי לציין כי הגישה לפיה יש בהעדר אישור נכסי נפקד כדי להצביע על חוסר תום לב מצד האפוטרופוס יש לה
פנים לכאן ולכאן, וראוי כי תיבחן נוכח העובדה שדרישת תום הלב פורשה בפסיקה כדרישה
סובייקטיבית ולא כדרישה אובייקטיבית, אם כי הרף הסובייקטיבי הוצב בפסיקה במקום
גבוה, בשל הפגיעה בזכות הקניין (ראו: ע"א 170/66 וספיה פיאד נ'
האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח' פ"ד כ(4)433; ע"א 109/87 הנ"ל;
ע"א 3747/90 האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח' נ' עזבון המנוחה תורייא אחמד
עבדאלעני מוסא פ"ד מו(4) 361; ע"א 6783/98 האפוטרופוס
על נכסי נפקדים ואח' נ' עזבון המנוחה תורייא (סוריא) עבדאלעני מוסא
פ"ד נו(4) 161).
מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מציעה לחברי
לקבל את הערעור ולהורות כי פסק דינו של בית משפט קמא יתבטל, במובן זה שגם חלקות 8
ו-20 תישארנה רשומות על שם רשות הפיתוח, והמשיבים יהיו זכאים לקבל את תמורתן בלבד.
כמו כן אני מציעה לחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט בערכאתנו בסך 25,000
₪.
ש ו פ ט ת
השופטת ד' דורנר (בדימ'):
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
ניתן היום, כ"ג אדר, תשס"ד
(16.03.04).
ש ו פ ט ת (בדימ') ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99068580_V11.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il