פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6858/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6858/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עדיאל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 343/99 מיום 12.7.04 שניתנו על-ידי כבוד השופטים מ' גל, צ' סגל ו-מ' שידלובסקי-אור תאריך הישיבה: ט' בניסן תשס"ה (18.04.05) בשם המערער: עו"ד יואב ספיר בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' שידלובסקי-אור ומ' גל), במעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), תקיפה הגורמת חבלה ממשית ותקיפה סתם, עבירות לפי סעיפים 379 ו 380 לחוק העונשין וכן בהיזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין. על המערער נגזרו ארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי וכן ששה חודשי מאסר על תנאי. בפנינו ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש. ההליך בפני בית המשפט המחוזי 2. נגד המערער הוגש כתב אישום ובו שני אישומים. באישום הראשון, נטען כי בין המערער לבין המתלוננת התקיים קשר רומנטי משך כמספר חודשים. בתקופה זו, נהג המערער להכות את המתלוננת בכל חלקי גופה, בעט ברגליה, משך בשערותיה וסטר לה. כמו כן, איים המערער על המתלוננת כי אם תתלונן נגדו למשטרה – יהרוג אותה. באחד מן המקרים, המערער הכה את המתלוננת, בעט ברגליה ובברכה, גרם להיווצרות שטפי דם ברגליה ויצא מן הבית. המתלוננת הלכה אחריו, הודיעה לו כי בכוונתה להגיש נגדו תלונה במשטרה ונכנסה לרכבה. בתגובה, בעט המערער בחוזקה בשתי מראות הצד של הרכב עד שעקר אותן ממקומן. באישום השני, מואשם המערער כי בליל יום העצמאות של שנת 1999 הגיע לביתה של המתלוננת בשעה 1:30 בלילה, או בסמוך לכך, וביצע בה, חרף התנגדותה, מעשה סדום בכוח כשהוא אוחז בידיה וסותם את פיה. לאחר המעשה ובטרם צאתו את הבית, חבט המערער בבטנה של המתלוננת בעוצמה רבה והפילה ארצה. 3. המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען כי מדובר בעלילה אשר טפלה עליו המתלוננת, משום שנפרד ממנה והחל מקיים קשר רומנטי עם אישה אחרת. המערער הודה כי בינו לבין המתלוננת התקיים משך מספר חודשים קשר רומנטי. לטענתו, בתקופה זו השניים קיימו יחסי מין בהסכמה, אך מעולם לא קיימו מגע אנאלי. המערער גם טען כי מעולם לא הכה את המתלוננת, למעט מספר מקרים בהם נאלץ לדחוף אותה כדי לצאת מדירתה. לטענתו, הוא גם לא פגע ברכבה של המתלוננת. המערער העלה גם טענת אליבי, לפיה בליל יום העצמאות, הוא המועד בו יוחס לו ביצוע מעשה הסדום, הוא עבד כאיש יחסי ציבור במועדון הנמצא במלון "הייאט" בירושלים, ושהה במקום מחצות הלילה עד השעה 5:00 לפנות בוקר. מעסיקו של המערער העיד כי ראה את המערער במועדון בשעה 03:30 לפנות בוקר. המערער אף הציג מכתב, אשר כתבה לו המתלוננת לאחר הגשת התלונה, בו היא כתבה כי התלוננה נגדו על מעשה סדום שלא ארע, משום שבגד בה עם אחרת. יצוין כבר עתה, שהמתלוננת טענה בעדותה, כי כתבה את המכתב תחת לחץ שהפעיל עליה המערער. 4. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בשני האישומים. בהכרעת הדין קבע בית המשפט, כי יש להעדיף את גרסת המתלוננת אותה הוא מצא כגרסה מפורטת, עקבית, משכנעת ומהימנה, על פני גרסתו של המערער. בית המשפט המחוזי התרשם שבעדותה תיארה המתלוננת את ההתרחשויות כהווייתן, ללא הגזמה, ולא מצא כי קיים ספק סביר שמא מדובר בעלילת שווא. מנגד, נקבע כי גרסת החפות שהציג המערער והכחשתו הגורפת את גרסת המתלוננת, אינה עולה בקנה אחד עם הראיות החיצוניות לעדותה של המתלוננת ואין בהם הסבר לראיות המסבכות נגדו. אשר לעבירות האלימות, ציין בית המשפט קמא בהכרעת הדין, כי לבד מעדות המתלוננת קיימות ראיות נוספות המחזקות עדות זו. אלה כוללות, את עדות שותפתה לדירה של המתלוננת, עדות שני שכנים שלה ועדות רופא המשפחה של המתלוננת. גרסתה של המערערת לגבי מעשה הסדום, נקבע בהכרעת הדין, נתמכה בעדותה של א', חברתה של המתלוננת, בה נתן בית המשפט "את מלוא האמון". זאת, לאור עדותה של א', כי יום לאחר האירוע סיפרה לה המתלוננת על מעשה הסדום והציגה בפניה מגבת מוכתמת בדם. א' גם העידה, כי הבחינה בכך שהמתלוננת חשה לא בנוח בעת שניסתה לשבת וכן הבחינה בסימני אלימות על-ידיה ועל רגלה של המתלוננת. בנוגע להיזק לרכבה של המתלוננת, ציין בית המשפט המחוזי, שגרסתה של המתלוננת בנושא זה נתמכת בעדותה של ג', שכנה אשר הייתה עדה למעשה. בית המשפט קמא קבע, כי הוא מקבל את גרסתה של המתלוננת, לפיה מכתבה למערער, בו כתבה כי מעשה הסדום לא אירע, נכתב כתוצאה מלחץ ואיומים שהפעיל עליה המערער. חיזוק לגרסת המתלוננת בעניין זה, מצא בית המשפט, בהימנעותו של המערער מלמסור את המכתב למשטרה בסמוך לאחר כתיבתו, דבר שנבע, לפי הכרעת הדין, מהחשש פן יתגלו נסיבות כתיבתו, דבר שיסבך אותו עוד יותר. אשר לטענת האליבי, נקבע בהכרעת הדין, כי חרף אי ההתאמה בין דברי המתלוננת, מהם עולה שהמעשה ארע בסביבות השעה אחת וחצי בלילה, לבין עדות מעסיקו של המערער, ממנה עולה כי המערער היה במועדון בשעה שלוש וחצי לערך, אין מדובר בפער מהותי היורד לשורשו של ענין וניתן להסבירו בטעות של המתלוננת בציון שעת האירוע, אשר נובעת מדפוסי הזיכרון האנושי, ושעת הלילה המאוחרת בה התרחש האירוע הטראומטי. לאחר מתן הכרעת הדין ובטרם נשמעו הטיעונים לעונש, הגיש המערער בקשה להצגת ראיות נוספות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. במסגרת זו נשמעה עדותו של י', גרושה של המתלוננת, לו היא הייתה נשואה משך מספר חודשים לאחר האירועים נשוא כתב האישום. על-פי עדותו של י', המתלוננת סיפרה לו את סיפור המעשה והודתה בפניו כי העלילה על המערער עלילת שווא. לטענתו, טרם הגירושין, המתלוננת אף איימה עליו, שאם לא ייענה לדרישותיה היא תעליל גם עליו עלילת שווא. עד נוסף אשר העיד במסגרת זו, היה גיסו של י'. עד זה שמע, לדבריו, את המתלוננת מאיימת על י', כי תעליל עליו שאנס אותה. לאחר שמיעת העדויות, זומנה המתלוננת לעדות נוספת בה הכחישה את הדברים. לאחר שמיעת הראיות הנוספות, נחלקו שופטי ההרכב בדעותיהם. שופטי הרוב, סגן הנשיא צ' סגל והשופט מ' גל, סברו כי אין בכוחן של הראיות הנוספות להקים ספק סביר באשמתו של המערער. שופטי הרוב ציינו, כי עדותו של י' הותירה רושם בלתי מהימן, הוא "ניסה לטוות סביבו רשת של כזבים" וכי מדובר בעד לא אובייקטיבי. שופטי הרוב ייחסו משקל גם לכך שמדובר בעדות כבושה, שלא ניתן הסבר מניח את הדעת לכבישתה. שופטי הרוב ציינו כי נתגלו סתירות רבות בין עדותו של י' לבין עדות גיסו ושתי העדויות הותירו רושם עגום. השופטת מ' שידלובסקי-אור, מנגד, סברה שיש לזכות את המערער מעבירת מעשה הסדום. זאת, לדעתה, משום שאין זה מתקבל על הדעת כי י' מסר עדות שקר רק כדי לנקום במתלוננת. את הסתירות שהתגלו בעדותו של י', קבעה שופטת המיעוט, ניתן להסביר לאור הזמן הרב שחלף מאז האירועים. משכך, קבעה השופטת שידלובסקי-אור, בדעת מיעוט, שבראיות הנוספות יש כדי להקים ספק סביר באשמתו של המערער, ועל כן יש לזכותו מן הספק מעבירת מעשה הסדום. טענות הצדדים 5. המערער מלין בהרחבה על כל פרט ופרט בהכרעת הדין. לחלופין הוא מערער על גזר הדין. אלה עיקרי טענותיו של המערער: המערער הציג אליבי לשעה בה נטען כי ביצע את מעשה הסדום, ודי בכך כדי לזכותו, מה גם שטענה זו לא נבדקה על-ידי המשטרה. למצער, טענת המשיבה, לפיה מעשה הסדום בוצע לאחר השעה 3 וחצי לפנות בוקר, נטענה לראשונה בשלב הסיכומים ובכך נשללה מהמערער הזכות להתגונן מפניה; המתלוננת לא עברה בדיקה רפואית, דבר המקים ספק סביר באשמת המערער; גרסתה של המתלוננת היא גרסה כבושה, שכן התלונה הוגשה כחודשיים וחצי לאחר מעשה הסדום הנטען, מה שגורע ממהימנותה; למתלוננת היה מניע להעליל על המערער עלילת שווא ותלונתה הוגשה בשל כך שהמערער נפרד ממנה והחל מקיים קשר רומנטי עם אישה אחרת. בכך תומכים גם ההודעה אשר המתלוננת השאירה למערער עובר להגשת התלונה, המכתב שכתבה לו לאחר הגשת התלונה ובקשתה לבטל את התלונה; לאור תמיהות וסתירות העולות מעדותה של א', חברתה של המתלוננת, לא היה מקום ליתן משקל רב גם לעדות זו; לטענת המערער, בית המשפט קמא טעה גם משקבע כי המערער נהג באלימות כלפי המתלוננת וגרם נזק לרכבה. לבסוף, טוען המערער, שהראיות הנוספות שהוצגו מעלות ספק סביר באשמתו. לעניין זה טוען המערער בהרחבה כנגד הקביעה כי עדותו של י' לא הייתה מהימנה והייתה רצופה בסתירות ושקרים. המערער מלין גם נגד חומרת העונש. לעניין זה הוא מציין את עברו הנקי ואת התמשכות ההליכים שגרמה לו עינוי דין. בשל כתב האישום הוא פוטר מכל מקום עבודה אליו ניסה להתקבל ונמנע ממנו לקיים אורח חיים נורמאלי. כיום, המערער נשוי לאישה נכה ואב לתינוקת, ועונש מאסר יפגע קשה בו ובמשפחתו. 6. המשיבה תומכת בפסק הדין. היא מדגישה, כי מרבית טענותיו של המערער מופנות נגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, בכללם, עדותה של המתלוננת וראיות חיצוניות רבות התומכות בה וסותרות את גרסת המערער. באלו, לשיטתה של המשיבה, אין עילה להתערבות ערכאת הערעור. אשר לטענת האליבי, בהפרש השעות הקטן שבין גרסתה של המתלוננת וגרסת מעבידו של המערער, סבורה המשיבה, אין כדי להקים ספק סביר באשמתו. העונש שנגזר על המערער, טוענת המשיבה, הנו עונש מאוזן וסביר וגם בו אין עילה להתערב. דיון 7. רובן המכריע של טענות המערער מופנות נגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אשר נקבעו על-ידי בית המשפט קמא בהכרעת הדין. בעניין זה ניצב המערער בפני קושי של ממש, שמקורו בכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים. טעמיו של הכלל האמור פורטו בהרחבה בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-646: "הלכה זאת נקבעה בעיקר, לא משיקולי נוחות של בית המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, "התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית המשפט, הנובעת מ"אותות האמת המתגלים במשך המשפט" מתוך "התנהגותם של העדים" (שם, בעמ' 643-644). התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, נקבע בפסיקה, מחייבת טעם מיוחד, וככלל, הדבר ייעשה רק כאשר הערכאה הדיונית טעתה טעות מהותית ובולטת. למשל כאשר "לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה בו הגרסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה וחסרת כל היגיון." (ע"א 9352/99 הנ"ל בעמ' 645; וראה גם: ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 263; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 5 לפסק הדין). כלל זה חל ביתר שאת כאשר מדובר בקביעות מהימנות לגבי קורבן עבירת מין, שכן: "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426. (וראה גם: ע"פ 4046/97 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). 8. המקרה שבפנינו הנו מקרה מובהק בו הכרעת הדין בוססה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מעדותם של העדים שהעידו בפניו וממהימנותם. בפתח הכרעת הדין מציין בית המשפט קמא: "...חווינו באופן בלתי אמצעי, עד כמה שאפשר, חוויות משמעותיות של מערכת היחסים שבין שניהם [המערער והמתלוננת] וניסינו לרדת לצפונותיהן של התנהגויות, שלא תמיד ניתן להבינן משלל טעמים שניתן להעלות על הדעת" (עמ' 2 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי ציין בהכרעת הדין, כי הוא מקבל את עדות המתלוננת בעיקר בשל התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותה ומאותות האמת העולים ממנה: "עדותה של המתלוננת הייתה מפורטת וברובה גם עקבית. היא נחקרה בבית המשפט שתי ישיבות ארוכות במשך שעות רבות. ניתן היה להתרשם בנקל שהיא דיברה בפתיחות רבה והשיבה בכנות לכל השאלות שהופנו אליה, גם אלו שהעמידוה במבוכה רבה, וניכר היה בה כי נזקקה לכוחות נפשיים כדי לשוב ולשחזר את מסכת יחסיה עם הנאשם...ניכר היה בעדותה שהיא חפצה לדייק ביחס לעובדות והייתה זהירה בניסוח דבריה." (עמ' 34 להכרעת הדין). "התנהגותה הכוללת של המתלוננת", נקבע בהכרעת הדין, "מעידה על כך שלא ניסתה בשום דרך להחמיר את מצבו (את מעשה הנאשם כלפיה), והשתדלה לתאר את ההתרחשויות השונות שאירעו כהווייתן. לא מצאתי בדבריה יצר נקמנות, הבעת סיפוק או כל מרכיב אחר שיש בו כדי להצביע על להיטות יתרה להביא להרשעתו". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי המתלוננת: "הציגה לפנינו תמונה חיה ומשכנעת באופן מפורט, לא ניסתה להעמיד גרסה המנקה אותה כליל מהתנהגות אובססיבית כלפי הנאשם. ההפך מכך. היא חשה בושה ומבוכה בתיאור התנהגותה, וגישה זו אינה אופיינית למי שמעלה גרסת כזב ומנסה לטפול אשם שווא כנגד האחר. אכן, הרושם שהותירה היה של נערה מעט בלתי יציבה – למזער בתקופת החברות ביניהם – בודדה, מפוחדת, רדופת קנאה, חסרת משענת, אשר בתקופת חילוניותה נשענה על הנאשם במלוא כובדה, וגילתה לצערה, עד כמה רצוצה הייתה אותה משענת. ... אך יחד עם זאת, היא תיארה את מסכת האירועים בלא כל הגזמה יתירה ובלי דרמטיות לשמה." (עמ' 35 להכרעת הדין). בנסיבות אלו, כאשר ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא מעוגנים בהתרשמותו הבלתי אמצעית מעדות המתלוננת, ומתיאור ההתרחשויות שחוותה בצורה חיה ומשכנעת, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים אלו, אלא אם הגרסה העובדתית שאומצה אינה מתקבלת על הדעת, מה שאינו מתקיים במקרה שלפנינו. 9. טענתו המרכזית של המערער, השזורה כחוט השני לאורך טיעוניו, היא כי המתלוננת העלילה עליו עלילת שווא משום שנפרד ממנה וקשר קשר רומנטי עם אישה אחרת. המערער סומך טענתו זו, בין היתר, על תמליל ההודעה שהשאירה לו המתלוננת על גבי המזכירה האלקטרונית ומכתב אשר כתבה לו לאחר הגשת התלונה, מהם עולה כי התלונה הוגשה לכאורה, בשל קשר רומנטי שקשר עם אישה אחרת. במכתב אף נאמר כי מעשה הסדום לא אירע. המערער העיד בעניין זה, כי הוא והמתלוננת קיימו קשר רגיל במשך כשלושה-ארבעה חודשים "קשר כמו כל בני זוג" (עמ' 292 לפרוטוקול). לאחר מכן המתלוננת הרתה לו והוא הצליח לשכנעה להפיל את העובר תוך הבטחה כי הקשר ביניהם יימשך. לאחר ההפלה, המתלוננת שהתה בביתו מספר ימים ולאחר מכן הוא החל בהדרגתיות לנתק את הקשר עמה (עמ' 295 לפרוטוקול). לדברי המערער, רק לאחר שהובהר למתלוננת כי הוא לא מעונין בהמשך הקשר עמה היא החלה להתנהג באובססיביות רבה כלפיו, וזו אף הייתה הסיבה בשלה היא הגישה את התלונה הכוזבת (עמ' 305 לפרוטוקול). 10. על רקע דברים אלו, נודעת חשיבות רבה לעדות חברתה של המתלוננת – א'. זאת, משום שלעדה זו המתלוננת סיפרה על מעשה האונס עוד לפני הפרידה מן המערער. א', אשר הכירה את המתלוננת במסגרת עבודתן המשותפת בעבר, העידה כי יום לאחר מעשה הסדום, סיפרה לה המתלוננת בבכי על מעשה הסדום שארע בליל אמש, ועל מעשי אלימות נוספים שנקט כלפיה המערער. א' העידה כי עוד בטרם שמעה דברים אלו מהמתלוננת, היא שמה לב לכך שהמתלוננת חשה שלא בנוח בעת שניסתה לשבת. על-פי עדותה, המתלוננת הראתה לה מגבת מלאה דם, וכן ראתה כתמי דם על הסדין בביתה. כששאלה מה קרה, אמרה לה המתלוננת "שחבר שלה אנס אותה כאילו מאחורה", כ"שהיא הייתה כזה בוכה כזה, לא רגועה" (עמ' 180 לפרוטוקול). לדבריה, המתלוננת התלוננה בפניה כי היא סובלת מכאבים בעת שהיא עושה את צרכיה והיא גם הבחינה בסימנים כחולים בידיה וברגליה של המתלוננת. בית המשפט קמא קיבל את עדותה של א' במלואה. בהכרעת הדין נקבע, כי "א' הותירה רושם של עדה אמינה ביותר. לא הייתה לה בדל של סיבה לכזב בעדותה ויש אפוא לייחס לעדותה את מלוא המשקל" (עמ' 42 להכרעת הדין). 11. המערער טוען כי עדותה של א' הנה עדות "שקרית ומתואמת". לטענתו, המתלוננת לא הזכירה את א' בהודעתה במשטרה ביום 11.7.99 וזאת למרות שנשאלה למי סיפרה על מעשה הסדום. כמו כן, טוען המערער, כי במשטרה טענה א' שהמתלוננת אספה אותה מדירתה, בעוד שבבית המשפט טענה כי היא והמתלוננת נפגשו בגן סאקר. הוא מוסיף וטוען, כי א' העידה שראתה כתמי דם על המגבת ועל הסדין בעוד שהמתלוננת לא ציינה כי היו כתמי דם על הסדין. עוד טוען המערער כי א' ציינה בעדותה פרטים נוספים מאלו שציינה במשטרה. 12. אין בידי לקבל את טענות המערער נגד מהימנותה של א'. קשרי הידידות בין א' לבין המתלוננת היו רופפים ומעדות שתיהן עולה כי הן נהגו להיפגש לעיתים רחוקות וכי א' כלל לא הכירה את המערער. ענין זה, מסיר כל חשש כי לא' היה ענין לכזב בעדותה. המתלוננת אמנם לא הזכירה את א' בהודעתה מיום 11.7.99, אולם, היא ציינה כי בעת מסירת הודעתה במשטרה "הייתי בסערת רגשות, בכיתי, התבלבלתי" (עמ' 52 לפרוטוקול). בכל מקרה, המתלוננת יצרה בו ביום קשר עם א' אשר מסרה הודעתה כבר ביום המחרת (12.7.99). בנסיבות אלו קשה לייחס משמעות של ממש לאי הזכרת א' כבר בהודעה מיום 11.7.99. באשר לסתירות הנטענות בין עדותה של א' לבין הודעתה במשטרה ובין עדותה של א' לעדותה של המתלוננת, ברובן של טענות אלו אין ממש. כך, אינני מוצא סתירה בין הודעתה של א' במשטרה לבין עדותה בבית המשפט, באשר למקום בו אספה אותה המתלוננת קודם לביקור בביתה. בחקירתה הנגדית א' ציינה, כי יום קודם היא קבעה עם המתלוננת כי זו תאסוף אותה מביתה, אולם, בסופו של דבר היא אספה אותה מגן סאקר. גרסה זו מתיישבת עם הודעתה של א' במשטרה, שגם שם היא הזכירה את שיחת הטלפון וציינה שהמתלוננת באה לאסוף אותה, אולם לא אמרה שהמתלוננת אספה אותה מביתה דווקא. אין ממש גם בטענה לקיומה של סתירה בין עדויות השתיים באשר לקיומם של כתמי דם על הסדין בביתה של המתלוננת. א' העידה שעל הסדין היו כתמי דם. כך גם העידה המתלוננת (עמ' 61 ש' 9 לפרוטוקול). אמנם, בהמשך עדותה המתלוננת צינה כי אינה זוכרת מה היה על הסדין, אך היא לא אמרה שעל הסדין לא היו כתמי דם. הסתירות הנטענות הנוספות, הנן סתירות של מה בכך, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, הן מלמדות דווקא שא' העידה את שחוותה בעצמה ולא העידה עדות כזב שהוכתבה לה על-ידי המתלוננת. כך, למשל, המתלוננת העידה כי בראותה את המגבת המוכתמת בדם אמרה א' "האם נשחט כאן כבש?". א' לא זכרה אמירה זו, אך היא גם לא שללה אותה. ברי, מכל מקום, כי אין מדובר בענין בעל חשיבות שיש בו כדי לגרוע ממהימנותה של א'. סיכומו של נושא זה, משבית המשפט המחוזי קבע כי א' הותירה עליו "רושם של עדה אמינה ביותר", לא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתו. 13. משנמצא כי עדותה של א' מהימנה, יש בכך להסיר כל ספק שמא התלונה הוגשה על-ידי המתלוננת כמעשה נקמה בשל סיום הקשר עם המערער. עדותה של א', אמנם אינה מהווה ראיה ישירה לביצוע מעשה הסדום, אולם, היא מהווה ראיה ישירה לכך שהמתלוננת סיפרה לה על התרחשותו יום לאחר האירוע. ראיה זו היא ראיה כשירה לחיזוק מהימנות עדותה של המתלוננת. זאת, לאור הכלל המתיר עדות בדבר תלונה מיידית של קורבן עבירת מין, לשם חיזוק מהימנות התלונה וכדי לשלול טענה המבקשת לכרסם במשקלה בשל כבישת התלונה (י' קדמי על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד, חלק שני, 753 (להלן – קדמי)). במקרה שלפנינו, מעשה הסדום המיוחס למערער אירע בטרם ההפלה ולפני שהמתלוננת ידעה כי המערער מבקש להיפרד ממנה וכי קשר קשר עם אחרת. במועד זה, המתלוננת נשאה ברחמה את עוברו של המערער, היא האמינה כי הם יינשאו, ולא הייתה לה כל סיבה לייחס לו באזני חברתה ביצוע בכוח של מעשה סדום שלא היה ולא נברא. בכך, יש כדי לסתור מניה וביה את הטענה כאילו התלונה הנה עלילה, שבאה לעולם כנקמה על ניתוק הקשר בין השניים (השווה: ע"פ 8159/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 625, 632). 14. ראוי לציין כי המתלוננת העידה כי יום לאחר מעשה הסדום היא סיפרה על כך גם לאחותו של המערער אשר הגיבה, "את חייבת להיפרד ממנו, זה מעשה חולני". אחותו של המערער הופיעה ברשימת עדי התביעה, אולם, התביעה בחרה שלא להעידה. האחות זומנה על-ידי המערער להעיד בבית המשפט רק בשלב הבאת הראיות הנוספות ובמסגרת זו לא אפשר לה בית המשפט המחוזי להעיד על דברים עליהם ניתן היה להעיד לפני הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי זקף את אי העדת האחות לחובת המערער, בעוד שהאחרון טוען כי היה עליו לזקוף מחדל זה לחובת המשיבה. הואיל ושני הצדדים יכולים היו לזמן את האחות למתן עדות, מקובלת עלי טרוניית המערער, שלא היה מקום לזקוף מחדל זה דווקא לרעתו (ראה: קדמי, בעמ' 1666). מאידך, גם אם הדבר ייזקף לחובת המשיבה, יש בכך ללמד, לכל היותר, שאילו זומנה האחות למתן עדות, היא לא הייתה תומכת בגרסת המתלוננת. מסקנה זו עדיין אינה מחייבת להעדיף את גרסתה המכחישה (המשוערת) של האחות על זו של המתלוננת. מה גם שעל תלונתה המיידית של המתלוננת על מעשה הסדום ניתן ללמוד מעדותה של א', ואין הכרח להיזקק לשם כך דווקא לעדותה של האחות. מקובל עלי בעניין זה גם השיקול שהזכיר בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, שקשה להניח כי המתלוננת הייתה מסתכנת בהמצאת שיחה שלא קוימה עם אחותו של המערער, דבר אותו היה ניתן להפריך בקלות רבה. 15. יודגש, שהמסקנה כי אין מדובר בעלילה, אינה שוללת קיומו של קשר בין הגשת התלונה לבין ניתוק הקשר בין המתלוננת לבין המערער. בענין זה מקובלת עלי קביעתו של השופט גל, לפיה הגשת התלונה אכן הייתה קשורה לסיום הקשר בין השניים. אך זאת, רק במובן זה, שכל עוד התקיים הקשר, המתלוננת הסכימה למחול למערער על מעשיו. משהמערער ניתק את הקשר והמתלוננת הבינה כי תקוותה לשמר את הקשר עם המערער אינה בת השגה, פגו מבחינתה הטעמים למחילה ונסללה הדרך להגשת התלונה במשטרה. כך עולה גם מהודעת המתלוננת במשטרה (נ' 6), שם אמרה כי לא התלוננה על המעשים במועד מוקדם יותר כי "פחדתי שיעזוב אותי" ו "לא התלוננתי על זה במשטרה כי לא רציתי להיפרד ממנו העדפתי לסבול". בערעור נטען, שהמתלוננת הכחישה בעדותה כי המניע להגשת התלונה היתה העובדה שהמערער בגד בה עם אישה אחרת, דבר הסותר את קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי התלונה הוגשה בשל סיום הקשר עם המערער. אכן, המתלוננת העידה כי "זה קרה אחרי שהוא בגד בי, ונפגעתי, אבל לא ... בגלל שהוא בגד בי הלכתי להגיש נגדו את התלונה" (עמ' 82 לפרוטוקול). דברים אלו של המתלוננת יש להבין על רקע טענת העלילה, המבקשת לייחס לה הגשת תלונת כזב. כך גם עולה מהמשך עדותה של המתלוננת: "מה, עכשיו אני אצא עם מישהו, הוא יבגוד בי, אני אגיש עליו תלונה, ממש לא" (עמ' 82-83 לפרוטוקול). מדברים אלו לא עולה שאין כל קשר בין הגשת התלונה לבין ניתוק הקשר בין השניים. 16. אי הגשת התלונה במועד מוקדם יותר בשל רצונה של המתלוננת לשמר את הקשר עם המערער, אף מסביר את כבישת התלונה עד לאחר ניתוק היחסים בין השניים. כידוע, כאשר לכבישת העדות קיים הסבר מתקבל על הדעת, אין בה כדי לפגוע במהימנותה של העדות (ראו: ע"פ 202/56 פרקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 677, 681; ע"פ 185/88 מדינת ישראל נ' יהלום, פ"ד מג(1) 541, 550; ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, (טרם פורסם) פסקה 10 לפסק הדין)). שיקול זה, בהצטרפו לעובדה כי כבישת עדות של קרבנות מעשי מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה (ראה למשל, ע"פ 5874/00 הנ"ל, בעמ' 260 והאסמכתאות שם), שומט את הקרקע תחת הטענה כי מדובר בעדות כבושה שיש ליתן לה משקל מועט. 17. טענה נוספת נגד מהימנותה של המתלוננת, נעוצה במכתב שהמתלוננת כתבה למערער לאחר הגשת התלונה נגדו ובקשתה לבטל את התלונה. במכתב זה נאמר, בין היתר, כי "בעקבות העובדה שבגדת בי עם ש', הלכתי למשטרה והגשתי תלונה על אונס ומעשה סדום שלא קרו בכלל". בעניין זה קיבל בית המשפט המחוזי את גרסת המתלוננת, לפיה כתבה את המכתב כתוצאה מלחץ אשר הפעיל עליה המערער. בהכרעת הדין נקבע, כי טענת המערער לפיה לא מסר את המכתב למשטרה מאחר ואיבד את אמונו במשטרה, הנה טענה תמוהה שאינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבאותו הזמן הגיש המערער תלונה במשטרה נגד המתלוננת בגין הטרדות. בהכרעת הדין נקבע, 76כי נראה שהמערער חשש להגיש את המכתב למשטרה שמא יתגלה כי נכתב תחת לחץ. אינני רואה מקום להתערב בקביעות אלו של בית המשפט קמא, אשר בחר גם בעניין זה להעדיף את גרסתה של המתלוננת על זו של המערער. מה גם שגרסת העלילה שביסוד גרסתו של המערער לגבי מכתב זה, נוגדת את עדותן של המתלוננת ושל א', בהן נתן בית המשפט קמא אימון. 18. המערער מצביע על מספר סתירות ואי דיוקים העולים מעדותה של המתלוננת. כך, לטענתו, בדו"ח פעולה משטרתי נאמר שהמתלוננת אמרה כי היא הפילה את העובר בעקבות האלימות שהפעיל כלפיה המערער, בעוד שהמתלוננת הכחישה את הדברים בעדותה. המתלוננת העידה כי המערער נוהג לעשן סמים ולהשתמש בכדורי אקטזי, בעוד שהמערער הכחיש את הדברים. סתירה נוספת עולה, לטענת המערער, מכך שהמתלוננת לא זכרה את משך השירות הלאומי שעשתה בעוד שמאוחר יותר אמרה כי מדובר בתקופה של "משהו כמו יותר מחודשיים, בדיוק אני לא זוכרת". המערער מצביע על אי דיוקים נוספים הקיימים לטענתו בגרסת המתלוננת באשר לשיחה שקיימה עם ג', עמה שוחחה בטרם הגשת התלונה. בית המשפט בחן את טענות המערער וקבע: "...המכלול המקובץ לעיל בהרחבה, מוביל לכלל מסקנה, כי התמונה הכללית, מתוכה נוכל להסיק את המסקנות המתבקשות, יכולה להתגבש אך ורק מן השלם, ולא מקטעי העדויות בנפרד. קריאת האירועים המתלכדים לאשכול אחד היא זו שהותירה בי את הרושם המצטבר. בהחלט יתכן, כי קטע מסוים של התנהגות המתלוננת אינו יכול להוליך, כשלעצמו, למסקנה מפלילה דווקא, אך הרצף, ההצבר והשלם הוא המלמד הן על המשמעות והן על הכוונה המתלווה אל כל הפעולות שתוארו לעיל. שוכנעתי, אפוא, כי עדות המתלוננת עומדת הן במבחן הפנימי של כנות ואמינות והן במבחן החיצוני של השתלבות עם ראיות אחרות". קביעה זו של בית המשפט קמא עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה: "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ע"פ 993/00 הנ"ל, בעמ' 233). (וראה גם: ע"פ 1258/03 הנ"ל, פסקה 7 לפסק הדין; ע"פ 10564/02 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם), פסקה 8 לפסק הדין). אכן, מרבית הסתירות שעליהן הצביע בא-כוח המערער אינן מתייחסות לפרטים בעלי חשיבות ממשית לגרעין המהותי של גרסת המתלוננת שבלבו תיאור מעשי האלימות ומעשה הסדום. משכך, אין בהן כדי לפגוע במהימנות הכוללת של עדות המתלוננת (ראה: ע"פ 10564/02 הנ"ל). 19. אל מול האמון שנתן בית המשפט קמא בעדות המתלוננת, נקבע כי עדותו של המערער אינה מהימנה. בית המשפט המחוזי ציין כי עדותו של המערער התאפיינה ב"יומרנות מתחכמת" במקום פשטות, וגרסת החפות המוחלטת שהציג, אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. כפי שציין בית המשפט קמא בפסק דינו, הרחבתה של יריעת המריבה על-ידי הכחשה גורפת, כפי שנעשה על-ידי המערער, מביאה לכך שהראיות החיצוניות שאינן עולות בקנה אחד עם גרסתו, מחזקות את ראיות התביעה בכללותן, ובעיקר את זו של המתלוננת, ושוללת את האפשרות למתן הסבר על-ידי המערער לראיות המסבכות (ראה: קדמי, בעמ' 730). 20. על רקע זה, ניתן ללמוד על חוסר מהימנותו של המערער, למשל, מגרסתו ביחס לאירוע הרכב בו הואשם בגרימת נזק לרכבה של המתלוננת. המערער הכחיש בעדותו מכל וכל כי פגע אי פעם ברכבה של המתלוננת. אולם, גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של ג', שכנתה של המתלוננת, אשר העידה כי הבחינה במערער בועט ברכבה של המתלוננת, ולמחרת היום הבחינה כי פנסי המכונית שבורים ומראות הצד של הרכב התעקמו (עמ' 255-258 לפרוטוקול). משבית המשפט המחוזי האמין לגרסתה של ג', הדבר פוגע במהימנות גרסתו של המערער. גרסתו של המערער, לפיה מעולם לא הכה את המתלוננת למעט מספר מקרים בהם נאלץ לדחוף את המתלוננת כדי לצאת מדירתה, אינה עולה גם היא בקנה אחד עם עדויות שהוצגו מפי עדים אובייקטיביים שאינם נוגעים בדבר. גם בכך יש כדי לכרסם במהימנות הכוללת של גרסת המערער. עדות מפורטת בענין זה נמסרה על יד שותפתה לדירה של המתלוננת, אשר העידה כי פעמים רבות שמעה את המתלוננת בוכה וצועקת בזמן שהמערער היה בחדרה. באחת הפעמים היא שמעה את המתלוננת צועקת "די, די, מה עשיתי לך ע'", ושמעה חפצים נופלים. פעם אחרת, שמעה את המתלוננת בוכה ומתחננת "מה עשיתי, בבקשה, תפסיק" ושמעה קול חבטה, ומשהגיעה לחדרה של המתלוננת ראתה את המתלוננת שרועה על הרצפה וממררת בבכי היסטרי. השותפה אף העידה, כי מספר פעמים היא הבחינה בסימני אלימות על רגלה, ידה וצווארה של המתלוננת. שני עדים נוספים שהעידו בעניין זה הם בני הזוג ח' אשר התגוררו בשכנות למתלוננת. גב' ח' העידה כי שמעה פעמים רבות צעקות ובכי הבוקעים מדירת המתלוננת. באחת הפעמים היא שמעה את המתלוננת צועקת ובוכה "תפסיק, אתה הורג אותי, אתה מרביץ לי". פעם אחרת היא עלתה לדירת המתלוננת ומצאה אותה שרועה על הרצפה כשעל גופה סימני חבלה ושטפי דם. מר ח', העיד גם הוא על הצעקות וסיפר כי באחת הפעמים, כשעלה לדירת המתלוננת עקב הצעקות, פתחה לו את הדלת שותפתה של המתלוננת, כשהיא רועדת מפחד, ואמרה לו שהיא חוששת להיכנס לחדרה של המתלוננת. משנכנס לחדר, מצא את המתלוננת שרועה על המיטה ואת המערער רוכן מעליה. הוא ביקש מהמערער לשמור על השקט, וזה, בתגובה, צחק לו בפניו. גם כשחזר לדירתו, הצעקות לא פסקו והוא נאלץ להזמין ניידת משטרה. ח' גם העיד, כי הבחין בסימני חבלה ובשטפי דם רבים על רגלה וידה של המתלוננת. עדות נוספת המחזקת את גרסת המתלוננת בעניין זה היא עדותו של ד"ר סיני, אשר בדק את המתלוננת ארבעה ימים לאחר אירוע הרכב, ומצא שני שטפי דם גדולים ברגלה. 21. ראיות אלו, שאין מחלוקת באשר לקבילותן (לאור סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), מחזקות, כאמור, את מהימנות גרסתה של המתלוננת ומכרסמות במהימנות הגרסה שהציג המערער. אף שחלקן של הראיות הן ראיות נסיבתיות, שכן העדים לא ראו את המערער מכה את המתלוננת, אין ספק בעיני כי התמונה העולה מהעדויות השונות, משתלבת בעדות המתלוננת ומחזקת אותה. הראיות הנוספות 22. לאחר מתן הכרעת הדין ובטרם נשמעו הטיעונים לעונש, הגיש המערער בקשה להצגת ראיות נוספות. הוחלט כי הבקשה תתקבל בכפוף לכך שתוצגנה רק ראיות שהתגלו לאחר הכרעת הדין. 23. הראיות הנוספות נתגלו, כך נטען, ביום בו ניתנה הכרעת הדין. אחותו של המערער טענה כי הזדעזעה מהרשעתו של אחיה והחליטה לאסוף ראיות באשר לאופייה של המתלוננת. בשלב זה, נזכרה כי בקניון "מלחה" בירושלים עובד ידיד של המתלוננת ובו ביום נסעה לחנות בו עבד אותו ידיד והחלה לתחקר אותו לגבי המתלוננת. אותו ידיד מסר לאחותו של המערער כי המתלוננת נישאה מחדש, וזו מסרה את המידע לאביו של המערער. האב בירר אצל קרובי משפחתה של המתלוננת פרטים באשר לבעלה (להלן – י'). לאחר מכן, שוחח אביו של המערער עם אחותו של י' וזו מסרה לו כי אחיה חיפש את המערער כדי לומר לו שהמתלוננת העלילה עליו עלילה, אך לא ידע כיצד להשיגו. אביו של המערער שוחח עם י' וזה מסר לו כי הוא היה נשוי למתלוננת מספר חודשים עד שהשניים התגרשו. במהלך נישואיהם, סיפר לו י', המתלוננת הודתה בפניו כי העלילה על המערער, וכאשר השניים עמדו להתגרש, היא איימה עליו, כי אם לא ימלא אחר דרישותיה, תעליל גם עליו. י' מסר את גרסתו בתצהיר ולאחר מכן מסר עדות בפני בית המשפט קמא. גם גיסו של י' העיד, כי שמע את המתלוננת מאיימת על י', כי אם לא ייענה לדרישותיה הכספיות, תתלונן עליו כי אנס אותה. לאור הראיות החדשות, המתלוננת מסרה עדות נוספת, בה טענה כי אמנם סיפרה לי' על הפרשה, אך, מעולם לא אמרה כי העלילה על המערער עלילת שווא. כמו כן, טענה המתלוננת כי מעולם לא איימה על י' כי תעליל עליו. למעשה, היא זו שרצתה להתגרש ובשל כך ויתרה על סכום כסף שהיה מגיע לה מ י' מכוח הסכם הנישואין. 24. בית המשפט קמא קבע, כאמור ברוב דעות, כי אין בראיות החדשות כדי להקים ספק סביר באשמת המערער. דעת הרוב בעניין זה, בוססה על חוסר מהימנותם של העדים הנוספים. שופטי הרוב קבעו כי עדותו של י' הותירה "רושם בלתי מהימן". הוא "ניסה לטוות סביבו רשת של כזבים", ובין עדותו לעדות גיסו התגלו סתירות רבות. שתי העדויות, קבעו שופטי הרוב, הותירו רושם עגום. דעת הרוב אף ציינה, כי י' אינו עד אובייקטיבי שכן הוא נפגע מאוד מהליך הגירושין שחיבל בסיכוייו להינשא שנית, וכן נפגע מהחלטת המתלוננת להפיל את עוברם המשותף. מסקנת הרוב הייתה, כי מדובר בעד שאינו נקי מאינטרס לפגוע במתלוננת, ובראש מעייניו לא עמדה השאלה האם משמעות מתן עדותו הנה שהמתלוננת העידה במשפט עדות שקר, או שמא מדובר בהצלת אדם שכביכול פגע בה. ביחס לעדות המתלוננת חזר בית המשפט קמא וקבע, כי הגם שזו אינה נקייה מקשיים, היא מהימנה בעיניו, מה גם שהיא נתמכת בעדותה של א', שגם היא הייתה מהימנה על בית המשפט. 25. אינני רואה מקום לשנות מממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא, כי גרסתו של י' היא גרסה כבושה שיש ליתן לה משקל מועט. לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע י' לא טרח ליידע את המערער, מייד לאחר גירושיו מהמתלוננת, כי הוא הורשע על יסוד עלילת שווא. בתצהירו מסר י', כי ביקש למצוא את המערער אך לא ידע כיצד לעשות זאת. בעדותו בבית המשפט הודה י' כי ידע את שמו ושם משפחתו של המערער. כשנשאל האם ניסה לחפשו בספר הטלפונים, חזר בו מגרסתו כי לא ידע כיצד למוצאו, ומסר גרסה שונה, לפיה לא עשה כל מעשה כדי לחפש את המערער ודחה את הענין כי היה טרוד בבעיות פרנסה (עמ' 16-17 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.02). כפי שציין בית המשפט קמא, בעדותו של י' התגלו סתירות רבות. כך למשל, י' טען כי לא היה הסכם בכתב בינו לבין המתלוננת עובר לנישואיהם ורק לאחר שההסכם בחתימתו הוצג לפניו, חזר בו מגרסה זו. י' טען כי הוא זה שיזם את הגירושין משום שהמתלוננת ביצעה הפלה. בית המשפט קבע כי גרסה זו איננה נכונה, וכי יוזמת הגירושין הייתה של המתלוננת, שאף הסכימה לוותר על סכומי כסף המגיעים לה. מסקנה זו, נקבע, נתמכת בכך שהייתה זו המתלוננת אשר ביקשה לבצע את ההפלה ואילו י' התנגד לכך. שהרי אם י' היה זה שיזם את הגירושין, לא הייתה סיבה להתנגדותו לביצוע ההפלה, בעוד שהטענה שהייתה זו המתלוננת שביקשה לשמר את קשר הנישואין, אינה מתיישבת עם רצונה לבצע את ההפלה. סתירה נוספת בעדותו של י', עולה מטענתו כי לא סיפר לאף אחד מבני משפחתו אודות עלילת השווא (עמ' 30 לפרוטוקול), טענה ממנה חזר, לאחר שעומת עם טענת אביו של המערער, לפיה כבר בשיחה עם אחותו של י', מסרה לו האחרונה כי י' רצה להודיע לו על עלילת השווא. לאור כל אלה, אינני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא באשר למהימנותו של י'. 26. לבסוף אציין כי אין ממש בטענת המערער, לפיה נקודת המוצא של בית המשפט קמא בבחינת הראיות החדשות היתה כי האקט הפיזי של מעשה הסדום בוצע. בית המשפט קמא בחן את הראיות החדשות אל מול גרסת המתלוננת והראיות האחרות. מסגרת הדיון היתה האם הראיות הנוספות מפריכות את גרסת המתלוננת בצירוף הראיות הנוספות (סעיף 14 להחלטה). בית המשפט קמא אמנם קבע כי האקט הפיזי של מעשה הסדום בוצע. אולם, כך נקבע, משום שבית המשפט העדיף את גרסת המתלוננת וגרסתה של א' על פני גרסתו של י' (סעיף 19 להחלטה, בעמ' 12). בסוף ההחלטה נקבע כי "מכל המקובץ עולה, כי אין כל שינוי, לא כל שכן שינוי מכריע במשקל הראיות הכללי" (סעיף 23 להחלטה), וגם מכאן עולה כי בית המשפט קמא בחן בשנית את מכלול הראיות אל מול הראיות החדשות. טענת האליבי 27. בכתב האישום נטען כי מעשה הסדום בוצע בערב יום העצמאות של שנת 1999 בשעה 1:30 או בסמוך לכך. כך גם העידה המתלוננת. המערער העלה טענת אליבי, לפיה בליל יום העצמאות הוא עבד כאיש יחסי ציבור במועדון שבמלון "הייאט" בירושלים ושהה במקום מחצות הלילה ועד השעה 5:00 לפנות בוקר. מעסיקו של המערער העיד, כי הבחין במערער בשעה 3 וחצי לפנות בוקר. בית המשפט דחה טענה זו וקבע: "אכן, ניתן למצוא אי התאמה בין דברי המתלוננת לעניין השעה בה אירע האירוע הנ"ל, לבין גרסת הנאשם והעד אלקובי, על כי הנאשם שהה בדיסקוטק לפחות עד השעה 03:30, שזו שעה שאינה בלתי שגרתית, בהתחשב בכך שהנאשם נהג להופיע בביתה בשעות מאוחרות ביותר, בדרך כלל לאחר שסיים לבלות בלעדיה. אומנם, לא ברור לנו מקור הבלבול בשעה המצוינת על-ידי המתלוננת, אך בכל מקרה, הפער האמור בציון השעה אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו, ובודאי לא באופן היורד לשורשו של עניין. המדובר בשעת לילה מאוחרת, בו התרחש אירוע טראומטי, ואחרי ככלות הכול, לא נראה לי שציון שעה מוטעית, הננקבת בכל מקרה על-פי הערכה והשערה של הנוגעים בדבר (שהרי אף לא אחד מן הנשאלים בהקשר זה, לא ציין כי הביט בשעון באותם שלבים), כאשר הבדל, שאינו כה מהותי, יכול להיות מוסבר בנקל בשל דפוסי הזיכרון האנושי, גורע ממשקל עדותה הכוללת. נוסיף לכך את העובדה, כי לו בעלילה בדויה עסקינן, מה היה קל יותר למתלוננת מאשר לנקוב במועד אחר, בלתי ידוע, כמועד ביצוע עבירת המין, ולאו דווקא במועד בו ידעה בפירוש שהוא שהה קודם לכן בדיסקוטק של מלון "הייאט" בו עבד, וכי לו דבר שקר יצא מפיה בהקשר זה, יוכל הנאשם בנקל לנפק לעצמו אליבי מוצק ממקום עבודתו". 28. המערער טוען, כי לאור טענת האליבי שהעלה, אשר לא נסתרה ואף נתמכה בעדות מעסיקו, לו בית המשפט האמין, היה על בית המשפט קמא לזכותו. הוא מפנה בהקשר זה לע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שם זוכה נאשם מעבירה של מעשים מגונים בבת משפחתו, משום שהציג אליבי ליום בו נטען כי המעשה בוצע בו, לאחר שנקבע, כי טענת האליבי, בהצטרפה לטעמים אחרים, מעלה ספיקות באשר לגרסת המתלוננת ופוגעת במהימנותה. גם באותו מקרה, סבר בית המשפט המחוזי, בהרשיעו את המערער, כי נראה שהמתלוננת טעתה בתאריך, מה ששולל את משקלה הראייתי המיוחד של טענת האליבי כטענה העשויה להביא לזיכוי. בית המשפט העליון לא קיבל גישה זו, וקבע כי טענת האליבי שלא הופרכה מעלה ספק סביר בגרסתה של המתלוננת. 29. אינני סבור כי בעניינו יש להגיע למסקנה דומה. בהינתן עדות אליבי מהימנה, לפיה במועד העבירה הנטען על-ידי המתלוננת, הנאשם היה במקום אחר, קיימות שתי אפשרויות. או, שהנאשם לא היה במקום בו נטען להתרחשות העבירה ועל כן אינו אשם בביצועה, או שמועד ביצוע העבירה שונה מהמועד לו טענה המתלוננת. בענין פלוני הנ"ל, טענת האליבי היתה אחד מני מספר נימוקים, אשר עוררו יחדיו ספק בגרסת המתלוננת. מפסק דין זה לא עולה, כפי שמבקש ללמוד בא-כוח המערער, כי בית המשפט מנוע, בהינתן עדות אליבי מהימנה, לבחור באפשרות השנייה שנזכרה לעיל, ולקבוע שהמתלוננת לא דייקה במועד האירוע בו נקבה, וכי האירוע התרחש בשעה מאוחרת יותר, באופן שעדות האליבי אינה שוללת את ביצוע העבירה. בעניינו, מדובר בפער זמנים של כשעתיים בלבד. המתלוננת מסרה את תלונתה מספר חודשים לאחר מעשה הסדום. בהתייחסה לשעת האירוע, המתלוננת העידה כי האירוע היה "בסביבות השעה אחת וחצי" (עמ' 10 לפרוטוקול), ומספר שורות קודם לכן, נרשם מפיה כי האירוע היה "בסביבות השעה אחת". מהבדל זה, ומכך שהמתלוננת הדגישה בשתי הפעמים את המילה "בסביבות", עולה כי המתלוננת עצמה לא היתה בטוחה באשר לשעה המדויקת של האירוע ומסרה הערכה בלבד. גם מעבידו של המערער אשר הובא לאמת את גרסת האליבי מסר הערכה והעיד כי ראה את המערער עד סגירת הקופות בשעה שלוש וחצי "בערך" (עמ' 345 לפרוטוקול). הוא הסביר כי תשובתו מבוססת, בין היתר, על מועד סגירת הקופות בדרך כלל. כדבריו: "... בעקרון אני גם מבסס על מה שאנחנו עושים בדרך כלל, כי למשל בימים רגילים אנחנו סוגרים בין שתיים וחצי לשלוש כשתמיד בחגים מיוחדים כמו פורים, יום העצמאות וסילבסטר, אנחנו סוגרים תמיד קופות בשעה שלוש וחצי ארבע" (עמ' 346 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שפער הזמנים האמור, יכול שיוסבר בטעות שמקורה בדפוסי הזיכרון האנושי ואין בו כדי לפגוע במהימנות המתלוננת באופן המקים ספק סביר בגרסתה. מקובל עלי גם השיקול שהזכיר בית המשפט המחוזי בפסק הדין, כי אילו היה מדובר בעלילת שווא, ניתן היה להניח שהמתלוננת לא היתה נוקבת במועד שבו ידעה כי המערער לא היה בביתה, אלא היה במקום אחר. 30. המערער מלין על מחדלי חקירה בשל כך שהמשטרה לא בדקה את טענת האליבי שהעלה. אכן, הלכה היא, כי מקום בו חשוד מעלה טענת אליבי, על המשטרה לחקור טענה זו, והימנעות מנקיטת צעדי חקירה המתחייבים לאימותה של טענת האליבי, מקימה בסיס לטענות בדבר קיפוח הגנת הנאשם (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472; ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אולם, מקום בו הגנתו של הנאשם לא קופחה, לא די במחדל החקירה לכשעצמו כדי להביא לזיכוי הנאשם (ראה: ע"פ 7535/02 עודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). כך למשל, מקום בו נאשם יכול לבקש מהאנשים עמם לטענתו שהה בעת ביצוע העבירה כי ימסרו הודעות במשטרה, אין באי חקירת טענת האליבי כדי לקפח את הגנתו (ראה: ע"פ 2262/00 מוטלאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בענייננו, המערער טען במשטרה כי "הייתי ביחד עם כל החברים שלי". אולם, המערער הסתפק בהעדת מעבידו, שתמך בטענת האליבי באופן חלקי, ולא נתן הסבר מדוע לא ביקש גם מחבריו למסור הודעה במשטרה וליתן עדות במשפט כעדי הגנה מטעמו. בנסיבות אלו ולאור המהימנות והמשקל שבית המשפט המחוזי ייחס לראיות התביעה, אינני סבור שהמחדל מלחקור את טענת האליבי צריך שיביא לזיכויו של המערער (ראה: ע"פ 4384/93 הנ"ל; ע"פ 1215/95 אלטורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6261/97 בוזנשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 31. המערער מוסיף ומלין על כך שהטענה כי מעשה הסדום בוצע לאחר השעה 03:30, נטענה על-ידי המשיבה לראשונה בשלב הסיכומים, מה ששלל ממנו את האפשרות להתגונן מפני הטענה. גם טענה זו אין לקבל. חזקה על המערער שאם היו בידו ראיות על כך כי שהה במועדון, או במקום אחר, לאחר השעה 03:30, הוא היה מציג אותן בפני בית המשפט, כפי שהציג ראיות לגבי מקום שהייתו בשעה 03:30 או אף 05:00 למרות שהמתלוננת ייחסה את האירוע לשעה 01:30. מה גם שבכתב האישום נאמר, לעניין שעת ביצוע מעשה הסדום, כי הדבר היה בשעה 01:30 "או בסמוך לכך". סיכום 32. העולה מן המקובץ הוא, שאין עילה להתערבותנו בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. הערעור על גזר הדין 33. המעשים בהם הורשע המערער הנם מעשים חמורים. המערער נהג באלימות כלפי חברתו וביצע בה מעשה סדום בניגוד לרצונה, תוך כדי השפלתה וגרימת נזק לרכושה. בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש של ארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי וכן ששה חודשי מאסר על תנאי (נוספים). בית המשפט המחוזי ציין בגזר דינו כי מצא להקל עם המערער בשל פרק הזמן הרב שחלף מאז תחילת ההליך ועד לגזר הדין (כחמש שנים), בשל עברו הנקי ובשל העובדה כי מאז המעשים נשוא כתב האישום, המערער לא ביצע עבירות נוספות. בית המשפט המחוזי הביא, כשיקול לקולה, גם את נישואיו הקרובים (אז) של המערער לחברתו שהיתה בהריון. 34. אני סבור שגם בעניין זה אין מקום להתערב בפסק הדין. בית המשפט המחוזי הביא בגזר הדין המפורט, את כל השיקולים הנוגעים לענין, והעונש שגזר על המערער אינו חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת ואינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. 35. סיכומם של דברים, אני מציע לחבריי לדחות הערעור על הכרעת הדין וכן לדחות את הערעור על גזר הדין. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. ניתן היום, ד' באלול תשס"ה (8.9.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04068580_I08.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il