הרשות הממשלתית למים ולביוב ואח' נ. ועדת ערר לתכנון ולבניה מח

פסק-דין בתיק עע"מ 6856/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 6856/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערים: 1. הרשות הממשלתית למים ולביוב 2. משרד הבריאות 3. המשרד להגנת הסביבה נ ג ד המשיבות: 1. ועדת ערר לתכנון ולבניה מחוז מרכז 2. אוטוויק אפרתי בע"מ 3. הוועדה המקומית לתכנון ובניה "חבל מודיעין" 4. מקורות - חברת מים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מחוז מרכז מיום 14.8.2013 ב-עת"ם 36851-04-12 שניתן על ידי כב' השופטת ז' בוסתן תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשע"ד (7.7.2014) בשם המערערים: עו"ד שוש שמואלי; עו"ד יונתן ציון-מוזס המשיבה 1: אין התייצבות בשם המשיבה 2: עו"ד מיכאל טירר; עו"ד דן אור; עו"ד יובל גלאון המשיבה 3: פטור מהתייצבות בשם המשיבה 4: עו"ד מאיה אשכנזי; עו"ד חן שומרת פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. לפנינו ערעור של הרשות הממשלתית למים ולביוב, משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה, שיכונו להלן יחד – המדינה, על דחיית עתירה מינהלית שהגישה המדינה על החלטת ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז מרכז. מדובר בערעור יוצא דופן. בדרך כלל מייצגת הפרקליטות בפני ערכאות המשפט את ועדת הערר. הפעם – ועדת הערר, המשיבה הראשונה, אינה מיוצגת כלל, והמדינה מסרה כי החלטתה מדברת בעד עצמה. המשיבה השנייה – חברת אוטוויק אפרתי בע"מ – היא, כפי שנראה, יזם שוועדת הערר הורתה ליתן לו היתר בניה מותנה בתנאים להקמת תחנת דלק. היזם הוא המשיב "האמיתי" בהליך שלפנינו. המשיבה 3, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חבל מודיעין, לא נקטה עמדה. המשיבה 4, מקורות חברת מים בע"מ, היא למעשה משיבה המצדדת בקבלת הערעור, אשר עמדתה זהה לעמדת המדינה. טענתה המרכזית של המדינה היא, בסופו של יום, כי מתן היתר בניה לצורך הקמת תחנת תדלוק על המקרקעין, יחשוף את קידוח המים המצוי באזור לסכנת זיהום, ויביא להשבתת הקידוח. המדינה טוענת כי ועדת הערר לא נתנה לכך משקל מתאים, וזאת למרות עמדה חד משמעית של הגורמים המופקדים על שמירת איכות המים. על כן, טוענת המדינה כי החלטת ועדת הערר אינה סבירה. 2. המדינה העבירה בכתבי טענותיה את המֶסֶר לפיו אם ערעורה יידחה, לא יהיה זה סוף פסוק. בכוחה של המדינה להגן בדרכים אחרות על מקורות המים, וכך אכן בכוונתה לעשות אם יידחה ערעורה. דומה גם שהמדינה אינה חולקת על כך שאם אכן תימנע הקמת תחנת דלק במקום, כדרישתה בערעור, אזי זכאי היזם לפיצוי הולם, אף שהמדינה לא הסבירה בכתבי טענותיה מהי המסגרת המשפטית במסגרתה יש לברר את היקף הפיצוי, ואף לא את עילת הפיצוי. קשה שלא להתרשם כי ההליך שלפנינו נועד לכאורה לשמש כלי במאבק כספי בין הצדדים, לצורך עמדת פתיחה נוחה יותר (או פחות) במאבקים אחרים שעוד צפויים. הדבר מעמיד בפרופורציה הראויה את הקריאה שקוראת המדינה לבית המשפט, למנוע פגיעה במקורות המים של ישראל. אקדים ואומר: אין לי מחלוקת עם המדינה על החשיבות שבשמירה על מקורות המים. יש למדינה, כפי שהבהירה היא עצמה, דרכים אחרות לשמור על המים בלי לפגוע ללא הצדקה ומעבר למידה בזכויות היזם. עם זאת, הדרך בה נקטה המדינה – ניסיון למנוע מתן היתר בניה, אינה הדרך המשפטית הראויה להשגת היעד של שמירה על קידוח המים. ומכאן – לסיפור המעשה. 3. היזם זכה בשנת 2005 במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל, לחכירת מגרש באזור תעשייה בחבל מודיעין, המיועד להקמת תחנת תדלוק. בשנת 2007 פנה היזם לוועדה המקומית לשם קבלת היתר בניה. הוועדה אישרה את הבקשה ביום 23.12.2008, אך זאת בכפוף לתנאים, ובהם המצאת אישורים ממשרד הבריאות ומהמשרד לאיכות הסביבה. המשרדים הביעו התנגדות לבקשה וסרבו בכתב או בעל פה ליתן ליזם אישור, וממילא לא ניתן ההיתר. לימים, משפקע תוקף ההחלטה הקודמת, פנה שוב היזם לוועדה. הוועדה ביקשה הפעם, בעקבות הערה של היזם, חוות דעת (ולא אישור) משני המשרדים. חוות דעת לא ניתנה והוועדה המקומית לא הנפיקה היתר בניה. 4. ביום 8.5.2011 הגיש היזם ערר לוועדת הערר. היזם טען שחוות הדעת שהתבקשו על ידי הוועדה המקומית לא ניתנו, והוא ביקש כי ועדת הערר תורה לוועדה המקומית להוציא היתר, משחלף זמן סביר ולא ניתנו חוות דעת. ועדת הערר קבעה, לאחר גלגולים שונים והחלטות ביניים, כי על הוועדה המקומית להוציא ליזם היתר לבניית תחנת תדלוק, וזאת בכפוף לתנאים שנקבעו על ידי מומחה שמינתה ועדת הערר מטעמה. הוועדה מינתה מומחה מטעמה לאחר שלא עלה בידה לקבל חוות דעת מרשות המים, על אף שלל דחיות שניתנו למטרה זו. מהמשרדים קיבלה הוועדה רק הנחיות סטנדרטיות להקמת תחנות תדלוק. 5. מלכתחילה – בכל ההליכים הקודמים: בפני ועדת הערר, בפני בית המשפט לעניינים מינהליים ואפילו בעיקרי הטיעון בתיק זה, העלתה המדינה, ובתוקף, טענה לפיה חל איסור לתת ליזם היתר בניה, וזאת משום שהמקרקעין נמצאים בטווח הרדיוס הסמוך לקידוח מים, בו אין לפי הטענה מקום ליתן היתר להקמת תחנת דלק. המדינה הסתמכה לעניין טענה זו על תקנה 7 לתקנות בריאות העם (תנאים תברואיים לקידוח מי שתיה), התשנ"ה-1995, האוסרת כליל, כך לטענת המדינה, על הקמת תחנת דלק ברדיוס מסוים ממקום קידוח של מים. לפי העמדה בה נקטה המדינה לאורך כל הדרך, שום אמצעי מיגון אינם מסוגלים לפתור את החשש לזיהום המים. גופי המדינה השונים נקטו בוועדת הערר בעמדה בלתי מתפשרת ובלתי משתפת פעולה, לפיה אין לתת היתר בניה ולא ניתן להסתפק בהתניית ההיתר בתנאים שיחייבו נקיטה באמצעי מיגון להפחתת הסכנה. העמדה שננקטה לאורך כל הדרך הייתה, בפשטות, לאסור על הקמת תחנת דלק במקום, וזאת מכוח התקנות הנזכרות, אותן נכנה לשם קיצור "תקנות הרדיוסים". ואולם, בדיון על פה לפנינו ארעה תפנית, והמדינה אפילו לא ראתה לנכון להסביר מה גרם לאותה תפנית. באת כוח המדינה, עו"ד שמואלי, הבהירה בדיון כי אין המדינה מבקשת לקבוע כי תקנה 7(א)(3) לתקנות הרדיוסים מונעת מתן היתר. הטענה היא, כך הובהר בדיון, לאי סבירות ההחלטה של ועדת הערר, שלא מנעה מתן היתר למרות עמדת הגורמים המוסמכים, לפיה הדבר מסכן את מקורות המים. לא אכחד כי הימנעותה של המדינה מלהסתמך על תקנות הרדיוסים הייתה, לדידי, בגדר הפתעה בדיון. שינוי עמדה זה נוסח אמנם בלשון דיפלומטית, לפיה המדינה "אינה מבקשת הכרעה" בטענה זו. אך משמעותה של אמירה זו מבחינה מעשית, לפחות בהליך זה, היא זניחתה של טענה מרכזית. נוכח זניחת הטענה אין אני רואה טעם וצורך לפרט את עמדות שני הצדדים בעניין זה, שהיה מרכזי בטיעון בפני הערכאות שקדמו לנו. ב"כ המדינה טענה בפנינו כי די בטענת חוסר סבירות, בשל האינטרס הציבורי הגובר על האינטרס הפרטי, כדי למנוע את מתן ההיתר. בטענה זו הסתמכה ב"כ המדינה על בג"ץ 3212/93 בנין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד מח(5) 309 (1994) (להלן: עניין בנין). על סמך פסק דין זה טוענת המדינה כי במקרים מיוחדים יש "לעצור", כלשונה, את מתן ההיתר כדי לשנות תוכנית. אינני משוכנעת כי זו משמעותו הנכונה של פסק הדין. אלך עם זאת לשיטתה של ב"כ המדינה: הקושי בקו הטיעון, אפילו לשיטתה של עו"ד שמואלי, הוא כי המדינה לא ביקשה למנוע את מתן ההיתר כדי לשנות תוכנית בנין עיר. בשום שלב של הדיון, לא בוועדת הערר, לא בבית המשפט לעניינים מינהליים ולא בדיון על-פה בפנינו, לא הועלתה בקשה כזו. המדינה ביקשה כי לא יינתן היתר רק בשל עמדת גורמי המדינה, לה יש ליתן לדבריה משקל רב. כל עמדה אחרת, כך נטען, איננה סבירה. אילו יזמה המדינה שינוי תוכנית, והתוכנית הייתה משתנה, הרי, כפי שהערנו בדיון, היה היזם זכאי, מן הסתם, לפיצויים בגין שינוי התוכנית. אך המדינה ביקשה שלא ליתן ליזם היתר. זאת ותו לא. היא לא נקטה לאורך הדרך בשום מהלך לשינוי התוכנית, ולא יזמה מהלך לפי סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. רק לאחר הדיון שקיימנו, במסגרת הודעה שנמסרה ביום 24.7.2014, עדכנה המדינה כי "תפעל כבר כעת לשינוי הייעוד בתוכנית", אך אלה הליכים שאורכים זמן. אדגיש כאן כי המדינה לא הודיעה לוועדת הערר על הכנת תכנית כזו וממילא לא יכולה הייתה לצפות שהוועדה תשקול את העניין. 6. נקודת המוצא היא כי במקום שבקשת ההיתר תואמת-תוכנית יש ליתן את ההיתר (ראו: ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה, פ"ד מו(5) 727, 742 (1992); עע"ם 9311/11 יובל נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א, פסקה 7 לפסק דינו של השופט י' עמית (12.2.2013) (להלן: עניין יובל)). זאת יש לעשות תוך שמירת הוראות התוכנית, כגון המצאת חוות דעת שונות, כשכאלה נדרשות. אמנם, במקרים חריגים, רשאית הוועדה שלא ליתן היתר בניה גם במקרה שבו תואמת הבקשה את התכניות התקפות, אך זהו החריג ולא הכלל (ראו למשל: עניין בנין, עמוד 316; בג"ץ 663/85 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז תל אביב, פ"ד מב(2) 133, 141 (1988)). עם זאת, רשאית הוועדה המקומית להתנות את ההיתר בתנאים, בהתאם לתקנה 16(א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970, כדי להגשים מטרות בעלות חשיבות ציבורית. בעניין יובל נפסק כי התניית היתר בתנאים היא מידתית יותר מסירוב ליתן היתר. על כן, מקום בו ניתן לאזן בין האינטרס הציבורי וזכות הקניין באמצעות התניית ההיתר בתנאים, על הוועדה המקומית לעשות כן. אחזור ואדגיש: המדינה לא הודיעה למוסדות התכנון על כוונה לשנות תכנית. טענתה של המדינה, לפיה הגורמים המקצועיים סבורים כי ראוי שלא לאפשר הקמת תחנת דלק ולכן אין לתת היתר, שקולה, למעשה, אם תתקבל, לשינוי התכנית החלה מבלי לנקוט בצעדים לשינוי תוכנית. 7. השטח מושא הדיון נקבע בתוכניות בנין עיר שונות, כבר בשנת 1991, כשטח המיועד להקמתה של תחנת דלק. השטח גם הועמד למכרז בשנת 2005 על ידי מינהל מקרקעי ישראל כשטח שזה ייעודו. חלה על השטח, בין השאר, תוכנית המתאר הארצית לתחנות תדלוק, תמ"א 4/18 כפי שתוקנה בשנת 2006. תוכנית זו קובעת הוראות ספציפיות לתכנון ורישוי תחנות דלק. בין השאר קובע סעיף 12 לתמ"א: "12.1 לא תופקד תכנית, לא תאושר ולא יינתן היתר לפי סעיף 8 לתחנת תדלוק אלא אם נתקבל מסמך הידרולוגי-סביבתי מטעם מגיש התכנית לעניין מפגעים סביבתיים, ומפגעים תברואתיים ולעניין סיכונים הנשקפים למקורות המים והקידוחים באזור והסכנה למי התהום מתחנת התדלוק המוצעת ונתקבלה חוות דעת נציבות המים, משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה. 12.2 חוות הדעת תכלול, בין השאר, הנחיות למניעת או הקטנת המפגעים והסיכונים האמורים, לרבות הנחיות לטיפול בשפכים, הגנה על מקורות מי שתיה, אמצעים לאיטום הקרקע, תחנת התדלוק ומתקניה, אמצעים לניקוז מי גשם ולמניעת זיהום הקרקע ומי התהום ואמצעים לניטור דליפות דלק בקרקע ומי תהום, הכל בהתאם למיקום תחנת התדלוק המוצעת ולמאפייני האזור. 12.3 מוסד תכנון רשאי להפקיד תכנית, לאשר תכנית וליתן היתר לפי סעיף 8 לתחנת תדלוק, באם לא נתקבלה חוות הדעת תוך זמן סביר, אשר ייקבע על פי שיקול דעתו של מוסד התכנון בהתאם לנסיבות ומאפייני התכנית" (ההדגשות הוספו – מ"נ). ודוק: התמ"א מקנה לגורמי המדינה זכות להגיש חוות דעת תוך מועד שייקבע, אך היא אינה מקנה להם זכות וטו. התמ"א מוסיפה וקובעת גם מה יעשה מוסד תכנון אם לא התקבלה חוות דעת תוך זמן סביר: יש לוועדה שיקול דעת, והיא יכולה לפעול גם ללא קבלת חוות דעת. אולם, בענייננו, ביקשה הוועדה וקיבלה חוות דעת ממומחה מטעמה והתנתה את מתן ההיתר בתנאים שהומלצו במסגרת חוות הדעת. זהו הרקע הנורמטיבי ומכאן נוכל לחזור להשתלשלות העניינים: 8. כזכור, הגיש היזם ערר לוועדת הערר. משרד הבריאות, המשרד להגנת הסביבה ורשות המים התנגדו לקבלת הערר וטענו כי תקנות הרדיוסים אוסרות על מתן היתר. טענה זו, כך נזכיר, אינה נטענת עוד בפנינו. ביום 19.7.2011 החליטה ועדת הערר להתיר את הקמתה של תחנת הדלק וזאת בכפוף "לתנאים הנדסיים מקצועיים נכונים". כלומר, הוועדה החליטה להורות לגורמים המוסמכים, גורמי המדינה, לתת חוות דעת על פי התמ"א הרלוונטית רק בנוגע לאמצעי הבטיחות והמיגון הנדרשים כדי לאשר את הבקשה, וזאת בתוך 14 יום. 9. בהתאם להחלטתה של ועדת הערר הגיש המשרד להגנת הסביבה ביום 27.7.2011 חוות דעת סתמית, שכללה הנחיות סביבתיות שונות, בעלות אופי כללי, להקמת תחנות תדלוק. בהמשך לכך, הודיע משרד הבריאות כי הוא מאמץ את הנחיות המשרד להגנת הסביבה. רשות המים מצידה לא הגישה כל חוות דעת במועד שנקבע, אולם ביום 13.9.2011 פנתה לוועדת הערר בבקשה לדחות את המועד להגשת תגובתה. ועדת הערר נעתרה לבקשה והורתה על הגשת חוות דעתה של רשות המים עד ליום 2.10.2011. מאחר שחוות הדעת לא הוגשה עד למועד האמור, ולאחר שבקשת ארכה נוספת מטעם רשות המים נדחתה על ידי הוועדה, הורתה ועדת הערר ביום 10.10.2011 על מינוי הידרולוג מומחה מטעמה, מר דרור גלעד. בין לבין, הגישה חברת מקורות (בעיתוי תמוה) בקשה להצטרף להליך בפני ועדת הערר כמשיבה וכן בקשה להשהות את החלטת ועדת הערר בעניין מינוי המומחה מטעמה. ועדת הערר דחתה את בקשתה של מקורות, אך התירה לה להעביר חוות דעת למומחה שמונה מטעם הוועדה. בחודש ינואר 2012 העביר המומחה מטעם ועדת הערר את ממצאיו ומסקנותיו, לפיהם אין מניעה הידרולוגית להקמת תחנת הדלק, מאחר שהסיכון לזיהום של מי הקידוח כתוצאה מהפעלתה הוא נמוך ביותר. בהתאם, ביום 7.3.2012 הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית ליתן את ההיתר המבוקש, וזאת בכפוף לתנאים שהציע המומחה. אך המדינה בשלה. לעמדתה אין להקים תחנת דלק במקום, ועל כן הגישה המדינה עתירה מינהלית לבית המשפט קמא נגד החלטתה של ועדת הערר. המדינה טענה כי החלטתה של ועדת הערר אינה סבירה משום שלא ניתן בה משקל מספיק לעמדת משרד הבריאות כגורם המקצועי האחראי למצבם של מי השתייה בישראל. כמו כן התבססה המדינה על שתי חוות דעת, שהוגשו לראשונה במסגרת העתירה – חוות דעת של מומחה להגנת הסביבה, לפיה תחנות דלק הן מקור תדיר ליצירת זיהום במי תהום, וכן חוות דעת של גורמי מקצוע ברשות המים, אשר עמדה אף היא על הסכנות הכרוכות בהקמתה של תחנת דלק בסמיכות לקידוח. שתי חוות הדעת אינן בגדר הצעת תנאים למתן ההיתר. שתי חוות הדעת שוללות מכל וכל את האפשרות להקים תחנת דלק במקום. קשה להימנע מלהעיר כאן את שציינו במסגרת הדיון: הערנו לא אחת בפסיקתנו כי בדרך כלל, ובהעדר שינוי מהותי בנסיבות, בית המשפט לעניינים מינהליים לא יאפשר הגשת חוות דעת בעתירה מינהלית, כשחוות הדעת לא הוגשה תחילה לוועדות התכנון. בית המשפט לעניינים מינהליים אינו ערכאה ראשונה לבחינת עניינים תכנוניים. על הצדדים להעלות את טענותיהם הנתמכות, במידת הצורך, בחוות דעת, בפני רשויות התכנון, אשר הן הגורם המקצועי לבחינתן (ראו, למשל: עע"ם 5239/09 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה – מחוז מרכז, פסקה 10 לפסק דיני (16.9.2009); עע"ם 2141/09 הועדה המחוזית המשותפת לתכנון ולבניה נ' אחל"ה איכות חיים לתושבי השרון, פסקה 19 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (17.11.2010); עע"ם 9264/10 חברת נ.י.ל.י. נדל"ן בע"מ נ' עיריית גבעת שמואל, פסקה 3 לפסק דיני (30.5.2012)). אין זה ראוי שהמדינה תנהג אחרת מהאופן שבו אנו דורשים מבעלי דין אחרים לנהוג, לא אחת בעקבות טענות של המדינה. 10. בית המשפט המחוזי לא ראה להתערב בלוחות הזמנים שקצבה ועדת הערר לגורמי המדינה להגיש לה חוות דעת, ואיני רואה מקום להתערבותנו בכגון דא. המדינה דבקה עת ארוכה בעמדה שמשמעותה היא שאין כלל מקום לתת ליזם היתר, ואף לא היתר המותנה בתנאים. בעניין זה אין מקום לקבל עמדתה המשפטית. ואף חשוב מכך: גם ועדת הערר איננה מוסמכת לומר ליזם כי בשום תנאי לא תיתן לו היתר. הכלל המשפטי הוא כאמור שאדם זכאי להיתר תואם תוכנית. כדי להביא לתוצאה לפיה לא יינתן היתר כלל (אם יש בעל זכויות בקרקע המבקש היתר) יש לשנות את התוכנית, או לפעול בדרך משפטית אחרת, ואין צורך להרחיב בעניין דרכי הפעולה העומדות לרשות המדינה. 11. שקלתי אם יש מקום, ולו לפנים משורת הדין, להחזיר את הדיון לוועדת הערר, כדי שתשקול מחדש את התנאים בהם יותנה ההיתר. הגעתי לכלל מסקנה כי אין לעשות כן. המחלוקת האמיתית איננה על התנאים למתן היתר: לא התנאים להקמת התחנה, כלומר תנאי המיגון הנדרשים, הם ביסוד המחלוקת, אלא עצם מתן ההיתר. המדינה טוענת כי הקמת תחנת דלק בכל תנאי שהוא יהיה בה כדי לסכל כליל את האפשרות לקידוח מים במקום. יתכן והצדק עמה, אך הדבר מחייב נקיטת צעדים אחרים, כגון – ואין זו הדרך היחידה – שינוי התוכנית. תפעל המדינה כהבנתה, אך החזרת הדיון לוועדה רק לשם דיון בתנאים להיתר, כשהמדינה ממילא מתכוונת שלא לאפשר את הקמת התחנה, לא תקדם דבר, ותהיה בגדר מהלך סרק, משום עמדתה הנחרצת של המדינה כי אין לתת היתר כלל. 12. כדי להסיר כל ספק: עמדתי איננה כי האינטרס העסקי של יזם פרטי בהקמת תחנת דלק גובר על האינטרס הציבורי למים נקיים. אך גם כאשר הרגולטור פועל מנימוקים שלהבנתי הם ראויים מבחינה ציבורית, עליו לעשות כן בדרך שהתווה החוק, ולא בדרך שננקטה כאן. הדין מקנה לרשויות המדינה דרכים חוקיות רבות להביא להעדפת האינטרס הציבורי על פני האינטרס והקניין הפרטיים. משנזנחה טענתה המרכזית של המדינה בעניין תקנות הרדיוסים, הרי שהתנהלותה של המדינה בעניין זה יש בה כדי לעורר שאלות. יש חשיבות גם לדרך בה מושגת תוצאה הנראית לרשות ראויה, ולא רק להשגת התוצאה. השגת התוצאה אינה יכולה לבוא על חשבון הקניין הפרטי בלא פיצוי הולם. 13. דברים אלה נכוחים בפרט בענייננו, בו מדובר בקרקע של מינהל מקרקעי ישראל, שהוחכרה ליזם שזכה במכרז להקמת תחנת דלק. משהגיעה המדינה למסקנה כי הקמת תחנת דלק במקום נוגדת את האינטרס הציבורי, ניתן היה לצפות ממנה לנקוט בדרך אחרת. אין "לכופף" את דיני התכנון בשם האינטרס הציבורי, ויש לנקוט בדרכים משפטיות אחרות. ניסינו להביא את הצדדים לכלל פשרה, אך לצערי הדבר לא הסתייע, ואין מנוס מהכרעה חדה. 14. לא ראיתי צורך להידרש לשאלות שונות שהתייתרו, נוכח עמדתה העדכנית של המדינה בעניין תקנות הרדיוסים, כגון המשמעויות הנובעות מכך שקידוח המים לא היה פעיל עת ארוכה וכן לפרשנותן ולתחולתן של תקנות הרדיוסים במקרה זה. 15. אם תישמע דעתי נדחה ערעור זה. המדינה תישא בהוצאות ושכר טרחת עו"ד המשיבה 2 בסך 75,000 ש"ח. המשנָה לנשיא השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור. ניתן היום, ‏ח' באב התשע"ד (‏4.8.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13068560_C19.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il